ראה
פרשת רְאֵה
פרק י"ב
ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת, אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם, אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.
שבטי ישראל עומדים להיכנס לארץ ולגלות שם תרבות קיימת, והם מצוּוים להכריתה, למחוק אותה כליל ולאבד את זכרה. מהם הדברים הנוראים שהם עומדים לפגוש בארץ החדשה?
לא עם אחד, כי אם עממים שונים. לא דת אחת, כי אם מגוון של מנהגי פולחן. לא מרכז פולחני אחד, אלא מזבחות, מצבות, אשרות ופסילים תחת כל עץ רענן.
מחיקת התרבויות המקומיות מזכירה לנו, אולי, את המחיקה הכמעט מלאה של התרבויות של ילידי צפון אמריקה. הבדל אחד בולט הוא העדרו של המוטיב הדתי בסיפור האמריקני. סיפורי כיבוש והתנחלות אחרים בהיסטוריה לא עסקו במחיקה טוטאלית של התרבות המקומית. בדרך כלל הטמיעו הכובשים גם את האוכלוסיה הנכבשת וגם את תרבותה בתוך האוכלוסיה הכובשת ובתרבותה. לשם דוגמה, קל היה יותר לנצרות בארץ ישראל להטמיע אמונות, הרגלי פולחן ומקומות פולחן פגאניים, הלניסטים-רומיים, בתוך הסדר החדש שהשליטו בארץ, וכך, לדוגמה , הפך מקדש אסקלפיוס, אל הרפואה הרומי בירושלים, לבריכת בית חסדא, עם אגדות הניסים הרפואיים שחולל באותו המקום ישוע. לפשוטי העם, שנהגו לפקוד את המקדש הפגאני ולהתפלל לרפואתם, קל היה להמשיך לעשות זאת, כשעל חורבות המקדש הוקמה כנסיה המהללת את ניסיו הרפואיים של ישוע. תהליכים דומים התרחשו במקסיקו, כשמקדשים אצטקים הוחלפו בכנסיות נוצריות, והאלה האינדיאנית הפכה לבתולה השחורה, שהמשיכה להיות נערצת על המקומיים.
המצווה להשמיד ולאבד את כל שרידי התרבות הקודמת מזכירה לנו את השתוללויות אל-קעידה ודעא"ש ההורסים ערכי תרבות עולמיים, שרידים לתרבויות דתיות עתיקות אחרות. האם במקרה של הדת העברית החדשה זה היה ביטוי לחוסר ביטחון עצמי, או הדחקת תחושת האשמה על ההשתלטות על אדמות כנען? ההיסטוריונים טוענים כי מצווה זו לא קוימה, וכי פולחן האשרה והעשתורת, כמו גם אלים מקומיים נוספים, המשיך להתקיים כמעט עד סוף ימי בית ראשון.
כהנמקה לשלילת הדתות המקומיות מופיע הפסוק הסוגר את הפרק:
לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהוָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.
בפסוקי פרק י"ב מופיעה מגמה נוספת, המאפיינת את תקופת חיבור הספר, כנראה ימי יאשיהו, המגמה לריכוז הפולחן במקום אחד. מגמה זו משתלבת עם ההתנגדות לפולחני אלים נוספים ועם המאבק לשליטת מעמד הכוהנים בפולחן הדתי:
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ, תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה.
*********
וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהֹוָה.
ריכוז הפולחן במקום אחד, מקום אשר ייבחר על ידי ה' – הוא אחד העקרונות הדתיים החשובים ביותר עבור כותב ספר דברים. על זהותו של אותו כותב עוד נדבר בהמשך. בתקופת נדודי עם ישראל במדבר היה אמנם העם מחולק לשבטים, אך הוא חנה תמיד במקום אחד משותף, כשבמרכזו המשכן. כיבוש הארץ, שהיה מהיר, אך בכל זאת מדורג, וחלוקת הנחלות לשבטים, היה בהם מן הסכנה ש'איש לאהליו ישראל', שכל שבט ייפרד לשלום משכניו, ושהפולחן יתנהל במקביל בנחלות הנפרדות של השבטים. עוד לפני שמדברת התורה על עיר בירה משותפת ועל שלטון ריכוזי היושב בעיר הבירה, ניתנת הנחייה מפורשת לריכוז הפולחן במקום אחד, כנראה מתוך החשש שפיזור הפולחן יביא גם לחדירת השפעות 'מבחוץ' ולהתרחקות השבטים זה מזה ומהאל המשותף.
המחקר ההיסטורי של תקופת המקרא רומז לשתי עובדות מציאוּת, שכנראה סתרו את המסופר בתנ"ך. האחת – כי ההתנחלות היתה הרבה יותר הדרגתית, והשנייה – כי פולחן אלים מקומיים, כמו הבעל והאשרה, היה נפוץ בארץ ישראל עד שלהי תקופת בית ראשון. מילא...
כיצד נבחרה ירושלים לשמש עיר בירה משותפת לכל שבטי ישראל, וכיצד קרה, שהמקדש נבנה דווקא בה? ממה שמספר התנ"ך, אלוהים התמהמה, ולא הצביע מלכתחילה על מקום ריכוז הפולחן על פי העדפתו. שאול אפילו מלך על שבטי ישראל כשירושלים עדיין היתה יבוסית. טקס המלכתו של שאול התרחש בגלגל. שאול עצמו ישב בגבעון, ואחר בגבעת שאול. שמואל הקהיל את העם אל רמה – כל אלה עיירות בתחומי שבט בנימין. דוד, בן לשבט יהודה, מתחיל את שלטונו מן העיר חברון, וממנה הוא מולך על ישראל שבע שנים. כל ימי דוד, כולל שלושים השנים בירושלים, לא אומר לו ה' היכן לרכז את הפולחן. אפילו שלמה בן דוד מקיים זבח גדול לה' בגבעון. שלמה הוא היוזם את בניין המקדש, אחרי שיוזמת דוד לעשות זאת נבלמה על ידי ה'. ושלמה מתכנן את בניית המקדש בירושלים, כאשר דבר לא נאמר על ידי ה' על בחירת המקום הזה.
כל מה שכתוב בתנ"ך על דברי אלוהים – על ידי בני אדם נכתב, על ידי אנשים שהאמינו בלב שלם כי ה' אמר דברים אלה. על פי התיאור ההיסטורי של המקרא עצמו, נראה כי התהליך של היווצרות המרכז הלאומי והפולחני היה תהליך מאד הדרגתי: תחילה התיישבות השבטים בנחלותיהם; אחר - התמודדות של מספר שבטים עם אויב משותף; אחר כך המלכת מלך, שינהל את המלחמות עם האויבים הגדולים יותר; אחרי כן – בחירת המלך במקום מושב קבוע; וכל אותו זמן נודד הארון בין השבטים ובין המלחמות, ועדיין לא נקבע לו ולמשכן מקום קבע; שושלת מלכים אחת מתחלפת בשנייה, ואיתה עובר מרכז הכובד מנחלת שבט אחד לאחר; דוד בוחר בעיר נייטרלית לכאורה, בירושלים, כמקום מושב המלך, ובונה בה את ארמון המלכות; בנו שלמה מבצע את בניין המקדש באותה עיר מלכות, ועדיין נפוץ פולחן אלוהים בבמות שונות בארץ ישראל, והוא מלווה בפולחנים של אלים מקומיים. אם כן, ההיסטוריה, כפי שהתנ"ך מספר אותה, אינה מגשימה את הפסוק מספר דברים, המדבר על בחירת מקום פולחן משותף על ידי האל, אלא אם כן התמהמה האל כל אותן שנים רבות, עד שלבסוף החליט על ירושלים, החלטה שלא באה לידי ביטוי בהצהרה אלוהית מתועדת בתנ"ך. קרוב לוודאי, שרק בימי חזקיהו, ואחריו יאשיהו, פעלו מלכים אלה גם להריסת הבמות ברחבי הארץ, וגם לריכוז הפולחן בירושלים. נזכיר כי התנ"ך מספר על מציאת ספר התורה על ידי יאשיהו, וחוקרים שונים טוענים כי היה זה ספר דברים, אותו ספר ממנו אנו מוציאים כעת את התביעה להשמדת סמלי הפולחן האלילי, להריסת הבמות ולריכוז הפולחן בירושלים. יש בין חוקרים אלה גם הטוענים כי ספר דברים נכתב בימי יאשיהו, מה שמסביר את הקשר בין מדיניותו של אותו מלך לבין הכתוב בספר מלכים.
עמנואל בן יוסף
דברים יג
כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם
ב כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם, וְנָעָבְדֵם. ד לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. ה אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ, וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ, וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ, וּבוֹ תִדְבָּקוּן. ו וְהַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים, לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ. וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
וכך אומר משה לבני ישראל: אם יקום בקרבכם נביא, שבאותות או במופתים ינסה להדיח אתכם לעבוד אלוהים אחרים, אל לכם להישמע לו. אלוהים מנסה אתכם, לראות אם מתמידים אתם באהבתכם אותו. את הנביא עליכם להמית.
מדוע ינסה האל הטוב את מאמיניו? עצם עריכת הניסיון היא כתם על יושרתו של האל. מי שעורך ניסיון כזה, אין בו אמונה במאמיניו, והוא משתדל להפילם בפח. ובמה אשם הנביא, ששימש כלי בידי האלוהים? ואיזו אמונה, מלבד פחד ויראה, תצמח בלבבות בני ישראל, ביודעם כי אלוהים אינו בוטח בהם?
אני נזכר במעשה ברוריה, אשת ר' מאיר. אישה נבונה היתה ונאמנה לבעלה, והוא, מטעמיו שלו, הפילה בפח בניסיון מעורר חלחלה. כשהבינה מה עולל לה הבעל, ומה חטאה בגללו – איבדה את טעם החיים; ומשהבין ר' מאיר את אשמתו, היה כבר מאוחר מדי.
"שפעם אחת לגלגה (ברוריה) על שאמרו חכמים: 'נשים דעתן קלות הן עלייהו' ואמר לה (ר' מאיר): חייך, סופך להודות לדבריהם. וצווה לאחד תלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית. וכשנודע לה, חנקה עצמה. וערק רבי מאיר מחמת כיסופא (ועזב ר' מאיר לבבל מחמת הבושה) (רש"י).
ואנו נכתוב את התורה מחדש:
ב כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם, וְנָעָבְדֵם. ד לֹא תִשְׁמַע אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אַיִן, וְרַק אֶחָד הוּא הָאֱלֹהִים. רַק בָּאֵל הַמּוֹצִיאֲכֶם מִמִּצְרַיִם וּמְקַיֶּמְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה תִּבְטָחוּ. וַחֲלוֹמוֹת, אוֹתוֹת אוֹ מוֹפְתִּים – שָׁוְא יְדַבֵּרוּ.
*******
ההתנגדות הלוחמנית הקיצונית לכל פולחן של דת אחרת מאפיינת לא רק את מצוות התורה, אלא גם את רוב רובה של היהדות הדתית עד ימינו. תופעה זו היתה מוכרת לאורך ההיסטוריה גם בדת המוסלמית כמו גם בנצרות, שלא פעם רדפו בני דתות אחרות רדיפות קנאיות ורצחניות.
יש הטוענים כי מצוות התורה המדברות על מלחמת החורמה שיש להילחם בפולחנים הזרים מכוונות לעבודות האלילים של תקופת המקרא, בעוד שבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות, למרות ההבדלים ביניהן, יש בסיס להבנה משותפת.
למרות טענות אלה קל להתרשם כי בקרב היהודים הדתיים האורתודוכסיים קיימת סלידה עמוקה מכל דבר המזכיר לנו דת אחרת.
זו אינה האופציה היחידה עבור אדם בעל רגש דתי עז. לפנינו מנשר של התארגנות ירושלמית לקירוב ההבנה הבין-דתית, ואפילו לקיום תפילות של שלוש הדתות במרחב משותף, ר"ל...
'אָמֵן' הוא משכן, רוחני וארצי כאחד, שמזמין את בני שלוש הדתות, שחולקות אהבה משותפת לירושלים, ואת כל מי שליבו חפץ לפגוש זה את זו במרחב של תפילה.
'אָמֵן' מבקש להראות שאפשר, למרות כל הקשיים הגשמיים וחרף כל המכשולים הארציים, ליצור מציאות אחרת. לא בעתיד, ולא בחלום ולא בתקווה – אלא כאן ועכשיו, על פני האדמה, בעיר אותה חלמו נביאיּ שלוש הדתות. מציאות שנשענת על הנבואה "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ויונקת השראה ממסורות עתיקות יומין של שיתוף ומפגש.
'אָמֵן' הוא שיאו של תהליך בן כשנה, בו נפגשו בירושלים מנהיגים דתיים וראשי קהילות יהודים, מוסלמים ונוצרים כדי ללמוד יחד על עולם התפילה הייחודי לכל מסורת ולכל אחד מהחברים. יחד, הם שיתפו, דנו, גיבשו, עיצבו והקימו בית תפילה משותף לכל המאמינים.
'אָמֵן' הוא פרי שיתוף פעולה יוצא דופן בין קהילת ציון, מנהיגי דת נוצרים ומוסלמים ופסטיבל מקודשת 2016 מבית עונת התרבות בירושלים, שהחליטו שאמנות ואמונה צריכות ויכולות לחיות ולהפרות זו את זו תחת קורת גג אחת.
קבוצת המייסדים מאמינה שאפשר וחשוב לשלב כוחות של יצירה ואמונה כדי ליצור תרכובת שיש ביכולתה להשפיע כאן ועכשיו.
אמן שנצליח. בואו, הצטרפו אלינו.
הללויה, אינשאללה, אמן!
עמנואל בן יוסף
דברים יד
לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה
חוקי הכשרות מנוסחים בפרקנו בדרך מאד פשוטה וברורה: לפנינו מוצגים הכללים, ולצידם – הדוגמאות.
ו וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.
ט אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ.
כ כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ.
כא לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה...
כא ... לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
על פי הכללים והדוגמאות ברור שמדובר באכילת בעלי חיים, חלקם מותרים ויתרם אסורים. התורה אינה מפרטת נימוקים להבחנה הזאת, בין האסורים והמותרים.
דורות על דורות התלבטו לגבי הפרטים הקטנים, והוסיפו עוד הבחנות והסתייגויות, החמרות והקלות. הכלל האחרון (גדי בחלב אמו) קיבל עם הזמן פירוש מאד רחב, האוסר אכילת בשר וחלב באותה ארוחה.
אוסיף עוד, כי המנהג לא לאכול מיני בעלי חיים מסוימים, ובמיוחד את החזיר, היה באמת עתיק יומין. הארכיאולוגים מזהים כיום אתרי התיישבות מתקופת ההתנחלות בארץ, זמן קצר יחסית אחרי נאום משה לבני עמו, כאתרים 'יהודאים' לעומת כנעניים או פלישתים, בין השאר על פי עצמות בעלי החיים שנמצאו באתרים אלה. האתרים של בני ישראל מתאפיינים בהעדר עצמות חזירים.
ועדיין נותרים אנו עם שאלת הטעם למצווה. פשוט מעניין לדעת על רקע מה נוצרה ההפרדה הזאת בין בעלי חיים מותרים לאסורים.
בבואנו לבחון מנהגים, התנהגויות ואידיאולוגיות הקשורות באכילה כיום, אנו מגלים כי עולמנו השתנה מאד במהלך 3000 השנים שחלפו מאז, ובמיוחד במהלך 100 השנים האחרונות. עולם בעלי החיים עבר שינוי דרמטי. הוא מלא בכמויות בלתי נתפסות של פרות, כבשים, תרנגולות, תרנגולי הודו ואווזים, בעוד שבעלי החיים האחרים – מספרם מצטמצם והולך עד לסכנת הכחדה. התופעה מולידה בעיות סביבתיות, שאי אפשר להתעלם מהן יותר. ההתנגדות לאכילת בשר בכלל נובעת גם ממניעים מוסריים נוספים, ויתכן שהאידיאולוגיה הצמחונית תתחזק מאד בדור הבא. בנוסף לכך יש לנו בעיה עם מזון צמחי מהונדס גנטית, המחייב אותנו להתייחס אליו אם טוב הוא אם רע לאנושות. ואלה רק מספר דוגמאות לשאלות כבדות משקל הקשורות במנהגי האכילה שלנו.
אכן, יש חדש תחת השמש, וגם הכשרות, שמקורה עתיק-יומין, חייבת, לדעתי, לעבור רוויזיה.
*********
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
פסוקים אלה מפרטים את מצוות 'מעשר שני', כך הוא נקרא בלשון חז"ל. מעשר שני היא המצווה להפריש עשירית מיבול התבואה השנתי (בנוסף על המעשר הראשון, המופרש עבור הלוויים). מעשר שני הוא מעשר מיוחד שאינו ניתן לאף אדם ועל החקלאי עצמו לאוכלו בקדושה ובטהרה בירושלים. המצווה מתקיימת בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למניין שנות מחזור השמיטה. בשנים שבהן אין מפרישים מעשר שני, כלומר בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, מפרישים מעשר עני.
המשנה מקדישה לנושא זה מסכת שלמה מתוך סדר זרעים, והיא קרויה מסכת מעשר שני. רק התלמוד הירושלמי מכיל מסכת בנושא זה, בעוד שבבבלי הוא חסר.
מהם עיקריה של המצווה? לאחר הפרשת מעשר ראשון, המיועד לכלכלת הלווים, יש להפריש מהנותר עוד מעשר, הוא המעשר השני. מעשר זה ימומש באחת משתי דרכים: האחת - יובא לירושלים ושם ייאכל בקדושה על ידי בעל היבול, תהא משמעות האכילה בקדושה אשר תהיה; השנייה – אם לא מתאפשר לעלות לירושלים עם מעשר היבול – ייפדה המעשר בכסף, ובכסף זה, שהקדושה עברה אליו, יקנה בעל היבול בירושלים מזון, ויאכל אותו בקדושה שם. ומדוע על בעל היבול להפריש מעשר עבור עצמו? הנימוק מהתורה הוא: לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. נימוק זה מבקש הסבר, ואנסה לספקו כאן. רוב היבול של החקלאי יכול לספק את צרכיו שלו ושל בני ביתו, או להימכר כדי להשתמש בכסף כדי לספק צרכים שונים של בני הבית. האכילה בקדושה לפני ה' נועדה להזכיר לו, לחקלאי, כי היבול עלה יפה בזכות האלוהים. באותם ימים קדומים עסק כמעט כל אדם בחקלאות, וזו היתה הדרך המקובלת והמתאימה לכל להודות לאל על חסדיו הרבים. זו הדרך לקשור את פעולותיו העיקריות של האדם של אז (גידול למזון לשם פרנסה) עם האמונה באל. בזאת משלים המעשר השני את תפקיד המעשר הראשון, המפרנס את העושים בקודש.
המשנה, שנתגבשה סופית בימים שאחר חורבן המקדש, חייבת היתה להקנות משמעות ולהציע דרכים חליפיות למצוות המעשר הראשון והשני. נעלה כאן רשימה של שאלות העולות למקרא המצווה הזאת מדאורייתא:
א. אם חי היהודי בארץ אחרת, מחוץ לתחומי ארץ ישראל, האם עליו לקיים את מצוות מעשר שני?
ב. אם כבר אין בית מקדש, איך יאכל היהודי את המעשר השני 'בקדושה'?
ג. אם, כהבנתם של חז"ל את מצוות התורה, תקויים מצוות מעשר שני בשנים ה-1,2,4,5 מתוך שבע שנות מחזור השמיטה, בעוד שבשנים ה-3,6 תוחלף מצווה זו במצוות מעשר עני, מה יקבלו העניים בשאר השנים?
שלוש שאלות אלה הן רק דוגמה לצורך הגדול בהתאמת מצוות התורה למציאות התקופות המשתנות. ואכן, חז"ל ניסו להציע פתרונות גם להיעדר המקדש וגם לריחוקם של יהודים רבים מירושלים. ברבות השנים היה צורך לחזור ולהתאים את ההלכה למציאות התקופה.
עדות להתאבנות חלק מהמצוות האלה מצאתי בשנים שהייתי חקלאי וגידלתי מנגו. עם הפרי ששלחתי לשוק חייב הייתי לצרף תיבות של פרי מעשר. עובדי השוק שקיבלו את המשלוח לבטח לא עסקו בחלוקה לעניים או באכילה בקדושה, והפרי המשובח של עין-גדי, שהגיע לשוק ראשון מכל מטעי המנגו בישראל, קרוב לוודאי שהגיע אל שולחנם של עובדי השוק עצמם. זו, כמובן, דרך מעוותת לשמר מצוות עתיקות, שבמקורן היה להן ערך דתי וחברתי רב.
עמנואל בן יוסף
דברים טו
דברים טו א: מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. ג אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. ד אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. ... ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ... יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם... יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.
על שמיטת חובות ושחרור עבדים בשנת השמיטה
השנה השביעית היא שנת המנוחה לאדמה החקלאית. לאחר שנה זו מתחילים מחדש לעבד את האדמה, לתכנן יבולים, לצבור עודפים ולבסס את משק הבית. זוהי גם שנת שמיטת החובות, שנה שבה מקבלים העניים הזדמנות נוספת להתחיל מחדש, על דף חלק, את מאבקם להישרדות כלכלית, ללא הנטל המעיק והמסוכן של תשלום החובות והריבית עליהם. מי שמזלו לא שפר עליו, וחובותיו תפחו, מסתכן בהשתעבדות לבעל החוב. כך הופכים אנשים חופשיים לעבדים. שנת שמיטת החובות היא גם שנת שחרור אותם עבדים להזדמנות נוספת של חיי חופש, של חיים של עבודה מכובדת מלווה באחריות לקיום עצמי.
חוקי השמיטה מבוססים על האמונה שהשפע הארצי המזומן לבני-האדם אסור שיינתן לחלוקה בלתי שוויונית ואכזרית הנובעת מהבדלי כישרון, כוח ומזל. גם אם חוקי השמיטה מעולם לא קוימו במלואם, הם היוו מצפן מוסרי לחברה המחויבת לרווחתם הבסיסית של כל בניה. הקורא את דברי התורה קריאה ביקורתית אינו יכול שלא לשים ליבו לכך שחוקי שמיטת החובות ושחרור העבדים מכוונים ליישום רק בין בני-ישראל. אלה מרכיבים בתרבות החברתית-מוסרית העתיקה שלנו, שאיננו יכולים לקבלם כיום! (עמנואל בן יוסף)
אף שעברה לה העבדות המסורתית מן העולם, התפתחה בשנים האחרונות עבדות אחרת, "מודרנית", ואפשר שהיא גרועה מן העבדות של ימי המקרא. בימינו נתפתחה תופעה חדשה, שהיא פרי באושים של עודף "היצע" אנושי ותוצאתה עוני מחפיר. אנשים מארצות שֶׁיָּבְשׁוּ בהן מעייני הפרנסה, נמלטים מהן כמעט בכל מחיר. עבריינים שונים מנצלים את מצוקתם ומשדלים אותם בחלקת הלשון ובדברי תרמית לנסוע לארצות אחרות שבהן כביכול יוטב מצבם. לאמתו של דבר, נקלעים הללו לעבדות. הם מועסקים שעות רבות ביום בלא מנוחה, נכלאים בלא אפשרות לצאת ממקומות עבודתם, דרכוניהם מעוכבים בידי מעבידיהם והם חשופים לאלימות ואיומים. עבדות זו מתאפיינת גם ב"שעבוד חובות". מעבידיהםמחייבים אותם בדמי הוצאות הטסתם לארץ היעד והוצאות אחרות. נמצא שמשך תקופה ארוכה, לעתים לא קצובה בזמן, הם עובדים חינם ומשלמים "חוב" ששיעורו ודרך גבייתו נקבעים שרירותית בידי המעביד... אכן, עבדות זו גרועה מן העבדות בעת העתיקה, משום שבימי קדם, מי שביקש לקנות עבד, היה צריך להשקיע ממון רב בקנייתו, ומשום כך היה מעוניין לשמור על חיי העבד ועל בריאותו. לעומת זה, היום, שרכישת ה"עבדים" המודרניים זולה, בגלל ההיצע האנושי הגדול, אין ל"מעבידים" תמריץ לשמור על חיי עבדיהם. אדרבה, הם ממהרים להחליפם באחרים. משום כך מכנה אותם Kevin Bayles בשם "disposable people. "(רחל גרשוני, משרד המשפטים)
תצלום של קבוצת עבדים, Cumberland Landing, Virginia, 1862
ב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ. לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.
יב כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.
את מצוות השמיטה כבר פגשנו בספרי שמות וויקרא, אך למרבה ההפתעה אנו פוגשים בפרקנו מצווה אחרת תחת אותה הכותרת. אפשר לפרש, כי זו תוספת למצוות השמיטה הקשורות בקרקע, אלה שכבר ניתנו, אך מוזר לקרוא את הניסוח המובהק: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה", כאילו זו המצווה השלמה. אך גם ללא ההסבר להבדל הגדול בין השמיטה שם לשמיטה כאן, קל לראות את הקשר: גם חובות כספיים כבדים, שהאדם אינו יכול לשלמם, מסכנים את הבעלות שלו על אדמתו, ובמקרים קיצוניים הוא אפילו משתעבד, והופך לעבד עברי. אותה שנה בה שומטים את הקרקע, כדי לחזור ולהמחיש לעצמנו שהאדמה אינה רכושנו, כי אם רכוש האל, מתאימה מאין כמוה גם לשמוט את החובות, ולמעשה – לאפשר חזרה של האדם אל אדמתו שלו. רעיון זה מגיע למיצוי שלם בשנת היובל, בה חוזרות כל האדמות לבעליהן.
הרעיון של שמיטת חובות כללית או חלקית, שבימינו מתאפשרת רק למי שהשלטון חפץ ביקרו – בנקים, קיבוצים, מושבים או טייקונים, נוגד לכאורה את השיטה הכלכלית בה מאמינים ציבורים גדולים ומערכות שלטון רבות בעולמנו. עם זאת, השיטה הכלכלית הנוהגת כיום בעולם הקורא לעצמו 'חופשי' לא הוכיחה עצמה כשיטה אידיאלית, המעצימה את החברה עבור כל אזרחיה. התורה מציגה לפנינו עולם ערכים שונה, שבו האמונה הדתית מכתיבה חשיבה כלכלית אחרת, שרבים בימינו אולי יחשבוה לאווילות, אך ללא הצדקה.
סיפור מעניין 'מהחיים': באחד מהקיבוצים השיתופיים המיוחדים מאד, שבו רמת הדיור אינה אחידה, נהוג עד היום לבצע מעין 'מוחארם' מדי כמה שנים. כל משפחות הקיבוץ מחליפות דירות, כך שכל אחד זוכה מדי פעם לדירה משופרת יותר. כל השומע זאת בפעם הראשונה סבור שהם משוגעים, ולא כך הדבר. יש להם מערכת ערכים שונה.
חומר נוסף למחשבה מספק לנו הפסוק הבא: "ו כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ. " מתברר כי האידיאל החברתי שמציג האל בפני עמו רחוק מלהיות מושלם. מדובר באקטים מעודדי שוויון, אך רק בקרב 'אנשי שלומנו'. וזו אפילו מצווה להעביט, כלומר להלוות בריבית ונשך, את הגויים. זה מזכיר את הדמוקרטיה של אתונה, שהתבססה על זכות ההצבעה של האזרחים, אך למעשה חיו בה, באתונה, אנשים רבים שנמנע מהם להשתתף בחגיגה. בדומה לכך, שחרור המושבות באמריקה מעול השלטון הבריטי לא לווה בשחרור העבדים ובהענקת אזרחות אמריקאית לאלה.
את הרחבת רעיון שמיטת החובות לאזרחי ישראל, והחלתו גם על אזרחים יחידים, שחובם צנוע יחסית, מנסים לקדם כעת בכנסת ישראל, וטוב הדבר.
***********
ז כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: ח כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: ט הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא: י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
מה משמעות הביטוי 'וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ'? מהשורש ע.ב.ט נותרה לנו בעברית המודרנית המילה 'עבוט' והצירוף 'בית עבוט', כשהכוונה למשכון הניתן מול הלוואה שנתקבלה. כנראה זו המשמעות המקורית, שכן בפרקים אחרים בתורה מוזכר החפץ שנותן הלווה, והוא קרוי 'עבוט'.
בפרקנו לא עוסקת התורה בשאלה המעניינת מה קורה כאשר האביון אין לו כל רכוש שהוא יכול להעמיד כעבוט, כמשכון. נדגיש תחילה, כי המצווה להלוות לאביון די מחסורו היא מצוה קטגורית, כלומר חובה ולא רשות. אחר נתמקד בשאלה הספציפית בה עוסקת הפיסקה הזאת, הצמודה לפסוקים העוסקים במצוות השמיטה.
ובכן, ככל שמתקרבת שנת השמיטה, אין כל פלא בכך, שהמתבקש להלוות לאביון כסף יחשוש מכך, שהאביון לא יוכל להחזיר את ההלואה עד בוא שנת השמיטה, וחובו יימחק. התורה אומרת כאן, שזו אינה סיבה לסרב להלוות, כלומר – על המלווה להביא בחשבון, שכספו לא יוחזר לו, פשוט כך!
כיצד פותרת התורה את הדילמה הזאת? בדרך המבוססת על האמונה באל. בזכות הנכונות להלוות ללא היסוס גם שנה לפני שנת השמיטה יברך האל את המלווה בכל מעשיו ובכל משלח ידו.
מסתבר שהמציאות היתה שונה, וחז"ל הבינו, כי קשה לתבוע מבעלי ההון לשים את כספם על קרן הצבי, ולבטוח באל, שיגמול להם על נדיבותם. שמיטת החובות היתה מאז ימי קדם מחוברת לשמיטת הקרקעות, ומשלהי תקופת בית ראשון נחשבו שתי אלה למצוות מדרבנן ולא מדאורייתא. הדבר גרם להימנעות ממתן הלוואות ככל שקרבה שנת השמיטה, מה שגרם לעבירה על מצוות התורה. מי שחידש הלכה בעניין זה היה הלל הזקן. הלל, שהיה נשיא הסנהדרין בסוף תקופת בית שני, תיקן את תקנת הפרוזבול, המאפשרת לגבות את ההלוואה גם אם שמיטת כספים הייתה אמורה לבטל את החוב, באמצעות העברת ההלוואה לגבייה על ידי בית דין. משום מה מנעה ההעברה של ההלוואה לבית הדין את השמטתה. תקנה זו היתה אחת מקבוצת תקנות שטעמן הוא 'משום תיקון העולם'. חידוש זה אכן היה מוצדק, אך גם לחכמים רבים היה קשה לבלוע את התקנה, שלמעשה מחקה מצווה מהתורה.
הלוואה היא גם ביטוי של טוב לב ונדיבות, אך יש בה גם משום כלי מסוכן, שניתן באמצעותו לשעבד את הלווה. יצירת חברה, שבה מתאפשר לקיים מתן וקבלה של הלוואות, בלי סכנה זאת, נראית כמשימה בלתי אפשרית, ומבחינה זאת יפים דברי התורה, הפונים אל אמונתו של המלווה, ותובעים ממנו לקחת את הסיכון הזה, שהכסף שהלווה לא יחזור אליו (ונכונים הדברים גם ללא קיום מנהג שמיטת החובות). בחברה טובה פועלים אנשים לא רק על פי החוק הקובע מה מותר ומה אסור, אלא גם על פי מצפון.
הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל – נוסח חיים חפר
קוּם, עַם עוֹבֵד, הָרֵם דְּגָלֵיךָ
מִן הַשָּׂדֶה, מִן הַסַּדְנָה
כָּל הָרוֹאֶה שָׁלוֹם וְלֶחֶם
הוּא אָח אִתְּךָ לֶאֱמוּנָה
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי יְסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
וְאֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל - מָחָר הַכֹּל!
הָאַחְוָה הִיא דִּגְלֵנוּ, וְחֵרוּת לְכָל עַם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!
הָאַחְוָה הִיא דִּגְלֵנוּ, וְחֵרוּת לְכָל עַם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!
קישורים
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן
לא תעשו כן ליהוה אלהיכם - בארי צימרמן תשע"ב
קבצים מצורפים
ראה אני נותן לפניך - בארי צימרמן תשע"א
דברים לפרשת ראה - הרב אבי פסקל