יש נביא בישראל

מלכים ב ה

א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים, כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם, וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה, וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. ג וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ: אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן - אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם: לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ז וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר: הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי. ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. ט וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָמַרְתִּי - אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. יב הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל. הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי. וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: אָבִי, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה, וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ - רְחַץ וּטְהָר. יד וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר. טו וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ. טז וַיֹּאמֶר: חַי-יְהוָה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח! וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן. יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה, כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַיהוָה.

יובל של נהר ברדה, הוא אמנה (אבנה) הזורם בתוך דמשק

"וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה": היתה הנערה קטנה כשנשבתה, והיא גדולה עכשיו, ונזכרת בקטנותה, לפי שאילו היתה גדולה כשהלכה בשבי, היתה צרתה וצרת עמה נוגעת בלבבה, ולא היתה יועצת טוב לאדוניה, משנאתה אותו ואת עמו. ומפני שנשבתה והיא קטנה ולא בת דעת, והיא גדלה בבית נעמן ותהי לו כבת, שכחה עמה ובית אביה לאהבה את אדוניה! (על פי א.ב. אהרליך – מקרא כפשוטו)

***

הצרעת המקראית היא מחלה שמקורה בנפש האדם שנפגמה. חז"ל התייחסו לצרעות שונות כאל תוצאות של ארבעה פגמים רוחניים בארבעה יסודותיה של האישיות האנושית – האש, המים, הרוח והעפר. רבי יצחק עראמה, מחכמי ספרד בדור הגירוש, בספרו 'עקידת יצחק' קושר את מידת הכעס עם יסוד האש, ואת מידת התאווה עם המים. עם הרוח קשורות הגאווה וגסות הרוח, ועם העפר - החמדה, חמדת הממון. תוך עיבוד השקפתם של חז"ל, ראה רי"ע בצרעת סמל לארבע המידות הרעות. "ארבעה גופי עבירות" אלו, כלשונו, הן נגעי צרעת הנפש. הם מיוצגים בארבע דמויות מקראיות, הקשורות בצרעת. בית יואב בן צרויה קולל בצרעת – כעונש על הפגם ביסוד האש - הכעס, האלימות ותאוות הרצח, שאפיינו את יואב איש-הצבא. על פגם ביסוד המים נענשה מרים, אחות משה ואהרן, בצרעת – על הוצאת לשון הרע, וכבר פירש מישהו: 'מצורע – מוציא שם רע'. מוצא הגאווה, היהירות וגסות הרוח הוא ביסוד הרוח, ואלה הביאו את הצרעת על נעמן, שר צבא ארם, שכמו מלכו, סבור היה שיוכל לצוות על הנביא לרפאו, וזה יעשה את המלאכה תחת איום כוחני. ואילו תאוות הממון, שיסודה בעפר, הביאה את הצרעת על גיחזי, נער אלישע. (על פי פרופ' שלום רוזנברג)

***

סיפורו של נעמן הוא סיפורו של איש מכובד וחזק, ש'אינו מבין עניין'. כך, לפחות, סבור כותב הסיפור המקראי.

נעמן אינו מבין את סיבת מחלתו. על פי המקרא – הצרעת באה ממקור של ליקוי רוחני, ועל כן ריפויה כרוך בתהליך המשנה את האישיות.

נעמן אינו מבין את ההבדל בין פעולתו של השמאן האלילי, העוסק במגיה, לפעולתו של הנביא, המשמש כמתווך בין האדם לאלוהים, שהוא הוא המרפא את החולה.

נעמן אינו מבין את חוסר הקשר שבין מעמדו החברתי לסיכויו להירפא. הוא מצפה שהנביא, כמו הקוסמים והמכשפים המוכרים לו, ייתן לו שירות, כמו שניתן לקנות מכל אחד בתוקף הסמכות, המורא או הכסף.

נעמן אינו מבין את משמעות הליכתו לארץ אחרת, ארץ ישראל, לשם הריפוי. היות שנרפא במי הירדן, הוא סבור שהאלוהים אשר ריפא את צרעתו נמצא רק באדמת ארץ ישראל, ועל כן, כדי לשמר את אפקט הריפוי, הוא מבקש להוביל עפר ישראלי אל ארצו, ועל עפר זה יוכל להמשיך להתפלל לאלוהי הארץ הקדושה – שישמור על בריאותו.

בסופו של הסיפור שב נעמן לארם עם כמה תובנות חדשות, למרות שכותב העלילה מטיל ספק כלשהו בעומק ההבנה שלו.

ואנו, שעולם התובנות של הכותב המקראי אינו בדיוק עולמנו, מה יכולים אנו בכל זאת להפיק מהסיפור היפה הזה?

נתחיל בכך, שענייני בריאות אינם בדיוק נקנים בכסף, ובוודאי לא בזכות מעמד, יוקרה או כוח. כיום ידוע לנו הרבה יותר על הקשר בין הנפש לגוף, ועל כך שמחלות עור מסוימות יש להן מקור פסיכוסומאטי, וכי לנפש יש חלק לא קטן גם בסיכויי הריפוי. נוסיף עוד ונאמר כי נערה קטנה, אשר נפלה בשבי והפכה לשפחה בבית אויביה, גם היא יכולה להזיז דברים גדולים בזכות מה שהיא יודעת מחייה הקודמים. ועוד – אלישע מסרב לקבל שכר, למרות שזה הוצע לו לאחר הטיפול כאות תודה על ההצלחה. לכל אחד מאיתנו יכולה להיות לפעמים סיבה טובה דווקא לא לבקש שכר על משהו שעשינו, אם מתוך חשיבה על המניע האמיתי שלנו למעשה, אם מתוך מחשבה לטווח ארוך, ואם משום שחשוב לנו להעביר מסר נוסף, שאינו יכול לעבור אם המעשה שלנו נמכר בכסף. (עמנואל בן יוסף)

צליינים נוצרים טובלים בנהר הירדן

מצורעים – דודו פלמה

----------

בַּחֲלוֹמָם זָכְרוּ אֵיךְ יָרַד

נַעֲמָן וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן

שֶׁבַע פְּעָמִים,

כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים,

וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ

כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.

בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית בַּמַּחְלָקָהְַָָּ הַסְּגוּרָה

בְּתוֹךְְֹ שְׁנַת מַצֵּבוֹת טְרוּפָה

שָׂרְפָה יִלְלַת אֱלֹהִים אֶת מֹחָם

כְּמוֹ אַזְעָקַת שָׁוְא

וְהַכּוֹכָבִים בָּעֲרוּ בִּשְׁמֵיהֶם הַכֵּהִים

כְּאוֹתוֹת בִּלְתִּי מְפֻעְנָחִים שֶׁל בְּגִידָה.

גוּפָם הַמְפַרְכֵּס שָׁב וְנֶחְבַּט בַּמִּטָּה

הַחֲשׂוּפָה בְּחֹסֶר הֲבָנָה גָּדוֹל.

בַּבֹּקֶר לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ, יִצְטָרְפוַּ לַמְצֹרָעִים

הַמִּתְגּוֹדְדִים עַל גְּדַת הַיַּרְדֵּן וְיַצְלִיפוּ

עַל בְּשָׂרָם בְּעַנְפֵי עֲרָבָה לַחִים,

אָז יִזְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵאֱלוֹהֵיהֶם

וּבְעֵינֵיהֶם תַּחְזוֹר וְתַעֲלֶה אַהֲבָה

גּדוֹלָה וּבִלְתִּי מְנֻצַּחַת.

מקרה אלישע והנערים

יעקב שבתאי

זה המקרה אשר קרה

את אלישע הנביא, אלישע הנביא

את אלישע הנביא

עלה הנביא מן העמק

והעיר ממולו, העיר ממולו

עלה הנביא מן העמק

והשמש היתה שוקעת, שוקעת

שוקעת, שוקעת, שוקעת

ויצאו נערים אל הדרך

פוחזים כאבק, פוחזים כאבק הריח

ויצאו נערים אל הדרך

ויאמרו לו עלה קרח, קרח

קרח, קרח, קרח

אז קילל הנביא וילך לו

אל העיר ויבוא, אל העיר ויבוא בשער

אז קילל הנביא וילך לו

ויצאו שני דובים מיער, מיער

מיער, מיער, מיער

ויאכלו שני דובים מיער

ארבעים נערים, ארבעים נערים ושניים

ויאכלו שני דובים מיער

והלילה מלא עיניים, עיניים

עיניים, עיניים, עיניים

לא דובים ולא יער

עקיבא נוף

וּנְעָרִים יַצְאוּ לִלְעוֹג לְאִיש הָרוּח אֶלִישָׁע,

הֵם הַיָּפִים וְהוּא קֵרֵחַ, הַשָּׁרוּי בְּלֹֹא אִשָׁה,

לָהֶם הַצְּחוֹק וְהֲשִׁירִים וְזִקּוּקֵי מַהֲתַלָּה,

וְלוֹ – הַרוּחַ, הֶחָשָׁשׁ וְהַקְּלָלָה.

"וַתֵּצֶאנָה שְׁתֵּיּ דֻּבִּים מִתּוֹךְ הַיַּעַר" ,

- לֹא דֻבִּים וְלֹא יַעַר, לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא

שׁוּם דֻּבָּה עוֹד לֹא הָלְכָה אַחַר אִישׁ רוּח

מִי שָׁמַע כַּדָּבָר וּמִי רָאָה?

הוּא הַחוֹזֶה אֶת הֶעָתִיד, וְהֵם – הֹוֶוה, בָּשָׂר וָדָם,

הוּא בֶּן בֵּיתוֹ שֶׁל אֱלֹֹהִים וּשְׂנוּא נַפְשָׁם שֶל בְּנֵי אָדָם,

לְאֱלֹהִים מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ, לִנְבִיאוֹ אֵין נַחֲלָה,

לֹא גֶפֶן לוֹ, לֹא מְלוֹן אוֹרְחִים, לֹא תְּאֵנָה.

וַתֵּצֶאנָה שְׂתֵּי דֻּבִּים...

רַק הַנָּבִיא בְּדִמְיוֹנוֹ חוֹזֶה נָקָם בְּמַלְעִיגָיו,

אַךְ הַדִּמְיוֹן הוּא רַק דִּמְיוֹן, תַּעְתּוּעֵי כָּזָב וָשָׁוְא,

גַם אִם צוחֵק הוּא אַחֲרוֹן – אָבְדוּ חַיָּיו בְּמַמְרוֹרִים,

הוּא הַצּוֹדֵק אֲבָל הַצְחוֹק לַאֲחֵרִים.

וַתֵּצֶאנָה שְׁתֵי דֻּבִּים...