מסעי

פרשת מַסְעֵי

במדבר ל"ג

כִּי לָכֶם נָתַתִּי

נ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: נא דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. נב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם, וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. נד וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם. לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ. אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה. לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. נה וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. נו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

אי אפשר שלא להשוות את הבעיה שהציקה לבני-ישראל עם כניסתם לארץ עם הבעיה שחזרה והופיעה עם ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל – ישיבתו של עם אחר בארץ. השָׁוֶה, או הדומה, ברור לעין, למרות שהוא אינו מפורט במקרא: מדובר במאבק על משאבים, על קרקע ומים ועל שטחי-מחייה ברי-הגנה. על השונה כדאי להתעכב מעט יותר: המסר האלוהי המועבר לעם באמצעות משה הוא 'כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ'. הארץ כולה ניתנה לבני-ישראל על ידי אלוהיו, ולכן היא שייכת לו. ועוד אומר אלוהים כי כל התפשרות בנושא השמדת יושבי הארץ תביא למלחמת נצח בינם לבין בני-ישראל. השמדת יושבי הארץ מוצגת כאן כמצוות האל, שיש למלאה עד תומה. ההכרזה של אלוהים 'כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם' מדהימה במיוחד, היא המקנה למשימת השמדת האחר ערך של מצווה דתית עליונה, והיא גם מציגה את הסנקציה שינקוט ה', אם לא תקוים מצוותו.

ההיסטוריונים והארכיאולוגים חלוקים בדעותיהם כיצד יושבה ארץ כנען על ידי בני ישראל. חלק מהם מתארים תהליך שונה בתכלית מהסיפור התנ"כי, תהליך התיישבות הדרגתי, שתחילתו ללא מלחמות, היטמעות חלק מהכנענים בתרבות שבטי ישראל, ומלחמות שהתרחשו מדי פעם במהלך הדורות שליוו את ההתנחלות. תזה זו, כמובן, אינה עוסקת בהבטחה האלוהית.

וכיצד ראו הציונים הראשונים את מעשה ההיאחזות שלהם בארץ ישראל? הרעיון בדבר זכותנו המלאה והיחידה על הארץ, ובעקבותיו הקביעה ש'לנצח תאכל חרב' הופיעו מאוחר הרבה יותר, וככל שמתארכות השנים, והפתרון לבעיה אינו נראה באופק הקרוב – הולך הרעיון וקונה לו תומכים, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. אך קשה ככל שיהיה הקונפליקט בין שני העמים על אדמתנו, העצמתו ע"י מצוות דתיות הרסנית ומסוכנת!

********

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ. אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה, לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

בפרק זה אנו מקבלים את התכנית המעשית שמתווה אלוהים להתנחלות בארץ. תכנית זו מביאה בחשבון, שיש בני אדם היושבים ברגע זה על האדמה המובטחת לבני ישראל. התכנית המפורשת אינה להתנחל באזורים הפנויים, בין יושבי הארץ הנוכחיים, כי אם לנקות את הארץ כולה מיושביה, ואחר לחלק אותה בין בני ישראל על פי גורל ועל פי מפתח גודל השבטים. הגורל יקבע, כך ניתן להבין, היכן ימוקמו השבטים, בעוד שגודל הנחלות יוכתב על פי גודל אוכלוסיות השבטים. יש קשר לוגי הדוק בין שיטת חלוקה זו לבין המצווה להוריש את כל יושבי הארץ. עצם ישיבתם של כנענים, אמורים וכל העממים האחרים במקומות שונים בארץ לא תאפשר ללכת על פי תכנית ההגרלה והקצאת השטחים על פי גודל כל שבט. מעניין שהנימוק הניתן כאן לטיהור האתני הנדרש מבני ישראל אינו דתי, כי אם מעשי, מציאותי. רק אם תושמד כל אוכלוסיית עממי כנען ניתן יהיה לקיים 'שקט תעשייתי', ולהושיב את השבטים הנכנסים לארץ על פי שיטה פחות או יותר מסודרת. הנימוקים הדתיים, כלומר ההבטחה האלוהית, זכותו של עם ישראל, חטאיהם הפולחניים של יושבי הארץ (עוון האמורי) – כל אלה אינם נזכרים כאן. שנאתם של עממי כנען כלפי העם הפולש, המבוססת על כל מה שהם עומדים לאבד עם השתלטות עם זה על הארץ, לא תאפשר את מימוש החזון של ארץ אחת לעם אחד.

מהתנ"ך ומההיסטוריה אנו למדים, כי חזון זה לא מומש במלואו, וכי איים של תרבות כנענית ודומה לה המשיכו להתקיים בארץ ישראל. חוקרים ביקורתיים אף יותר טוענים כי עם ישראל צמח בארצו כתוצאה משילוב של יסודות עממיים שהגיעו מבחוץ (מארם, ממצרים, מאדום?) עם אוכלוסיה כנענית שהלכה ונטמעה ביסודות החדשים שהגיעו.

מי שהצליח יותר לממש חזון דומה היו המתיישבים האירופאים, שהתנחלו בצפון אמריקה. הם הורישו את עממי הארץ באכזריות, הציפו את היבשת במספרים גדולים הרבה יותר מהאוכלוסיה המקומית, ודחקו את שארית הפליטה שלהם לתוך שמורות עלובות.

כדי לקשר מעט יותר בין סיפור ההתנחלות המקראי לבין הסיפור האמריקאי, אצטט משני מקורות:

המהגרים הפוריטנים הראשונים לאמריקה ראו עצמם בדמות ''עם ישראל החדש'' – עם נבחר שאלוהים כרת עמו ברית מיוחדת. הם היו ''עמו של אלוהים'' וזכותם להתיישב בניו-אינגלנד, כפי שטענו מנהיגי המושבה, נבעה ''מכוח ההבטחה'' האלוהית. מאחר וההשגחה האלוהית הוליכה אותם ל''ארץ ההבטחה'' באמריקה, הפוריטנים השוו את הגירתם לאמריקה ליציאת מצרים, או למנוסת לוט מסדום. תפישה אפוקליפטית זו יצרה שסע עמוק בין העולם הישן לחדש ברטוריקה הפוריטנית. ניו-אינגלנד הפכה לארץ כנען או לארץ המובטחת, ארצו של העם שנבחר ליישבה על ידי אלוהים. מאחר שכתבי הקודש סיפקו את המטפורות ואת האנלוגיות העיקריות לקיום באמריקה, התבססה הרטוריקה הזו על תפישה ברורה של מהלך ההיסטוריה הרואה את העולם כשדה קרב בין כוחות האור לבין כוחות החושך, או בין ישו לשטן. מאבק זה מדריך את מהלך ההיסטוריה ומעניק לה משמעות. זו הסיבה שהפוריטנים הבינו את הגירתם לאמריקה כחלק מהותי מהמאבק האפוקליפטי נגד השטן, אויב ישו השולט באירופה, ותכליתם לפיכך הייתה להקים באמריקה את ''מלכות אלוהים''. זוהי תפישה משיחית של ההיסטוריה – הקמת עולם חדש באמריקה המנותק מחטאי העולם הישן ושחיתויותיו. (המהפכה האמריקאית – אורי קציר, אתר 'אימגו')

תקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון בשנת 1829 היוותה עוד מפנה שלילי בגורלם של האינדיאנים. ג'קסון האמין בהבטחת חופש הקניין לאזרחי ארצות הברית, ובהתאם לכך הבטיח ניידות חברתית וכלכלית לכלל אוכלוסיית ארצות הברית. ג'קסון נתן למעשה אור ירוק להמשך ההשתלטות האמריקנית על אדמות האינדיאנים, כאשר איפשר לאדם הפשוט לעלות במעמדו על ידי התיישבות במערב וכיבוש קרקעות נוספות לחקלאות, וזאת על חשבונם של הילידים, שחיו באזורים אלה. ג'קסון עצמו, היה גאה בטבח שביצעו אנשיו באינדיאנים ובהתעללות בגופות שבוצע ביד כוחות הצבא בראשותו: "כאשר הפרא מתנגד, התרבות - עשרת הדיברות בידה האחת והחרב באחרת - תובעת את השמדתו המיידית". ג'קסון תמך ב"חוק גירוש האינדיאנים" משנת 1830 אשר בהתאם לו הועברו שבטים מנחלותיהם בין השנים 1830 ל-1840. תוך כדי טבח נרחב בשבטים אלה, פונו בין 70,000 ל-100,000 אינדיאנים לטריטוריות חדשות במערב. רבים מהם מתו כתוצאה מתנאי הדרך הקשים, ובשל מחלות, רעב ותנאי מזג אוויר. (האינדיאנים בארה"ב – ויקיפדיה)

זה אינו סוף הסיפור. האינדיאנים הספיקו עוד להקים חמש מדינות עצמאיות שלהם. אלה הצטרפו במלחמת האזרחים למדינות הדרום, והפסידו ביחד איתן את המלחמה. זו היתה הזדמנות נוספת למדינות הצפון המנצחות להעניש את המדינות האינדיאניות ולפרקן. סגירת רוב האינדיאנים בשמורות ואובדן כל אדמותיהם העצמאיות היה סוף תהליך ה'הורשה', אם נשתמש במינוח המקראי.

עמנואל בן יוסף

במדבר ל"ד

יא וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן, וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. יב וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח. זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב.

למי שיש ספקות – אלוהים קבע, בנוסף לחוקת התורה, גם את גבולות הארץ המובטחת. הפסוקים המצוטטים לעיל אומרים בבירור שגבולה המזרחי של הארץ הוא מכתף ים כנרת אל הירדן ועד לים המלח. כמה פסוקים בהמשך מתייחסים לנחלות שבטי ראובן, גד וחצי המנשה:

יג וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה. יד כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי-הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם. טו שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ, קֵדְמָה מִזְרָחָה.

מה אנו למדים מפסוקים אלה? הארץ המובטחת היא ממערב לירדן, ובכל זאת, שניים וחצי שבטים התנחלו מעבר לירדן, מזרחה. אלה שטחים ששבטי גד, ראובן וחצי המנשה זכו בהם, על פי פרק ל"ב, בזכות נאמנותם לעם ובזכות כיבושי הצבא של בני ישראל. העסקה נחתמה בין שניים וחצי השבטים לבין משה, שהעניק להם את הזכות לשבת שם. אחרי ההרס שבני ישראל גרמו באזורים אלה, מבססים שניים וחצי השבטים את אחיזתם במקום על ידי בנייה מחדש של ערים ועל ידי הענקת שמות חדשים לערים אלה.

אם כן, ממש בדומה למצב בימינו אנו – יש בשטח הכבוש שמעבר לגבול אוכלוסיה ישראלית המשתלטת על המקום ונותנת בו את חותמה, וכל זאת בלגיטימציה הניתנת לה על ידי המנהיג הישראלי. טוב? לא טוב? זו כבר שאלה פוליטית.

קביעת הגבולות עבור שבטי ישראל הכובשים את הארץ היתה חשובה לצורך החלוקה לנחלות – מה לנו ומה לשכנינו.

לקביעת גבולות הארץ היתה חשיבות אחרת אצל חז"ל. הם עסקו במצוות התלויות בארץ ובמצוות שאינן תלויות בארץ, ועל כן היה צריך להגדיר באופן ברור מה בפנים ומה בחוץ.

ואנו יודעים כי עצם העובדה שגבולות המדינה לא נקבעו סופית ולא קיבלו אישור והסכמה של המדינות השכנות – עובדה זו היא בעיה רצינית, המעיקה עלינו מאז 1948, ואין יודע מתי תיפתר.

********

מַעֲלֵה עַקְרַבִּים

וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים..

ארץ ישראל אינה רק ארץ מישור. יש בה הרים ובקעות, והשבילים המעפילים מהמישורים והבקעות אל ראשי ההרים נקראים מעלות. נציין כאן, בנוסף למעלה עקרבים, עוד ארבעה מעלות, הנזכרים בתנ"ך, והם מעלה בית חורון, מעלה הזיתים, מעלה הציץ ומעלה אדומים, וקרוב לוודאי שהתנ"ך מזכיר מעלות נוספים. בניית מעלה בימי קדם היתה מבצע הנדסי מסובך למדי, כמו גם התחזוקה שלו.

לא קל לזהות במדויק מעלות עתיקים בשטח. כדי לעשות זאת יש לשלב שרידי מעלה, המעידים על קיומו בתקופת המקרא, עם מיקומו הגיאוגרפי, כפי שהוא מתואר במקרא בסמיכות לשמות מקומות מוכרים אחרים. מעלה הציץ, לדוגמה, נזכר במקרא בסיפור מלחמת שלושת המלכים במלך מואב, והתנ"ך מציין שהמעלה מצוי בעין גדי. שרידי מעלה מהתקופה הישראלית, המוביל מנוה המדבר של עין-גדי אל רמת המדבר, נתנו את הדחיפה לקרוא למעלה זה בשם 'מעלה הציץ'. לפעמים נשמר השם בשמו הערבי המסורתי של המעלה, מה שמחזק את הסבירות, שמדובר באותו המעלה.

השם 'מעלה עקרבים' מעלה תמיהה נוספת – מדוע עקרבים? אחד ההסברים מרחיק אותנו מן הרמש הקרוי 'עקרב', והוא מתבסס על המשמעות של המילה 'עקארב' בערבית, הרומזת לפיתולים הרבים של המעלה. האם גם השם התנ"כי מבוסס על משמעות זו? אין לדעת.

האם קיים במקום מעלה עתיק מתקופת המקרא? לא נמצאו שרידים כה עתיקים, אבל ישנם שרידים מובהקים של מעלה מהתקופה הרומית, שיתכן שהתוואי שלו הלך בדיוק על התוואי המקראי, אם היה שם. המעלה המוזכר בספר חשמונאים א', קדם למעלה הרומי בכמה מאות שנים, ושרידיו לא נמצאו. עם זאת, הטקסט מספר חשמונאים מספר על קרב חשוב של יהודה המכבי שהתנהל במעלה זה:

"ויהודה יצא לקראת ארץ אדום למלחמה על בני עשו, וייפול עליהם במעלה עקרבים אשר חנו שם על בני ישראל, ויך בהם מכה רבה, וייקח את שללם."

ניצול הטופוגרפיה של מעלה לשם השגת יתרון צבאי – מובן מאליו. מעלה הוא מקום טוב לחסום בו צבא המתנהל בכבדות בעלייה.

המעלה הזה נפרץ כמעלה לכלי רכב ונסלל על ידי הבריטים ב-1927, והוא חיבר בין משטרת כורנוב (ממשית) למשטרת עין-חוסוב (עין חצבה). צה"ל, שתפס את הדרך ב-1948, בדרכו לאילת, שיפץ אותה, ועדיין, למרות שהפכה לדרך העיקרית לאילת (עד פריצת מעלה העצמאות במכתש רמון), היה המעלה קשה ומסוכן לכלי רכב. מצבו הידרדר עד שנסגר לשימוש. בעשור האחרון הוכשר המעלה מחדש לנסיעת כלי רכב, אך שוב, הטופוגרפיה והחורף עשו את שלהם, והכביש נפגע פעם נוספת, והוא מצפה לשיפוץ.

במדבר ל"ה

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת?

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. יא וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל, וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט. יג וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם... כח כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ. כט וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

אם בשֶׁבֶת בני ישראל בארצם נתקיים ונשמר חוק ערי המקלט, או שרק משל ספרותי היה – הוא מבטא חשיבה חברתית מתקדמת ביחס לחטא הנורא מכל, חטא ההריגה. זהו חטא נורא גם משום שהוא בלתי הפיך, גם משום שהוא מכאיב לבני משפחת ההרוג ומעורר בהם רגשות נקם, וגם משום שהוא מהווה פגיעה בצלם אלוהים.

על כן אין התורה מתעלמת מזכותו ומחובתו של גואל הדם. עם זאת עושה התורה הבחנה חשובה מאין כמוה בין חטא במזיד לחטא בשגגה. אין דינם שווה.

עבור ההורג בשגגה מציעה התורה את פתרון עיר המקלט. זה המקום לנוס אליו לאחר המעשה. משם יילקח ההורג למשפט העדה, משפט שאיננו לינץ', משפט שיש לו נהלים ומסגרת מחייבת. מטרת המשפט היא לעשות את ההבחנה בין הריגה במזיד להריגה בשגגה. את ההורג בשגגה תעביר העדה לעיר המקלט, ושם יישאר 'עד מות הכהן הגדול'. פרק זמן זה, ממושך ככל שיהיה, יספק הגנה להורג, ירחיק אותו מעיניהם של בני משפחת ההרוג – גם למענו וגם למענם, ויאפשר להורג לפתוח דף חדש בסביבה שאינה בית-סוהר, אך גם אינה הסביבה בה ארע מעשה ההריגה.

מנהג נקמת הדם לא שרד בתרבותנו, וטוב שכך. בספרו המרתק 'אפריל שבור' מתאר הסופר האלבני איסמעיל קאדרה את ההשפעה הנוראה של מנהג זה על החברה המסורתית באלבניה עד אמצע המאה העשרים.

שרשרת הרציחות שמנהג נקמת הדם יוצר – אין לה כל הצדקה מוסרית, ואין צורך באל שיגיד לבני האדם שהפתרון שמצאו גרוע מהסיבה שהביאה ליצירתו. לעומת זאת, עיר המקלט מספקת פתרון מעניין עבור מי שהרג אדם, אך לא מתוך כוונה להרוג.

היש לנו, בימינו, פתרון טוב יותר עבור ההורג בשגגה? כאלה יש רבים בינינו, שחטאם נעשה בדרך כלל על הכבישים.

********

האם נכתב הפרק הזה לפני ההתנחלות בארץ? קרוב לוודאי, שכמו כל פרקי התורה, גם זה נכתב הרבה יותר מאוחר. פרקים רבים מהתורה מכילים הוראות, הנחיות לעתיד, לקראת הכניסה לארץ. לקורא אותם כפשוטם קריאה נאיבית מספקים פרקים אלה תחושה, שמבצע ההתנחלות בארץ כנען תוכנן מראש על ידי האל לפרטי פרטים, כולל אזהרות של האל לגבי מה שיקרה אם מצוות האל לא תקוימנה, כמו, לדוגמה, מצוות הורשת עממי הארץ.

הספר הראשון בתנ"ך, המספר לנו מה התרחש בפועל עם הכניסה לארץ, למרות שקרוב לוודאי שלא נכתב לפני כל אלה שסיפרו 'מה קרה אחר כך', הוא ספר יהושע. פרקים כ' ו-כ"א מספרים על ערי המקלט וערי הלוויים, פחות או יותר בהתאמה למה שמופיע בפרקנו. תיאור נוסף מופיע בפרק ו' של דברי הימים א'.

בהנחה שהדברים נכתבו זמן רב אחרי התרחשותם (מאות 10 עד 7 לפנה"ס?), סביר להניח שרשימות אלה מתארות תמונה אידאלית, ואמינותן ההיסטורית מוטלת בספק. האם הגיעו הלוויים אל ארץ כנען ביחד עם שאר שבטי ישראל (ראו פרופ' קנוהל – 'מאין באנו')? האם הארץ חולקה בין השבטים בתקופה אחת, עם סיום הכיבוש (האם בכלל היה כיבוש מלחמתי כולל, כמו שמספר ספר יהושע?)? והאם ממקומות ישיבתם בכל רחבי הארץ עדיין היתה להם האפשרות לקחת חלק בעבודת המקדש? האם הספיקו המגרשים שמחוץ לערים לפרנסתם של הלוויים? כיצד הגיעו אל 48 ערי הלוויים המעשרות מכל העם? בעניין זה מקובלים עלי דבריו של נדב נאמן (עיון מחודש ברשימת ערי הלויים):

מחבר מאמר זה סבור כי מערכת נחלות השבטים לא שימשה מעולם מסגרת ארגונית, אלא שמלכתחילה נתחברה כתעודה 'ספרותית' בעלת מגמות היסטוריוגרפיות מובהקות. במסגרת תיאור זה נכללו כל י"ב השבטים והוא הועלה על הכתב כחלק מן החיבור המקיף שתיאר את תקופת הכיבוש וההתנחלות של עם ישראל... במסגרת זו נציין כי ראיית מערכת נחלות י"ב השבטים כפרי תפיסה ספרותית-היסטוריוגרפית מעיקרה, מציבה בספק את הפירוש המנהלתי-הארגוני שהוצע למערכת ערי הלויים, פירוש שביסודו טמונה הנחה בדבר חלוקה ממשית של הארץ לי"ב נחלות השבטים.

(עמנואל בן יוסף)

יְהוֹשֻׁעַ הַקָּטָן

מאיר ויזלטיר

יְהוֹשֻׁעַ הַקָּטָן הָלַךְ לַגָּן

הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לוֹ: משֶׁה עַבְדִּי מֵת

הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לוֹ משֶׁה עַבְדִּי מֵת.

יְהוֹשֻׁעַ הַקָּטָן הָיָה נוֹרָא עָצוּב

הוּא לֹא יָדַע מַה לַּעֲשׂוֹת

משֶׁה עַבְדֵי מֵת הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לוֹ

יְהוֹשֻׁעַ הַקָּטָן הָלַךְ לַגָּן

הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לוֹ: אֶהֱיֶה עִמָּךְ

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי אֶהֱיֶה עִמָּךְ

יַחַד נוֹרִישׁ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

טְרַח טְרַח טְרַח

הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לוֹ אֶהֱיֶה עִמָּךְ.

יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֲנִי לֹא מְפַחֵד

אֲנִי אָטוּס בָּאֲוִירוֹן וַאֲנִי אֶנְהַג טַנְק

אֲפִילּוּ שֶׁאֲנִי עוֹד יֶלֶד קָטָן

אֲנִי יוֹתֵר גִּבּוֹר אוּלַי אֲפִלּוּ מֵהַגַּנֶּנֶת.

הֹר הָהָר

ד"ר ברוך רבינוביץ, אוניברסיטת חיפה

שָׂם תָּמוּת, פָּקַד אֱלֹהַּ,

מוּל פְּנֵי אֶרֶץ אֲדֻמִּים,

עַל הר הָהָר יִשְׁקֹט הַדָּם

שֶׁזֶּה עַתָּה זָרַם.

אַךְ מִצּוּק ניתזו מֵי מדון –

מַיִם שהשקיטו בערת צָמָא אָיֹם –

וּכְבָר גָּעַשׁ לִבּוֹ שֶׁל אֵל,

עַל כִּי נדמת מוּל תְּנוּפַת מַקֵּל נִמְהָר.

לִפְנֵי פַּרְעֹה דִּבַּרְתָּ, לְלֹא רתע –

בִּמְקוֹם הָאָח, בִּשְׁמוֹ שֶׁל אֵל,

חֹשֶׁן וְאֵפוֹד נָשָׂאתָ –

סוֹד אוּרים-תוּמים לַעַם הִשְׁמַעְתָּ.

וְאִם כִּי אֵל זָהָב נָתַתָּ

לְעַם נִרְגן, חֲסַר-תִּקְוָה,

לֹא מִתּוֹךְ חמְדָה הִסְכַּמְתְּ,

לֹא מִתּוֹךְ זָדוֹן פָּעַלְתָּ.

עַתָּה עוֹמֵד אַתָּה עֵירֹם בְּהֹר הָהָר,

הָאָח נִצָּב מַשְׁפִּיל רֹאשׁוֹ, דּוֹמֵם,

בְּרֹאשׁ מוּרד עוֹטֶה בִּנְךָ שלמה שֶׁלְּךָ,

עַתָּה זְקֵנִים שֶׁל עם עוֹמְדִים וְלֵב אֵינוֹ שָׁלֵם.

עַתָּה נָדַם לָעַד לִבְּךְ,

כִּי כָּךְ פָּסַק רִבּוֹן עֶלְיוֹן,

אַךְ אָנוּ לְעוֹלָם נִזְכֹּר סוֹפוֹ הַמַּר

שֶׁל צַו אַכְזָר שֶׁדָּן אוֹתְךָ – לְלֹא חָמְלָה

בְּהֹר הָהָר

את כל פלאי הקיץ – לאה נאור, מל קלר

את כל פלאי הקיץ, את הקש

ואת קפיצות החרגולים,

ואת קרירות הבוקר, את הדבש,

הזמנתי במיוחד בשבילי.

את הבקרים, את הלילות,

את התשובות, השאלות,

את המראות, את הקולות,

ועוד פי אלף יותר.

את כל המקצבים הסוערים

של התופים בלב כולם,

ואת המרחקים בין הדברים

ואת כל הסודות בעולם.

את הבקרים, את הלילות...

את כל הבניינים הישנים,

המרפסות המתקלפות,

את הברק הקר בסכינים

ואת יפיין של כל השרפות.

את הבקרים, את הלילות...

ואת צינת המים הכחולים,

ואת חומו של החמסין,

ואת הנקבים בחלילים

ואת האוצרות בכיסים.

את הבקרים, את הלילות,

את התשובות, השאלות,

את המראות, את הקולות,

ועוד פי אלף יותר.

את כל פלאי הקיץ החמים,

את הקרקס, את הפילים.

את כל התפוחים האדומים

הזמנתי במיוחד בשבילי.

את הבקרים, את הלילות...

את כל מה שאומרות האותיות,

ומה שרים כל התוים,

ואת הצחוק, וגם את הדמעות,

את כל מה שקשה להבין:

את הבקרים, את הלילות...

במדבר ל"ו

הַמִּדְבָּר שֶׁנִּגְמַר

במדבר כ"ז א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה...

במדבר ל"ו ו זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. ז וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

העיסוק בהסמכת יהושע, נושא שהופיע בפרק כ"ז, דחק הצידה את פרשת בנות צלפחד, פרשה שלא נסתיימה שם, אלא כאן, בפרקו האחרון של ספר במדבר. ההפרדה של הסיפור לשני פרקים, שהמרחק ביניהם גדול למדי, עשויה לעניין את אותם אנשים, החוקרים את דרך עריכתו של הספר, ואני אנצל את ההזדמנות השנייה שניתנה לי, ואתייחס לסיפור השלם.

הכרעת משה, אחרי הצגת בעיית בנות צלפחד בפני האל, היתה מהפכנית ביחסה כלפי זכויות נשים: אם אין בנים יורשים, ויש בנות – הירושה עוברת אליהן, ולא אל אחי האב המת או אל קרובים זכרים אחרים. לכאורה נסתיים הסיפור, אך כעת, עם ההכנות לכניסה לארץ ולחלוקתה לנחלות לפי שבטים, מתברר כי העיקרון החדש מתנגש עם הרצון לשמר את נחלות השבטים. משה נאלץ לשקול את הדבר פעם נוספת, עיקרון זכויות השבטים על נחלותיהם מתגבר על זכויות הבנות, ומשה מבצע תיקון מעניין: הבנות יורשות, אבל...

מהי משמעותו של התיקון? אין לבנות חופש מוחלט להינשא למי שתרצינה. הן תהיינה חייבות להינשא לגברים מהשבט שלהן. עם הצירוף של ירושתן לנכסי הבעלים ישוב וישתלט עיקרון בסיסי נוסף, שלא הוזכר עד כה: מי שיירשו את הנחלה הממוזגת בעתיד יהיו, שוב, הבנים של בעלי הנכס. כלומר – שוב אנו עומדים מול עובדה שאינה מעורערת: במשק בית משפחתי בעל האדמה הוא האב. אישה יכולה לרשת נחלה, רק אם אין לה אחים, ורק לתקופת מעבר, עד שתינשא, ואז יעבור הנכס לידי בעלה. האישה שבה אל המטבח...

********

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.

נפתח בשאלה האם 'מטה' הוא, פשוט 'שבט', או שמא מדובר בקבוצת משפחות קרובות מתוך השבט הגדול יותר? יש המפרשים כך, ויש המפרשים כך.

ראוי לציון הדמיון הסמנטי הכפול בין המילים 'שבט' ו'מטה'. משמעות שני המונחים היא גם מקל או ענף, וגם קבוצת משפחות קרובות.

בעל התניא אומר: הנה ענפי האילן נקראים בשם שבטים, ע"ש שהאילן הוא עיקר, ומה שמסתעף ממנו הוא רק הארה בעלמא ממנו, ועדיין צריך הוא ליניקה מגופו של אילן. לכך יקרא שבט.

אראל סגל הלוי מציין גם הוא את הקשר המעניין בין שני המונחים 'שבט' ו'מטה':

שתי המשמעויות של המילה שֵבֶט (ושל מַטֶּה) מלמדות על שני תפקידים מנוגדים של המנהיג - היכולת לגבש צוות, לאחד ביניהם ולהפעיל אותם באופן נעים והרמוני, והיכולת להרתיע ולהפעיל סמכות בהתאם לצורך. שימוש מאוזן בשתי התכונות הללו חיוני לצורך איזון במאבקי כוחות בקבוצה.

וכעת – למשמעות הפסיקה של משה. מחד – מותר לבנות צלפחד לבחור להן בעל כטוב בעיניהן, שכן אב כבר אין להן. בניגוד למה שאנו מכירים מההלכה התלמודית, במות האב מקבל גבר אחר אפוטרופסות על הבנות, כאן מקבלות בנות צלפחד עצמאות מלאה בבחירת בני זוג. ומאידך – מטיל משה עליהן מגבלה: עליהן לצמצם את הבחירה שלהן בתחומי המטה או השבט שלהן, כדי שהנחלות שלהן תישארנה בתחומי השבט. מכאן שפסיקת משה אינה מהפכנית במיוחד. תקדים בנות צלפחד נותר מקרה חד פעמי ומיוחד במינו.

לא נשכח לציין לשבח את תעוזתן של בנות צלפחד, המעלות בפני משה את עניינן. הדבר מתרחש ברגע היסטורי מכונן, ההכנות לכניסה לארץ, וברגעים מעין אלה בוחנים אנשים אופציות לא מקובלות, ולפעמים נוצרים ברגעים אלה מנהגים חדשים ונורמות חדשות.

********

ומה היה לנו בפרקים האחרונים של ספר מדבר, שקריאתו נסתיימה זה עתה? הכנות ראשונות לקראת הכניסה לארץ, עיסוק בגבולות הארץ העברית, רעיון ערי המקלט לרוצחים בשגגה וזכויות השבטים, המשפחות והשנים שבהן על נחלות הקרקע. הייתכן כי תקנות אלה נכתבו מאוחר יותר, כאשר ישב עם ישראל בנחלותיו והחל להתארגן לחיי קבע? האם שילוב תקנות אלה בסיפור ההכנה לכיבוש הארץ נועד להקנות להן תוקף דתי בעל סמכות גדולה במיוחד?

קבצים מצורפים

לפרשת 'מסעי' - הרב אבי פסקל

וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה - בארי צימרמן תשע"א