שמואל א' יב וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל, לֹא יָדְעוּ אֶת-יְהוָה. יג וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת-הָעָם - כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ. כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. טו גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת-הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ: תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן, וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל, כִּי אִם-חָי. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ: קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְקַח-לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ! וְאָמַר: לֹא, כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם-לֹא - לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. יז וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת-פְּנֵי יְהוָה, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהוָה.
כב וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד, וְשָׁמַע אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. כג וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת-דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל-הָעָם אֵלֶּה?. כד אַל, בָּנָי, כִּי לוֹא-טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם-יְהוָה. כה אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים, וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא-אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ? וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם, כִּי-חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתָם.
חפני ופנחס – נדב כהן
הדיין בבית הדין הרבני התיישב על הכסא המרופד.
"כן, מי הבא בתור? גש לכאן עם תעודת הזהות שלך. מיד!"
העד החילוני התקדם בהיסוס במעלה הבמה, אל עבר אב בית הדין.
"אז אני מבין, מר בחור, שאתה חושב שאתה יהודי", רטן אב בית הדין.
"ודאי", השיב העד החילוני. "הדבר מצויין, שחור על גבי לבן, בתעודת הזהות שלי."
"ומניין לי שאתה חי כיהודי? האם אתה שומר מצוות?״
"כבוד אב בית הדין, אני עושה כמיטב יכולתי", השיב העד.
אב בית הדין ידע שמדובר בשקר גס. עד היום, לא העז אף אדם מעולם להודות בפני בית הדין כי הוא כופר. הוא רשם במחברת נקודה רעה לחובתו של העד החילוני.
"אם כך, תאלץ להשיב, כאן ועכשיו, על שאלת ידע מעולם המקרא. עד כמה אתה בקיא בתנ״ך?"
"יש לי בקיאות מסויימת", השיב הכופר.
אב בית הדין גיחך לעצמו. "שים לב. אני פותח את ספר התנ״ך, בעמוד אקראי. זהו המבחן הטוב ביותר שנועד לבדוק את רמת הידע והעומק שיש לעד מזדמן. וכעת, עד כופר, צטט לי את פסוק י״ב בסיפור על חפני ופנחס."
העד הביט באב בית הדין בעיניים לאות. "המממ...."
"לא ציפיתי שתדע", השיב הדיין בזלזול. "פתח את אוזניך, שנן ולמד: ובני עלי, בני בליעל, לא ידעו את יהוה"
העד החילוני הרגיש אבוד במקצת.
"בחור צעיר", המשיך הדיין, "במה חטאו בניו של עלי הכהן, חפני ופנחס?"
נדמה היה לעד שהקרב הזה אבוד. הוא לעולם לא יצליח לגלות את רמת ההבנה המצופה ממנו לגבי הסיפורים המקראיים. כל שנותר לו הוא לוותר או לנסות ולשחד את אב בית הדין.
"אני לא יודע", השיב העד.
אב בית הדין כיווץ את גבותיו בזעם. "כדאי שתקשיב, בחור צעיר. בניו של עלי הכהן, חפני ופנחס, חטאו בחטא הגדול ביותר. הם חיללו את השם. הם עמדו בפתח המשכן כשני בריונים חסרי מוסר. כאשר הגיעו אזרחי שניים עשר השבטים לזבוח במשכן זבח לאלוהים, היו חפני ופנחס לוקחים לעצמם נתחים גדולים מן הבשר, בכוח. בנוסף, הם דרשו וקיבלו לפני הטקס הרוחני שאנשים כה ציפו לו, שוחד ושלמונים, ואנסו את הנשים שהגיעו על מנת לקבל השראה רוחנית במקום."
העד האזין בדממה לדברי הרב החכם.
"אם כך, כופר שכמוך, תוכל לספר לי כעת, במשפט אחד, מדוע חטאם של חפני ופנחס, בניו של עלי הכהן, היה כה חמור?"
"כן", השיב העד, "משום שהם ניצלו את כחם ומעמדם על מנת לסחוט אנשים תמימים שהגיעו על מנת לקבל שירותי דת."
"יפה מאוד", השיב הדיין, "אני רואה שהפנמת היטב את החומר"
"תודה", השיב העד הכופר, "אבל היה לי מורה מצויין."