בת יפתח
פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב
יִפְתָּח הַגִּלְעֲדִי וּבִתּוֹ
שופטים יא ד וַיְהִי מִיָּמִים, וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל. ה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמוּ בְנֵי-עַמּוֹן עִם-יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת-יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב. ו וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין, וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן. ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד: הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי, וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה, כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם? ח וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח: לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד. ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל-זִקְנֵי גִלְעָד: אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי - אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ. י וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח: יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ, אִם-לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם-זִקְנֵי גִלְעָד, וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין, וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה.
כט וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה, וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי - וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה.
לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ. לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית, עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים - מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד, וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת, וְרַק הִיא יְחִידָה - אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ, וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ, בִּתִּי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי, וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אָבִי, פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה, עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ, מִבְּנֵי עַמּוֹן. לז וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ: יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה - הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי. לח וַיֹּאמֶר: לֵכִי. וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים, וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים. לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר, וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ, וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מ מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.
כְּבָר חָרַת הַלַּיְלָה עַל הָרֵי גִּלְעָד
כְּמוֹ בְּדַם כִּבְשׂוֹתֵינוּ גּוֹרָלֵךְ, הַבַּת.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף לֵב נָאוֹת מוֹחֶצֶת,
הוֹ, לְבַת יִפְתַּח, תַּן מִתַּן נָדַד!
אֵבֶל, אֵבֶל, אֵבֶל, לַיְלָה מַה תִּרְעַד –
אֵלֶם כִּבְשׂוֹתֵינוּ לֹא יִדֹּם לָעַד.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף לַמִּפְתָּן רוֹבֶצֶת,
הוֹ, לְבַת יִפְתַּח, הֶרָה, בְּנוֹת גִּלְעָד!
זהו אחד משני שירים של עמנואל זמיר (מילים) ואמתי נאמן (לחן) בשם "בת יפתח", ואולי שניהם לקוחים מהצגה או מסכת אחת. השיר האחר ("סח יומי לערב יפים הרי גלעד" [גם הלחן אחר]) מופיע כריקוד זוגות. (מתוך אתר 'זמרשת')
הַנֶּדֶר - מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שלוש מאות שנה עברו משעת כיבוש הארץ על-ידי יהושע עד יפתח, ויפתח איש גיבור חיל היה, ויגרשו אותו אחיו בני-גלעד ויאמרו לו: לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה. ויצא יפתח וישב בארץ טוב, ויתחברו אליו אנשים פליטי הארץ ויהי להם לראש.
ויהי מימים וילחמו בני-עמון עם בני-ישראל, ותכבד המלחמה עליהם, ולהם אין מצביא במלחמה, וילכו זקני גלעד אל ארץ טוב ויאמרו אל יפתח: לכה ושובה אל ארצך והיית לנו לקצין במלחמת בני-עמון. ויפצרו בו, כי מיאן ללכת עמהם, על אשר גירשו אותו מבית אביו, וילך אתם ויכרות עמהם ברית לפני ה' במצפה.
ותהי על יפתח רוח ה', בשלחו מלאכים אל מלך בני עמון להשיבו מעל ישראל ולא שמע אליו, ויעבור את הגלעד ואת מנשה, להילחם את עמון. וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם נתון יתן אלהים את בני-עמון בידי, ואשוב עם כל המחנה בשלום, והיה אשר יצא ראשונה מדלתי ביתי לקראתי, יהיה לה' והקרבתיו לו עולה. ויתן ה' את מחנה בני-עמון ביד יפתח. ויכם מכה רבה מערוער ועד בואך מנית, עשרים עיר, ויכניע את עמון.
וישב יפתח המצפה אל ביתו, הוא ומחנהו, ולא נפל מהם איש. הם אך באו בשער העיר, והנה קול תוּפים ומחולות, בת קצין-המלחמה באה לקבל את פני המנצח בריצה, והיא יחידה לו, אין לו בן או בת. ויהי כראותו אותה יפתח, חרד וילפת, “כל דמו נעכר". ויקרע את בגדיו ויאמר: אהה, בתי! הכרע הכרעתיני ואנכי פציתי פי לנדבך לה', ולא אוכל לשוב ולחלל את דברי. ותאמר הבת לאביה בגודל-לב: אבי, אבי, הן פצית את פיך לנדבני אל האלהים, עשה עמי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך בני-עמון, ושילמת לו מעשהו עמך. ותפצר בו הנערה ותאמר אל האב הנדהם: עשה לי הדבר הזה וקיים בי את נדרך. אך שנַים חדשים—הוסיפה לאמור—הרפה ממני ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתוּלי, אנכי ורעותי. ויאמר: לכי, בתי. ותלך הנערה ורעותיה הבתולות על הררי אפרים ותרחקנה מהאדם ומהחי, רק השמש והירח עמהן בצאתן ובבואן. כוכבי-מעל נשקפים בכוכבי מטה, שלוָה אילמת ביקום, אין דובר ואין עונה, חידת אלהים תועה, תועה עם הפתרון.
ויהי מקץ שנַים חדשים ותשב הנערה אל אביה, רוחה הזדכך וגוָה מאיר כבת-הסַהר. ויעש לה יפתח את נדרו אשר נדר. ולא נשמע בת-קול כבימי אברהם לאמור: הרף. ויהי חוק בישראל: מימים ימימה תלכבה בבות-ישראל על ההרים לתנות לבת יפתח הגלעדי. ככה תעשינה ארבעה ימים בשנה.
בת יפתח - גוסטב דורה
... וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה -אִבֵּד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון, ונדר באותה שעה: "והיה היוצא ... והיה לה' והעליתהו עולה". באותה שעה היה עליו כעס מן הקב"ה. אמר הקב"ה: 'אילו יצא מבֵּיתוֹ כלב או חזיר או גמל, היה מקריב אותו לְפָנַי?' לכך זימן לו בתו, כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים וקוֹנָמוֹת שלא לנהוג טעות בנדרים.
והנה בתו יוצאת לקראתו: "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר: אהה בתי... ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב"; והלא פינחס בן אלעזר היה שם, ויכול היה להתיר הנדר, ויפתח אומר – "לא אוכל לשוב"? אלא פינחס אמר: 'אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ?' יפתח אמר: 'אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?' מבין שניהם אָבְדוּ חייה של עלובה זו, ושניהם נתחייבו בְּדָמֶיהָ: פינחס נסתלקה ממנו רוח הקדש. יפתח נתפזרו עצמותיו, שכן כתיב (שופטים, יב, ז) "וַיִּקָּבֵר בערי גלעד".
כיון שֶׁבִּקֵּשׁ לְקָרְבָהּ, היתה בוכה לפניו. אמרה לו: 'אבי, יצאתי לקראתך בשמחה, ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהיו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם? כתוב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקרא, א, ב) - מן הבהמה ולא מן בני אדם'. אמר לה: 'בתי, נדרתי: "והיה היוצא אשר יֵצֵא, והעליתיהו עולה". שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו?' אמרה לו: והרי יעקב אבינו, שנדר: "כל אשר תתן לי..." (בראשית כח, כא) ונתן לו הקב"ה שנים עשר בנים- שמא הקריב להקב"ה אחד מהם?! ולא עוד, אלא חנה שאמרה: "ותדר נדר ותאמר ה' צבאות, אם ראה תראה..." (שמואל א, א,יא)- שמא הקריבה את בנה לפני הקב"ה?! כל הדברים האלה אמרה לו הבת ליפתח, ולא שמע לה.
כיון שראתה שלא שמע לה אמרה לו: הניחני, וארד אצל בית דין, שמא ימצאו פתח לְנִדְרְךָ. הלכה אצלם, ולא מצאו פתח ליפתח, להתיר לו את נדרו - בעוון אותם אנשים ששחט משבט אפרים. העלים הקב"ה מהם את ההלכה, שלא ימצאו פתחו להתיר לו את נדרו. עָלָה וּשְׁחָטָהּ. ורוח הקדש צווחת: 'נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני?!- "אשר לא צִוִּיתִי ולא דִּבַּרְתִּי ולא עלתה על לבי" (ירמיה, ז, לא): "אשר לא צִוִּיתִי"- לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו "אל תשלח ידך" … (בראשית, כח, יב) "ולא דברתי"- ליפתח להקריב את בתו. "ולא עלתה על לבי"- זה מישע מלך מואב, שכתוב בו - בשעה שנפל ביד מלך ישראל "ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה" (מלכים ב, ג, כז)
על פי מדרש תנחומא, פרשת בחוקותי, סימן ה
בַּת יִפְתָּח - שלומית כהן אסיף
בַּסִּפּוּר עַל בַּת יִפְתָּח
לֹא הָיָה אַיִל,
וְאַבָּא יִפְתָּח
קָצִין וְגִבּוֹר חַיִל.
אוּלַי הָיָה לָהּ שֵׁם שֶׁל פֶּרַח
אוּלַי שֵׁם שֶׁל אֶבֶן טוֹבָה.
הַתנ"ךְ לֹא נָתַן לָהּ שֵׁם
לְבַת יִפְתָּח הַנָּאוָה.
אַבָּא יִפְתָּח דָּהַר
עַל סוּס בֶּהָרִים,
נִשְׁבַּע שְׁבוּעָה
וְנָדַר נְדָרִים.
אַבָּא יִפְתָּח דָּהַר
עַל סוּס בֶּהָרִים,
לוֹ כֶּתֶר נִצָּחוֹן
וְשִיר שִׁכּוֹרִים.
בַּסִּפּוּר עַל בַּת יִפְתָּח
לֹא הָיָה אַיִל
רַק מַאֲכֶלֶת מִתְהַפֶּכֶת
בִּסְבַךְ הַלַּיִל.
בָּעֲקֵדָה הַזֹּאת
שָׁתְקוּ אֲדָמָה וְשָׁמַיִם
בָּעֲקֵדָה הַזֹּאת
לֹא רִשְׁרְשׁוּ כְּנָפַיִם.
בַּסִּפּוּר הַזֶּה לֹא קָרָא מַלְאָךְ:
"יִפְתָּח! יִפְתָּח!
אַל תִּשְׁלַח יָדְךְ
אֶל הַנַּעֲרָה אַל תִּשְׁלַח!"
לַמָּחֳרַת הַבֹּקֶר עָלָה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרַח
וְיִפְתָּח שָׁפַט
וְיִפְתָּח מָלַךְ.
א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה, וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח. ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת-גִּלְעָד לוֹ בָּנִים, וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי-הָאִשָּׁה, וַיְגָרְשׁוּ אֶת-יִפְתָּח, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ, כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה. ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב, וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ.
שיאו של סיפור יפתח הוא המעשה הטראגי בבתו, שהוקרבה לה' על לא עוול בכפה. על אותו שיא נכתב כל כך הרבה – על השבועה הלא-ראויה, על ההיבריס של המצביא, על הקרבת קרבן אדם בהקשר למלחמות, על הצייתנות של הבת, ועל המנהג שנתגבש בעם כזכר לסיפור העצוב הזה.
ראוי שנביט בעין קצת יותר בוחנת במבוא לסיפור יפתח. פסקה שלמה מתוך הסיפור הקצר מוקדשת למוצאו של יפתח, ולתולדותיו עד שנקרא על ידי אנשי הגלעד לעמוד בראש הצבא הלוחם בבני עמון. מתוך המבוא נשלוף כמה תובנות אפשריות:
יפתח נקרא 'הגלעדי' – גם על שם אביו גלעד (נראה ששם הזה היה נפוץ בקרב בני מנשה. הכרנו כבר גלעד אחד, שהיה נכד של מנשה וסבא של צלפחד אבי הבנות) וגם על שם אותו חבל ארץ שהיה שייך לבני מנשה מן העבר המזרחי של הירדן. הוא היה, בראש ובראשונה, גיבור חיל. תואר זה אינו מוענק לכל פוחז, ועל רקע תקופת השופטים הרוויה בקרבות מעמיד התנ"ך את יפתח בשורה אחת עם השופטים. בפרק הבא נלמד כי, אכן, יפתח נקרא גם 'שופט', אם כי הוא שפט את ישראל שש שנים בלבד.
אם כן, יפתח הוא בן למשפחה מכובדת של בני מנשה, והוא היה גיבור חיל. למזלו הרע, הסטאטוס של אמו היה בעייתי. מעמדה החוקי לא היה מעמד של אשת גלעד, ואנו נסתפק בכך, ולא נעמיס עליה דימויים שליליים כלשהם. מי שקרא לה 'זונה' היו לו כנראה סיבות משלו... התנ"ך מדגיש כי גלעד הוא אביו, וחסות אבהית זו שפרש גלעד על בנו ה'לא-חוקי' היא שיצרה את הקונפליקט המשפחתי.
סדר הדברים היה, ככל הנראה, כזה: יפתח נולד ראשון, ואחריו הופיעו בני האישה ה'חוקית'. משגדלו אלה, ראו בו איום, וגרשו אותו מהבית בטענה כי בן אשה אחרת הוא, וכי על כן אין לו זכות ירושה. האם גלעד כבר לא היה בחיים באותה שעה? כך זה נראה...
מה יכול יפתח לעשות ברגע זה? מולו ניצבים כמה אחים-למחצה, העושים יד אחת נגדו. הם, כנראה, מאיימים עליו פיסית, כי הבחור נאלץ לברוח. הוא מוצא לו ארץ מפלט הקרויה 'ארץ טוב', ובמציאות של תקופת ההתנחלות, כאשר זכויות הקרקע מוקנות לך בתוקף היותך בן חוקי של איש השבט, המקום היחיד בו הוא יכול להתקיים הוא Noman's land, שטח הפקר, שאינו שייך לאיש. שם יכול אדם להתקיים על חרבו בלבד, ואם ירצה בסיוע אנושי, יהיו אלה אנשים מסוגו, אנשים ריקים. גם את המונח 'ריקים' אני רואה בדרך ניטרלית – אנשים ריקים מכל, מהון, מבית, מזכויות קרקע, משם טוב, מהגנת השבט. אנשים אלה חייבים לחיות על גבול החברה המתוקנת, וקיומם תלוי ביכולת הישרדות, ואולי גם במעבר על החוק, זה שלא הגן עליהם בשעתו.
במלחמה נשברות הרבה מוסכמות חברתיות, ופחד הקיום מביא אנשים 'מן היישוב' לחפש את ישועתם מידי מי שיכול להבטיח להם קיום, גם אם הוקא מן החברה הזאת, בצדק או שלא בצדק.
וזו ההקדמה המעניינת לסיפור הקצר אודות יפתח. גם ההמשך מעניין. מאד מפתיע לשמוע על יכולת המשא ומתן הדיפלומטי של יפתח, ועל השליטה שלו בסיפורי העבר. השבועה הפזיזה של יפתח ותוצאותיה הטראגיות שייכות כבר לאותו חלק בסיפור, שכתבו עליו כל כך הרבה, ואני רק אוסיף מעט משלי:
לֹא אוּכַל לָשׁוּב?
את הסיפור המזעזע הזה אנו יכולים לקרוא בשני אופנים.
בקריאה שטחית אפשר להתרשם מכוונות המספר המקראי. אין ספק שהוא מתאר את הפרשה כסיפור טרגי. ליבו עם בת-יפתח, והוא מעלה על נס את מידותיה התרומיות – האהבה והכבוד לאב, הצייתנות וההשלמה עם הצורך לכבד נדר. פסוקי הפרשה מדגישים שנדר יש לכבד, אחרת אין הוא נדר. הטרגדיה נובעת מכך, שיפתח לא הביא בחשבון את העתיד לקרות. מחשבותיו היו מכוונות לקרב הקשה המצפה לו, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי לנצח. אם ננסה לנסח את הלקחים שהמספר המקראי רוצה להנחיל לנו – הרי שלפנינו התייחסות ביקורתית מאד לקרבן-אדם ולפזיזות שבנדירת נדרים, ביחד עם קבלה שלמה של החובה שבקיום נדר, אף במחיר של הקרבת חייך.
ואז אנו חוזרים אל הסיפור בעיניים הצופות במספר המקראי מלמעלה, מתוך נכונות לבקר גם את העולם הרעיוני, המכוון את כתיבתו. עם כל החשיבות של קיום נדר, הרי מדובר כאן בנדר 'בלתי חוקי בעליל'. יפתח נודר להקריב את כל מי שיצא לקראתו מפתח ביתו לאחר הניצחון על בני-עמון. לעומת חז"ל, המקשים – 'ומה אם היה יוצא מפתח ביתו חזיר או כלב', כלומר חיה לא כשרה לקורבן, אנו שואלים – 'ומה אם היה יוצא מפתח ביתו אדם אחר, שאינו בתו האהובה?' האם גם אז היה הקורבן רצוי? ולכן שואלים אנו: כיצד יכול אדם לנדור נדר, שביצועו מזיק למישהו אחר? ומה פשר הצייתנות הטוטאלית הזו של הבת כלפי אביה?
לא נרפה, ונוסיף ונשאל: האין בנדירת נדר משום חשיבה מאגית, המניחה שמה שאני מבטיח לקיים אם רצוני ייעשה – ישפיע מעצמו על כך שרצוני אכן ייעשה? נדירת נדר אינה קרבן-תודה, שההחלטה על הבאתו נופלת לאחר שנעשה לי חסד כלשהו, מתוך רגשי תודה, הרחוקים מרחק רב מרגשי החובה של כיבוד הנדר.
ונוסיף עוד הרהור: כמו שמלחמת החורמה שלוחמים הנביאים בעבודת האלילים מעידה על כך שעבודת האלילים אכן היתה נהוגה כמרכיב תרבותי בפולחן הדתי העברי בתקופת המקרא, כך גם המלחמה בקרבן-אדם מעידה על כך, שרעיון זה לא פס מעולמם של בני ישראל בתקופת בית-ראשון, אם כי יתכן שהמעשה היה נדיר.
עמנואל בן יוסף
בת יפתח – עמנואל זמיר, אמתי נאמן
לֹא יֻצַּת הַלַּיְלָה זֶמֶר בַּנָּאוֹת
דֹּבֶר כִּבְשׂוֹתֵינוּ מִנִּי גִּיל שָׁבַת.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף, הִיא תַּרְקִיד בְּעֶצֶב,
הוֹ, לְבַת יִפְתַּח הִיא תַּרְקִיד נָאוֹת.
עוּרִי, עוּרִי, עוּרִי, עוֹד הַלַּיְלָה רַב!
צֶמֶר כִּבְשׂוֹתֵינוּ לָךְ יֶחֱרַד.
רַק הַלְמוּת הַתֹּף מָוֶת לָן בַּקֶּצֶב,
הוֹ, לְבַת יִפְתַּח, הוֹ וָהוֹ לָעַד!
רֵעוֹתַי שָׁלַחְתִּי בַּיתָהּ. יוֹם יָבֹא וְתִנָּשֵׂאנָה,
לְגוֹרַל חַבְרַת-הַנֹּעַר הַתִּבְכֶּה אַחַת מֵהֵנָה?
חֵיק-הַבַּעַל תַּרְגִּיעֶנָּה, לֹא לָהֶן תַּמְרוּר וָנֹהַּ
אֲבִיהֶן – לֹא אִישׁ גִּבּוֹר הוּא. לֹא בָּהֶן בָּחַר אֱלֹהַ...
לָמָה זֶה בָּחַר בְּבַת וְלֹא בְּשֶׂה מֵעֵדֶר?
לֵב-אָבִי אַמֵּץ אִמַּצְתִּי לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר הַנֵּדֶר,
אַךְ אֲנִי – לֹא כֵן חָשַׁבְתִּי, וְלִבִּי הוֹמֶה, הוֹמֶה לִי,
הַדָּבָר אֲשֶׁר אֶחֱשֹׁבָה – מֵאָבִי נִפְלָא וּפֶלְאִי...
יִפְתָּח – יעקב אורלנד
קַיִץ עָיֵף, בַּאֲבַק עֲצֵי הַזַּיִת וְרֵיחוֹת הַתְּאֵנָה.
בַּשְּׁבִילִים הַפְּתַלְתָּלִים שֶׁל רָמוֹת-גִּלְעָד,
בַּשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹרֶדֶת עַל הַנָּהָר מֵעֹרֶף,
בְּשַׁעֲטַת-הַסּוּס הָאִטִּית, הַכְּבֵדָה,
בְּנִתְזֵי הַנִּצָּחוֹן הַקְּרוּשִׁים עַל הָאֻכָּף,
עַל שְׂרוֹכֵי-הָעוֹר עַד לַסַּנְדָּל,
עַל חֶרֶב-הַגְּבוּרוֹת הָאֲרֻכָּה.
שָׁפוּף רוֹכֵב לוֹ הַפָּרָשׁ.
הַקֵּץ, הַמִּתְקָרֵב עֲלוּט-פָּנִים, בּוֹהֶה מִתּוֹךְ עֵינָיו.
הַכֹּל מוֹלִיךְ הַבָּיְתָה, לַעֲפַר הַתּוֹלָדָה –
מַזְמוּטֵי אִמּוֹ,
חֶרְפַּת הַמַּמְזֵרוּת,
עֲפַר הַשְּׁבִיל הַמְּקֻלָּל,
וּמִרְדַּעַת סוּס-הַמִּלְחָמוֹת
וְרֶסֶן הַשּׁוֹפְטִים
וְהַשְּׁכוֹל בְּמַעֲבֶה-הַזְּמַן.
רַק עֲלוּמֵי הַבַּת עַל אֵפֶר שֵׂיבָתוֹ –
מְפַזְּזִים, כְּאָז, מִן הֶהָרִים.
******************************
יִפְתַּח - בארי צימרמן
אוֹתוֹ זְמַן הָיִיתִי רָץ וּמִתְרוֹצֵץ
כְּחֶרֶב
צָר עַל חוֹמָה אַחַת
וּמִיַּד נָצוּר בַּאֲחֶרֶת
נָתַתִּי עֵינַי בְּעִיר
וְהִנֵּה הִיא בּוֹעֶרֶת
גֶנֶרָל הָיוּ אוֹמְרִים לִי
כָּמוֹךָ כְּנַפּוֹלְיוֹן
אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי
יִפְתַח
שׁוֹפֵט בֶּן זוֹנָה
מֻכֶּה סַנְוֵרִים
מֵנִיף חַרְבִּי עַל
חוֹמוֹת וְעָרִים
בְּעוֹד בִּתִּי יְחִידָתִי תַּמָּתִי
יוֹצֵאת אֶל הֶהָרִים
בֶּן זוֹנָה
"וְיִפְתַּח הַגִּלְעֲדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה" (שופטים י"א)
אַחֲרֵי הַהֶלֶם הָרִאשׁוֹן הָיָה עָלֶיךָ
לָרוּץ וּלְחַפְּשָׂהּ בֶּהָרִים,
לְחַבֵּק אוֹתָהּ וְלֹומַר:
בִּתִּי, שַׂעֲרָה מֵרֹאשֵׁךְ לֹא תִּפֹּל,
הַנֵּדֶר יוּפַר!
אֲבָל אַתָּה,
אָרוּר אַתָּה, יִפְתַּח!
רוֹצֵחַ בֶּן זוֹנָה!
אִמְּךָ – אֵין בָּהּ דֹּפִי
וְרַק אַתָּה קְלוֹנָהּ!
חנה קב רוט
Jephthah’s Daughter
By Lord Byron
SINCE our country, our God—oh, my sire!
Demand that thy daughter expire;
Since thy triumph was bought by thy vow—
Strike the bosom that’s bared for thee now!
And the voice of my mourning is o’er,
And the mountains behold me no more.
If the hand that I love lay me low
There cannot be pain in the blow!
And of this, O my father! be sure—
That the blood of thy child is as pure
As the blessing I beg ere it flow,
And the last thought that soothes me below.
Though the virgins of Salem lament,
Be the judge and the hero unbent!
I have won the great battle for thee,
And my father and country are free.
When this blood of thy giving hath gush’d,
When the voice that thou lovest is hush’d,
Let my memory still be thy pride;
And forget not I smiled as I died.
בַּת יִפְתָּח בְּטֶרֶם מוּתָהּ
ג'ורג' גורדון ביירון (נוסח עברי: יהודה לייב גורדון)
Robert Leinweber
מתוך השיר 'בת יפתח' - יצחק שלו
אִם עַמִּי גַּם אֵלִי מוֹתִי יִשְׁאָלוּ
וּבְנִדְרְךָ זֶה אִם אוֹיְבֵינוּ נָפָלוּ,
הָרַק חַרְבֶּךָ, אָבִי – פֹּה הִנֵּנִי!
הַא לָךְ אֶת לִבִּי, חִישׁ אָנָּא בַּתְּקַנִי.
לֹא עוֹד אֶשּׂא נֶהִי, דִּמְעָה אַזִּילָה,
לֹא עוֹד עַל הֶהָרִים אֵרְדָה אֵילִילָה;
אִם מִידַי אָבִי יָבֹא לִי הַמָּוֶת
סָר פַּחְדּוֹ מִמֶּנִּי, פָּנָה עַצָבֶת.
וִיהִי לִבְּךָ, אָבִי, נָכוֹן בָּטוּחַ
כִּי בָרָה בִּתְּךָ וּנְקִיָּה בָּרוּחַ
כִּבְרִי בִּרְכוֹת פִּיךָ לִבִּי יָקִימוּ
וּכְטֹהַר רַחֲמֵי יָהּ מוֹתִי יַנְעִימוּ.
אַל נָא, הַגִּבּוֹר! אַל יֵרַךְ לִבֶּךָ
מִקּוֹל הָעֲלָמוֹת הַמְּבַכּוֹת בִּתֶּךָ.
בִּנְדָבָה אָמוּת! הֵן דָּמַי יִזֹּלוּ
מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי עַבְדוּת יָגֹלּוּ.
וּבְעֵת דָּמַי אֵלֶּה קָפְאוּ חָרָבוּ,
עֵת יִדַּם קוֹלִי וַעֲצָמַי יִרְקבוּ,
זָכְרַנִי גַּם אָז כִּי כָּבוֹד לָךְ תַּתִּי,
וּבְלֵב שָׂמֵחַ אַל תִּשְׁכַּח כִּי מַתִּי.
בַּת יִפְתָּח – ישראל יהי-שלום
בַּת יִפְתָּח הַחֲסוּדָה!
אַל תֵּלְכִי אֶל הֶהָרִים
לִבְכּוֹת עַל בְּתוּלַיִךְ
לְקוֹנֵן עַל מַר גּוֹרָלֵך.
הֵן קוֹלֵךְ יִשָּׁמַע שָׁם
כְּקוֹל קוֹרֵא בַּמִדְבָּר.
בִּכְיָן שֶׁל נַעֲרוֹתַיִךְ
עַל אָבְדַן עַלוּמַיִךְ
כְּדִמְעוֹת תַּנִּין עַל שִׁבְרֵךְ.
לְכִי אֶל הָרֵי הַגִּלְעָד!
עִמְדִי בְּשַׁעַר הָעִיר הַגְּדוֹלָה
בָּמָקוֹם הוֹמֵה אָדָם.
הַיְּשִׁירִי מַבָּט
אֶל אָבִיךְ מוֹלִידֵךְ
הַגִּבּוֹר הַמְּנַצֵּחַ.
אַל תְּבַקְּשִׁי רַחֲמִים,
לא הַתָּרַת נְדָרִים.
הַרְעִימִי בְּקוֹלֵךְ
עַל אִוֶּלֶת נִדְרוֹ
כֶּסֶל אֱמוּנָתוֹ.
זַעֲקִי וְאִמְרִי:
בֶּן אֱנוֹשׁ אֵינוֹ עוֹלָה
וְאֱלהִים אֵינוֹ מִזְבֵּחַ.
רציטטיב מתוך 'יפתח' - אורטוריה של הנדל - 1751
ליברית - Thomas Morrel
No. 49.--RECIT.--ACCOMPANIED. --Jephtha
Deeper, and deeper still, thy goodness, child, Pierceth a father's bleeding heart, and checks The cruel sentence on my falt'ring tongue Oh! let me whisper it to the raging winds, Or howling deserts; for the ears of men It is too shocking.--Yet--have I not vow'd? And can I think the great Jehovah sleeps, Like Chemosh, and such fabled deities? Ah! no; heav'n heard my thoughts, and wrote them down-- It must be so.--'Tis this that racks my brain, And pours into my breast a thousand pangs, That lash me into madness.--Horrid thought!-- My only daughter!--so dear a child, Doom'd by a father!--Yes--the vow is past, And Gilead hath triumphed o'er his foes.-- Therefore, tomorrow's dawn--I can no more.
הַבַּת – אבינעם מן
יִפְתָּח אָבִי נָדַר לָאֵל
(לִסְטִים הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל)
אוֹתִי, בִּתּוֹ, לָאֵל מָסַר,
בִּבְכִי נָתַן, גַּלְמוּד נוֹתַר.
יִפְתָּח אָבִי, בְּחֶסֶד אֵל,
שׁוֹפֵט הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וְכָל חַיָּיו הוּא לֹא יָדַע,
הַאִם מוֹתִי הָאֵל רָצָה?
יָמִים אַרְבַּע בְּכָל שָׁנָה
כָּל בַּת-יִשְׂרָאֵל לִי מְתַנָּה.
הִיא מְתַנָּה אֶת נְעוּרַי,
הִיא מְבַכָּה אֶת בְּתוּלַי.
וְרַק אָבִי בַּדִּין יַחְלִיט
אֶת מִי יָחוֹן, אֶת מִי יָמִית.
אוֹתִי הֵמִית לְלֹא מִשְׁפָּט,
אוֹתִי הֵמִית בְּשֵׁם הַדָּת,
וְכָל חַיָּיו הוּא לֹא יָדַע
אֲנִי אוֹ הוּא, מִי הָעוֹלָה.
קישורים
מקבץ דברי הגות ושירה על יפתח ובתו (באתרה של לאה מזור)
בת יפתח - מצגת תמונות (אסף פלר)
קרבן עטוף בצלופן - רוחמה וייס (Ynet)