האזינו

פרשת הַאֲזִינוּ

דברים ל"ב

ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן. יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו, יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. יב יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. יג יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

רגע לפני העלייה על פסגת הר נבו, ממנה יראה משה את הארץ, אליה לא יבוא בצו ה', רגע לפני הפרידה של משה מעמו ומחייו, הוא נושא שירה נמלצת בפני העם, וכיאה לנביא – משה מדבר בשם ה'.

הפסוקים הקצרים שקראנו מציירים ציור מטאפורי את דאגתו של אלוהים לעמו: אלוהים מפריד ומבחין בין העמים, ועם ישראל מוגדר כנחלתו שלו. הבחירה בעם ישראל נעשית על רקע תנאי החיים הקשים של המדבר, בו נודד העם. הגנתו של אלוהים פרושה על העם ככנפיים גדולות של נשר, וכאשר נתקף העם באויבים או בתשישות, נושא אותו האלוהים על כנפיו, והוא מגן עליו בגופו מפני פגיעת חיצי הציידים שעל הקרקע. את המשימה הזאת מבצע האלוהים לבדו, ללא עזרה מצד גורמים אלוהיים אחרים. על כנפי הנשר יעוף העם אל פסגות ההרים המוגנות, ואלוהים יזינו מאוצרות הטבע שמסביב. בדרך נס יימצא המזון בסלעים החשופים של הרי המדבר. התפריט המופיע בפסוק האחרון שלנו מבטא שפע בריא של מאכלים מן הטבע.

אכן, רגע חגיגי, ובכל זאת חוזר אלוהים אל הנושא החביב עליו, שאפשר לתמצת בלשון זמננו במילים הבאות: כמה שעמלתי, ופינקתי והגנתי וטיפחתי אתכם – ואתם חוזרים ובוגדים בי! ואני, הנבגד, הולך להעניש אתכם שוב ושוב, וכך יסתובב לו שוב ושוב המעגל המייאש של הצלה, הודיה, שכחה, בגידה, כעס וענישה. המילים הנבחרות לתאר את פשעי העם הן קיצוניות במיוחד הפעם:

טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. טז יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים, בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יז יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם...

ברור לגמרי שהפניית עורף למי שדאג לך כל כך יפה בעתות מצוקה היא מעשה מקומם, והעונש עליה אינו בלתי צפוי, אך קשה שלא לחשוב על הנוסחה השליטה בקטע: נראה כי אלוהים, שכבר חווה בעבר, בעת הנדודים במדבר, את קשי העורף של העם, כבר אין לו ציפיות לעתיד. הוא, למעשה, מתאר את העתיד, ואומר בנימה פסימית: מה שהיה הוא שיהיה... וזאת רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. מעודד, לא כן?

העקבות של אלוהים מאת קנט בראון 1984

לילה אחד אדם חלם חלום. הוא חלם, שהוא הולך לאורך החוף עם אלוהים. על פני השמים חלפו במהירות סצינות מחייו. בכל סצינה הוא שם לב לשני זוגות עקבות רגליים בחול. זוג אחד שייך לו ,והזוג השני לאלוהים. עם חלוף הסצינה האחרונה של חייו הוא הסתכל אחורה לעקבות שבחול. הוא שם לב, שפעמים רבות לאורך דרך חייו היה רק זוג עקבות אחד. כמו כן הוא שם לב, שזה קרה בתקופות השפופות ביותר בחייו. דבר זה הטרידו, והוא שאל את אלוהים בנוגע לכך: "אלוהים, אתה אמרת, שביום שאלך אחר חוקיך, אתה תלך עמדי לאורך כל הדרך, והנה שמתי לב, שבתקופות הקשות ביותר בחיי יש רק זוג עקבות אחד. אינני מבין מדוע, כאשר הצטרכתי אותך יותר מכל, עזבתני! ענה אלוהים: "בני היקר עד מאוד, אני אוהב אותך, ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות, שבהן כה רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות, לא היו אלה עקבותייך. היו אלה עקבותיי שלי, כשנשאתי אותך על כפיי."

*********

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם, לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר, פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ, פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא יְהֹוָה פָּעַל כָּל זֹאת.

תרגום לעברית מדוברת: תכננתי לכסח אותם מכל הצדדים, שאף אחד לא יזכור שהם היו קיימים, אבל חששתי מתגובת אויביהם הכועסים (עליהם או עלי?) שהם יגידו: אנחנו אלה שניצחנו אותם; האלוהים שלהם לא בתמונה...

גם פושעים לפעמים מתפתים להשאיר חתימה על קרבן הפשע שלהם, כדי להצהיר מיהו עושה הפשע, מעין הצהרת גאוה והתגרות, שאינה רק מורידה את הקרבן מן הבמה, אלא גם אומרת לכל הסביבה מי עשה זאת. אם בטעות יסיק מישהו את המסקנה שמישהו אחר ביצע את הפשע – הפושע ייעלב. זה עניין של כבוד!

הגויים שיציקו לעם ישראל אינם זכאים לכבוד הזה. הם בסך הכל מטה זעמו של ה'.

עוצמתו של האל, כפי שמתארת אותה התורה, אינסופית. הוא המניע את גלגלי ההיסטוריה, מפעיל ממלכות כבירות ומפילן. אז איך אפשר להסביר את הקטנוניות הזאת, את החשש מפני 'מה יגידו' של הגויים? זה נשמע יותר כמו מי שהחליט לוותר על מימוש האיומים הנוראים שלו, וכעת הוא מחפש תירוץ.

בהמשך הפרק מראה לנו אלוהים, כי ההתאפקות שלו מלהכות את ישראל עד כלה תובעת ממנו לשחרר את הלחץ האלים שלו אצל נמען אחר, הלא הם הגויים, אויבי ישראל. המהלך הלוגי לכאורה הוא כזה: הגויים אינם חכמים (לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם). אין הם מבינים כי יד ה' בכל, וכי לא עוצם ידם העניק להם את הניצחון הזמני על ישראל (אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהֹוָה הִסְגִּירָם). הם אינם מבינים את ההבדל בינם לבין עם ישראל. הם קרוצים מחומר נחות יותר (כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה). אני, ה', יודע הכל ומסוגל לכל. על הבורות הזאת של הגויים אני עוד אנקום בהם ( לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם). לעבדי, בני ישראל, אסלח (כִּי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם), וכמו שמחצתי, כך גם ארפא את פצעיהם (אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא). והגויים – הם צרי ושונאי(אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם), ועוד תראו מה שאעשה להם. ההיגיון היחידי העומד מאחורי תסריט עתידי זה הוא היצר האלים של האלוהים, שחייב לבוא על פורקנו, אם לא על העם, לו הוא מחויב, אז על אויבי העם, בהם השתמש האל תחילה כדי לפגוע בעמו. אין כאלוהינו!

ההפטרה

שמואל ב כב א וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל. ב וַיֹּאמַר: יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי-לִי. ג אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה-בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי, מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי. ד מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה, וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ. ה כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת, נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי. ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי, קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת. ז בַּצַּר-לִי אֶקְרָא יְהוָה, וְאֶל-אֱלֹהַי אֶקְרָא, וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי, וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו. ח וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ, כִּי-חָרָה לוֹ. ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.

י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. יא וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּרָא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ. יב וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו, סֻכּוֹת חַשְׁרַת-מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. יג מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי-אֵשׁ. יד יַרְעֵם מִן-שָׁמַיִם יְהוָה, וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ. טו וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק וַיְּהֻמֵּם. טז וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל, בְּגַעֲרַת יְהוָה, מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ. יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם, יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז, מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי.

דוד המלך, ספר מזמורים נוצרי, המאה ה-17

אמר הרד"ק (ר' דוד קמחי, צרפת, המאה ה-13): וזאת השירה כתובה (גם בתהלים וגם) בספר שמואל אלא שמתחלפת בכמה מקומות במילות, והענין אחד. וזאת השירה חיבר אותה בסוף ימיו כשהניח ה' לו מכל אויביו.

ואילו ר' יצחק אברבנאל (פורטוגל-איטליה, המאה ה-15) טוען אחרת: השירה הזאת דוד חיברה בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו, כדי שבכל פעם ופעם שהיה הקב"ה מצילו מכל צרה היה משורר השירה הזאת, והיתה אם כן שגורה בפיו כדי להודות להשם על כל תשועה שעשה עמו.

...ואין ספק שהשירה הזאת כתבה דוד בספר תהלים עם שאר המזמורים, ושבאו בה חילופים ממה שאמר כאן במילות, באותיות, במאמרים, וראוי שנשתדל לתת בזה הסיבה וטעם מספיק...

ואשר אחשבהו אני בזה הוא, שספר תהלים חיברו דוד בסוף ימיו להנהגת המתבודד ולסדר לפניו התפילות והתחנונים אשר יתפלל כל אדם בעת צרותיו, והביא המזמורים אשר אמרם בימים הראשונים על צרותיו, כדי שבהם יתפלל המתבודד בבוא עליו צרה דומה למה שבאה על דוד...

דוד – מיכלאנג'לו, איטליה, פירנצה, 1504

אמר ר' עובדיה ספורנו (איטליה, המאה ה-16):

"אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת": במלחמת דוד עם הארי והדב. "נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי": במלחמת גָּלְיָת ופלשתים. "חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי": בהרדפת שאול. "קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת": הַזִּיפִים וְדוֹאֵג.

אך מדרש תהלים סבור כי בארבע מלכויות מְדַבֵּר הכתוב:

"אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת" – זו מלכות בבל. "נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי" – זו מלכות מדי ופרס. "חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי" – זו מלכות יון. "קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת" - זו מלכות אדום.

דוד אוחז בראש גלית המנוצח – גוסטב דורה (צרפת, המאה ה-19)

קישורים

האזינו לשיר העצוב בעולם - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

לפרשת 'האזינו' - הרב אבי פסקל

ראו עתה כי אני אני הוא - בארי צימרמן תשע"ב