תצוה

פרשת תְּצַוֶּה

פרק כ"ז

כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר - לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

נר התמיד - תפקידו הראשוני הוא הדלקת הנרות האחרים, נרות המנורה. יש שסברו שהיה זה הנר המערבי שבמנורה עצמה. תפקידו של נר התמיד היה, לכאורה, תפקיד טכני, כמו השמש של החנוכיה; אך כדי שיוכל לשמש את המשרתים בקודש בכל עת, יש לשמור עליו, שידלוק תמיד, כל העת. דרישה זו ממקדת תשומת לב מיוחדת באותו נר אחד פשוט. מישהו צריך להיות שם בסביבה כדי להשגיח שלא יכבה נר התמיד. כמובן, ידעו כוהנינו מה לעשות אם הנר בכל זאת כבה – יש לקחת אש מהמזבח, ולשוב ולהדליק את הנר, אך עצם הדרישה שהנר יהיה דולק בכל עת מקנה לו חשיבות מעבר לתפקידו הטכני.

מה מסמל הנר הדולק תמיד? אולי את הקודש, הקיים תמיד; אולי את האל, הנוכח תמיד; ואולי את האפשרות לתקן את העולם או את מעשינו בכל עת, כפי שענה הסנדלר לרבי ישראל סלנטר, אשר שאלו באישון לילה: מדוע אתה ממשיך לעבוד? הנר שלך הולך ומתקצר... והסנדלר ענה לו: כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן.

בספר משלי נאמר: "נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם ", משמע נר התמיד מסמל את נשמתו של האדם, שהיא חיה ונושמת במשך כל רגע ורגע מחייו של אדם.

נר חיינו דולק כל עוד נשמה באפנו. כל רגע בחיינו הוא הזדמנות חדשה. כל רגע מאפשר לנו לאזור עוז, להחליט החלטה ולהדליק אור חדש בסביבתנו. האין זו סיבה לאופטימיות?

**********

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים, חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב. רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו, מִמֶּנּוּ תִּהְיֶין קַרְנֹתָיו, וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת.

השילוב המעניין של עצי שיטים עם נחושת מבקש הסבר.

עצי השיטים מעניקים למזבח את יציבות הצורה. ציפוי הנחושת מעניק לעצי השיטים את ההגנה מפני החום שיוצרת אש התמיד על המזבח. הנחושת, הניתכת בטמפרטורה הגבוהה מ-1000 מעלות, אינה בסכנה של התכה בחום אש התמיד. כהגנה נוספת, ולמטרת ספיגת דם הקרבנות, משהועמד המזבח במקום חניית המשכן, הוא מולא באדמה.

קיימים ממצאים המעידים על שימוש אנושי בנחושת מעל 10,000 שנה. בין מרכזי הפקת הנחושת בעולם הקדום היו גם הרי אדום, הערבה וסיני. הידע של יצור הנחושת היה באותם ימים ידע מקצועי של עמים מסוימים. גם אם לבני ישראל לא היה הידע הזה, הם יכולים היו להשיג אומנים מומחים בני עמים אחרים, שייצרו עבורם כלי נחושת. גם המצרים הכינו בתקופות קדומות חפצים מנחושת. באחת הפירמידות במצרים נמצאה צנרת מנחושת בת כ-5,000 שנים.

התיאור של מרכיבי המשכן מפורט מאד, והוא כולל פריטים כמו בדים, קרסים, יתדות, עמודים, ווים, אדנים, מסכים, קלעים, חשוקים, לוחות וטבעות. כל הפריטים האלה ניתנים לפירוק ולאריזה נוחה לשם נשיאתם בעת נדודים למקום חדש, ולהרכבה מחדש בחנייה הבאה. טכניקה זו מזכירה את היורטות המונגוליות, הניתנות לפירוק ולהרכבה מהירה יחסית, ובעת שהן עומדות, הן מספקות מגורים נוחים מאד.

עמנואל בן יוסף

פרק כ"ח

וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ – לְכַהֲנוֹ לִי.

פסוק ג', יש בו שילוב מרשים של מרכיבים, שאצלנו לא תמיד 'הולכים ביחד':

חכמה ולב, רוח וקדושה.

לא כך אנו רואים היום את עולמנו. את החכמה אנו נוטים לייחס למשכילים, ללמדנים, ליודעי-הספר, או לבעלי ניסיון-החיים. הלב, כשאינו מתפקד כמשאבת-דם טכנית, שייך לעולם הרגש. למי יש לו לב טוב? למי שהוא רגיש לצרכיהם ולרגשותיהם של אחרים, שיש בו חמלה ואכפתיות. אם כן – מיהם חכמי-הלב של פסוק ג', הנקראים לסייע בתפירת בגדי הכוהנים? והרוח – היכן היא שוכנת? ישנם פילוסופים, הגורסים כי הרוח היא הֶצְבֵּר כל היצירה המחשבתית האנושית מאז נוצר האדם, וכי כל נשמה של בן-אנוש זוכה לגעת באותה רוח, להיזון ממנה ולהזין אותה. ואלוהים ממלא את אותם חכמי-לב של משה ברוח-חָכְמָה, כדי שיוכלו לעמוד במשימה הנעלה של הכנת החושן, האפוד, המעיל, כתונת התשבץ, המצנפת והאבנט של אהרן. אותם בגדים שנעשו בהשראת רוח-החכמה, הם שיקדשו את אהרן לכהן לאלוהים. היום אנו נזהרים בשימוש במילה זו – קדושה – והיא שייכת לתחום הדתי של חיי-אדם. וכך למדים אנו מאותו פסוק יחיד, שעבור כותב התורה – חכמה, לב ורוח שלובים זה בזה, וכולם נחוצים לשם ייחוד קדושה.

ואני מקשר את צירוף המילים 'חכמת הלב' עם מושגים של ימינו כמו 'אינטואיציה', כמו 'אמפתיה' וכמו 'אינטליגנציה רגשית'. יש בהם השילוב של תבונת המוח, הניסיון האישי, בריאות הרגש וספונטניות התגובה. הלוואי עלי ועל כל ישראל!

*******

וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן, טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד, וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם, וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה, וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם.

כל הנהוג לספר על אבני החושן, או על חושן המשפט, או על האורים והתומים, הוא מקבץ של מסורות עתיקות שהלכו ונצטברו מפי פרשנים לאורך הדורות. האתגר של הַמְּסַפְּרִים היה להסביר את עוצמת פעולתו של החושן, לפאר את הדרו של הכוהן הגדול, וליצור מערכת של סמלים שיש בה רושם, סדר והיגיון פנימיים. העיסוק המרובה באבני החושן הניב פרץ של יצירה דמיונית, והנה כמה תיאורים אפשריים של אותו חפץ מאגי קדום, שאינו מצוי בידינו, ולכן אפשר לומר עליו כמעט הכל.

נתחיל בזיהוי של תריסר אבני החושן. כמה שמות יותר מוכרים רומזים לאפשרות שמדובר באבנים יקרות. וכך יש המזהים את האודם עם Emerald, את הפטדה עם Lapis lazuli, את הברקת עם Quartz crystal, וכו'...

על פי הכתוב בפרקנו, תריסר האבנים מייצגות את תריסר שבטי ישראל. אצל חלק מהפרשנים מחליף יוסף את אפרים ומנשה, וכך נשמר המספר 12, ככתוב בתורה. מספר זה הוא, כמובן, נוח לסידור במבנה סימטרי של ארבע שורות, שבכל אחת שלוש אבנים.

רבנו בחיי (מאות 13-14, ספרד) מייחס תכונות ומעלות שונות לכל אבן, מה שאנו מכירים עד היום אצל המאמינים באבני חן. הוא אומר כי תריסר אבנים אלה הינן 'אבני יסוד', וכל שאר אבני החן שבעולם הן נגזרות שלהן. הנה כמה דוגמאות משעשעות מדבריו:

אֹדֶם - אישה הנושאת אותו אינה מפלת לעולם נפלים. טוב למקשה לולד. יועיל הרבה להריון.

פִּטְדָּה - מקררת את הגוף , ולכן נמצאת בארצות כוש שהם חמים ושטופי זימה וצריכים אליה לקרר אותם.

שֹׁהַם - לתת חן לאדם בעיני כל רואיו, ומי שנושאה בבית המלכות , תועיל הרבה ויהיו ודבריו נשמעים.

האם יש קשר בין תכונות אבני החושן לתכונות השבטים? פה ושם נראה שרבנו בחיי מנסה למצוא קשר כזה, כמו במקרה של אבן השוהם, המייצגת את יוסף, שנשא חן בעיני המלכות המצרית.

האורים והתומים – האם היו שם אחר לאבני החושן, או שמא היו מעין מנגנון הפעלה של אותן תריסר אבנים? רש"י סבור כי 'הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו', כלומר – פעולת האורים והתומים היתה הנחת חפץ (קלף?) עם השם המפורש של האל בין האבנים, ופעולה זו סייעה בהארת הדברים וב'תימומם' (עשייתם לתמימים, למובנים).

יש בתנ"ך תיאור של שימוש באורים ובתומים, כמו בבמדבר כ"ז: 'וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ, וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה'. זו דוגמה של הפעלת האורים והתומים כדי לקבל הנחיה אלוהית ליציאה למלחמה או לנסיגה מעימות צבאי. בספר יהושע מסופר על האורים והתומים, שסייעו להצביע על שבט יהודה, שממנו יצא עכן, זה שמעל בחרם.

מה שאין בתורה, זה תיאור מפורט של דרך השימוש באורים ובתומים, כלומר – כיצד זה פועל. ומה שאין בתורה, מאתגר את אנשי המשנה והתלמוד.

בגמרא כתוב: רבי יוחנן אומר: בולטות (האותיות בולטות כגון עי"ן משמעון, למ"ד מלוי, ה"א מיהודה, לומר 'עֲלֵה', וכל אחת אינה זזה ממקומה, אלא בולטת במקומה, והוא מצרפן.

למה הכוונה? משבצות החושן בולטות, כל אחת בתורה, והקורא המוסמך לכך יצרף, על פי הבנתו, את ע' משמעון, את ל' מלוי ואת ה' מיהודה לכלל המילה 'עלה', כמו ב'עלה והצלח, וצא למלחמה!'. טכניקה זו, כפי שהיא מתוארת בגמרא, היא בעייתית מאד. איך ידע הקורא איזו אות מ'שמעון' היא הרלוונטית לענייננו. לדוגמה: ניתן להוציא מהרצף 'שמעון, לוי, יהודה' גם את המילה 'עוד', ואם ירצה המנהיג, הוא יראה בזה סימן לכך שיש לגבות מהעם עוד מיסים...

בעיה נוספת מעלה ריש לקיש, באומרו כי במכלול תריסר שמות השבטים חסרות כמה מאותיות הא"ב, כמו צ'. חכמי הגמרא אינם מתבלבלים, ואומרים כי אל שמות השבטים מצטרפות אותיות המילים 'אברהם, יצחק, יעקב, שבטי ישורון', וכך לא רק צ', אלא גם ט' זמינות לנו. תוספת 23 אותיות אלה מאפשרת עוד שיפור במבנה החושן. האותיות מתחלקות בין אבני החושן כך, שהן משלימות כל אחד משמות השבטים לשש אותיות. 'ראובן' זקוק לאות אחת, והוא מקבל את א' של אברהם, 'שמעון' בן 5 האותיות מקבל את ב' של אברהם, וכן הלאה, לפי הסדר. כעת יש לנו מבנה מאד סימטרי, מה שמוסיף ליוקרתו של חושן המשפט: יש לנו תריסר אבנים טובות, תריסר שבטי ישראל מיוצגים על ידן, ובדרך מופלאה יבלטו האבנים או יהבהבו לפי סדר אותיות המסר האלוהי, שיפרש הכוהן הגדול.

היום יש לכל אחד מאיתנו סמארטפון, המהבהב לנו מידע מכל קצווי העולם. יש בינינו הרואים בו, במודע או שלא במודע, כמי שמנהל את חיינו, מספק לנו מידע על כל מה שאיננו בטוחים בו, ואפילו אומר לנו מה לעשות. הכוהן הגדול, שהחזיק בסמארטפון האחד והיחיד, הקדים את גוגל בלמעלה מ-3000 שנה, ואם האורים והתומים אמרו שיש לצאת למלחמה, מי אנחנו שנתווכח איתו?

עמנואל בן יוסף

בגדי הכהן הגדול - מאתר הציורים של יחיאל אופנר

"וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר"

כָּל שֵׁשׁ וְכָל בַּד הוּא סוּג שֶׁל פִּשְׁתָּן, שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אֶלְעֹשֻׂר, וְהַרְבֵּה מִמֶּנּוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וְאֵינִי מַכִּיר דָּבָר רַךְ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְאֵינִי יוֹדֵעַ עַל מִישֶׁהוּ שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא מֻרְעָל. וְסוּג הָרַעַל שֶׁלּוֹ הוּא חֹזֶק הַקְּרִירוּת שֶׁבּוֹ. וְשֶׁמָּא הַסּוּג שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ הָאָבוֹת הָיָה כָּזֶּה, שֶׁהַבְחָנָתַם קָבְעָה שֶׁהוּא לְלֹא פְּגָם. (ר' סעדיה גאון, מצרים, א"י, בבל, המאה ה-10)

בְּבִקְעַת הַיַּרְדֵּן בְּאֵזוֹר יְרִיחוֹ גְּדֵלִים עֵצִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פֵּרוֹת דְּמוּיֵי תַּפּוּחִים, קְלִפָּתָם קָשָׁה וְתוֹכָם מָלֵא צֶמֶר. גַּם בְּיָמֵינוּ נִתָּן לִרְאוֹת אֶת הָאֲרִיגִים הָעֲדִינִים, הַדַּקִּים וְהַלְּבָנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מִסִּיבֵי צֶמַח זֶה. יִצּוּא שֶׁל אֲרִיגִים עֲשׂוּיִים מִצֶּמַח זֶה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֵירוֹפָּה מִתְקַיֵּם עַד הַיּוֹם. (עפ"י גרגוריוס מטור – המאה ה-6)

פתילת המדבר, היא תפוח סדום, הוא אל-עושור, והוא אולי מקור אריג השש

וְהוּא צֶמַח הַנּוֹתֵן פֵּרוֹת שֶׁחִיצוֹנִיּוּתָם יְרֻקָּה וּפְנִימִיּוּתָם לְבָנָה, בָּהֶם צֶמֶר לָבָן הַמְּעֻדָּן מֵהַמֶּשִׁי וּבֶעָבָר הָיוּ עוֹשִׂים מִמֶּנוּ אֶת בִּגְדֵּי הָאִימָאם (הכוהן הגדול) אֲשֶׁר שֵׁרֵת בְּבֵית אַלְמַקְדַּס (המקדש בירושלים). (הרופא היהודי כהן אלעטר, המאה ה-13)

אָמְרוּ עָלָיו, עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כֻּתֹּנֶת (ליום הכיפורים) מִשְׁתֵּי רִבּוֹא, וְלֹא הִנִּיחוּהוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְלָבְשָׁהּ, מִפְּנֵי שֶׁנִרְאָה כְּעָרוּם. (מסכת יומא, בבלי)

פרק כ"ט

"וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם..."

אלהים מצווה את משה להכין את אהרן ובניו לכהונה. הכוהנים המיועדים מתוארים בפרק זה כפסיביים: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן ...", "וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ ...", "וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ..." , וכן הלאה.

איזה מין כוהנים יהיו אהרן ובניו בעקבות רצף הפעולות החד-צדדי הזה, שבו אין הם נשאלים לדעתם כלל (לפחות זה אינו מתואר בפרק)? אחת האפשרויות העולות בדעתי היא כהונה מאד שמרנית, שאינה שואלת שאלות, אינה מקבלת החלטות, ואינה משמשת כהנהגה רוחנית, אולי כמו שתיאר נשיא המדינה הראשון, הד"ר חיים וייצמן, שאמר כי המקום היחידי בו מותר לו להכניס את אפו היא הממחטה שלו.

זו, כמובן, רק אחת האפשרויות. סיפור נדב ואביהוא, בני אהרן, שיופיע בספר ויקרא, יחזק את הכיוון הזה. מעשה העגל, המצפה לנו מעבר לפינה, גם הוא ממחיש עבורנו את הנזקים שיוזמה יצירתית של כוהן עלולה לגרום. גם במותו של אהרן, בדברים כ' נכתב: "וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר".

כל עוד משמשת הכהונה רק בטקסים, היא יכולה להיות שמרנית, ולהקפיד על מצוות התפקיד הקפדה יתרה, אך כאשר סגנון נוקשה זה הופך לקו מנחה לרבנים, המקובלים על בני-קהילותיהם כמנהיגים רוחניים, השילוב הזה אינו מוצלח.

*************

שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה

וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים, וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן, וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת, וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ, וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ.

אמנם הבגדים עצמם מייצגים את הכוהן, נושא התפקיד הרם, אך טקס הפיכתו לכוהן כולל עוד פעולה, המקדשת אותו, והיא המשיחה בשמן. השמן המסוים הזה קרוי 'שמן המשחה', ומשה מתבקש לצקת את השמן הזה על ראשו של אהרון. זוהי פעולת המשיחה.

בפרקנו לא מפורט הרכבו של שמן זה, אך לא נצטרך להמתין זמן רב. כבר בפרק הבא, פרק ל', מופיעות ההנחיות המפורטות להכנת שמן המשחה, בתוספת איסורים ומגבלות על השימוש בשמן זה בעתיד. וכך כתוב בפרק ל':

וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, וְשֶׁמֶן זַיִת הִין, וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה, וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ. קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

הרכב שמן המשחה הוא שילוב של ארבעה מיני בשמים עם שמן זית. ארבעה מיני הבשמים הם מור דרור (כנראה שרף הנוטף בחופשיות מעץ כלשהו), קינמון (האפשר שהקינמון, שמוצאו במזרח אסיה, כבר היה מוכר בעת כתיבת התורה?), קנה בושם (יש המזהים אותו עם הקנאביס), וקידה, הקרויה בלשון חכמים גם קציעה, והיא, אולי, שורש כלשהו.

הכמות הקטנה של השמן, לעומת הכמויות הגדולות של מיני הבשמים, מעוררות שאלה, ולה כמה הסברים אפשריים:

א. אכן, מעט שמן והרבה בשמים יוצרים ביחד מעין עיסה, שאיננה ממש נוזלית.

ב. אפשרות אחרת, המזכירה טכניקות הכנת שמני משחה דומים ברחבי אזורנו, היא עיבוד ארבעת מיני הבשמים בדרך של שרייה במים או של הרתחה, עד שתמצית ריח מבשמים אלה מוכנסת לשמן.

עוד נעסוק בפרק הבא בשימושים השונים של שמן המשחה, ובמסורות על גורל הכמות האחת והיחידה שהוכנה מעולם, שהספיקה בדרך פלאית לכל הטקסים בדורות הבאים, ואשר הוטמנה בסתר, ונעלמה לה ואיננה.

נעיר רק הערה אחת נוספת כאן. שמן המשחה, המיועד לכוהנים גדולים ולמלכים, שימש לראשונה למשיחת אהרון ובניו לכוהנים במשכן. מי שֶׁצּוּוָה למשוח את הכוהנים היה משה. משה עצמו לא נמשח. תפקידו מעולם לא הוגדר, לא ככוהן ולא כמלך. הוא היה מעל כל זה. ההנחיות המפורטות לשימוש עתידי בשמן המשחה לא כללו התייחסות למי שיוטל עליו למשוח את הכוהנים ואת המלכים, או למי שיוטל עליו להחזיק בשמן ולשמור עליו. האם העדר הנחיות בעניין זה יעורר בעיות בעתיד, כשלא יהיה בשטח מישהו בעל סמכות רוחנית כה גבוהה כמשה?

עמנואל בן יוסף

גָלוּת / בלפור חקק