לך לך

פרשת לֵךְ-לְךָ

פרק יב

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט, וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן, וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל, וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה. ט וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

המעוניינים לאמת את הסיפור המיוחד הזה מבחינה היסטורית יגלו, כי לא מקום אחד, אלא לפחות שניים, טוענים שהם הם מולדתו של אברהם.

פסוקיו האחרונים של פרק י"א מזכירים את אור כשדים כמולדתו של אבי האומה, ואת חרן כנקודה ראשונה על מסלול נדודיו לכיוון ארץ כנען, נקודה בה גדל רכושו, ואף נפש עשה בה ביחד עם לוט אחיינו.

הכשדים הם, על פי רוב החוקרים, שם אחר לבבלים, מה שמוליך אותנו לעיראק, אל עיר בבלית עתיקה בשם אור, שחורבותיה נמצאות דרומה מבגדד. הליכה משם לארץ ישראל היא מבצע של חציית מדבר קשה למעבר, או עשיית מעקף ענקי דרך הצפון.

אפשרות אחרת לזיהוי אור היא בעיר אורפה שבדרום מזרח טורקיה, קרוב לגבול הסורי. היום היא קרויה שַׁנְלִי אוּרְפָה, ועיר זו, שגם לה יסודות עתיקים מאד, מתפארת באתרים שונים המיוחסים לאברהם, על פי המסורת המוסלמית – המערה בה נולד, בריכת הדגים אליה רצה המלך נמרוד להשליך את אברהם ועוד. במרחק לא גדול מאורפה נמצאת חרן, גם היא עיר עתיקה, וסביבה עוד כמה כפרים עם שמות המוכרים לנו מסיפורי בראשית.

מבחינה גיאוגרפית – הנדידה מאור לחרן, ומשם לארץ כנען נראית הגיונית הרבה יותר. מאזור זה ניתן לנוע מערבה לכיוון חוף הים התיכון, ומשם דרומה לכיוון צור, והלאה עד לארץ ישראל, וכל זאת בלי צורך להסתבך בחציית מדבריות של ממש.

האם נפתרה שאלת מוצאו של אברהם? קרוב לוודאי שלא, אם כי ניתן לקבל את האפשרות השנייה כהגיונית יותר.

לא פחות מעניין הוא הניסיון לקבוע את זמנם של אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב. על פי סיפורי בראשית מפרידות כארבע מאות שנה בין מות יעקב לתקופת ההתנחלות וכיבוש הארץ על ידי יהושע. ואם תקופת כיבוש הארץ מתאימה, פחות או יותר, לסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-11 לפני הספירה, הרי שדורו של אברהם שייך למאות ה-16 או ה-15 לפני הספירה.

השערה 'מחוץ לקופסה', אך מעניינת מאד, הציע פרופ' פינקלשטיין מהמחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, זה אותו פינקלשטיין המזוהה כאחד מאבירי האסכולה המינימליסטית, המטילה ספק רב בנכונות רבים מסיפורי התנ"ך, כמו תפארתה וגודלה של ממלכת דוד ושלמה.

פינקלשטיין סבור כי סיפורי הנדודים של אברהם, יצחק ויעקב בארץ כנען, המתארים תרבות של רועי צאן, העוסקים מדי פעם גם בחקלאות, החיים בין עממי הארץ, מתאימים בפרטים שונים לאורח חייהם של שבטי הנוודים שחדרו בהדרגה אל הארץ בתקופת ההתנחלות, ואשר הפכו עם הזמן לעם העברי, אשר לחם והשמיד חלק מעממי כנען, אך התמזג והטמיע חלק אחר מהם עוד לפני שהזהות האתנית והתרבותית שלו התגבשה.

מכאן אפשר להפליג בתיאוריות ספקניות קיצוניות יותר, הטוענות כי ארבע מאות השנה של בני ישראל במצרים לא היו ולא נבראו, וכי לכל היותר מספר שבטים שמיים שחיו במצרים ועזבוה מסיבות שונות, הגיעו אל ארץ כנען, כשהיא מיושבת כבר בשבטים שמיים אחרים, התמזגו בהם ויצרו ביחד את העם העברי. אין כיום דרך לאשש או להפריך אף אחת מהתיאוריות ההיסטוריות האלה אודות מוצא עמנו ותהליך גיבושו. הארכיאולוגיה מספקת רק רמזים, וכנראה לעולם לא תוכל לסייע בסיום הוויכוח הזה על ימים כל כך רחוקים.

ממילא – מי שרואה בתנ"ך אמת היסטורית, מי שרואה בתורה את דבר האלוהים האולטימטיבי, אינו מעוניין בכל הדיון הזה, וביחוד באותן תיאוריות המטילות כל כך הרבה ספקות באמינות הדיווח ההיסטורי של התנ"ך.

גם אלה בינינו, הרואים בתנ"ך מקור השראה ספרותי, לשוני, מוסרי ופולקלוריסטי – גם הם לא מוצאים עניין בשאלות אלה.

וכך נשארים אנו עם הסיפור המקורי המרתק כשלעצמו, שבו האלוהים בוחר באברהם, מתגלה לפניו, ומתחיל להובילו מארצו, ממולדתו, מבית אביו ומהתרבות שלתוכה נולד – אל יעד חדש, שאת שמו אפילו אין מזכירים כאן, ארץ כלשהי, המובטחת לו ולזרעו, שיגדל ויפרוץ ויהיה לעם שיש לו ארץ ואל, והשילוש הזה, של עם, אל וארץ ישמש חזון לאומי ודתי לדורות. השביל הזה מתחיל כאן.

פרשנים מוקדמים על פסוקי פרק י"ב:

אופיה של הפרשנות המוקדמת לתנ"ך, החל בחז"ל ועד עמוק לתוך ימי הביניים, נוטה לכיוון הסגנון המדרשי. מרתק להכיר את דרך חשיבתם של פרשנים מוקדמים, והפעם נפגוש את רש"י, את הרמב"ן, את 'אור החיים', את 'כלי יקר' ואת אבן עזרא.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לפנינו מבט חודר ומאלף אל תוך המתודיקה של פרשני התנ"ך המוקדמים. הנה מה שאומר הרמב"ן על פסוק זה:

ויאמר ה' אל אברם לך לך - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. זו לשון רש"י, ואין צורך, כי משפט הלשון כן: 'הגשם חלף הלך לו' (שיר השירים ב יא) 'אלכה לי אל הגדולים' (ירמיהו ה ה) 'קומו ועברו לכם את נחל זרד' (דברים ב יג), ורובם ככה, אבל רבותינו עשו מדרש במה שאמר הכתוב.

תחילה מצטט הרמב"ן פרשנים קודמים לו, ובמקרה זה – את רש"י. הוספת המילה 'לְךָ' נועדה לומר כי ההליכה של אברהם היא לטובתו, למענו, ולא רק מילוי צו אלוהי. מיד לאחר מכן מוסיף הרמב"ן כי אין צורך בפרשנות זו, וכי היא בגדר מדרש. הנימוק – לשוני. הרמב"ן מביא שלושה ציטוטים מהתנ"ך, שבהם מופיע אותו ביטוי לשוני בצמוד לפועל 'הלך'. כלומר – אין הבדל משמעותי בין 'לֵךְ' לבין 'לֵךְ לְךָ'. המדרש, כך אני מבין את כוונת הרמב"ן, מוציא מפשט הכתוב מֶסֶר, שהכותב לא התכוון לו.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה!

רש"י אומר: לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק (אברהם) לשלוש ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים, ועל הממון ועל השם.

רש"י סבור, כי היציאה לדרך נדודים כרוכה באובדן של שלושה מרכיבים באיכות החיים של הנודד – ממעטת בפריה ורביה (אולי משום שבעת נדודים קשה לגדל ילדים רכים), ממעטת את הממון (יש הרבה הוצאות ומעט הזדמנויות להכנסה), וממעטת את השם (הנודד הולך לארץ זרה ונוכריה, שבה איש לא מכירו, והוא יצטרך להשקיע מאמצים רבים כדי לעשות לו שם במקום החדש. פרשנות זו של רש"י היא, אולי, מדרש על הפסוק, אבל היא מעניקה לנו הסתכלות על תופעת הנדודים בחייו של אדם, וזה יפה.

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה.

'אור החיים': אברהם הלך כאשר דבר אליו ה' בסמוך, ומה נאמר בדברי ה', אל הארץ אשר אראך, שלא הודיעו מקום אשר יבוא שמה; ואף על פי כן הלך מארצו, וסמך על מה שיודיעהו ה' כשירצה, מבלי חשוב לומר: איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום? וזה ניסיון גדול.

אור החיים מתייחס למילה 'כאשר', ואומר כי אברהם לא היסס לרגע לאחר ההתגלות האלוהית. בו ברגע, כאשר דיבר אליו ה', יצא אברהם לדרך. אם נקרא שוב את נוסח דבריו של האל אל אברהם, נשים לב כי אלוהים לא אמר לאברהם 'אל ארץ כנען', אלא 'אל הארץ אשר אראך'. אברהם יצא לדרך בלי לדעת לאן תוביל הדרך, בבוטחו באל ביטחון מוחלט. פירוש זה, גם אם מדרש הוא, מתאים מאד לדימוי של אברהם, הנאמן לדברי האל נאמנות ללא סייג.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

ה'כלי יקר' אומר: ולמעלה נאמר: 'ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו'. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים, היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין; ע"כ נאמר 'ותהי שרי עקרה, אין לה ולד'. לפי שהיתה שרה עקרה על כן הכניס (מי הכניס? תרח? הסופר?) את לוט ביניהם. אבל אחר שנאמר 'ואעשך לגוי גדול', והובטח בבנים, כתיב: 'ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט', כי בלשון 'ויקח' הורה שאומר כאילו עשה ליקוחין (נישואין) שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי'.

תשומת הלב הקפדנית לפרטים קטנים כמו סדר המילים בפסוק או סדר הפריטים ברשימה משמש את ה'כלי יקר' ככלי עבודה דרשני. תחילה מופיע לוט ברשימה לפני שרה, וה'כלי יקר' מסביר זאת בעובדה ששרה היתה עקרה, ואברהם היה מתרחק ממנה, כלומר נמנע מיחסי אישות עמה, שכן 'שומר הלכה' היה אברהם, וידע כי יחסי אישות ללא כל סיכוי להריון הם בגדר חטא (נו, טוב...). לאחר מכן הבטיח האל לאברהם כי ייוולד לו בן. מרגע זה פג התוקף של לוט כאחיין המשמש תחליף לבן, והדבר בא לידי ביטוי בפסוק, שבו מופיע לוט אחרי שרה.

ה'כלי יקר' מתאר, באמצעות מדרש זה, שני מנהגים, שאולי היו תקפים בזמנו: האחד – ההתרחקות (לכאורה) מקיום יחסי מין עם אשה עקרה (קשה להאמין כי זה היה המנהג אצל בעלים שלהם היתה רק אישה אחת, ולא החזיקו פילגשים), והשני – מעמדו של האחיין במשפחה, שבה הדוד הוא חסר בנים יורשים.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

חכמינו שאלו פעם ועוד פעם – מהי משמעות ההבטחה של ה' לתת את הארץ לזרעו של אברהם, בעוד שבארץ זו יושב עם אחר, הכנעני? שאלה זו, שלא נפתרה עד היום, הציקה להם, לחכמים, והם ניסו לתרץ ולהסביר את העובדה הזאת בדרכים שונות.

אומר אבן עזרא: יתכן שארץ כנען - תפשה כנען מיד אַחֵר, ואם איננו כן, יש לו סוד, והמשכיל ידום.

על פי אבן עזרא, יתכן שכנען לא היה בעליה המקוריים של הארץ, והוא תפסה מיד אחר, ומכאן שאין בעיה לקחתה ממנו. אבן עזרא לא משוכנע שפירוש זה הוא נכון, ועל כן (כך אני מבין את הסיפא של דבריו) אין הסבר מספק למתן ארץ ישראל לעם ישראל, אך הוא אומר: 'והמשכיל ידום', כלומר – הוא מציע למי שמוחו בקודקודו לא לחפור בשאלה רגישה זו...

'אור החיים' – יש לו הסבר אחר: עוד ירצה בהודעת 'והכנעני' לומר פתח (פתח – אולי במובן של נימוק והצדקה) הזכיה בארץ, כי הכנעני היה אז בארץ, שהוא עבד, דכתיב 'עבד עבדים יהיה לאחיו'. אין לו קניין, וכל התופס בקנייניו, מבני שם או יפת, יזכה בהם ובאדמתם, ובא הקב''ה וזיכה הדבר לאברהם; וזולת זה, אם לא היה הכנעני אז בארץ, אלא מבני יפת, לא היה מקום להוציאם מידם, אחר שזכו בה.

זוכרים את קללת נוח לבנו חם (אבי כנען), שחטא בגילוי עריות? מרגע זה ואילך כנען הוא במעמד עבד, ולעבד, הרי יודעים אתם, אין זכויות קניין. מכאן שישיבת כנען בארץ לא זיכתה את העם הזה בבעלות עליה. לו היתה, כך טוען 'אור החיים', הארץ מיושבת על ידי צאצאים של שם או של יפת, לא ניתן היה להבטיחה לאברהם ולזרעו. מי החליט כי כנען הוא עבד לנצח נצחים, וכי לעבד אין זכויות קנין? מי שכתב את ספר בראשית! וכעת אולי ניתן להבין את הסיפור המוזר על חם ועל אביו נוח, ועל הקללה שקולל חם. ישנה סיבה להמצאת הסיפור הזה, והיא שלילת זכות העם הכנעני על ארץ ישראל.

עמנואל בן יוסף

הצפור – אבינעם מן

וּלְאָבְרָהָם אָמַר: יָדֹעַ תֵּדַע,

כַּעֲפָר הָאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעֲךָ,

וּכְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.

מִדְרָס לְכָל רֶגֶל,

וּלְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם יִצְפֶּה.

וְאֶת הַצִפּוֹר לֹא בָּתַר אַבְרָהָם,

וְהִיא, שְׁלֵמָה, הִתְרוֹמְמָה,

"אֵין אֲנִי פֶּגֶר,

שֶׁיֵרֵד עָלָיו עַיִט", אָמְרָה,

וְעָפָה לָהּ אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה,

מוֹרָא-יָה.

וְהִיא שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה.

י וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: יא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: יב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ: אִשְׁתּוֹ זֹאת! וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: יג אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:

במאמר אברהם לשרה 'והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך', ומי איש המַעֲלָה, שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה, ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים? ויותר ראוי היה, שיבחר במוות לבלתי עשות נבלה.

האברבנאל (תקופת גירוש ספרד)

פרק י"ג

בראשית י"ג א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. ב וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. ג וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד-בֵּית-אֵל עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי. ד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה. ה וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים. ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד-סְדֹם. יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד. יד וַיהוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם. טז וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ גַּם-זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה.

איזה ביטוי אומלל – 'לא נשא אותם הארץ'... מי שהעלה את הסיפור על הכתב התקשה להפנות את האצבע המאשימה ללוט ולאברהם, שרכושם הרב הפך להם לרועץ, ומקרובים נעשו ליריבים. הארץ לא דלה היתה, ועם מעט השתדלות יכולים היו לנהל ביחד את משאביה לטובת שניהם. סיפור אברהם ולוט אינו סיפור של מנצל ומנוצל, של שבע ורעב, אשר נפתר בהגירת הצד החלש למקום בו יוכל למצוא את מחייתו. כאן, בפירוש, נאמר כי המאבק על האינטרסים הכלכליים של שני צדדים חזקים הביא למסקנה שההיפרדות היא האפשרות היחידה לפתרון.

ועם קריאת הפסוק הקטן הזה אנו נותרים עם תחושה קשה של תסכול: איך הרכוש ההולך ומצטבר תורם את שלו להחרפת יחסי הקרבה בין בני-אדם, שהיו בני משפחה אחת. מי שרכוש אין לו בוודאי יאמר – צרות של עשירים! אבל בממדים מצומצמים יותר, המותאמים למצבנו שלנו, גם אנו עומדים מדי פעם מול הקושי הזה, שבו נכסינו אינם מקנים לנו תחושת בטחון ורווחה, אלא דווקא דאגה, מתח וניכור מאנשים שהיו יכולים להיות קרובים לנו.

עמנואל בן יוסף

אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם – חנוך לוין

הנה הארץ השלמה אשר הבטיח אלוהים לאברהם,

לו ולזרעו אשר יהיה כחול אשר על שפת הים;

אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,