עקב
פרשת עֵקֶב
דברים ז'
ה כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם - מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ, וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
כה פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ, פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.
"אלוהים כיבד אותנו כאן במדינה האסלאמית, ועזר לנו להרוס כל דבר שסגדו לו בימי קדם, מלבד אלוהים", אמר אחד מפעילי הארגון. "תראו אותנו כאן, השבח לאל, אנחנו הורסים את כל הפסלים והאנדרטאות".
"אנו מסירים את סימני הפוליתאיזם בכל שטח שאנו כובשים", הוסיף איש דאע"ש. "בעזרת ידי אלוהים אנחנו נשמיד את סימני הפוליתאיזם ונהרוס את הקברים והמקדשים של הסרבנים השיעים בבתיהם.".
כאן הכוח מדבר. לכל אחד אל משלו. לכל אחד אמונה משלו. לכל אחד ערכים וחפצים מקודשים משלו. מי שגובר בכח הכוח – מציג את אמונתו כצודקת, ואת אמונת הזולת כתועבה. הרס והכחדה של האחר ושל תרבותו היא צו האל שלנו. אמן!
מִי הַבּוֹס?
יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. יג וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָוּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.
אנו, המכירים את מערכת היחסים המתוסבכת בין הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל, כבר לא מקבלים באמון מלא שום הצהרה של אחד הצדדים. אבל מה יכול להיות טוב מזה? אלוהים מבטיח לא רק עושר ושגשוג על האדמה המובטחת, אלא גם אהבה! אבל זו אהבה התלויה בדבר. היא תינתן עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אהבה זו היא חלק מהברית בין העם לאלוהיו, זו עיסקה, ולא מה שאנו מכנים אהבה.
טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל-חֹלִי וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ. טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם...
מה שאלוהים מבטיח לעם מתחיל להישמע כמו 'פרוטקשן': אלוהים לא ידאג לבריאותם של בני ישראל, אלא יסיר מהם בכוחו המופלא כל חולי וכל מדווה וידביק בהם את אויבי העם; וכחלק מהברית מצפה אלוהים שהעם יאכל את אויביו – איזה ביטוי מתלהם, שהיה זוכה לגינוי באו"ם מקיר לקיר! אלוהים, כמובן, יסייע...
ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם-לֹא. ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁרלֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם.
מסע העינויים שארגן האלוהים לעם היה, למעשה, סדרת חינוך: הוא נועד להעמיד את העם בניסיונות. הרעב היה כלול בתפריט, הוא לא היה תוצאה טבעית של תנאי השטח, כי אם 'מִן השמים'. וכאשר העם הגווע ברעב ניצל בזכות הַמָּן, המוגש לו מלמעלה כבמטה קסם, ברור מעל לכל ספק מי הבוס. ברצותו ירעיב, ברצותו יאכיל. הלחם, אותו מאכל עממי, שכדי להשיגו על האדם לעבד את האדמה, להזיע ולטרוח, ילווה את חיי העם לאחר שיתנחלו בארץ ישראל, אך בינתיים החיים והמוות ביד הבוס. זו תלות משפילה, המייצרת עבדים צייתנים ומפוחדים, ולא בני-חורין.
יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יב פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. יד וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.
בצד המצווה לזכור 'כי עבד היית בארץ מצרים' – מצווה המאחדת את ערך החרות עם ערך שוויון כל בני-אדם ועם ערך החמלה האנושית, מופיעה כאן מצווה אחרת – לא לשכוח מי מושך בחוטים, מי מעניק את זכויות היתר, ומי יכול לשלול אותן כתגובה על חוסר נאמנות. מצווה זו אינה מטפחת בני-חורין, כי אם עם עבדים, עבדי ה'.
עמנואל בן יוסף
דברים ח'
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
שבעת המינים של ארץ ישראל מייצגים בכבוד את מגוון הפירות והדגנים הגדלים בה, ואין פלא על כך שגם התנ"ך קושר אותם אסוציאטיבית לטוב הארץ. גפנים, תאנים, תמרים וזיתים גדלים גם כיום כצמחי בר באזורים שונים בארץ, וכל השבעה הם גידולים חקלאיים ותיקים ומכובדים, למרות שלצדם מככבים הרבה מיני צמחים שהובאו לכאן רק במאות השנים האחרונות. נזכיר רק את ההדרים, הבננות והנשירים, שבלעדיהם היה נראה סל המזון שלנו אחרת לגמרי.
האם שבעת המינים הם 'צברים' מאז ומעולם? מה ידע התנ"ך על כך?
האמת היא, שבתקופת המקרא כבר היו רוב הצמחים אלה מבויתים, מיובאים ומגודלים בארץ כבר אלפי שנים, מאז תקופות פרה-היסטוריות, עליהן יש לנו מידע הרבה פחות מדויק. עם זאת, לגבי חלק משבעת המינים יש הערכות די מבוססות לגבי מוצאם הראשוני.
הגפן נולדה בסביבות פרס וגיאורגיה. גם הרימון הגיע, ככל הנראה מאזורים אלה. התמר (זה שסיפק מתקופת המקרא את הדבש הנזכר בשבעת המינים) – כנראה מסביבות עיראק. הזית – מאיראן או ממסופוטמיה (עיראק).
נותרנו עם החיטה, השעורה והתאנה, שמוצאן קרוב יותר אלינו, ואולי אפילו בארץ ישראל.
מה למדים אנו מכך? תחילה נאמר כי לפעמים דימויים שמקורם עתיק מתבססים כל כך היטב בתודעתנו, שקצת קשה לקבל את האמת המדעית, המציגה עובדות שונות. אבל דומה הדבר לדימויים מודרניים יותר, שאינם מתיישבים עם המציאות. ה'סאברס' המסמלים את ילידי הארץ הובאו לאגן הים התיכון רק לפני כחמש מאות שנה, אך הם יופיעו כמעט בכל תמונה של כפר ערבי טרום 48. לאירופאים של המאה הקודמת הביאו תפוזי יפו את ניחוח הארץ.
בנוסף לכך אנו למדים כי מאות ואף אלפי שנה לפני לידת העם העברי בארץ ישראל, כבר הובאו אליה חלק משבעת המינים על ידי תרבויות שקדמו לנו, והן אשר הכינו את הקרקע לצעדיו הראשונים של עם ישראל כעם עובד אדמה.
********
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ - הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ.
ישנם סוגים שונים של אבות, ביחסם לבניהם. יש המטפחים ואוהבים, מגנים על בניהם ומבינים אותם, ותומכים בהם בשעותיהם הקשות, גם כאשר הם חוטאים; ויש המתווים לבניהם את מסלול החיים הנכונים בדרכי יסורים, נוהגים ביד קשה כלפיהם, מתוך אמונה שבכך הם מכינים אותם לקשיי החיים, מחסנים אותם ומציידים אותם בכלי התמודדות. האחרונים לעתים מוּנָעִים גם על ידי הציפיה, שבזכות הביטחון וההגנה שהם מעניקים לבניהם – יש להם הזכות המלאה לתבוע מהם הכרת תודה צייתנית ואסירת תודה.
אלוהים לא משאיר כל מקום לספק איזה מין אב הוא לבניו. מסע הנדודים הארוך כל כך במדבר, בדרך לארץ המובטחת, הוא, על פי דברי האל 'לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ'. קשיי הדרך אינם רק המציאות האובייקטיבית של המדבר המפריד בין מצרים לארץ כנען, כי אם עינויים מכוונים, המתוכננים על ידי האל עבור עם הבחירה שלו; זו העמדה בניסיון ובמבחן, כדי לעמוד על טיבה הפנימי של נפש העם. אלוהים אינו מסתפק בהספקת מן לעמו. הוא מעמיד את בני ישראל תחילה במצב של רעב מציק, ורק לאחר מכן הוא ממטיר עליו מָן מִן השמים. הוא מבהיר לבני ישראל, כי כל קיומם תלוי במוצא פיו, וזאת הוא עושה באמצעות מזון שמימי, שאינו מוכר להם, כדי להמחיש להם שקיומם תלוי בנס, ולא במה שיעשו הם לשם פרנסתם.
השאיפה של הורים מסוימים לחסן את ילדיהם לקראת מאבקי העתיד המצפים להם, מובנת, אך הקשיחות המלווה גישה זו לא מתקבלת בהערכה, בדרך כלל, על ידי הבנים. מה שהם זוכרים, זה את הניכור והקור, את היד הקשה והאלימה, ואת היעדר ההדרכה האישית והאמפתית מצד ההורים. כשאתה מתבגר עם זהות עצמית, החיה כל הזמן תחת מערכת תביעות וציפיות בלתי גמישה, וחדורת רגש אשמה בלתי פוסק – איזה הורה תהיה אתה?
דברים אלה של אלוהים נאמרים לעם ערב כניסתו לארץ כנען. נראה שהאופציה של התבגרות העם אל מציאות, שבה הוא לוקח אחריות על גורלו, הופך לעצמאי, ומסוגל להתמודד עם האתגרים החדשים, אופציה זו אינה נשקלת כלל על ידי אלוהים. הוא אינו מתכוון להתיר את הרסן אחרי הכניסה לארץ, והוא מצפה שעם עבדי ה' ימשיך להיות צייתן וכנוע גם בשבתם על נחלותיהם. מה הפלא, שהעם ימשיך לפלרטט עם אלים נוספים כל תקופת בית ראשון?
עמנואל בן יוסף
על מעלותיה הגשמיות והרוחניות של ארץ ישראל
דברים ח ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.
דברים יא ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ט וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. יא וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. יב אֶרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.
ארץ ישראל אינה דומה לארץ מצרים. למצרים יש מעלות גשמיות, אך לארץ ישראל יש מעלות רוחניות, ואלה מתאימות לייעודו של עם ישראל.
אומר הרמב"ן:
אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא 'ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים'... וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון - הנה היא רעה מאוד, לא תזריע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה, ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השנייה כי 'אם שמע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש' תמיד, ואם לא תשמעו, 'ועצר את השמים' וגו' 'ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה', שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר.
ועוד אומר הרמב"ן, בפירושו לפסוקים בספר ויקרא כו:
וכן מה שאמר בכאן 'וְשָׁמְמוּ עליה אויביכם', היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו רְאָיָה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ, אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת (מיושבת) מעולם, והיא חָרֵבָה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה (ליישבה) ואין לאל ידם.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ
חיטה – אמרו חז"ל: אי אפשר לעולם לחיות בלא חיטים. וכשם שאי אפשר לעולם בלא חיטים, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל.
שְֹעוֹרָה – אָמְרוּ חז"ל: הָרוֹאֶה שְׂעוֹרָה בַּחֲלוֹם – סָרוּ עֲווֹנוֹתָיו.
גפן – אמר ישעיהו: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כרם היה לידיד בקרן בן שמן... כי כרם ה' צבאות בית ישראל".
תאנה –אמרו חז"ל: "כל הפירות יש בהם פסולת, תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רימונים יש בהם קליפות, אבל תאנה כולה יפה לאכול. כך דברי תורה אין בהם פסולת".
רימון – אמרו חז"ל: אפילו פשוטים שבישראל, מלאים הם מצוות כגרגרי הרימון.
זית – מדוע אמר ירמיהו: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך"? כל המשקאות מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם אומות העולם".
תמר - "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולבים להלל (לנטילת לולב בחג הסוכות), חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן בתים - כך ישראל אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי אגדה, מהם בעלי מצוות, מהם בעלי צדקות".
אֶרֶץ שִׁבְעַת הַמִּינִים – דודו ברק, נחום היימן
שיבולים אל מול חמה
ברינה יוצאים יחדיו הקוצרים
הדגן לאדמה
מנשק בתום עידן ממטרים.
ארץ בה שבעה מינים
ארץ שעורה חיטה וענב
ארץ זית ותאנים
ורימון וגם תמר הזהב - שירו -
לכרמים בנות שבות
במחולות ובשירה אדירה
ענבים ואהבות
תאסוף בשפע כל נערה
ארץ בה...
תחת עץ התאנה
לבונה ומור וצוף הזהב
את אינך מאמינה
הוא רוצה אותך בִּדבש וחלב
ארץ בה...
הרימון מסמיק על עץ
את פניו ראינו למרחוק
איך ליבנו התנפץ
כרימון שחוט אל פיך המתוק
ארץ בה...
מן הזית שוב נלמד
לעשות תורה וגם אהבה
התמר תושיט שוב יד
ותבעיר בנפש אש להבה
ארץ בה...
הפירות על השולחן
שיבלים בתוך סלי נצרים
אם הגענו עד לכאן
עוד נאהב ועד מאה ועשרים
ארץ בה...
דברים ט'
פדגוגיה ללא אהבה
ד אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ, לֵאמֹר: בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת; וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. ה לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. ו וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה. ז זְכֹר, אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה, מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהוָה.
הורים טובים ידאגו לרווחת ילדיהם, יעשו הכל כדי לשמור עליהם מכל צרה, ואף יילחמו בשבילם בחירוף נפש. אך בזאת לא מסתיים תפקידם כהורים. עליהם להכין את ילדיהם לחיים המצפים להם בעתיד כבוגרים. אחת המשימות החשובות והמורכבות בהכנה זו היא בניית הביטחון העצמי וההערכה העצמית של הילד. זו משימה מורכבת, שכן לעיתים היא מתנגשת ברצון ההורים להגן על הילד ולדאוג לו. היכולת 'לשחרר' ולאפשר לילד להתנסות, לבדוק את יכולותיו שלו, לטעות ולהיכשל כחלק מהלמידה וההתפתחות – יכולת זו אינה מצויה אצל כל ההורים.
בני ישראל עומדים להתבגר בתהליך אכזרי מאד: הם עומדים לחצות את הירדן ולהילחם עם תושבי הארץ, שלא יוותרו בקלות על אחיזתם באדמה. אביהם שבשמיים, שסיפק צרכיהם במדבר ארבעים שנה, לא מתכוון 'לשחרר', ובזאת הוא חוטא לשלב ב' במשימת ההורות שלו. הוא מודיע לבני עמו שהוא הוא אשר יעשה את העבודה עבורם, וכי אל להם מלהתגאות בכיבוש הארץ. אלוהים מוסיף ואומר, כי הוא יעשה זאת עבורם לא מפני שהוא אוהב אותם, ולא מפני שהם צדיקים, אלא משום שעממי כנען הם רשעים, ומשום שאלוהים הבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב את הארץ הזאת. כדי להנמיך את רוחם עוד יותר מזכיר להם ה' את כל הפדיחות שעשו במדבר ואת כל מעשיהם שהעלו לו את הסעיף לאורך הדרך. בקיצור, מה שאומר להם האל הוא: אני מוביל אתכם אל תוך הארץ, אני אשמיד את תושביה עבורכם, ואני אמסור לכם את הנחלה, וזאת למרות שאתם עם קשה עורף, אין לכם יושר-לבב, אינכם צדיקים או צודקים, אתם לא ממושמעים, ובקיצור – לא מגיע לכם.
את הדברים הנחמדים האלה אומר משה לעם בשם ה', וכמתווך הלא אובייקטיבי הוא מוסיף ומציין, שלולא התחננויותיו שלו לאלוהים, היה לעניין סוף אחר לגמרי.
וברוח אופטימית זו מתכונן העם למלחמת חייו. מה יכול לשפר את המורל בקרב הלוחמים? אולי העברת שרביט המנהיגות לידי יהושע? אולי הוא יכניס סגנון אחר למערכת היחסים הלא-בריאה הזו בין העם לבין מנהיגו ולבין אלוהיו? אין אופציה של להחליף את האלוהים?
********
פרפראות מדרשיות
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה. הוּא יַשְׁמִידֵם, וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ, וְהוֹרַשְׁתָּם, וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לָךְ.
מפרש הרמב"ן: וטעם 'הוא ישמידם והוא יכניעם' (כלומר – מה טעם הכפילות הזאת של 'יכניעם' ו'ישמידם'?) - "יכניעם" עניין שִפְלוּת (השפלה) ... כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל, ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידיים היו יוצאים אליהם למלחמה, כמו שנאמר) יהושע ה א) 'ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו', ויימס לבבם, ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל', ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גויים גדולים ועצומים ו"יכניעם" אל בני ענקים, כי עם כל תוקפם וגובהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל, אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, כמו שנאמר (שם יא כא) 'ויבוא יהושע בעת ההיא, ויכרת את הענקים מן ההר, מן חברון, מן דביר, מן ענב ומכל הר יהודה, ומכל הר ישראל, עם עריהם החרימם יהושע'.
התופעה הסגנונית של כפילות הפעלים (יכניעם וישמידם), שבמקור נועדה בסך הכל להגביר את הרושם של המעשה, הופכת אצל רמב"ן לרמז כלפי שני סוגי אוכלוסיה מקומית בארץ כנען. על כל האוכלוסיה הוצא צו השמדה אלוהי, אבל היו בתוכה אותם בני ענקים מפחידים, ורמב"ן סבור שדווקא אלה פחדו מבני ישראל כל כך, שנסו אל ההרים והסתתרו בין חומות הערים הבצורות, ויהושע שלף אותם משם והכניע, כלומר השפיל אותם בקלות הבלתי נסבלת של ניצחונותיו עליהם.
וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל.
אור החיים (ר' חיים בן עטר, מרוקו, המאות 17-18) מתלבט לגבי תהליך כתיבת לוחות הברית, וכך הוא אומר:
צריך לדעת אומרו 'ועליהם' (יש להבין את משמעות המילה 'ועליהם'): הנה בפרשת תשא (י''א י''ח) פירשתי מאמר 'כתובים באצבע אלהים' - שהיה ה' מכוין (מכוון) אצבע אלהים כנגד הלוח בצורת האות, ובזה היה את שכנגדו נסמך לצדדין, ונשאר מקום חקוק, וכאומרו 'חרות על הלוחות', בא הכתוב כאן והודיע שמקום החקק נחקק מקום הלוח, אבל גבה אורו, אשר נוצץ מאור אצבע אלהים, היה אותיות נראות עליונות, הגם שהיו חקוקות, והוא אומרו 'ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' ' וגו' פירוש כדמיון שהיה הדיבור נוצר ממנה בריה קדושה, כמו כן נחצב בנגיעת אלהים בלוח אור ועלה על הלוחות והבן:
לא אתיימר להבין את 'אור החיים' מילה במילה, אבל אפשר לשער שהוא רואה בדמיונו את האלוהים כבן אדם בעל תכונות פנטסטיות. לאלוהים יש אצבע, ואת האצבע האלוהים מכוון כלפי לוח האבן, ומניע אותה כאילו כותב אות באוויר, ובדרך ניסית אותה האות נחקקת, נחרצת, בלוח האבן, והיא זוהרת בזוהר המאיר מעליה.
וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם.
סיפור שבירת הלוחות מצוי בחלקו בתורה, ואילו חכמינו אינם מסתפקים במעט הזה, והם מוסיפים מדמיונם הפורה. הנה דברי 'דעת זקנים' (תלמידי רש"י, אירופה, המאות 12-13):
מה ראה ראה שפרח הכתב מעליהם (משה הבחין, שאותיות עשרת הדברות נעלמו באורח פלא מהלוחות), ולכך 'ואתפוש בשני הלוחות ואשברם לעיניכם'.
'דעת זקנים', גם הוא מתייחס לכתב שעל גבי הלוחות כאל כתב שמיימי, שלו תכונות לא מוכרות לנו מהמציאות (נציין כי בימים רחוקים אלה לא היו בנמצא טקסטים המופיעים על גבי צג, מופיעים ונעלמים ממנו בקליק של עכבר). וכדי להמחיש את המניעים שהביאו את משה לשבור את הלוחות, מספר לנו 'דעת זקנים' משלים:
משל לסרדיוט שהיה מהלך בדרך וחותם המלך בידו, ובא ליכנס למדינה. עבר בתוך הנהר, ונפל החותם במים, ונמחק הכתב. מה עשה? קרע הנייר, ושבר החותם. כך משה, כשהיה יורד מן ההר והלוחות בידו, פרח הכתב מעליהם, ושברם. דבר אחר – 'וארא' - ראה העגל שעשו, ושברן. משל למלך, שקידש אישה, ואמר לה: לאחר זמן אני שולח כתובתך ביד השושבין. עד שהשושבין בא, והכתובה בידו, מְצָאָהּ שקילקלה וזינתה. ראה השושבין הקלקול, וקרע הכתובה. אמר: מוטב שתִּדּוֹן כפנויה, ולא כאשת איש. כך הקב"ה קידש את ישראל במתן תורה, ואמר לשלוח הלוחות, שהן הכתובה, תוך ארבעים יום, ע"י משה (ה)שושבין. בא משה, והכתובה בידו, וראה שקילקלו בעגל, ושבר הכתוב.
שני המשלים מייצגים שתי פרשנויות שונות למניעיו של משה לשבירת הלוחות. על פי הראשון, ראה משה כי נמחקו הלוחות, מצאם חסרי תועלת, ושברם. על פי השני, היוו הלוחות מעין כתובה לנישואי ה' עם עמו, וכשראה משה את מעשה העגל, שבר את הלוחות מתוך חמלה, כמבטל את הנישואין, וזאת דוקא למען הכלה, היא ישראל, שלא ידונו אותה כאשת איש שנאפה, אלא כאישה פנויה!
דברים י'
וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם
א בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. ב וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ, וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. ג וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי.
כשסיפור שכבר קראנו פעם מונח לפנינו בנוסח חדש, אנו מבחינים בהבדלים בין שני הנוסחים – חלקם זניחים במשמעותם; אחרים מעלים שאלות מעניינות.
שני לוחות הברית החדשים - גם הם מפוסלים באבן - מונחים בנוסח שלפנינו בתוך ארון, העשוי מעצי שיטים. כך יורד משה מן ההר, כשהלוחות מונחים בתוך הארון.
אם כן, בזאת הפעם מוסתרים הלוחות מעיני הקהל, וכך הם יורדים אל העם. יתכן שהיתה כוונה כלשהי בהסתר הזה, כוונה הדומה לתפקיד המתווך, שלקח על עצמו משה. העם הנודד במדבר קיבל לא מעט הוכחות לסכנות של הקִרְבָה הבלתי מתוּוֶכֶת לאל. גם משה, ששיבר כבר זוג לוחות בכעסו על חטא העגל, יודע שהוא מסוכן ללוחות, והתיבה גם מגינה עליהן מפניו.
גם התיווך וגם המיגון מנוגדים ניגוד מובהק לחוויה הדתית הבלתי אמצעית, אך הם בלתי נמנעים בשל אותה סכנה. כמו שנדב ואביהוא נשרפו באש השמימית בעת ניסיונם להתקרב אל האל במעשה שלא צֻוּוּ עליו, אקט פולחני שלא הותר להם – כך עלול לקרות אם בן-אדם יגע בלוחות, או אולי אפילו רק יביט בהם. האלוהות מופיעה לעיני העם כלהט החרב המתהפכת, שיש לירוא ממנה ואפילו לאהוב אותה – אך מרחוק.
וכך הולכת ומתגבשת לה חוויה דתית, שיש בה הסתר-פנים, ואשר זקוקה למיגון ולתיווך. האזהרות החמורות מפני ניסיונות אנושיים להתקרב אל האלוהות בדרכים השונות מאלה המותרות בחוק היבש – אזהרות אלה הופכות לחלק מאופייה של האמונה היהודית. מה חבל...
לצד הפסוקים, העוסקים במיגון ובתיווך החוויה הדתית, מופיע ביטוי מעניין ומקורי, הניתן להתפרש כמנוגד להנחיות אלוהיות אלה: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם". כאשר הנפש אינה משתוקקת לקרבת האל, הלב מתעטף בעָרְלָה. זו מעטפת דקה ועדינה, אך היא חוצצת בעד הלב מלהתחבר אל המקור. מילת ערלת הלב היא מצווה יפה, היא יכולה להכאיב, אך היא מחדדת את רגישות הלב למגע עם העולם, ובכך מעניקה ללב החשוף את אשר השתוקק לו. חשיפת הלב מעוררת חששות, אך היא פותחת את השער להשפעות מבחוץ, שבלעדיהן יישאר האדם תקוע עם מה שיש לו, ולא ימשיך לצמוח ולהתפתח.
*********
וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל, מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
מהי אותה יראה, שאלוהים מבקש מעמו? האם מדובר בפחד ממש, או שמא בתחושה של קטנים מול גדול, או שמא ברחשי כבוד? דברים רבים ושונים נאמרו על ידי חכמים על אותה יראה מבוקשת. הנה מקצת דבריו של 'אור החיים', ר' חיים בן עטר:
כוונת הכתוב היא על זה הדרך, לפי שיש ב' (שתי) הדרגות, שחפץ ה' מישראל (ל)עשות, והם זו למעלה מזו. א' היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה, וטעם הדבר היא, לפי שהיראה תסובב אתכם ללכת בכל דרכיו, כי הירא לא יחדל מיראתו אפילו באחת מאלף שעליו לעשות, ולא זו בלבד מגיעתו, אלא עוד לו ולאהבה אותו, הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה, ולזה כשאמר הכתוב- מה ה' שואל כי אם ליראה, דיקדק לומר 'ועתה', פירוש מה שהוא שואל ליראה הוא עתה, בזמן הזה, שאתה בא לישא (לשאת) עול האלוהות; אבל אין זה תכלית מה שחפץ ממנו עשות אלא שזה יעמידנו בגדר האהבה... שבערך האהבה שהיא דבר הַמְּקוּוֶה תהיה היראה מלתא זוטרתי ... הכוונה היא כיון שבערך משיגיה גדולה היא, לא תיקרא קטנה, הגם שבערך האהבה היא למטה ממנה...
שתי מצוות עיקריות תובע האל מעמו, אומר 'אור החיים', ואחת חשובה מרעותה. הראשונה היא היראה, והשנייה, הגבוהה ממנה, היא האהבה. אלוהים תובע רק את היראה, שכן זו אפשרית בכל מצב. יכול המאמין לחוש את אותה יראה מפני (או כלפי) האל בכל רגע בחייו, עם כל מצווה שהוא מקיים.
כמו שאני מבין את 'אור החיים', יראה היא מחויבות, או בלשונו של 'אור החיים' – ' לישא עול האלוהות'; ומרגע שהמאמין עומס על עצמו אותה מחויבות, היא מלווה אותו בכל עת. האהבה אינה משימה, שיכול אדם לרתום עצמו לה. האהבה היא רגש ספונטני, המתעורר באדם כתגובה על חוויותיו הרגשיות עם נשוא האהבה.
וכאן האמירה המוזרה של 'אור החיים': הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה. על פי תפיסתו, הרתימה העצמית של האדם והמחויבות שלו לקיום המצוות מתוך יראה, היא שתעורר את האהבה לאל. האהבה היא המטרה האמיתית, ולא היראה.
אני מוצא אמירה זו בעייתית מאד. מילא כובל אדם את עצמו בחובות אמונה ומעשה, מתוך ביטחון, שאלה יעוררו בו את אהבת ה'; אבל חשיבה זו מזכירה לנו גם שיטות חינוך, שבהן מטיל המחנך על המתחנך חובות משמעת קפדניים, מתוך אמונה, שאלה יעוררו בו, בחניך, במשך הזמן, את אהבת המעשה.
האמת היא, שדמות אלוהים המצטיירת לפנינו מפסוקי התורה היא כזאת. האל מצהיר לא פעם על אהבתו לעם הבחירה שלו, אך עיקר השיח של האל עם עמו הוא שיח תובע, ממשטר, נוזף ובעלתני. האם דמות זו מעוררת אהבה? דומני כי רובו של העם מצוי רוב הזמן בשלב המקדים, שלב היראה.
עמנואל בן יוסף
דברים יא
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ – על תנאי
י כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. יא וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. יב אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. יג וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם . יד וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.
במסגרת ההכנות להתנחלות בארץ מעביר ה' את בני עמו קורס מזורז בחקלאות תלוית אקלים. הדור שראה את מצרים כבר חלף לו מן העולם, אך הוא הנחיל את זיכרונותיו לבניו, ובהם גם תיאורי ארץ מצרים כגן ירק שופע מים זמינים כל השנה. את הציפיות כלפי ארץ כנען, שעם ישראל עלול לפתח על בסיס זיכרונות אלה, יש להפגיש עם המציאות האקלימית של הארץ המובטחת.
במישורי עמק הנילוס זרמו מים כל השנה וכל השנים. כל מה שצריך היה לעשות היה לתחזק את תעלות הובלת המים מהנהר אל השדות, ובתנועת רגל פשוטה לסגור תעלה אחת ולפתוח אחרת, כדי להזרים את המים מחלקה לחלקה. החום של ארץ מצרים והמים הזמינים בכל עת התאימו מאד לגידול ירקות.
ארץ כנען אינה מישורית, והמים המאפשרים חקלאות יורדים כגשם מהשמיים, ורק בעונת החורף. וישנן שנים שחונות, בהן יורדים מעט מדי גשמים, ואפילו חקלאות הבעל של גידול הדגנים אינה מוציאה לחם מן הארץ, ומרעה אין לצאן ולבקר.
התקופה תקופת המקרא: אין עדיין מוביל ארצי, אין התפלת מים, אין טפטפות ואין השבת מי ביוב. מה יכול האיכר לעשות? להתפלל, ולקיים את כל מצוות האל. עיניו של אלוהים משגיחות על הנעשה למטה מראשית השנה ואת אחריתה. הגשם היורד משמיים הוא מתנת האל שבמרומים. כיצד נדע אם קיימנו את כל מצוות האל? פשוט מאד: אם ירדו גשמים כתיקנם, והיבולים יעלו היטב, סימן שהתנהגנו יפה, ואם, חלילה, תבוא הבצורת – אנחנו אשמים!
זוהי ארץ זבת חלב ודבש, אך הכל בתנאי...
**********
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ, לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ, וְהוֹרִישׁ יְהֹוָה אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם, וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם. כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם יִהְיֶה - מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן, מִן הַנָּהָר, נְהַר פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן, יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם. לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם. פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
- אלהים, אלהים, אי אפשר לחשוב על עתיד מעט יותר אופטימי?
- נו, טוב, נסו את הגרסה השניה:
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ, לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ, וְנָתַן יְהֹוָה אֶת חִנְּכֶם עַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, וַחֲיִיתֶּם בְּשָׁלוֹם עִם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם. כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, גַּם לָכֶם יִהְיֶה - מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן, מִן הַנָּהָר, נְהַר פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן, יִהְיֶה בַּיִת גַּם לָכֶם בְּקֶרֶב הַגּוֹיִים. לֹא יִלָּחֶם אִישׁ בָּכֶם. אֶת שִׁמְכֶם הַטּוֹב יָפִיץ יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
- אתה רואה? כשאתה רוצה, אתה יכול גם אחרת!
ההפטרה
ישעיהו מ"ט יד וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְהוָה, וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ - גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. טז הֵן עַל-כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד. יז מִהֲרוּ בָּנָיִךְ, מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי - כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ, חַי-אָנִי, נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה. יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ, כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ. כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ: צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה. כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ: מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי. אֵלֶּה - אֵיפֹה הֵם?
בתוך פרקי נבואות הנחמה של ישעיהו השני מופיע קטע 'נשי' במיוחד: עם ישראל או ארץ ישראל מתוארים כאשה המקוננת על שנעזבה על ידי בעלה. ואלוהים מדמה את עצמו לאם שלא שכחה את ילדיה. הם חקוקים על כפות ידיה – תמיד לנגד עיניה. ואלהים קורא לבת-ציון להרים את עיניה המושפלות ולחזות בפלא – בניה מתקבצים ובאים אליה, והיא חוזרת ומתקשטת בהם ככלה ביום חתונתה.
הארץ השוממה, החרבה וההרוסה תתמלא בבניה, עד כי צר יהיה המקום לשבת בה. לאחר השכול והבדידות, הגלות והנידוי, יתחולל הנס הלא-יאומן, וציון תשאל עצמה: מי ילד לי את אלה? ואנו נזכרים בנעמי האלמנה, העומדת נפעמת מול הנס שבידיה – בן לרות ולבועז, שיהיה לה לצשיב נפש ויכלכל את שיבתה.
עמנואל בן יוסף
את הפסוק "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", הלקוח מתוך נבואת הנחמה של ישעיהו, יש לקרוא על רקע ההקשר. הנביא מדבר בו בשם ה', ואומר לציון הנטושה, שהממלכות הזרות שהחריבו אותה עתידות לצאת ממנה, ובניה עתידים לשוב אליה. היום נעשה בביטוי הזה שימוש פוליטי במשמעות הפוכה מהמקור – כטענה כלפי בני העם עצמו, שהם מחריבים את האומה.
על פי מילון השפה העברית – ברשת
קישורים
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ - בארי צימרמן
קבצים מצורפים
ואהבת את הגר - בארי צימרמן תשע"א