הניגון החסידי
קטעי מקרא, הגות ושירה
לאחר שנפטר המגיד הגדול ממזריץ' היו תלמידיו מסיחים בגדולתו. פנה אליהם ר' שניאור זלמן בשאלה: מי יודע לשם מה נוהג היה רבנו לשוח עם עלות השחר על שפת נהרות ואגמים, מקום שהצפרדעים מקרקרות?
איש מהם לא ידע להשיב.
אמר להם ר' שניאור זלמן: אגיד לכם את כוונת רבנו. הוא היה יוצא לשם כדי להאזין לשירתן של הצפרדעים מלאת התשבחות לשם יתברך. הלא ידוע המדרש על דוד המלך: 'כשסיים דוד המלך ספר תהילים זחה דעתו עליו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו: דוד, אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך!'
כבר אומרים 'סליחות' ראשונות, ור' לוי יצחק מברדיטשב דואג: מי כשר, יתקע לפני בשופר?
באו לפניו הרבה בעלי תקיעה שהשתוקקו לזכיה, איש איש מן הקבלה כוונות הביא, והתחרה בחברו בגימטריות, ברמזים, אך כל אלה הצדיק דחה:
איש מכם לא יעמוד כנגד השטן במערכה!
לסוף בא לפניו בעל תקיעה, ונראה לו בתחילת הראיה. אף על פי כן שאלהו, מה בשעת התקיעה יכוון הוא.
- רבי הקדוש, בפניך לא אקל ראש, יהודי פשוט אני, דחוק ועני, איני יודע כוונות נסתרות. לי ארבע בנות בוגרות, ובידי אין נדוניא, לכן בתוקעי אכוון ליה, שיחוס על הרחלות:
ראה נא, ראה, האל, כך אתפלל, מצוותך אני עושה כרצונך, עשה רצוני, הצליחני להשיא הבנות, וכשאתקע בשופר המריע, את מר לבי אשמיע.
בו ברגע קרא הצדיק: אתה, רבי יהודי, תהיה לי לבעל תקיעה!
כל הניגונים שבעולם שורשם בקדושה. הטומאה אינה יודעת ניגון ושמחה מה הם, לפי שהיא מקור העצבות. אלא יש ניגונים, כאותם שירי רועים, שהם ניצוצות נודדים של הנגינה הקדושה שנשבו בידי הקליפה.
בעיירה נידחת בהונגריה נמצא נער יהודי בן שמונה, רועה אווזים. מפי שכניו למד את השיר:
חורשה, חורשה, מה גדולה את! שושנה, שושנה, מה רחוקה את! אילו היה היער קטן, היתה השושנה קרובה אז; אילו הוציאוני מן היער – היינו שנינו יחד אז.
ואותו נער החזיר את הניגון למקורו, ובפיו נתעלה ונזדמר כך:
גלות, גלות, מה גדולה את! שכינה, שכינה, מה רחוקה את! אילו היתה הגלות קטנה, היתה השכינה קרובה אז; אילו הוציאונו מן הגלות – היינו שנינו יחד אז.
כשהגדיל הנער היה לצדיק ר' יצחק אייזיק טויב, שנודע בשם הרבי מקאלוב. ושעה שהיה הרבי מקאלוב מזמר ניגון זה, נעשה רעש בעולמות העליונים, וכיתין כיתין של מלאכים באות לקבל את פניו.
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, סד
וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי הַנִּגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה, הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנְּשָׁמוֹת מִן הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם. כִּי דַּע, שֶׁכָּל חָכְמָה וְחָכְמָה שֶׁבָּעוֹלָם, יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן מְיֻחָד. שֶׁזֶּה הַזֶּמֶר מְיֻחָד לְחָכְמָה זוֹ, וּמִזֶּה הַזֶּמֶר נִמְשֶׁכֶת הַחָכְמָה הַזֹּאת. וְזֶה בְּחִינוֹת (תְּהִלִּים מ"ז): "זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל", שֶׁכָּל שֵׂכֶל וְחָכְמָה יֵשׁ לוֹ זֶמֶר וְנִגּוּן. וַאֲפִלּוּ חָכְמַת הָאֶפִּיקוֹרְסִית, יֵשׁ לָהּ נִגּוּן וְזֶמֶר הַמְיֻחָד לַחָכְמָה הָאֶפִּיקוֹרְסִית. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חֲגִיגָה ט"ו:) 'אַחֵר מָה הֲוֵי בֵּהּ זִמְרָא יְוָנִי לֹא פְּסַק מִפֻּמֵּהּ, וּכְשֶׁהָיָה קָם מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, כַּמָּה סִפְרֵי מִינִין נוֹפְלִין מִמֶּנּוּ', כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, כִּי עַל יְדֵי זֶמֶר הַנַּ"ל שֶׁלֹּא פָּסַק מִפִּיו, עַל יְדֵי זֶה הָיוּ הַסִּפְרֵי מִינִין נוֹפְלִין מִמֶּנּוּ, כִּי זֶה הַזֶּמֶר הָיָה מְיֻחָד לְזֶה הָאֶפִּיקוֹרְסִית וְהַמִּינוּת שֶׁהָיָה לוֹ. נִמְצָא כָּל חָכְמָה וְחָכְמָה לְפִי בְּחִינָתָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ, כֵּן יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן הַשַּׁיָּךְ וּמְיֻחָד אֵלָיו:
וְכֵן מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּמַּדְרֵגָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן יוֹתֵר עֶלְיוֹן לְפִי בְּחִינָתָהּ. וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה שֶׁהִיא תְּחִילַת הָאֲצִילוּת, וְשָׁם אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה. וְאֵין מַקִּיף לְאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם, כִּי - אִם אוֹר הָאֵין - סוֹף הַמַּקִּיף לֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁבְּתוֹכוֹ כָּל הַבְּרִיאוֹת וְהַחָכְמוֹת. וּבְּוַדַאי גַּם שָׁם יֵשׁ בְּחִינַת חָכְמָה, אַךְ הַחָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּאוֹר אֵין סוֹף, אִי אֶפְשָׁר לֵידַע וּלְהַשִֹּיג אוֹתָהּ. כִּי אֵין סוֹף הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְחָכְמָתוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג כְּלָל. וְאֵין שָׁם רַק בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁמַּאֲמִינִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאוֹרוֹ הָאֵין סוֹף מְסַבֵּב כָּל עָלְמִין וּמַקִּיף הַכֹּל:
וֶאֱמוּנָה, יֵשׁ לָהּ גַּם כֵּן זֶמֶר וְנִגּוּן הַמְיֻחָד לֶאֱמוּנָה. וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁאֲפִלּוּ אֱמוּנוֹת עַכּוּ"ם בְּדִבְרֵי טָעוּתָם, יֵשׁ לְכָל אֱמוּנָה שֶׁל עַכּוּ"ם נִגּוּן מְיֻחָד, שֶׁמְּזַמְּרִין בּוֹ וְעוֹרְכִין בּוֹ בְּבֵית תְּפִלָּתָם. כֵּן לְהֵפֶךְ בִּקְדֻשָּׁה, כָּל אֱמוּנָה יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן. וְאוֹתוֹ הַזֶּמֶר הַמְּיֻחָד לָאֱמוּנָה הַנַּ"ל, שֶׁהוּא אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה מִכָּל הַמִּינֵי חָכְמוֹת וֶאֱמוּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין כַּנַּ"ל, אוֹתוֹ הַזֶּמֶר הוּא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִכָּל הַנְּגִינוֹת וּזְמִירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַשַּׁיָּכִים לְכָל חָכְמָה וֶאֱמוּנָה. וְכָל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, נִמְשָׁכִין מִזֶּה הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת. כִּי הוּא הַזֶּמֶר הַשַּׁיָּךְ לְהָאֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל:
וְלֶעָתִיד לָבוֹא "שֶׁיַּהְפֹּךְ לְכָל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'" (צְפַנְיָה ג), וְהַכֹּל יַאֲמִינוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז יִתְקַיֵּם (שִׁיר הַשִּׁירִים ד): "תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה". 'מֵרֹאשׁ אֲמָנָה' דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמוּנָה עֶלְיוֹנָה זוֹ הַנַּ"ל, שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הָאֱמוּנוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה 'תָּשׁוּרִי' דַּיְקָא, הַיְנוּ הַנִּגּוּן וְהַזְּמַן הַשַּׁיָּךְ לרֹאשׁ אֱמוּנָה זוֹ כַּנַּ"ל. וְלִבְחִינַת זֶמֶר שֶׁל אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת, אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה, כִּי אִם צַדִּיק הַדּוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת מׂשֶׁה. שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמוּנָה זוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת 'שְׁתֹק כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל, הַיְנוּ שֶׁהִיא עֲדַיִן לְמַעְלָה מֵהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל. כִּי מׂשֶׁה הוּא בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל:
זֶה (שְׁמוֹת ט"ו): "אָז יָשִׁיר מׂשֶׁה", וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין צ"א:) 'שָׁר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יָשִׁיר', מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁעָתִיד מׂשֶׁה לָשִׁיר לֶעָתִיד לָבוֹא גַּם כֵּן. כִּי כָּל הַשִּׁירוֹת, בֵּין שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בֵּין שֶׁל לֶעָתִיד לָבוֹא, הוּא רַק אֵצֶל מׂשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה. שֶׁזָּכָה לַזֶּמֶר שֶׁשַּׁיָּךְ לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל, שֶׁשָּׁם נִכְלָלִין כָּל הַזְּמִירוֹת, כִּי כֻלָּם נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה. וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'יָשִׁיר', יוּ"ד עַל - שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה. הַיְנוּ בְּחִינוֹת 'כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' הַנַּ"ל, בְּחִינוֹת מׂשֶׁה, בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מׂשֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִית שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי. כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת 'רֹאשׁ אֱמוּנָה', הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִית. וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוֹךְ הַנִּגּוּן הַזֶּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל:
הילד מאשקע והגוי איוון
מעשה בעשיר אחד שהיה נוסע בכל פעם להבעש"ט ז"ל והיה לו בן יחיד עלם טוב, וביקש העשיר מהבעש"ט ז"ל אשר הילד בן יחידו יהא אצלו שלוש שנים ללמוד ממידותיו. ונתן עבור זה הרבה מעות להבעש"ט ז"ל והתנה עמו אם בעת שיסע הבעש"ט לאיזה מקום יקח עמו גם את הילד שלו.
אמנם הבעש"ט ז"ל לא נסע לשום מקום בתוך אותו הזמן, אולם מקודם כלות המשך שלוש שנים הנ"ל ציווה הבעש"ט לאסור את המרכבה ונסע הבעש"ט ז"ל ואמר להעלם הנ"ל שישב את עצמו גם כן על העגלה, ונסעו במוצאי שבת קודש, וכמו קודם חצי הלילה באו לאיזה קרעטשמי ושאלו להרינדאר (חוכר יהודי) אם יש לו חדר מיוחד עבור הבעש"ט ז"ל והיה מרחק רב עד אשר הרינדאר לא שמע מהבעש"ט ז"ל ונתן להם חדר מיוחד והילד הנ"ל הלך לקרעטשמי ועמד את עצמו תחת השולחן והתחיל לנגן ניגון נאה בחשאי. וראה אותו ערל אחד והוטב הילד בעיניו.
אמר הערל להרינדאר:
"אבקש ממך אשר הילד הלז ינגן ואני רוצה לרקוד, ואקנה יי"ש בעד כל הערלים".
אמר הרינדאר להעלם:
"אבקש אותך שתנגן ומה תפסיד מזה, וגם תעשה לי טובה שהערל יקנה יי"ש הרבה וארוויח על ידך".
אמר הילד:
"אם יסכים הזקן שלי אזי אנגן".
הרינדאר הלך להבעש"ט ז"ל וביקש ממנו שינגן הילד, והסכים הבעש"ט ז"ל ולקח אותו הרינדאר והעמיד את הילד על השולחן, והערל שאל את הילד:
"מה שמך"?
אמר לו: "מאשקע".
העלם התחיל לנגן ניגון נאה, והערל רקד וצעק:
"טע מאשקע א יא איוואן", וקנה יי"ש הרבה ,ונתן לכל הערלים שהיו שם. הערל רקד כמו שעה ויותר. אחר כך ציווה הבעש"ט ז"ל להמשמש שלו לאסור את המרכבה שיחזרו לביתם, ובאו לביתם.
והעלם הנ"ל נסע לאביו ואחר שעברו איזה שנים נתגדל העלם הנ"ל ונשא אשה, ונעשה סוחר גדול.
ופעם אחת נסע להדרך ופגעו בו גזלנים ולקחו את כל אשר לו ורצו להרוג אותו, והתחיל להתחנן לפניהם, והשיבו לו:
"אנחנו ניקח אותך להראש שלנו והוא יעשה עמך מה שיחפוץ".
ולקחו אותו לשם ובבואו הכיר אותו הראש מהגזלנים ואמר לו:
"האתה שמך מאשקע?"
השיב לו: "הן".
אמר לו הראש: "האתה מכיר אותי?"
אמר לו: "לא".
אמר לו הראש: "האם שכחת שאתה היית מנגן ואני רקדתי?"
השיב לו: "אמת שאתה רקדת וצעקת טע מאשקע א יא איוואן ועתה הזכרתי".
אמר לו הגזלן: "אם אתה מוצלח שלא הרגו אותך האנשים שלי ובאת לידי הנה מה טוב".
ותיכף החזיר לו המעות שלו ועוד נתן לו מעות הרבה ומתנה טובה ואמר להגזלנים:
"הנני מצווה אתכם שהוליכו את האיש הלז להדרך שלו ואל יתעקם לו שער אחת, ולא תוכלו להונות אותי". ולקחו הגזלנים אותו, והליכו אותו על הדרך שלו, ובאו לשלום לביתו. והבעש"ט ז"ל ראה את הכל עוד מקודם כמה שנים. עד כאן שמעתי.
מספרים: בחצות הלילה חדר קול אל חדרו של המגיד מקוזניץ ויילל: 'קדוש ישראל, חמול על נשמה עלובה התועה זה עשר שנים בעולם התוהו'. 'מי אתה?', שאל המגיד, 'ובמה עסקת בחייך עלי אדמות?'. 'מנגן הייתי', אמר הקול, 'כלי הזמר שלי היו המצלתיים, ואני חטאתי כשם שחוטאים כל המנגנים הנודדים'. 'ומי שלחך אלי?'. נאנח הקול: 'הרי ניגנתי בחתונת הרבי, והרבי הילל אותי וביקש לשמוע עוד ועוד, ואני ניגנתי ניגון אחר ניגון כדי למצוא חן בעיניו'. 'האם יודע אתה עוד את הניגון שניגנת כשהוליכו אותי אל החופה?'. הקול שר את הניגון. 'בשבת הבאה תבוא גאולתך', אמר המגיד. בליל שבת שלאחר כך שר המגיד לפני העמוד את 'לכה דודי לקראת כלה' בניגון שאיש לא ידע ושהמשוררים לא יכלו לשננו.
כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר... (ליקו"מ תניינא, סג)
וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ', הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל. (שם)
גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ ... וְעַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּיהַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת: 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה'. כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן - לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. (שם)
שירת העשבים
נעמי שמר – על פי ר' נחמן
דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד
משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה
כמה יפה
כמה יפה ונאה
כששומעים השירה
שלהם
טוב מאוד
להתפלל ביניהם
ובשמחה לעבוד
את השם
ומשירת העשבים
מתמלא הלב
ומשתוקק
וכשהלב
מן השירה מתמלא
ומשתוקק
אל ארץ ישראל
אור גדול
אזי נמשך והולך
מקדושתה של הארץ
עליו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של הלב.
חבלי משיח
נעמי שמר
כאשר אני הולך
בלי אין ובלי אן
על ליבי כמו קמע
יש לי כל הזמן
שיר קטן, שיר קטן.
חבלי משיח הנה זה בא
חבלי משיח הנה זה בא
חבלי משיח הנה זה בא היום
הנה זה בא היום
יש כאלה ששרים
מעבר לדממה
שפתיהם אולי אינן נעות
אבל קולם
ישמע, ישמע.
חבלי משיח הנה זה בא...
לפעמים אני סופג
מכה אחר מכה
וכשרע לי וכשמר לי
אז אני דווקא
שר לי כך, שר לי כך.
חבלי משיח הנה זה בא...
אם אגיע אל הבית
אצל הברושים
מישהו יגיש לי מים
וככלות כוחי
עוד אשיר, עוד אשיר.
חבלי משיח הנה זה בא...
הנה לנו ניגון יש
נחום שטרנהיים, שמשון מלצר
הנה לנו ניגון יש,
אל נא נביישנו
בו נשירה, בו נזכירה
הימים עברו;
כי אותו עוד שרו
אחינו אחיותינו
עת גם הם עוד ילדים היו.
הנה ככה, זהו הניגון של נחת
ובעלז, ובעלז חולו יחד.
הנה ככה, זהו הניגון של נחת,
ובעלז בואו ונצא.
הנה לנו ניגון יש,
יש בו שמחה רבה,
בו נשירה, בו נזכירה
הימים עברו;
כי אותו עוד שרו
גם סבתא וגם סבא
עת גם הם עוד תינוקות היו.
הנה ככה...
הנה לנו ניגון יש,
חבריא רחימא,
בו נשירה בו נזכירה
הימים עברו;
כי אותו עוד שרו
גם אבא וגם אמא
עת גם הם עוד ילדים היו.
הנה ככה...
הנה לנו ניגון יש,
יש בו שפע נחת,
בו נשירה, בו נזכירה
הימים עברו;
כי אותו עוד שרה
העירה ביחד
עת גם בה עוד תינוקות היו.
הנה ככה...