אמצא חן בעיניך, אדוני

אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי

רות ב א וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז. ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי: אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו, וַתֹּאמֶרלָהּ: לְכִי, בִתִּי. ג וַתֵּלֶךְ, וַתָּבוֹא, וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים, וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. ד וְהִנֵּה-בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: יְהוָה עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ יְהוָה. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? ו וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים, וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. ז וַתֹּאמֶר: אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, וַתָּבוֹא, וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת: הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה, וְכֹה תִדְבָּקִין עִם-נַעֲרֹתָי. ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, וְצָמִת - וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים. יוַתִּפֹּל עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה? יא וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ: הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יב יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו. יג וַתֹּאמֶר: אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל: גֹּשִׁי הֲלֹם, וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל, וַתִּשְׂבַּע, וַתֹּתַר. טו וַתָּקָם לְלַקֵּט, וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ. טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן-הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם, וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ. יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד-הָעָרֶב, וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. יח וַתִּשָּׂא, וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ. יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ! וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר: שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז. כוַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי: קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא. כא וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה: גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי - עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם-כִּלּוּ אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי. כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב, בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר. כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, וַתֵּשֶׁב אֶת-חֲמוֹתָהּ.

החסד מצוי בפרטים הקטנים של הסיפור.

התורה מלמדת אותנו את החוקים והמשפטים הקשורים במתן חלק מהיבול החקלאי לנצרכים, וביחס לעובד ולגר. המילים היבשות של חוקים אלה מושתתות על מסד ערכי יפה ומוסרי, אך, כידוע, המימוש בפועל של החוק נפרט לפרוטות קטנות של מעשים, ואלה הם הקובעים את אופיה של התרבות האנושית שבה אנו חיים. בקיום המצוות אין חסד, בכיבוד החוק אין חסד. נשמת כל המעשים מצויה באופן שבו אנו מקיימים את המצוות, בכוונה ובביטויה המוחשי, כפי שחווה אותו המקבל מאיתנו.

מגילת רות, הקרויה גם 'מגילת החסד', ממחישה לנו בפרטי פרטים עולם אידילי, שבו החסד נגלה בדרך שבה פועלות הדמויות שבסיפור. החברה המקומית בבית-לחם מרובדת מעמדות – ישנם בעלי האחוזות הכפריות, כבועז, והם מעסיקים עובדים, הממלאים את הוראותיהם, ובפאת השדה אוספים העניים, חסרי-הכל, את מה שמותר להם, והם חשופים לזלזול או להתעמרות של עובדי השדה.

בועז מברך את הקוצרים, והם מברכים אותו. בועז, שלמד מיהי הנערה הזרה המלקטת בפאת שדהו, ניגש אליה ומעודד אותה להתמיד בליקוט בשדהו עד תום עונת הקציר, מצווה את הנערים לא להטרידה, ומציע לה לשתות מים עם הקוצרים, ולאכול מלחמו. הוא מברך אותה על בואה לבית-לחם עם חמותה נעמי לחסות בצל כנפי ה'. נעמי, השומעת מפי רות את קורותיה בשדה בועז אותו יום, רואה בהשתלשלות העניינים פרי חסדו של האלהים.

היו, לבטח, בעלי אחוזות אחרים, אשר קיימו את חוקי התורה והתירו לנצרכים ללקט בפאות שדותיהם, ועם זאת לא דאגו לרווחתם של אותם מוכי-גורל מעבר לנדרש. היו, לבטח, קוצרים שניצלו את חולשתן של הנערות חסרות הגנה האלה, והטרידו אותן. איש לא טרח לברר באותן שדות אם הצליחו המלקטים לאסוף כמות שתשביע את רעבונם. את זאת התורה אינה דורשת.

הרגישות לצרכיו של העני, מתן הכבוד לזר הנצרך – אלה אינם מושגים על ידי כיבוד החוק היבש. אלה מצויים כבר בתחומו של החסד.

עמנואל בן יוסף

פַּעַם רָאִיתִי אֶת רוּת – יצחק שלו

פעם ראיתי את רות מְצֻיֶּרֶת בצבעי מים,

כְּעֵין הַכָּחֹל הרך אשר להרי מואב.

אך עתה תֵּרָאֵה בְּעֵינַי יצוקת צבעי שמן:

הרבה זהב וָחוּם בשער ובעור,

וּכְעֹמֶס הדבש בַּחִטָּה הבשלה לַמַּגָּל...

ראיתיה אֵי-פעם קלה על רגלי נערה דקות,

אך אָבִינָה היום כי אשה בִּבְגוּרֶיהָ היתה,

צועדת לאט על מִלֵּאת ירכיה,

הולכה ממואב-זכרונות אל בית-לחם תִּקְוָה.

פעם נראה לי בֹּעַז כְאִכָּר אשר שִׂחֵק לו

יִצְרוֹ לבוא על אחת המלקטות בליל הקיץ,

אך לא כן יֵרָאֶה לְעֵינַי היום.

אמנם יִשְׁכַּר מעט מיֵינה הָאָדֹם של השמש

ומיֵין הסהר הלבן

הנשפך על הגרנות בלילה

והופכם שָׁדַיִם נוגהים.

אמנם מלאים חלציו בַּתִּירוֹשׁ הַמְּנוֹבֵב בתולות,

אך יתור לו אשה להשקיע אונו בה,

לראות פרי בנים,

ולא נערת גרנות מְשַׁחֶתֶת זַרעו אַרְצָה...

והוא רואה אותה אשר כמוהו אין לבה לְמשחק,

וכל שִׁמְשׁוֹת עורה הצחות

זורחות ערגת אִמָּהוּת.

והוא רואה אותה

אשר לחייה מלאות דם כַּמִּזְרָק, כזויות מזבח,

אך אש-קֹדֶש תּוּקַד במזבח הזה

ולא אש זרה.

שערותיה – אביב קלוי באש וריחה ריח מוץ ואַמְבָּר

אך לא בָּאַמְבָּר תִּכָּבֵשׁ

כי בערש כלולות.

על כן לא יִגַּע בה בלילה הלז. רק יריח את

תֹּם לבה העולה אליו מבית חָזֶהָ

כְּהָרִיחַ הלחם מבית האופים,

ולבו אשר לא בֻּזְבַּז באהבות חדשות לַבְּקָרִים

וּפוֹרֵחַ אחת לְעִדַּן עִדָּנִים,

נפתח לקראתה כִּשְׁעָרִים.

רות ובעז – מרק שגאל

"וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?" וכי לא היה בועז מַכִּירָהּ? אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים, התחיל שואל עליה...

כל הנשים משוחחות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת.... כל הנשים מלקטות בן העמרים וזו מלקטת מן ההפקר... כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מַצְנַעַת עצמה..." (יבמות עו. מדרש רות רבה ד-ח)

ויאמר נערו: הרי יש לה כמה ימים שהיא עִמָּנוּ, שלא נראית אפילו אחת מאצבעות ידיה ורגליה - ואין אנו יודעים אם היא אילמת אם דברנית. (רות זוטא ב-ז)

את – רות - אליהו מייטוס

אַתְּ - רוּת, וַאֲנִי - קְרוֹבֵךְ גּוֹאֲלֵךְ,

אַתְּ בָּאת אֶל שָׂדִי, בָּאת בִּשְׁרַב-צָהֳרַיִם;

עַל שׁוֹבַךְ יונַי אָז הָגוּ אֶל צִלֵּךְ,

צַלְמֵךְ נְעָרַי אָז חָזוּ עַל הַמַּיִם...

אַתְּ בָּאת מִשְׁדֵמוֹת רְחוֹקוֹת וּקְלוּיוֹת,

כֻּלְּך - זִיו קָמָה, וְקָרָאת לִי אֵלַיִךְ, -

שִׁבֳּלֵי-הַזָּהָב בִּשְׂעָרֵךְ קְלוּעוֹת,

לִבְשָׂרֶךָ רֵיחַ-בָּר, אֵשׁ-תַּמּוּז בְּרַגְלַיִךְ...

אַתְּ - רוּת לִי, אַתְּ רוּת נָכְרִיָּה וּקְרוֹבָה,

יוּבָל מִתְרוֹנֵן בְּלַהֲטֵי-צָהֳרַיִם,

עֶדְנָה לֹא פִּלַּלְתִּי מִמֵּךְ לִי נָבְעָה,

נִמְסְכָה בְּדָמִי, הִשְׁתַּכֵּר כְּמִיָּיִן.

אַתְּ - רוּת, בִּגְלָלֵךְ הַקָּמוֹת בְּשֵׁלוֹת,

מִלְּמַעְלָה יִשְׁלוּ לְמַעֲנֵךְ פֵּרוֹת-חֶמֶד,

הָאֹשֶׁר יָנוּב עַל דְּרָכִים אֲבֵלוֹת,

וְיִגְמֹל יְבוּלוֹ בְּנַפְשִׁי הַחוֹלֶמֶת...

וְאוּלַי – רחל בלובשטיין, יהודה שרת

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.

וְאוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי?

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים

(אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים) שֶׁל קָצִיר,

בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלוּמוֹת

לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

וּבְתֹם

שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?