יום הכיפורים

בִּרְכַּת הַיּוֹם – לְמִפְגַּשׁ מִקְרָא וְזֶמֶר בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

בְּיוֹם טוֹב וּמוּאָר זֶה נֶאֱסָפִים אָנוּ בְּחַבְרוּתָא לְקַיֵּם מִצְוַת קְרִיאָה בּאוֹצְרוֹת הַתַּרְבּוּת שֶׁל עַמֵּנוּ וּזְמִירַת נִגּוּנִים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. מִתּוֹךְ הַמְּבוּכָה וְהַכַּעַס, הַצַּעַר וְהַבּוּשָׁה, הַצּוֹבְעִים אֶת יָמֵינוּ וְאֶת לֵילוֹתֵינוּ וּמְרַפִּים אֶת יָדֵינוּ, חֲפֵצִים אָנוּ לִבְרֹא, בְּכֹחַ הַיַּחַד וְהָאֱמוּנָה, רוּחַ חֲדָשָׁה, רוּחַ שֶׁל תִּקּוּן וּפִיּוּס, סְלִיחָה וְחֶסֶד. מִי יִתֵּן, וּבְרָכָה תִּשְׁרֶה עָלֵינוּ בַּיָּמִים הַבָּאִים, וְנִשְׁאַב אִישׁ מֵרֵעֵהוּ כֹּחַ וְתִקְוָה לְהֵיטִיב אֶת חֲיֵינוּ וְאֶת חֲיֵי זוּלָתֵנוּ. אָמֵן!

כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן!

זהו אחד הסיפורים הנודעים, אחד הלקחים היסודיים ביותר במשנתו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל (מייסד תנועת המוסר). היה זה כאשר הלך רבי ישראל סלנטר בשעת לילה מאוחרת, וראה שהסנדלר עדיין עסוק במלאכתו. איחורה של השעה גרמה לו לרבי ישראל לשער ולהרהר שכבר מתאים היה לסגור את החנות וללכת לישון. ובפרט, שבזמן כניסתו לחנות הוא ראה שלא נותר מהנר כי אם טיפ-טיפה, עוד מעט הוא ייגמר וייכבה מאליו. די כבר, נגמר עוד יום.

הוא שאל את הסנדלר על כך, שהרי הנר כמעט נגמר והשעה מאוחרת... האם לא כדאי כבר להתקפל וללכת לישון?

ענה לו הסנדלר, באותו משפט שנשאר לנצח, שהוא בו זמנית גם תמים וגם עמוק ומשמעותי: "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן". רבי ישראל לקח את המשפט כהוראת חיים. וההוראה היא מעשית מאד. כי הייאוש לעתים כל-כך קרובות מתגבר על האדם, עד שהוא מדמה שכבר אבדה תקוותו וכל חלומותיו נגוזו. הוא כה עיוות את חייו עד שכבר הכל מקולקל, כל-כך מקולקל שכבר אי אפשר לתקן.

איי, איזו מילה אכזרית היא זו – ייאוש! המסמלת את גמר הדרך, את הכניסה לרע ללא מוצא, ללא כל אפשרות גישה אל הטוב. זו ההרגשה שאין אפילו טעם קלוש לנסות ולהמשיך הלאה במאמץ לתקן, ולא יעזור להשקיע ביצירת אור לפחות כפי האפשרות הדלה הקיימת.

כל זמן שהנר דולק, אומר רבי ישראל, אין מקום לייאוש! עוד יש הזדמנות לתקן, אז הבה נתקן.

עֵמֶק צָנוּעַ לְמַדַּי,

מִשְׁתַּפֵּל לוֹ לְאִטּוֹ,

מוֹלִיךְ אֶל הַמִּדְבָּר.

מָה לוֹ וְלַאֲנָשִׁים,

אֲשֶׁר כִּנּוּהוּ בְּשֵׁם,

כָּמוֹהוּ כְּכָל הַשֵּׁמוֹת,

אוּלַי עַל שֵׁם אָדָם

שֶׁהֵקִים כָּאן אֶת בֵּיתוֹ,

שֶׁפֹּה מָצָא שַׁלְוָה.

כֵּיצַד זֶה הָפַךְ

גַּיְא לֹא מַרְשִׁים זֶה

לְסֵמֶל כָּל הָאֵימָה,

רַק כִּי כִּנּוּהוּ

גֵּיא בֶּן-הִנּוֹם?

אבינעם מן

דער הייליגע גוט איז א חָסִיד [האל הקדוש הוא חָסִיד] – הוכחה

ג'ראלד פרגייר

כילד קטן, הייתי מאוד גאה בסבי, ר' יהודה זונדל [מבטאים שמו כך – יהידה זינדל].

הוא היה בעל תפילה ידוע ומקובל בשכונת סטמפורד היל החרדית בצפון לונדון. התפלל באופן קבוע בשטיבל החסידי "יסודי התורה", שם ישב בראש שולחן המכובדים. הוא הקפיד מאוד לבטא את המילים שבתפילות בצורה ברורה וכדי להרגיל את הנכד בדבר, הושיב אותי לידו ודרש ממני מגיל צעיר לדקלם בקול רם ובלי למלמל, קטעי תפילה בארמית כגון יקום פורקן, בריך שמיה וכגוונא.

ממנו ומסבי מצד אמא, ר' חיים זליג, שאבתי את הידע הבסיסי שלי ביידיש.

לקראת הימים הנוראים, היה שואל את נכדו הקטן ביידיש:

"איך יודעים שהריבונו-של-עולם הוא חָסִיד?" [זאת אומרת, כמונו, משלנו]

הבדיחה חזרה על עצמה מדי שנה [ועד היום אני מספר אותה למי שטרם שמע, ובמיוחד ל"מתנגדים" ר"ל]. מיד היה שולף את התשובה, בניגון ובהגייה חסידית:

"אל מֶלֶךְ יושֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים. מִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת...".

הָאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֵינָם יוֹדְעִים לְאָן לָלֶכֶת 'אַחֲרֵי'.

הֵם מֻרְגָּלִים בַּשְּׁבִילִים שֶׁל כָּאן, וְרַק הַשָּׁנִים הַכְּבֵדוֹת בְּעוֹכְרֵי

דְּבֵקוּתָם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁהָיָה שֶׁלָּהֶם מֵאָז בּוֹאָם לָעוֹלָם.

מִי שֶׁאָמַר לָהֶם 'הִוָּלְדוּ', אוֹמֵר עַתָּה 'הִנֵּה הַסֻּלָּם,

עֲלוּ'!, וְהֵם יְרֵאִים, כִּי הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַה יֵּשׁ מֵעָלָיו,

וְאִם יַעֲלוּ - עַד לְאָן הוֹלֵךְ הַסֻּלָּם הַזֶּה שָׁלָב, שָׁלָב...?

מוּזָר, כַּאֲשֶׁר הֵם הָיוּ צְעִירִים, עֲלָמִים לוֹהֲטִים עִם הָעֲלָמוֹת,

הֵם דִּבְּרוּ אַהֲבָה, וְדִבְּרוּ עַל חַיִּים, וְלֹא נִרְתְּעוּ מִדַּבֵּר גַּם עַל מָוֶת,

אוּלַי כִּי הַכֹּל הָיָה כֹּה רָחוֹק, וְאוּלַי לֹא עַל סֵדֶר הַיּוֹם,

וְעַכְשָׁו, לְרַגְלֵי הַסֻּלָּם הַזֶּה, 'הָיֹה לֹא יִהְיֶה' הוּא לְפֶתַע 'הָיֹה'.

וּמַה זֶּה בִּכְלָל, הֵם אֵינָם יוֹדְעִים, וְהֵם לֹא רוֹצִים אֲבָל לֹא יְכוֹלִים

לוֹמַר 'לֹא רוֹצִים', 'לֹא שׁוֹמְעִים', לֹא עוֹלִים'...

אֲבָל, מָה עוֹשִׂים עִם הַדִּין, עִם הַדִּין

מָה עוֹשִׂים עִם חֲבָל, חֲבָל עַל דְּאָבְדִין....

יצחק מאיר

וידוי למבוגרים | ורד נעם

אהבנו,

בנינו,

גידלנו,

דאגנו,

השתדלנו, והצלחנו חלקית.

זייפנו לפעמים.

חטאנו, טעינו, יצאנו מזה איכשהו.

כאבנו, למדנו, מעדנו, ניסינו.

סלחנו מעט מדי לעצמנו ולאחרים.

עשינו משהו בכל זאת.

פרנסנו.

צדקנו לעתים רחוקות.

קיבלנו הרבה,

רצינו הרבה מדי.

שמחנו פחות ממה שהיה אפשר וצריך.

תודה על הכל.

והילד איננו... קשור לסיפור מכירת יוסף... ויעקב התאבל עליו שנים רבות כי הבנים העלימו ממנו את האמת עשרות שנים. לפי ספר היובלים בלהה (שגידלה את יוסף משום מות אמו) ודינה, הקרובה לו בגיל מתו מצער... לפי ספר היובלים טבילת הכותונת בדם השעיר חלה ביום העשירי בחודש השביעי, שייקרא בעתיד: תשרי... = מה שיתפתח להיות היום בו עלינו להתענות... ולכפר על ערלות לבם של עשרת האחים, שאנחנו נחשבים ליוצאי ירכיהם... אם אבחר אי פעם בעתיד לצום ביום הכיפורים תהיה זו תוצאה של מסר זה שספר היובלים מוסר לנו.

איפה הילד?

שולה לויטל

זיו העולם. מדרש של נער בן 12:

- אבא, אתה יודע למה יום כיפור יוצא תמיד כשהירח חצי ולא מלא?

- למה ?

- כדי שכשנסתכל עליו נוכל להיזכר שיש לנו מעשים שחלקם טובים, ויש לנו מעשים שחלקם רעים. אנחנו לא לגמרי אפלים ולא לגמרי מלאים.

- או-קי. ואיפה שמעת את זה ?

- אמרתי לך, הסתכלתי אתמול על הירח, וזה מה שחשבתי...

תחנון - אריה אורי

בְּעֶרֶב מוֹעֵד וּבְטֶרֶם קְרָב

הָיָה מוֹנֶה אֶת חֲטָאָיו

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי

בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת

שֶׁלֹּא הֵעַזְתִּי לָגַעַת

שֶׁלֹּא הֶאֱזַנְתִּי לְכָל הַצְּלִילִים

שֶׁלֹּא טִפַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָלִים

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא טָעַמְתִּי מִכָּל הַיֵּינוֹת

שֶׁלֹּא בַּזְתִּי לִקְטַנּוֹת

שֶׁלֹּא פִּעְנַחְתִּי אֶת הַסּוֹדוֹת

שֶׁלֹּא גָּבַרְתִּי עַל הַחֲרָדוֹת

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא מָחִיתִי דִּמְעַת הַתִּינוֹקוֹת

שֶׁלֹּא הִקְשַׁבְתִּי לַשְּׁתִיקוֹת.

שֶׁלֹּא הִבְחַנְתִּי בֵּין הַתַּאֲווֹת

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא אָהַבְתִּי אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא שִׂמַּחְתִּי אֶת הַנַּעֲנִים

שֶׁלֹּא קִיַּמְתִּי דְּבָרָם שֶׁל הַזְּקֵנִים

עַל חֵטְא שֶׁשָּׁתַקְתִּי אֶת הַזְעָקוֹת

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא בִּזִּיתִי אֶת דּוֹבְרֵי הַחֲלָקוֹת

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא פָּרַטְתִּי עַל הַמֵּיתָרִים

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא נֶחְרַדְתִּי לַבְּכִי בַּמִּסְתָּרִים

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי אֶת שֶׁאֵין לִשְׁכֹּחַ

עַל חֵטְא שֶׁלֹּא שָׁכַחְתִּי כְּדֵי לִסְלֹחַ.

(מעגן מיכאל)