קנא קנאתי ליהוה

קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה - אליהו ואחאב

מלכים א יט א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב. ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. ג וַיַּרְא, וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ שָׁם. ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר: רַב עַתָּה, יְהוָה, קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. ה וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, . ו וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם, וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב, וַיִּשְׁכָּב. ז וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית, וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר: קוּם, אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ. ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל, וַיִּשְׁתֶּה, וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה - עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם, וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה-לְּךָ פֹה, אֵלִיָּהוּ? י וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה. וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק, מְפָרֵק הָרִים, וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה, וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה, וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה, וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, וַיֹּאמֶר: מַה-לְּךָ פֹה, אֵלִיָּהוּ ?יד וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: לֵךְ, שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם. טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל - יָמִית יֵהוּא, וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא - יָמִית אֱלִישָׁע. יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ.

וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם, אֱכוֹל

Frederic Leighton, 1877-78

'קשה כשאול קנאה' (שיר השירים): קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל שנאמר: 'קנא קנאתי לה' צבאות כי עזבו בריתך...'. ועוד: "היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה" (מדרש זוטא שיר השירים)

אליהו תבע כבוד האב (כבוד אלהים) ולא כבוד הבן, שנאמר: 'קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו ישראל את בריתך' ונכתב שם: 'ויאמר ה' שוב לדרכך דמשק, ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך, ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך', שאין תלמוד לומר 'תחתיך' אלא שאי אפשי (אין רצוני) בנבואתך. (ילקוט שמעוני)

כמו אחאב

הקנאי שהפך למבשר הגאולה

אליהו הנביא מגלם בסיפורו המקראי, ועוד יותר במדרשים המאוחרים יותר על סיפור זה, תולדותיו אדם, המשנה את תפיסת עולמו ואת תדמיתו בעקבות עלילות חייו הדרמטיות.

ראשיתו כנביא הקנאי לה', הפועל בנחרצות, בפנאטיות ומתוך אמונה עמוקה, בתוך חברה הרחוקה מרחק עצום מהמקום הרוחני בו הוא נמצא. בדידותו מעצימה את קיצוניות מעשיו, את תחושת התסכול והאכזבה מבני עמו, ומרחיקה אותו ממקום ישוב אל המדבר. שם, במדבר, הוא חווה את הבדידות בקיצוניותה, ושם חוזר אליו אלוהיו עם הלקח הביקורתי – 'לא ברעש יהוה'.

סופו הפנטסטי של סיפור חייו של אליהו במקרא מזמן לחז"ל ולדורות שיבואו אחריהם את האפשרות שאליהו, אשר נלקח בעודו בחיים אל האלוהים, מפנים את המסר הסלחני, ומתעל את מסירותו לאלוהים לכיוון אהבת ישראל, הוא אשר ירד משמים אל בני עמו, ויתגלה לעיניהם בעת מצוקתם האישית, ובאחרית הימים הוא אשר יבשר את הגאולה, ככתוב בספר מלאכי: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם...

עמנואל בן יוסף

שְׁלַח אוֹתִי לְהִסָּתֵר - חוה פנחס-כהן

שְׁלַח אוֹתִי לְהִסָּתֵר בְּנַחַל כְּרִית הַבָּא אֶל הַיַּרְדֵּן

בְּמָקוֹם חֲסוּךְ דִּבּוּר שְׁלַח אוֹתִי לְהִסָּתֵר

בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כָּרֵת.

וְהַיֹּבֶשׁ יַעֲשֶׂה חֲרִיצִים בְּעוֹרִי וּלְשׁוֹנִי תִּדְבַּק לְשִׁנַּי

וְיִהְיֶה סִימַן תַּעֲנִית שֶׁצִּוִּיתָ עָלַי

שְׁלַח אוֹתִי לְהִסָּתֵר

עִם הַנְּחָשִׁים וְעִם הָעוֹרְבִים

וְעִם הַצְּבָאִים שֶׁמַּבָּטָם תָּמִים, יָמִים

עַד שֶׁיִּמָּלֵא מָטָר בְּהַר מֵיתָר

שָׁם יִמְלְאוּ יָמַי לְהַבְחִין

בֵּין חֵטְא לְעֹנֶשׁ בֵּין חֹל לְקֹדֶשׁ

כִּי מָלְאוּ יָמַי בַּחוֹל וְחוֹל וְעֹבֶשׁ

עַד שֶׁיִּמָּלֵא מָטָר בְּהַר חֶבְרוֹן

וְיָבוֹאוּ הַמַּיִם בְּשִׁטָּפוֹן אֶל הַיַּרְדֵּן

בַּמִּדְבָּר הֵן נוּכַל לְדַבֵּר וְלִקְרֹעַ,

וּלְהַבְחִין בֵּין בָּמוֹת הַבַּעַל לְבָמַת הָאֵל.