בא

פרשת בֹּא

פרק י'

"אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם"

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. ד כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. ה וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה. ווּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל-עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל-הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה. ז וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. ח וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג-יְהוָה לָנוּ. י וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. יא לֹא כֵן לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-יְהוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה. {ס} יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל-אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד.

" ז וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם? "

- "פרעה זה לא מה שהיה פעם..." – התלחשו אנשי פרעה. הם התהלכו בארמון על בהונותיהם והתלחשו מאחורי הווילונות – "מבטו קפוא, עיניו יורות ברקים, הסבלנות ואורך הרוח שהיו לו כל השנים, נעלמו כלא היו"

- "מצרים הולכת על עברי פי פחת. המצב הולך ונעשה גרוע מיום ליום." – אמרו אחרים – עוד כמה ימים כאלה, ואבדנו."

- "אם לא נעשה משהו, אם לא נשחרר אותו ממעגל הקסמים אליו נכנס, הסוף יהיה אסון!"

- "יש למישהו העוז לומר לאיש הזה משהו, שימריץ אותו לעשות משהו שונה, משהו שאינו עוד אמירת סירוב?"

- "עד מתי יהיה פרעה לנו למוקש?"

חכמים רבים התלבטו בשאלות – מדוע הכביד ה' את לב פרעה ? במה אשם פרעה, שאלוהים הכביד את לבו? איזה חופש יש להם, לבני-האדם, אם הכל כבר נקבע מלמעלה?

ההסבר הניתן במקרא – "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" – אינו מְסַפֵּק. רוצה האלוהים לתת את אותותיו במצרים, לפגוע בפרעה ובכל עמו, להטיל מורא על המצרים כולם ולהראות להם מיהו האל האמיתי - יכול הוא לעשות זאת ללא הפארסה הדיאלוגית שבין משה לפרעה. בקיצור – מה הבעיה להכות בַּמִּצְרִים, לחולל כאוס בכל הממלכה, ולהוציא את עם העבדים לחופשי?

משה חוזר על דרישתו להוציא את בני-ישראל לחגוג במדבר לשלושה ימים ולעבוד את אלוהיהם. הוא מודיע מראש על מכת הארבה הצפויה לרדת על המצרים, אם לא ייעתר פרעה לדרישה. הוא עוזב את ארמון המלך, וכעת אומרים לפרעה אנשיו שלו: היכנע ושלח את האנשים; "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?". הם כבר יודעים שהסוף יהיה מר. פרעה משיב את משה ואהרן אל הארמון ומתחיל במשא-ומתן חדש. לכאורה נפתח פתח להסכם או לפשרה, אך שני הצדדים אינם בשלים לה. שני הצדדים יודעים כי לא מדובר בחופשה-רגילה, חַמְשׁוּשׁ או מעט יותר. המשא-והמתן הוא, למעשה, על יציאת-מצרים. דווקא משום ששני המתדיינים אינם מניחים על השולחן את העניין עצמו, הסיכוי לגישור הוא אפסי. פרעה דורש שרק הגברים יֵצְאוּ למדבר, כי הוא יודע למה מתכוון משה באמת, ואילו משה אינו מקבל את ההצעה, שכן הוא מתכוון באמת למשהו אחר. וכך מתפוצץ המשא והמתן פעם נוספת, והסיפור מתקדם אל סופו הידוע מראש.

ואנו, הקוראים התמימים, ששמענו את הסיפור עוד בילדותנו, חשבנו שיש מתח בסיפור – ישחרר או לא ישחרר את בני-ישראל? וכעת אנו מרגישים מעט מרומים! את הפרדוקס הזה פתר רבי לוי יצחק מברדיטשב בדרך משלו, כשאמר: "אני מקנא בפרעה. איזה קידוש שם שמים נצמח מקשיות לבו!"

**************

רגע של עברית – זהירות, מוקשים!

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!

זהו מופעה הראשון של המילה 'מוקש' בתנ"ך. היא תופיע עוד כעשרים פעמים, ולא בדיוק באותה המשמעות.

ברוב הפסוקים, בהם מופיעה המילה 'מוקש', משמעותה סמלית, מופשטת. מוקש הוא מכשול או סכנה, שאנו מניחים כנגד אויבים או יריבים, אך זו מסכנת אותנו לא פחות, כמו הבומרנג, שאנו מטילים, והוא שב אלינו, ופגיעתו יכולה להיות קטלנית. מוקש יכול להיות גם סכנה, שאנו מתעלמים ממנה, ומאוחר יותר נגלה כי ההתעלמות היתה טעות חמורה.

הנה שני פסוקים, הממחישים שימוש זה במילה 'מוקש':

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה, בָּא עָלֶיהָ, פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. (שמות ל"ד י"ב)

המצווה של השמדת עממי כנען מחייבת מסירות, התמדה, ואפילו הקרבה. די מפתה לראות ביושבי הארץ שכנים נחמדים, אם אין הם נלחמים בנו, המתנחלים החדשים, ולוותר על קיום המצווה הזאת. זה עלול להתנקם בנו בעתיד.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם. (שמואל א' י"ח כ"א)

שאול מחפש דרך ערמומית לפגוע בדוד. מסירת בתו מיכל לדוד הצעיר, בתנאי שיביא מאה עורלות פלישתים. מיכל היא המוקש. כדי להשיגה יצא דוד למלחמה בפלישתים, ורבה סיכוי שלא ישוב ממנה חי.

פסוקים אחרים בתנ"ך מעניקים משמעות מוחשית יותר למילה 'מוקש', אולי זו המשמעות המקורית.

הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ? הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד? (עמוס ג' ה')

מהתקבולת עולה כי מוקש הוא פח, או מלכודת לבעלי חיים. עוד בתנ"ך נפגוש את הפעל י.ק.ש, המחובר סמנטית למוקש. הנה, במשלי ו' ב' נאמר:

נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ; נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ.

פשוט יותר מזה אי אפשר: 'נוקשת' – 'פירושו נלכדת'.

התנ"ך מכיר גם את המילה 'יוקש', שהיא, קרוב לודאי, שם מקצוע – צייד.

נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה, מִפַּח יוֹקְשִׁים; הַפַּח נִשְׁבָּר, וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. (תהלים קכ"ד, ז')

ממשמעות זו נגזרה מאוחר יותר המילה המודרנית 'מוקש', שמשמעותה מעין פצצה, המופעלת על ידי מי שדורך עליה, ובזאת היא דומה למוקש התנ"כי, המופעל על ידי מי שהניחו.

נשוב אל הפסוק מספר שמות, פרק י'. באמצעות מה שלמדנו מהמופעים האחרים של המילה בתנ"ך נוכל להעמיק הבנתנו את הפסוק הזה. משה הוא מלכודת לפרעה ולמצרים. הוא יביא לבסוף את האסון הגדול על מצרים; אבל מיהו המפעיל את משה? פרעה עצמו. עבדי פרעה אינם מודעים להכרזתו של ה', שהוא יכביד את לב פרעה, והם מטילים על פרעה עצמו את האחריות. אין פה שאלה של מי צודק, אלא חישוב מעשי של סיכויים וסכנות. בידיו של פרעה היכולת לסיים את הדיאלוג המסוכן הזה עם משה, להיעתר לדרישתו, ולשחרר את מצרים מסדרת המכות המונחתת עליה. פרעה יכול לפרק את המוקש, אם נשתמש במשמעות המודרנית של המונח, ועבדי פרעה רואים נכוחה את חוסר התוחלת שבסירוב למשה.

עמנואל בן יוסף

הארבה אינו בעל חיים דמיוני. יש לו אפילו שם לטיני!

יציאה מעבדות לחירות אינה עניין של מה בכך. יש הבדל ענק בין תודעה של עבד לתודעה של בן חורין. מעטים האנשים (או העמים) שמסוגלים לעשות את המעבר מתפיסת עולם קורבנית ("עשו לי, אכלו לי, שתו לי") לתודעה שולטת במציאות. ונכון...המציאות לא תמיד נוהגת כפי שאנו היינו רוצים, אבל גם בעולם בו המציאות נכפית עלינו, אנו עדיין מחזיקים את הזכות לבחור את גישתנו, את פרשנותנו ומעשינו.

להיות בן חורין זו בחירה קשה. הרבה יותר קל ופשוט להיות עבד.

נכון... עובדים יותר קשה. אבל יש משהו חם ונעים בסיטואציה שבה כל ההחלטות מתקבלות בשבילך ואין שום צורך לקחת אחריות, לעשות חשבון נפש ולשלם את המחיר. קל יותר להגיד "כך קרה לי" מאשר "כך עשיתי וטעיתי".

בהרבה מקומות בחיינו אנו בוחרים להישאר "עבדים", לתת לאחרים (או למציאות) לנהוג בנו, ובמקומות אחרים אנו בוחרים לתפוס את ההגה, לנהוג ב"רכב" של חיינו: לקבל החלטות, לקחת אחריות ואח"כ גם להתמודד עם התוצאות, בידיעה, שאנחנו אלו שיצרנו אותם.

המעבר בין התודעות כל כך קשה שכמעט בלתי אפשרי לעשות אותו לבד. גם בסיפור שלנו (פרשת בא) היה צורך באלוהים גדול, עם יד חזקה וזרוע נטויה בכדי לשחרר אותנו מהחום העוטף של העבדות ולנער אותנו להתחיל לנהל את העם שלנו בעצמנו.

גם בחיים שלנו, יציאה מעבדות לחרות בד"כ דורשת התערבות של חברים/משפחה/אוהבים או הימצאות במצב של חוסר ברירה מוחלט. רבים מעידים שהיו ממשיכים בדרכם הפסיבית לולא ירדו מנכסיהם, פוטרו, איבדו אדם אהוב ופשוט לא הייתה להם ברירה אלא לקחת את המושכות בידיים. (זוהי ההזדמנות הגדולה הטמונה באובדן... אך... זה כבר פוסט אחר)

היציאה מעבדות משחררת אוי כמה שהיא משחררת. כשזה קורה, אתה לא מבין איך הרשית לעצמך קודם לחיות במחשכים. איך נתת לאחרים לנהל אותך ומדוע התפלאת שהגעת למקומות שלא אליהם כיוונת ורצית.

תחשבו על טייס שלוקח לצידו נווט שכל פעם אומר לו לאן לטוס והוא לא מבין מדוע הוא לא מגיע למחוז חפצו

...מיהו, אם כן, האדם החופשי? האדם היוצר אשר אינו נסחף בזרם ההכרח, אשר אינו כבול בשלשלאות התהליכים, אשר אינו משועבד לנסיבות. אנו בני חורין ברגעים יקרי מציאות. רוב הזמן אנו מונעים מכוחו של תהליך, אנו נכנעים לתכונות אופי שירשנו לעצמת השפעתן של נסיבות חיצוניות. החירות אינה מצב מתמיד של האדם... כולנו ניחנו בפוטנציאל לחירות. אך למעשה אנו פועלים מתוך חירות רק ברגעים נדירים של יצירתיות... "

הרב אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם

פרק י"א

ההשפלה הגדולה

רגע לפני היציאה ממצרים מתהפכת הקערה על פיה. פרעה ועמו, ששלטו בבני ישראל ושיעבדו אותם, הופכים קטנים לעומת עבדיהם היוצאים לחופשי בחסות אלוהיהם. מי שמכיר סיפורים מציאותיים על שחרור עבדים, יודע שלפעמים העבדים המשוחררים, שהתחילו ממצב של דימוי עצמי נמוך ושל חוסר ביטחון עמוק, פורקים את תיסכולם וזעמם בדרך אלימה ואכזרית. אך בפרקנו זה מתוארת מציאות שונה, פנטסטית: התנ"ך מספר: "וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם". לא נשמע מציאותי כלל וכלל.

כל זה מתרחש על רקע המכה העשירית, הטראומטית מכולן: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" . ההבחנה שעושה אלהים בין המצרים המוכים לבין בני ישראל, העוברים בין הטיפות ואינם ניזוקים – מפילה את רוחם של המצרים עד ש-"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה". אלהים המדבר אל משה מתייחס אל המצרים כאל "כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה"; הם ישתחוו לה' ויאמרו: "צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ". פיוס או השלמה לא תהיה כאן, והעם המנצח "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף".

יתכן שבני ישראל, שישבו לאחר דור או שניים לבטח על אדמתם כעם חופשי, יכולים היו לספר לעצמם כך את הסיפור, אך נראה שהסיפור האמיתי כבר היה משוחזר, ערוך ומעובד ושונה מאד מ'מה שהיה שם באמת'.

**************

וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי, וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר: צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא.

נקודת המשען, ממנה מרימים הדרשנים את רעיונותיהם המקוריים, היא לעתים נקודה קטנה ולא בולטת בטקסט. הנה הברקה של 'אור החיים' על פסוק זה:

כאן הבטיח, כי עבדיו אלו יחיו, ולא ימות מהם אחד במכת בכורות. ואולי שהיו כולם פשוטים, ואין בכור ביניהם, וידע בידיעת נביא. או הגם שהיו ביניהם בכורות, אף על פי כן הוציאם מכלל המכה, והטעם לא לצד צדקותם, אלא לצד שביזהו פרעה הרשע בפניהם, ודיבר אליו כדבר הנבל 'אל תוסף ראות' וגו', לזה צריך גם הוא להתבזות בפניהם כדין המבייש חברו בפני רבים, שצריך לפייסו בפניהם.

מהי אותה נקודת משען לא בולטת? 'כל עבדיך' – משמע איש מהם לא ימות במכת בכורות. אחת ההנמקות של 'אור החיים' להנחה הגדולה שעושה ה' לעבדי פרעה היא ההשפלה שהפיל פרעה את משה לעיני עבדים אלה, השפלה שמבקשת מענה אלוהי בדמות ההשפלה שיושפל כעת פרעה לעיני עבדיו. הוא ייפגע ממכת הבכורות, ואילו הם – לא. 'כל עבדיך אלה' – לא מדובר בעבדים סתם, כי אם ב'אלה', הנוכחים כעת במעמד המביך הזה. הם יזכו ולא ייפגעו.

וַיִּתֵּן יְהוָֹה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.

כבר ציינו כי בין הסיפור הפנטסטי הזה ובין מציאות חברתית המוכרת לנו הקשר רופף. הנה דוגמה נוספת: מצרים מוכה מכות נוראות. בין מכה למכה מופיע משה בארמון פרעה, ומזהיר בפני מכה נוספת, אם לא ישולחו בני ישראל ממצרים. אפילו אם לא האמינו הכל, כי אלוהי העברים הוא המכה במצרים, חוסר האמפתיה של משה למצוקות המצרים בולט לעין ואמור לקומם את כל הסובלים. אבל התנ"ך אומר כי 'גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם'. האם זו גדולה של הטלת מורא? לא... התנ"ך אומר: 'וַיִּתֵּן יְהוָֹה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם'. זה יכול להתפרש כמזוכיזם, או כחוסר הזדהות קיצוני של העם המצרי עם השליט שלו, שאינו מבחין מהו הצעד הנכון לעשותו ברגע זה. הנה דברי הרמב"ן על פסוק זה:

וטעם 'ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים' - שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר: אנחנו, הרשעים, גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים.

בסדר פסח, אחרי כוס יין אחת או יותר, ולאוזני הנכדים, אולי אפשר לספר 'בובה-מעיישעס' כאלה. אולי בהשפעת הסיפור ה'חינוכי' הזה הנכד יסכים לככב בגן הילדים בתפקיד מצרי חְנוּן...

עמנואל בן יוסף

פרק י"ב

שמות י"ב כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר. כג וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. {ס} כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי. לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם. לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם.

מקור ראשון לסדר המשפחתי

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה.

חג הפסח עומד להיות חג לאומי חשוב מאד. את מצוות הטקס מפנה אלוהים אל עדת ישראל. ובאותה העת מפורטות מצוות החג כהנחיות פעולה לבית, כלומר למשפחה. ואותן הנחיות להקרבת קורבן הפסח יעצבו את אופי החג, שבדורות הבאים יהיה מועד קבוע בלוח השנה, ומדי שנה ישוב ויאחד את כל עדת ישראל, אך במסגרות משפחתיות.

זו אינה המסגרת היחידה האפשרית. בכל תרבויות העולם ישנם חגים שעיקר טקסיהם ציבוריים - בכיכרות הערים, ברחובותיהן או בבתי תפילה ובמקדשים ציבוריים.

חג הפסח הוא אחד הקדומים שבחגי ישראל, וככזה הוא השפיע, קרוב לוודאי, על עיצובם של חגים נוספים. החלק שהמשפחה ממלאת בתרבות החגים שלנו הוא משמעותי מאד, כמעט כל אדם שגדל במשפחה יהודית ספג את אווירת החג ואת ערכיו בבית המשפחתי תחילה.

החיבור בין המשפחה לעם בא לידי ביטוי כבר בפסח הראשון בהיסטוריה, כאשר משפחות קטנות מדי או עניות מדי מונחות לשתף פעולה עם השכנים. עם הכניסה לארץ ישראל והקמת המקדש יתעשר החג בתוספת חשובה במרחב הציבורי, תוספת שתאחד את עם ישראל סביב הפולחן במקדש בירושלים. עם חורבן הבית השני ישוב הפסח להחגג בעיקר בתוך הבית המשפחתי. את קרבנות החג תחליף ההגדה וה׳סדר׳ שהיא מארגנת. גם סדרים מרובי משתתפים, כמו בקיבוצים, מבוססים עד היום על ההגדה ועל המתכונת המשפחתית.

**************

ניסן או תשרי?

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

השנה של הלוח העברי מתחילה בתשרי. כבר התרגלנו לראות בסימני הסתיו, כמו גם במקבץ החגים הגדול של חודש תשרי, את תחילתו של מחזור שנה חדש. אחרי החגים תחל הזריעה של מיני הדגן, נתפלל לגשמים, ונקווה לטוב. יום הכיפורים יבריק ויצחצח את נשמותינו, כדי שנוכל לפתוח דף חדש, וחג הסוכות יציין את גמר איסוף יבולי השנה שחלפה. אם כן, מהי משמעותה של ההכרזה של חודש ניסן דוקא כראש וראשון לחודשי השנה?

חודשי ניסן ותשרי נמצאים במחזור שנת השמש בנקודות השוויון של היום והלילה, וביניהם מתחלקת השנה לשני חצאים.

כדי להרבות בלבול, אנו מוצאים בדברי חז"ל, במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה, רשימה של ארבעה ראשי שנה:

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי . בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

מסתבר שאפשר לחיות במקביל על פי יותר מלוח שנה אחד, והרְאָיָה היא לוח השנה העברי של ימינו, המתקיים ביחד עם לוח השנה האזרחי. אמנם אין אנו חוגגים את הראשון בינואר, אבל גם עבורנו זו התחלה של ספירה מחודשת, שיש לה משמעות. לדוגמה – זו תחילתה של שנת הכספים.

לא נעסוק בכל הפרטים של הדיון הזה, וננסה לענות על שאלה פשוטה: האם אחד בתשרי הוא מועד, שנקבע הרבה יותר מאוחר, והאם הוא החליף בנקודת זמן כלשהי את האחד בניסן?

לשני המועדים האלה ישנם, ככל הנראה, מקורות קדומים בתרבויות אליליות שקדמו לתרבות העברית, אולי ממסופוטמיה. יש הרואים באחד בניסן מועד בעל משמעות לתרבות רועי הצאן, ואילו האחד בתשרי מתחיל את השנה החקלאית של עובדי האדמה. מנהג התקיעה בשופר, מקורו, ככל הנראה, בטקסי שנה חדשה מסופוטמיים קדומים, שבהם היו חוזרים וממליכים את המלך בחסדי האל, ומלווים את הטקס הזה בתקיעת שופר. שרידים להשפעה בבלית נמצא גם בשמות החודשים העבריים.

בתורה אין האחד בתשרי מכונה 'ראש השנה', כי אם "יום תרועה" או "זיכרון תרועה". מאידך, אותה משנה ממסכת ראש השנה מעידה שמנהג מניין השנים, החל את השנה כבר בימי התנאים בחודש תשרי, ולא בניסן. האחד בניסן נשאר, עבור חז"ל, ראש השנה למלכים (אולי למטרות מנהליות?) ולרְגָלִים (רשימת שלושה הרגלים פותחת בפסח דוקא, ומסיימת בסוכות, ולא להפך).

נוסיף עוד, כי הרצון שלנו לא לוותר על שני ראשי השנה, האחד בניסן והאחד בתשרי, בא לידי ביטוי בהנמקה ה'היסטורית' לחשיבותם של שני מועדים אלה: חודש ניסן הוא החודש בו יצאו בני ישראל מעבדות והפכו לעם. חודש תשרי הוא החודש בו נברא העולם.

עמנואל בן יוסף

" קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת " (שה"ש ב:ח)... ר' יהודה אומר " קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא " זה משה, בשעה שבא משה ואמר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. אמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלין?! לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם " וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה " (טו: יג), והלא אין בידינו אלא מאתים ועשר! אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם, אלא " מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת ". מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים. ובחדש הזה אתם נגאלין " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים ". (מדרש פסיקתא דרב כהנא)

מהו ליל שמורים? ר' יהושע אומר: 'לֵיִל שימורים' משומר ובא מששת ימי בראשית - לגאולת מצרים ולגאולה העתידה לבוא עם משיח. בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין להגאל בידי משיח. ר' אליעזר אומר: ליל פסח, ליל שמורים, הוא לילה המשומר מפני המזיקין ובלילה זה אין לחשוש לסכנה. (עפ"י מסכת ראש השנה יא ע"ב ושולחן ערוך).

"החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמ' יב ב). וכך אמר אלהים לבני ישראל: עבדים הייתם, עתה – בני-חורין. עבד – אין לו שעה ואין לו יום, אין לו חודש ואין לו שנה. עתה בני-חורין הנכם, ומהיום הזה יש לכם שעה ויום, חודש ושנה; ועל כן - "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (מדרש עמנואל הקטן)