בלק

פרשת בָּלָק

על אתונו של בלעם ועל צער בעלי חיים

במדבר כ"ב י וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. יא הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. יג וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. יד וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל-בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. טו וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. טז וַיָּבֹאוּ אֶל-בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אַל-נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. יז כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה-נָּא קָבָה-לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה. יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. יט וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם-אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה-יֹּסֵף יְהוָה דַּבֵּר עִמִּי. כ וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. כב וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

כיצד אפשר להבין את השתלשלות הסיפור? גם חכמינו העתיקים התלבטו בהבנת העניין: אם אלוהים אסר על בלעם בפעם הראשונה ללכת עם שרי מואב ולקלל את בני-ישראל, ואם בלעם הצהיר מפורשות שכסף לא מעניין אותו, וכי אינו יכול להמרות את פי ה', מדוע חוזר בו האלוהים ומתיר לבלעם לצאת למשימה? ואם אכן מתיר אלוהים לבלעם לצאת לדרך, תוך שהוא מודיע לו שדבר הנבואה אשר לבסוף יצא מפיו יהיה דבר האלוהים ולא דברי הקללה המצופים ממנו – מדוע כועס אלוהים על בלעם?

אפשר שהכעס מופנה כלפי ציפייתו של בלעם שאולי הפעם ישנה האלוהים את דעתו. אמנם חזר בלעם וסירב לפנייתם של שרי-מואב, שהיו רבים ונכבדים אף יותר משרי המשלחת הראשונה, אך הוא הציע להם לשהות עמו בלילה ולהמתין לסיכוי שהאלוהים ישנה דעתו ויתיר לבלעם למלא את רצונו של בלק. ואלוהים מנסה להעביר לבלעם מסר - שדעתו נחרצת ושאין כל טעם בפנייה נוספת אליו, ובדרכו המיוחדת הוא אומר לבלעם: אין טעם שתלך, אבל אם אתה כל-כך רוצה, אתה תאמר לבסוף את מה שאני מעביר אליך, ולא את דברי בלק... ובלעם אינו קולט את המסר, או שהוא רוצה לרצות את כל הצדדים, מתוך ידיעה שאלוהים ינחה אותו לבסוף מה לעשות. בלעם סבור, ככל הנראה, שיש לו איזה מרחב חופש לפעול בו, ואלוהים הולך ללמדו לקח באמצעות האתון.

בלעם - ברכה אביגד

כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. לא וַיְגַל יְהוָה אֶת-עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. לב וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי-יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. לג וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. לד וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. לה וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם-שָׂרֵי בָלָק. לו וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל-עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל.

כרוניקת נירנברג המאה ה-15

במדבר כ"ג

לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

בני ישראל נודדים במדבר בהנהגתו של משה ותחת כנפיו של האל הדואג להם להנהגה רוחנית, לְמָן וְִלשְׂלָו, למים ולהכוונה לארץ ישראל. אך למרבה הפלא - מעטות המילים הטובות שזוכה העם לשמוע מפי האל שלהם. מפעם לפעם הוא מראה להם את עוצמת זעמו על אי מילוי מצוותיו, ואת נחת זרועו המענישה ללא רחמים.

מה רבה ההפתעה בגלותנו כיצד מתערב האלוהים בפרשת בלק ובלעם. לפתע, כאשר צצים אויבים מואביים לעם, וכאשר מלכם בלק מבקש לו דרך אפקטיבית להזיק להם, באמצעות הנביא בלעם שיקלל את עם יהוה – מתייצב אלוהים התייצבות חד משמעית לטובת העם בו בחר. הוא הופך את דברי הקללה, שרצה בלק לשים בפי בלעם, לברכות פיוטיות, נמלצות ומרשימות מאד.

הניתן להסביר את התפנית הזאת, השמה בפי בלעם דברי אלוהים המשבחות ומהללות את עם ישראל?

איני יכול שלא לדמות את האל שלנו לאב מכה. בתוך הבית הוא מתעלל באכזריות בילדיו, אך רְאוּ כיצד הוא מגיב בשומעו שמישהו זר מתאנה להם? הוא ישבח את בניו, ימחיש לכל הנמצא בסביבה איזו הגנה הוא מבטיח לבנים אלה, ויבטא את האכזריות הטמונה באופיו בעוצמת התגובה שיגיב כלפי הפוגעים בילדיו.

אלוהים אינו מתיר לשום עם זר לפגוע בעמו שלו, אלא אם כן החליט כי הם ראויים לעונש. כל מה שבלק זוכה לשמוע הוא "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה?". בדברים אלה אומר אלוהים לבלק שהוא לא מקלל את עמו ואינו זועם עליו. זו הפסאדה החיצונית כלפי זרים. בלק לא זוכה לשמוע מה מתרחש בתוך הבית היהודי.

וכך, מראש צורים ומגבעות, צופה בלק המואבי במאות האלפים הצועדים בערבות מואב שמתחתיו, במחנה הנראה לכאורה מאורגן ובוטח, מלווה בברכת אל הרוצה רק בטובת בניו היקרים, ששפר עליהם גורלם, וכל אשר יעשו – יצליחו: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".

כביסה מלוכלכת לא מכבסים ברחוב!

******

איך אנו נראים מבחוץ?

עד עתה צילמנו את האירועים הדרמטיים מתוך מחנה ישראל. מאז שיצאנו ממצרים איבדנו את הפרספקטיבה, את משמעות האירועים בעיני המצרים, וחווינו את החוויות כבני ישראל. רעבנו ללחם, צמאנו למים, למדנו להכיר את האלוהים שלנו, על כל המוזרויות שלו, ולמרות שסופר לנו על תחנת היעד של המסע המפרך במדבר, חיינו מיום ליום, התגבשנו כעם, מרדנו ונענשנו, והכל בתוך המסגרת הלאומית שלנו.

וכעת יש לנו הזדמנות לראות את בני ישראל מנקודת מבטו של עם אחר, הצופה בציבור הענק הזה, המתקרב אל הטריטוריה הלאומית שלו, והוא מהווה סכנה ממשית.

בספר שופטים נקרא על האיום המדייני, על אותם המונים הרכובים על גמלים, החודרים ללא רשות אל נחלות שבטי ישראל, ומשמידים את היבולים. כאן, בספר במדבר, אנו רואים תמונת מראה של אותו איום הבא מהמדבר, ואותו איום הוא אנו בעצמנו.

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד, כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הפחד ברור. עם ישראל רב, ולאחר שניזון במדבר השומם בחסדי שמים במן ובשליו, הוא עומד להיכנס לארץ נושבת. כאן ישתנו כללי המשחק. אמנם אלוהים לא הודיע על ביטול הקצבאות, אבל הפיתוי לקחת את מה שהארץ מציעה, יבולים חקלאיים ומי מעיינות, גדול מאד. המואבים חוששים, ובצדק.

וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן: עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה.

מלך מואב מדמה את בני ישראל לשור גדול ורעב, המלחך את ירק השדה, ואין מי שיוכל לעצור אותו. כמו גינת הירק השוממה לאחר שהשור השקיט בה את רעבונו, כך תיראה ארץ מואב אחרי שבני ישראל יעברו בה.

הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי.

כך מתאר בלק מלך מואב את הנחיל האנושי שהופיע בגבול ארצו. תיאור זה מזכיר מאד תיאורים של התקפת ארבה. בני ישראל עדיין לא פלשו לתחומי ממלכת מואב, אבל הם יושבים ממול, ובלק חושב מה עליו לעשות כדי למנוע מהם את הפלישה.

כניסת בני ישראל אל ארץ כנען, אם כן, אינה כניסה חלקה. ארץ כנען וסביבותיה אינן ארץ שוממת. יושבי הארץ רואים בבני ישראל ציבור עוין ומסוכן. עמלקים וכנענים בדרום הארץ מנעו בכוח את הכניסה הישירה, וגרמו לבני ישראל לבצע עיקוף ענק מזרחה, ואחר צפונה; יש בהם, כמו הכנענים, יושבי ערד, או האמורים בחשבון, או עוג מלך הבשן, אשר יצאו למלחמה עם בני ישראל, ונוחלים תבוסה; את הטריטוריות של אדום ומואב עקפו בני ישראל, והם יגלו בהמשך, כי גם יושבי ארץ כנען אינם אורזים מזוודות ונוטשים את מולדתם.

עמנואל בן יוסף

בִּלְעָם הַנָּבִיא / יעקב מעוז

לַעוֹקֵד כֹה אָמַר הָאֵל:

קַח נָא אֶת... וּלְךָ לֶךְ!

וּלְחוֹזֶה מִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל:

קוּם לֵךְ אִתָּם וּבָרֵךְ!

וַיָּקָם בַּבֹּקֶר בִּלְעָם,

לַעֲשׂוֹת מִצְוַת קוֹנוֹ.

כְּפִי שֶׁהִשְׁכִּים אַבְרָהָם,

לַעֲקֵדַת יִצְחָק בְּנוֹ.

שְׁנֵיהֶם הִנִיחוּ לַנְּעָרִים,

שנִלְווּ אֲלֵיהֶם בִּדְמָמָה.

בְּיָדָם חַבְשׁוּ הַחֲמוֹרִים,

וַיֵּצְאוּ לְמַסַּע הַאֵימָה.

אַבְרָהָם אָחַז בַּמַּאֲכֶלֶת,

וּבִלְעָם הִכָּה בַּמַּקֵּל.

אַהֲבָה שׁוּרָה מְקַלְקֶלֶת,

בִּמְחִיר אַך לֹא בְּנָקֵל.

הָאָתוֹן פִּיהָ פָּתְחָה,

וְיִצְחָק הֶעֱלָה שְׁאֵלָה.

הִיא אֲדוֹנָהּ הוֹכִיחָה,

וְהוּא אַיֵּה שֶּׂה-עֹלָה?

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי,

נִגְלָה מַלְאַךְ מִשָּׁמַיִם.

וּלְאַחַר שָׁלשׁ רְגָלִים,

נִגְאַל הַקָּרְבָּן מִיָּדַיִם.

במדבר כ"ד

הַדִּיאָלוֹג שֶׁהַתָּנָ"ךְ הִשְׁמִיט

ב וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו, וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. ג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. ד נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. ה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. ו בְּחַצְרוֹתָיו שָׁלוֹם, תּוֹדָה בְּמִקְדָּשָׁיו. ז יַאֲרִיכוּן יָמָיו כִּיְמֵי דּוֹר, שְׁנוֹתָיו לִזְמַנִּים רַבִּים. ח צֶדֶק וּצְדָקָה בִּשְׁעָרָיו, חָכְמָה וָדַעַת לִמְלָכָיו. ט טוֹב וָחֶסֶד בְּעֵינָיו, אֹרֶךְ רוּחַ בְּלִבּוֹ. ט מַשְׁכִּין שָׁלוֹם בְּבֵיתוֹ, וְאַהֲבָה לְכָל הָעַמִּים.

- מה זה כל השטויות האלה שאתה אומר? מה מעניין אותי צדק וצדקה, טוב וחסד, שלום ואהבה? בשביל זה אני משלם לך, בלעם? תרשה לי להזכיר לך, שאת התקציב לנבואה שלך אני מממן, ואם תנבא על נושאים, שממלכת מואב אינה זקוקה להם, אני יכול לשלול את ההקצבות שלך לשנה הבאה! אני רוצה נבואה שתרים את המורל של הצבא שלנו, הצבא הצודק ביותר במרחב המזרח תיכוני! אין לך משהו על ניצחונות בקרב, על קריסת המערך הצבאי הציוני?

- מלכי היקר, גם אם תכפיל את התקציב לשנה הבאה, יש הוראות תקשיר שאיני יכול לעקוף. אני יכול להתמקד בנושא שביקשת, אבל מה שיצא מפי – זה רק על פי התורה. בסדר, אני מבצע עריכה מחדש של הפסוקים ו' ואילך:

ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם, וְחִצָּיו יִמְחָץ. ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ, מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

- זהו? זה מה שיש לך לומר?

- לא, יש עוד:

יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב, דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי שֵׁת.

- אתה מקבל תרומות גם מהקרן החדשה למואב? חכה, חכה... אתה יכול לחכות עד מחר להזמנות ממשרד ההסברה החדש שלנו. אף אחד לא יעסיק אותך יותר. מילא, אין ברירה, אלא להגדיל גם השנה את תקציב הביטחון.

*********

נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן, נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.

אותו ביטוי חידתי, 'שְׁתֻם הָעָיִן' נתפרש בדרכים שונות, ואפילו סותרות. האם 'שְׁתֻם הָעָיִן' הוא, למעשה, ביטוי נרדף ל'גלוי עינים', ביטוי המתאים לנביא, שעיניו פקוחות לחזיונות אלוהיים, או שמא 'שְׁתֻם הָעָיִן' הוא מה שאנו מכירים מהעברית המודרנית – מי שעינו האחת סתומה, עיוורת, ואפילו יתכן כי מדובר בנביא ששתי עיניו עיוורות, כמו נביאים מיתולוגיים אחרים (ראו טירסיאס מהמיתולוגיה היוונית), ודווקא משום כך יכול הוא לראות מה שאחרים אינם רואים?

בלעם, המופיע בטקסטים חוץ-מקראיים קדומים, הוא נביא גדול ורב יכולות. חז"ל טיפחו את התדמית המרושעת שלו, למרות שבספר במדבר פיו ולבו שווים, הוא עומד בהתרסה בפני בלק מלך מואב, ואומר לו, כי לא יוכל להינבא על פי מי שמשלם לו; אלא רק את דבר יהוה יוכל להביע.

הנה דוגמה למדרש חז"לי, מן התלמוד:

"דרש רבי אבהו מאי דכתיב: 'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל'? מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה? מיד נסמית עינו דכתיב נאם הגבר שתום העין") נדה לא).

מה אומר רבי אבהו? עוד בפרק הקודם, פתח בלעם את נבואתו ואמר: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל? ר' אבהו מפרש את הפסוק השירי הזה בדרך מדרשית, לפיה אומר בלעם כי הקדוש ברוך הוא יושב וצופה ברביעותיהם, כלומר בהזדווגויותיהם, של בני ישראל, מתוך ציפיה לאותה טיפת זרע, ממנה ייווצר צדיק. בלעם הרשע פורץ בזאת לתחום האסור עליו, לתחום האינטימי שבין האל לברואיו, ועל כך הוא נענש; ומה הוא עונשו של בלעם? עינו נסתמת.

החסיד ר' משה טייטלבאום, תלמידו של החוזה מלובלין, מפתח את הנושא הזה:

'לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע' - לפי שהאדם קונה יראת ה' באלו ג' דרכים – ראיה, שמיעה והשכלת הלב... ובלעם נפל ממדרגתו בהדרגה כנ"ל, שהיה שלם בהשגה בבחינת השכלת הלב עד שהגיע למדרגת הנבואה, שאינה שורה רק על חכם, ואחר כך נפל מהשכלה ראשונה, על ידי שחפץ היה באיבודן של ישראל עם קרובו... ואחר כך נפל עוד יותר אף ממדרגת השמיעה, שאמר לו השי"ת 'לא תלך עמהם', והוא לא הבין מה ששמע... ואחר כך נפל עוד גם ממדרגת הראיה, כי גם מה שראה האתון, לא ראה הוא. אך לפי זה ייפלא כיוון שנפל כל כך, איך התנבא אחר כך. וצריך לומר שבאמת שוב לא היה נביא בטבעו, רק השי"ת נתן לו נבואה שלא כטבעו לפי שעה לכבודן של ישראל..." (ישמח משה, בלק עה ע"א).

ר' משה טייטלבאום אומר כי כוח נבואתו של בלעם נפגע בהדרגה בשל רשעותו. את השכלת הלב איבד בלעם כאשר חפץ לאבד את ישראל; את האוזן השומעת איבד בלעם כשהתעלם ממה שמע מפי ה', שהורה לו לא ללכת עם אנשי בלק; את העיניים הרואות איבד בלעם לבסוף, כשלא הצליח לראות את מה שראתה אפילו האתון.

אם כך, בלעם לא היה 'בומבה של נביא', כפי שמספרים העמים השכנים. הנבואה ניתנה לו לשעה מידי אלוהים, ובשל רשעתו – נלקחה ממנו.

האם הולכים פרשנים אלה בעקבות התנ"ך? בהחלט לא. בלעם של ספר במדבר אינו רשע ואינו נוכל. ביושר הוא אומר לבלק כי יהוה הוא אלוהיו, וכי יוכל להגיד רק את מה שיהוה יאמר לו לומר. נראה כי מגמתם של חז"ל להקטין את בלעם ולהטיל בו דופי נבעה מרצון להזים את המיתוסים החיצוניים אודות אותו נביא גדול, כי הוא גוי, וכי המסורת היהודית אימצה את הגישה הזאת.

עמנואל בן יוסף

בלעם בלעם. שהקללה הפכה לו לברכה והברכה לאהבה

כל הלילה לא ישן ובבקר השכם רץ אל הגבעות

שמהן השקיף על בני ישראל ומהן נשא את דבריו

אבל בני ישראל כבר עזבו בלילה בחפזון, קלי תנועה

משוחררים מקללה ומברכה ובלעם ראה רק את המחנה

הנטוש, שאריות חבלים ויתדות ורמצים במדורות

וריח עדרים וזכר בשם נשים וצעיפים שנשכחו,

שמלה שנקרעה בין קוצים קשים, כדים שבורים

וסרט צבעוני ותן מחטט באשפה ומילל.

ובלעם חזר אל ביתו, כמו אדם שחוזר לחדר אהבתו

למחרת, והחדר ריק ומוצא רק מכתב אהבה מקמט

גרב לבן, מסרק שבו שער, כך התגעגע

על בני ישראל. בלעם בלעם בלי עם,

שהקללה נהפכה לו לברכה והברכה לאהבה

והאהבה לגעגועים והגעגועים לכאב שאין לו קץ

ומחלונו באפק עוד ראה את עמוד

האש ועמוד העשן שלעולם לא יפגשו.

יהודה עמיחי

במדבר כ"ה

לֹא קִנְאָה כִּי אִם קַנָּאוּת

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

הפרק שלנו מעורר כמה תמיהות, שיתכן שההסבר היותר הגיוני להן היא האפשרות שהסיפור נערך עריכה מאוחרת, ושאב מִיּוֹתֵר ממקור אחד. תמיהה אחת היא אודות הבלבול בין מדין למואב. האם מדובר באותו עם, כאשר במקומות אחרים במקרא ההבחנה בין שני עמים אלה ברורה מאד?

תמיהה נוספת מתעוררת לגבי העונשים בהם לקה העם. האם פרצה מגפת-חולי? האם ראשי השבטים הוקעו-נתלו קבל עם ועדה? או אולי גם זה וגם זה?

לגבי העניין העיקרי שבפרק איני תמה: אלוהים הוא אל קנא. הבגידה באלוהים הנוראה מכל היא העבודה הזרה. למעשה זה, שאנשים בעם החלו, רק החלו, לעשות, נותן כותב התורה את הכותרת 'וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב', כלומר – זה חטא קולקטיבי. על חטא זה נענש העם קולקטיבית. פורצת מגפה בעם. המגפה קשה וקטלנית, ועד שמסתיים 'יום המגפה', כדבר התורה, נקטלים עשרים וארבעה אלף איש. בנוסף לכך מטיל האל הנעלב על משה משימת ענישה נוספת – הוקעת ראשי העם, כלומר תלייתם 'נגד השמש'. הפעם לא מסופר על התנגדות או מחאה כלשהי מצד משה. המכובדים שבעם נתלים לעיני כל במחזה מעורר פלצות. האם הסביר משה לראשי העם המוצאים להורג ולעם המבוהל, המשתתף בטקס המזוויע, מה הוביל לטקס הגרדומים הזה?

אולי לא, שכן מישהו לא קלט את המסר, והוא אחד מנשיאי שבט שמעון, זמרי בן סלוא, שמשום מה לא צורף לרשימת המוות. כאקט דווקאי הוא בוחר להתריס נגד האל ולהתייחד עם אשה מדיינית בפרהסיא – קבל עם בוכה בפתח אוהל מועד. הסיכול הממוקד של פנחס הכוהן, ולא הענישה הקולקטיבית של משה במצוות האלוהים – הוא שעוצר את המגפה.

אחד הלקחים האיומים מפרשה זו הוא לקח הקנאות האנושית. פנחס לוקח את החוק לידיים, ומבלי לקבל את הנחיית האלוהים, הוא מבצע בשניים לינצ'. ואלוהים – משבח את הפנאט. לקח זה יילמד, יובן וייושם על ידי קנאים דתיים מאז ועד ימינו.

וכעת – הערה היסטורית-תיאולוגית: דתות העולם מאז ומתמיד הטמיעו בתוכן מיתוסים ופולחנים של דתות שקדמו להן. יכולה הדת היהודית לחזור ולטעון שאנחנו שינינו את היסטוריית הדתות, וכי הדת של הקב"ה מנותקת לחלוטין מכל העכו"מים שקדמו לה ושהופיעו אחריה. חוקרי הדתות יכפרו בקביעה זו. לא רק מיתוסים זרים, כמו מיתוס המבול, משוקעים במיתולוגיה היהודית, אלא גם מנהגי פולחן, כמו טקס הברית בין הבתרים. הקנאה לייחוד של האמונה באלוהים שלנו אין לה על מה להתבסס.

**********

ישראל במדבר החטאים

סיפור המלחמה במדיינים מלא סימני שאלה. הפעם לא ננסה אלא לרכז את השאלות, ואחר נתהה על הסיבות לכמות השאלות הבלתי פתורות:

א. האם ישנה זהות בין המואבים למדיינים? הסיפור מתחיל בבני ישראל הזונים עם בנות מואב, ממשיך בחטא זמרי בן סלוא נשיא משבט שמעון עם כזבי בת צור בת אחד מראשי המדיינים, ומסתיים בהכרזת המלחמה של משה נגד המדיינים.

ב. משה ברח למדיין, שם פגש את יתרו, כהן מדיין, מצא בביתו מקלט, ונשא לאישה את ציפורה בתו של יתרו. יתרו יעץ למשה, והיה, למעשה, יד ימינו במשך תקופה ארוכה. כיצד גולש הסיפור בהמשך לעוינות הגדולה כלפי המדיינים?

ג. התורה מאשימה את בני ישראל בשני חטאים נפרדים – הזיווג עם בנות מדיין (או מואב) והעבודה לבעל פעור. האם קשירת שני חטאים אלה ביחד משמשת את הצידוק למלחמה בנשיאת נשים נוכריות, והאם זו תוספת מאוחרת מתקופת שיבת ציון?

ד. האם עבודת בעל פעור היא עבודה לאל בעל בסגנון המקומי של הר פעור שבאזור מואב/מדיין? מה מקור הפרשנות המוקדמת, המייחסת לפולחן בעל פעור מעשים הקשורים בפי הטבעת הפעור? האין זו בסך הכל עוד דרך להטיל דופי במה שהיהדות קוראת לו 'עבודה זרה'?

ה. איך מתיישבת מלחמת משה בזיווג עם נשים מדייניות או מואב עם העובדה, שמשה עצמו היה נשוי לבת כוהן מדייני?

ו. ממעמד הכהנים נדרשה הקפדה מיוחדת על דיני טהרה. איך זה מתיישב עם מעשה הקנאות של פנחס, עליו זכה בכהונת עולם?

ז. סדר הדברים התמוה והמקומם הוא כזה: בני ישראל זונים עם המואביות; משה מצטווה להוקיע את ראשי השבטים; איש ישראלי מביא אישה מדיינית ובועל אותה קבל עם ועדה; פורצת מגפה, הקוטלת עשרים וארבעה אלף מבני ישראל; פנחס הורג את הזוג; האל אומר כי פנחס 'השיב את חמתו'; המגפה נעצרת. איך להסביר את דבר אלוהים על פנחס, שהוא השיב את חמתו?

הסיפור אינו רק מבולבל מבחינת היגיון העובדתי שלו, אלא הוא גם שופע מסרים מטרידים, כמו השבח לקנאות הרצחנית והצמדתו דווקא לכוהן הקנאי, או יחוס מזימה מכוונת לקשר של בנות מואב עם בני ישראל.

נקנח במדרש תלמודי, הניזון ממוטיבים בעייתיים אלה:

אמר להם {בלעם למואבים}: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקנה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה אכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר: המה באו בעל פעור ויינזרו לבושת, ויהיו שקוצים באהבם (בבלי סנהדרין)

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

הצל של בלק - רוחמה וייס

אתון חיל מי ימצא - יורם טהרלב

ספר בלעם ברבער - לאה מזור

קבצים מצורפים

לפרשת בלק - הרב אבי פסקל

לפרשת בלק - בארי צימרמן תשע"א

נאום שומע דברי אל - בארי צימרמן תשע"ג