שבת של ביאליק

שַׁבָּת שֶׁל בְּיָאלִיק

"יש לרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום, ובייחוד בעיני הדור הצעיר; ולא – נבול ניבול, לא תהיה לנו תקומה... יש בדעתי לעשות משהו – להקים חברה או מוסד לשם חיזוק השבת ולקרוא לה עונג שבת"

ח.נ. ביאליק, תל אביב 1924

שבת המלכה

לחן: פנחס מינקובסקי

בדצמבר 1926, ייסד ביאליק את 'עונג שבת'. תחילה, התקיימו המפגשים בבית הספר לנגינה "שולמית" , אך תוך זמן קצר היה אולם בית הספר קטן מלהכיל את כל באי המקום. לכן, 'עונג שבת' עבר לגימנסיה הרצליה. לאחר שנתיים, הגימנסיה, בעלת 500 מקומות הישיבה, הותירה מאות אנשים מחוץ לאולם. עקב כך, במאי 1929 נחנך "אוהל שם", שהפך למשכנו הקבוע של מוסד עונג שבת. אך גם האולם המרווח, אשר מנה כ-1200 מקומות ישיבה, לא הספיק לבאי המקום ועד מהרה היה צורך ברישום מקדים.

אחת הסיבות שעונג שבת סחף אחריו את ההמונים, נעוצה בעובדה שביאליק דאג להזמין את מיטב מובילי התרבות והמדע של אותה התקופה ולא התמקד בלימודי קודש, כפי שהיה נהוג בישיבות. ב'עונג שבת' נשמעו הרצאות בנושאים כמו היסטוריה, פילוסופיה, קבלה, חסידות, משפט, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, בוטניקה, שירת ימי הביניים וספרות עברית חדשה. הדבר עמד בקנה אחד עם האמונה של ביאליק בהחייאת היהדות כבסיס תרבותי, ולא כדת בלבד... הכול תאם את תפיסתו של ביאליק, אשר ראה בתרבות היהודית יחידה אחת המשלבת בתוכה קודש וחול, מסורת וחדשנות.

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה

מִשִּׂיחוֹת הַצַּדִּיק זַ"ל מִוִּילֶדְנִיק

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה, וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.

וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת – וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.

בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת – "הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" – פָּסָחָה,

רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ: שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.

שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת – עֵינָיִם.

הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה? יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם!

וִיבֹרַךְ עַל מַפָּה נְקִיָּה לְלֹא פְרוּסַת חַלָּה – וַתַּחְבֹּשׁ שְׁבִיס-שַׁבָּת לְרֹאשָׁהּ,

וַתְּחַלֵּף שִׂמְלָתָהּ, וַתִּכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהִים וְהַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה.

וַיְהִי בְּהַעֲלוֹתָהּ הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה הִתְאַפֵּק, כִּי מַר לָהּ, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ,

וַתֵּבְךְּ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפָלָה – וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה.

עָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלָמָה, עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאֶחָת – הִתְפַּלְּצָה הָאִשָּׁה:

"הֲתִבְזֶה, אֵל, מַתַּת אַלְמָנָה? אִם חָטְאָה אֲמָתְךָ – שַׁבַּתְּךָ מַה-פִּשְׁעָהּ?

מַדּוּעַ נָקַרְתָּ אֶת-עֵינָהּ?" וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,

רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.

תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.

לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ.

אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת, רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,

וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.

כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא: אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,

כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.

לונדון, שבט, תרצ"א.

תל אביב, ט"ו אייר תרצ"ב, 11.5.33

לכבוד מר מ' קושניר,

קיבוץ גבע

…ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.

כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?

...אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי, אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה. "מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה בדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו". בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות.

לכבוד שבת

לחן: נחום נרדי

את החגים אין בודים מן הלב. [...] אפשר ל"נסח" ול"סגנן" קצת את החגים, אבל לא לברוא יש מאין. החג הוא עניין של יצירה קיבוצית, שמשתתפים בה כוחות ויסודות מרובים ושונים: הדת, המסורת, ההיסטוריה, האומנות, הטבע וכ"ו וכ"ו, וכשם שאין כותבים שירים טובים על פי הזמנה והדרכה או ע"י שליח, כך אי אפשר להזמין חג או טכס של חג. החגיגיות הנאמנה יוצאת מן הלב ובאה לעולם ברוח הקודש, [...]

עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם חדש ואִתְערוּתא [=התעוררות] חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה.

מתוך מכתב של ח"נ ביאליק לדוד אומנסקי מגניגר, 28.3.1930

קישורים

איך 'חישמל' עונג-שבת של ביאליק את היישוב?