חיי שרה
פרשת חַיֵּי שָׂרָה
בראשית כ"ג
פרק כ"ג
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע, הִוא חֶבְרוֹן, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.
שרה מתה בקרית ארבע, היא חברון. היכן היה אברהם אחרי פרשת העקידה העגומה כל כך? זה מה שמספר לנו התנ"ך: וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ, וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע, וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.
כמו חז"ל, שנתנו דרור לדמיונם היוצר, וקבעו כי בשמוע שרה את אשר ארע על הר המוריה, פרחה נשמתה ומתה, כך גם אני – אשלים את פרטי הסיפור החסרים בדרכי שלי:
מאין יצא אברהם אל ניסיון העקידה על הר המוריה? לא ידוע, אבל לאחר שקרה מה שקרה, הוא לא שב הביתה. אכול ברגשות אשמה ובושה על שלא עמד בניסיון, שב אברהם עם נעריו לבאר שבע. לאן הלך יצחק? גם זה לא ידוע, אך גם הוא בחר, לדעתי, לחיות רחוק ככל האפשר מהאב העוקד. ואז שמע אברהם על מות שרה, ויבוא לקרית ארבע, היא חברון, לספוד לה ולבכותה. הגר וישמעאל היו כבר מזמן במקום אחר, במדבר. ואברהם נותר לבדו עם נעריו, ואולי עם החמור. ככה הורסים משפחה!
עמנואל בן יוסף
***********
ג וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת לֵאמֹר: ד גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם. תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. ה וַיַּעֲנוּ בְנֵי-חֵת אֶת-אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: ו שְׁמָעֵנוּ, אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ. בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ. אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ, מִקְּבֹר מֵתֶךָ.
ואברהם גם הוא כבר זקן ובא בימים. מאחוריו חיים ארוכים, עמוסי דרמות - נטישת בית הילדות, נדודים בארץ ללא מנוחה וללא נחלה, שנים של ציפיה לבן ממשיך, ישיבה באוהל בקרב זרים, עיסוק במרעה וצבירת הון, לידת בן לאחר כל אותן שנים ריקות וכמעט איבודו ברגע של אמונה עמוקה וחסרת כל היגיון. לא נוכל לשכוח גם את המעידות הקשורות ב'תכנית הגר' שנשתבשה, או בתרמית שרה ה'אחות' לכאורה.
כעת יש לשוב לפרקטיקה ולקבור את אשת הנעורים, קבורה שכולנו יודעים שמשמעותה שלב נוסף בהיאחזות בקרקע ארץ ישראל ובהר יהודה.
בניגוד לרועה, הנודד עם עדריו פה ושם ובית קבע אין לו, איש האדמה צריך שתהיה לו נחלה משלו. משימה זו ייקח על עצמו בדור הבא יצחק, שמעולם לא יצחק עוד. וכשאין נחלה – אין ברירה אלא להיעזר בזרים.
אברהם פונה אל בני חת ופותח במשא ומתן עמם על רכישת חלקת אדמה המתאימה לאחוזת קבר. שלא נתבלבל – אלה הם החיתים, אחד מעממי כנען, אותם עמים שאלוהים כבר הבטיח לאברהם כי הוא יירש אותם. וכידוע, עם לא מוריש את אדמתו לעם זר, ועל כן בעתיד יוריש (כלומר יכחיד ויעביר בירושה) ה' את עממי כנען מפני בני ישראל, והחיתים בכלל אלה. וכך נרמז בברית בין הבתרים:
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. יט אֶת-הַקֵּינִי וְאֶת-הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הָרְפָאִים. כא וְאֶת-הָאֱמֹרִי וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת-הַיְבוּסִי.
הפרק שלנו מתעלם מן העתיד הבעייתי הזה, והוא מציג את תמונת ההווה של אברהם. הוא האורח, והוא יודע כיצד להתנהג כאורח. הוא מקדים ואומר: גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם. הוא יודע את מעמדו, והוא פונה אל בני-חת בבקשה.
המשא ומתן נעשה בכבוד הדדי, ואולי הוא מזכיר במידת מה את ההצגה המוכרת של התמקחות מסחרית במזרח עד היום. אברהם מקבל בתודה את נכונותם לאפשר לו לקבור את שרה במערות הקבורה שלהם, כנאמר: בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ... אבל הוא כבר חותר לביסוס מעמד עצמאי יותר בקרית ארבע. הוא מבקש לקנות חלקת אדמה, שבה נמצאת מערה המתאימה לקבורה, וזאת, ככל הנראה, אינה משמשת לקבורה ברגע זה. ואברהם מצליח:
יז וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא, הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב יח לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ.
תמימותו וצניעותו של אברהם מאפשרות לנו להניח כי הוא לא חשב על העתיד, ובוודאי לא התכוון לפגוע בזכותם של בני חת על אדמותיהם ועל הארץ שלהם; אבל הסופר המקראי בוודאי חשב על כך, אחרת לא היה מציין בפרטים כה בהירים את אותה רכישה ראשונה של קרקע וכל אשר עליה. וכך, בדיאלוג תרבותי ומכבד בין אורח למארחים, ננעצת יתד עברית ראשונה בארץ כנען.
מה שבוודאי נעלם מעיניו של הסופר המקראי הוא העתיד הרחוק ביותר, שבו ברוך הגבר נכנס למערת המכפלה חמוש בנשק חם, ועושה שם מעשים, הגורמים לאברהם אבינו ואביו להתהפך כמה אמות באדמה שמתחתיו.
עמנואל בן יוסף
פרק כ"ד
י וַיִּקַּח עֶבֶד אַבְרָהָם עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל-עִיר נָחוֹר. יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. יב וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. טו וַיְהִי-הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ. טז וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. יח וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו. כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם-לֹא. כב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם. כג וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן-מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. כה וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם-מָקוֹם לָלוּן. כו וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה. כז וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי.
אליעזר ורבקה - ניקולא פוסן, המאה ה-17
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ
נערוך היכרות עם פרשנות מסורתית לפסוק זה, פרשנותו של ה'כלי יקר', פירוש על חמישה חומשי תורה, שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17:
'וכי עדיין לא ידענו שהוא יושב בקרבו? אלא שבא לתרץ בזה קושיא וזה, כי מסתמא ציוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם, ואם כן, מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל, כי גם המה עובדי ע"ג (עבודת גילולים) כמו הכנעני, על כן אמר: 'אשר אנכי יושב בקרבו', ואמר: 'פן תשיב את בני שמה', כי אמר פשיטא: אם ישא בני אשה מבנות הכנעני, מאחר שאנכי יושב בקרבו, מסתמא גם בני יגור אצלם, ואז יש לחוש שמא ילמד ממעשיהם; ואם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם, אז יש גם כן לחוש (לחשוש) שמא ילמד ממעשיהם; אבל כשישא אשה משם וידור כאן אז ממה נפשך אין כאן בית מיחוש (אין ממה לחשוש), כי מן לבן ובתואל לא ילמד, שהרי לא ידור אצלם, ומן הכנעני לא ילמד, כי לא יהיה לו התערבות עמהם, ואדרבה ישטמו אותו (הכנענים) על אשר לא רצה להתחתן בם. אמנם יש חששא אחרת, והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים, וזה דווקא באותן עבירות הבאים מפאת החומר, כאכילה וזימה וכילות (קמצנות?) וקנאה וכל המידות הרעות הנתלין בחומר. נגעים אלו מתפשטים מהאבות לבנים, ותולדותיהן כיוצא בהם, אבל הע"ג - דבר התלוי בשכלו של אדם - אינו מתפשט מאבות לבנים, כי ג' שותפין באדם, החומר בא מן אב ואם, ולפיכך כל מעשה אבות התלויין בחומר ירשו בנים; אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם, והרי הקב"ה נותן בו נשמה ושכל. למה יתפשט זה מאבות לבנים? על כן היה מרחיק הכנענים, שהיו שטופי זימה וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם, זולת ע"ג, ולא הרחיק לבן ובתואל, שלא היה בהם כי אם פחיתת (חסרון) הע"ג לבד.'
מה אומר לנו ה'כלי יקר'?
א. תכניתו של אברהם היתה למצוא ליצחק כלה מבני משפחתו הארמיים, למרות שהם עדיין שטופים בעבודת אלילים, ולהביאה למגורים עם יצחק בארץ כנען. בדרך זו ימנע גם את השפעתם של אנשי לבן וגם את השפעתם של הכנענים.
ב. הכנענים עלולים להיפגע מכך שמשפחת אברהם תימנע מלהתחתן בהם, אך זה אולי אפילו לטובה...
ג. אברהם חושש פחות מהשפעת העבודה הזרה של משפחת לבן על יצחק, ויש לכך סיבה נוספת. אדם יורש יצרים 'חומריים' מהוריו, אך את התפיסה האמונית הוא מקבל ישירות מאלוהים. מהכנענים יש לחשוש יותר. הכנענים שטופים בזימה ובשאר עבירות יצריות 'חומריות', ונישואים איתם יכולים להוריש לדור הבא נטיות שליליות אלה.
ניסיונו של ה'כלי יקר' להבין את אברהם הוא מעניין מאד. ניכר מרוח הפירוש הזה, שהוא נוצר בתרבות יהודית גלותית, שבה חיו היהודים בחשש מתמיד מפני השפעות הסביבה הנוצרית. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ היה ראש ישיבה בפראג, וברור כי מציאות החיים של דורו היתה שונה ממציאות החיים בכנען יותר משלושת אלפים שנה קודם לכן; ובכל זאת, גם במאה ה-17 היו יהודים שנקלעו, מסיבות פרנסה, לכפרים או לעיירות, שאין בהם יהודים כלל, בדומה, אולי, למציאות החיים בה נמצא אברהם.
עמנואל בן יוסף
אליעזר ורבקה
לוין קיפניס, ידידיה אדמון
נַעֲרָה טוֹבָה יְפַת עֵינַיִם,
הַטִּי כַּדֵּךְ, הַשְׁקִינִי מַיִם.
שְׁתֵה, אֲדוֹנִי, כַּדִּי לְפָנֶיךָ,
אַחַר אֶשְׁאַב גַּם לִגְמַלֶּיךָ.
מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא, בַּת חַיִל,
הֲיֵשׁ מָקוֹם לָלוּן בַּלַּיִל?
אֲנִי רִבְקָה, יֵשׁ בַּיִת לָנוּ,
גַּם תֶּבֶן, גַּם מִסְפּוֹא עִמָּנוּ
חֵן חֵן, נַעֲרָה יְפַת עֵינַיִם,
עַל כִּי הִשְׁקֵית אוֹתָנוּ מַיִם.
נֶזֶם-פָּז הִנֵּה לְאָזְנַיִךְ
וּשְׁנֵי צְמִידֵי זָהָב עַל יָדַיִך.
אליעזר ורבקה
מילוא שור
כאגדת רבקה
בנימין גון, עמנואל זמיר
כְּאַגָּדַת רִבְקָה נִדְבְּרוּ בִּי בְּנוֹת אֲרָם
בְּנוֹת אֲרָם נִדְבְּרוּ בִּי, בְּנוֹת אֲרָם.
בְּנֵי אִמִּי בֵּרְכוּנִי
וַיְּשַׁלְּחוּ אוֹתִי
וְאֶת מֵנִקְתִּי
עַל הַגְּמַלִּים – אַחֲרֵי הָאִישׁ
עַל הַגְּמַלִּים...
בְּנֵי אִמִּי בֵּרְכוּנִי
וַיְּשַׁלְּחוּ אוֹתִי
וְאֶת מֵנִקְתִּי
עַל הַגְּמַלִּים...
אַחֲרֵי הָאִיש
"וַיְּהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרָמִי מִפַּדָּן אֲרָם, אֲחוֹת לָבָן הָאֲרָמִי". אָבִיהָ שֶׁל רִבְקָה הָיָה אֲרָמִי - רַמָּאי, אָחִיהָ הָיָה רַמָּאי וְאַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ רַמָּאִים; וְהַצַּדֶּקֶת הַזֹּאת יָצְאָה מִבֵּינוֹתָם. לְמַה הִיא דּוֹמָה? לְשׁוֹשָׁנָה בֵּין הַחוֹחִים.
"וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.".
כָּל הַנָּשִׁים יוֹרְדוֹת וּמְמַלְּאוֹת מִן הָעַיִן, וְרִבְקָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָּהּ הַמַּיִם, מִיָּד עָלוּ. אָמַר לָהּ הקב"ה לְרִבְקָה: אַתְּ סִמָּן לְבָנַיִךְ, מַה אַתְּ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָּךְ מֵי הַבְּאֵר, מִיָּד עָלוּ, אַף בָּנַיִךְ - כֵּיוָן שֶׁהַבְּאֵר רוֹאָה אוֹתָּם, מִיָּד תִּהְיֶה עוֹלָה.
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא): "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר"
"וַיְּבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" - כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת, הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֲלָהּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה, פָּסַק אוֹתּוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה, חָזַר אוֹתּוֹ עָנָן.
כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת, הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה, פָּסְקָה אוֹתָּה הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה, חָזְרָה אוֹתָּה הָרְוָחָה.
כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת, הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתּוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה, חָזַר.
מבחנו של אליעזר
אליעזר, עבד אברהם, מבקש מאלהים אות שיצביע על הנערה המתאימה ליצחק, בן אדוניו. הוא בעצמו קובע מה יהיה האות, ולמעשה – הוא מעמיד את רבקה במבחן, שתוצאותיו יהיו האות המבוקש.
רבקה בת בתואל יורדת אל המעין, ממלאת את כדה, ועולה בדרך חזרה הביתה. ואז פונה אליה אליעזר ומטריח אותה בבקשה תמוהה – להשקות אותו מים מכדה המלא. הבקשה מוזרה, שכן יכול היה אליעזר לחסוך ממנה את הטרחה, לרדת בעצמו אל המעין, לשאוב בכליו שלו ולשתות לרוויה. וזה המבחן – לסבלנותה, למנהגי הניקיון שלה ולזריזותה – תכונות אשר נחשבו בימי קדם לחשובות מאד לנשים המנהלות משק בית.
ורבקה, שיכולה היתה להציע לו לרדת בעצמו אל המעין ולשתות ככל שיחפץ, אינה תוהה על הבקשה המוזרה, והיא ממלאת את חפצו ברצון. לאחר ששתה האורח לרוויה, נותרו בכדה מים, ורבקה יכולה היתה לשפוך אותם ולמלא את הכד במים חדשים, מהם לא שתה איש זר – מה שמחד היה מעיד על הרגלי הניקיון שלה, אך מאידך היה פוגע באיש הזר. רבקה יכולה היתה להשקות את הגמלים במים אלה, אך גם בכך היה כדי לפגוע באליעזר. רבקה בוחרת בדרך השלישית – היא ממהרת בריצה, מערה את כדה אל השוקת, וממשיכה לשאוב מים עבור גמליו של אליעזר.
וכך עומדת רבקה במבחן המשולש – של הסבלנות, של הניקיון ושל הזריזות. ההמשך – צפוי: אליעזר מעניק מתנות לנערה, מבקר בבית הוריה, מסכם איתם את עניין האירושין, ורק דבר אחד חסר לנו – מי יעמיד את יצחק במבחן מקביל שיצדיק את הסכמתה של רבקה לעזוב את בית הוריה ואת מולדתה ולהינשא לו?
(מני גל, על פי ר' ישראל נג'ארה)
אַבְרָהָם שׁוֹלֵחַ אֶת אֱלִיעֶזֶר לְחַפֵּשׂ אִשָּׁה לְיִצְחָק
איציק מנגר
"אֱלִיעֶזֶר, עַבְדִּי הַזָּקֵן, הַנֶּאֱמָן,
קַח הַמַּטֶּה בַּיָּד,
שַׁנֵּס מָתְנֶיךָ זְקֵנִים, נֶאֱמָנִים,
וּבָאָרֶץ עֲבֹר וּצְעַד!
וּמְצָא לְיִצְחָק'ל שֶׁלִּי אִשָּׁה,
יַעֲלַת חֵן אַחַת בַּדּוֹר,
שֶׁתִּהְיֶה יָפָה כַּחַמָּה בַּיּוֹם,
וְלָהּ כֶּסֶף שָׁמוּר בִּצְרוֹר!
כִּי יִצְחָק'ל הוּא בָּבַת-עֵינִי,
מַמָּשׁ כִּבְשַׂת הָרָש.
הֲרֵי תֵּדַע זֹאת, עַבְדִּי הַנֶּאֱמָן,
קָרָאתָ זֹאת בַּחֻמָּש."
אֱלִיעֶזֶר הַזָּקֵן נוֹהֵם: "אָכֵן",
וּמְחַיֵּךְ לְתוֹךְ הַזָּקָן,
וּשְׁנֵי בַּקְבּוּקִים שֶׁל יַיִן אָדֹם
דּוֹחֵק לַתַּרְמִיל הַיָּשָׁן,
וְכֵן רְקִיקִים זְרוּיֵי פָּרָג,
שֶׁהוּכְנוּ בִּשְׁבִילוֹ לָרֹב,
וּבֵיצִים שְׁלוּקוֹת וְעוֹף צָלוּי –
הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה בְּלִי סוֹף.
"רֶבּ אַבְרָם, שָׁלוֹם!" – וְהוּא הוֹלֵךְ;
הַדֶּרֶךְ בּוֹהֶקֶת כָּל-כָּך.
וְזֶה הַבֹּהַק כָּחֹל וְצוֹנֵן
כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֶה בַּתַּנַ"ך.
אַבְרָהָם אָבִינוּ מֵצִיץ אַחֲרָיו
וְרוֹאֶה: הָעֶבֶד נִבְלָע
בֵּין עֲצֵי דֻּבְדְּבָן שֶׁבַּגַּיְא
עַל כַּנְפֵי רוּחַ קַלָּה.
וְחוֹלֶפֶת בִּיְעָף אִמָּא שָׂרָה
וְזוֹהֵר שְׁבִיסָה מוּל פָּנָיו.
"אַבְרָמְל, מַזָּל-טוֹב!" – וְגָזָה הִיא חִישׁ,
וְעֶצֶב, דִּמְעָה בְּעֵינָיו.
וּזְקָנוֹ הַשָּׂב מִתְבַּדֵּר. כִּבְיָכוֹל
מִטְפַּחַת בָּרוּחַ בַּגַּן.
"מַזָּל-טוֹב, שָׂרָה! אֶת יַלְדֵּךְ לַחֻפָּה
לָךְ לְהוֹלִיךְ לֹא נִתַּן".
וּמִתּוֹךְ הַקַּפּוֹטָה שׁוֹלֵף הַחֻמָּשׁ
וְקוֹרֵא הַסִּדְרָה בְּקוֹל:
"חַיֵּי שָׂרָה" – וְנוֹשֵׁר לוֹ כּוֹכָב
וְעָמֹק בַּגַּיְא הוּא יִפֹּל.
אַבְרָהָם אָבִינוּ מְהַרְהֵר וְשׁוֹתֵק,
מַבָּטוֹ עַל הַדֶּרֶךְ נָח.
הַלַּיְלָה כָּחֹל וּכְמֶשִׁי צוֹנֵן,
כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֶה בַּתַּנַ"ך.
יצחק ורבקה - נחום גוטמן
יצחק פוגש את רבקה
מוטי בר-אור
יצחק הנעקד חתוך בנפשו , ויש מקום להניח כי יצחק נושא עימו את כאב העקידה באשר הוא הולך. יצחק נעלם אחר העקידה והוא מוזכר לראשונה בסוף פרשת חיי שרה במילים : "ויצחק בא מבא באר לחי רואי" ( בראשית כד, סב), אותה באר -מתנת אלוהים, לה זכתה הגר אחר התייבשותה במדבר עם ישמעאל. יצחק שֶׁאַחַר שֶׁבֶר העקידה, לא חוזר הביתה, אלא הולך לריפוי ותיקון אצל הגר. ואותו אל חי שראה את הגר בכאבה - ריפא את יצחק, עד היותו בשל להקים בית, ולפגוש את רבקה.
יצחק פוגש את רבקה בשדה. "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ,וישא עינו וירא..." (פרק כ"ד, ס"ג). בפשוטו של מקרא, אפשר לשמוע את ההתבודדות של יצחק, את הרהוריו לקראת שידוכו והקמת משפחתו. אפשר לנחש כי הפסוק הבראשיתי "על כן יעזוב אדם אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" עולה היטב בשיחתו בשדה. בתוך כאבו הוא מהרהר: מה אני לוקח מבית הוריי, ומה אני עוזב מאחוריי לקראת המפגש עם רבקה?
רבקה נופלת מהחמור בראותה את יצחק. רבקה חששה מלראות את פניו. היא ראתה בו אז את עומק האישיות על כאביה וייסוריה. ממקום ראשוני זה תבין רבקה בעת זקנותם, כי היא חייבת לחבול תחבולה על מנת להבטיח את ברכת יעקב ולא את ברכת עשיו. היה זה רגע מכונן.
על חתונתו עם רבקה נאמר: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו" (פרק כד, סח). כמה טעונים כל חלקי הפסוק הזה. כמה כאב על אמא שנעלמה לו שם בהר - כמה מהולה האהבה לאשה החדשה בנחמת היתמות השרוטה.
מה באמת עורר את אהבתו של יצחק לרבקה / חגית ברטוב
שוב לא היה לי כוח לעבוד, כל הבוקר הטרידו אותי בשאלות על העדרים ואני רק רציתי ללכת לבאר ההיא, היכן שהמים מנצנצים בשעת הצהריים. רציתי לראות את נצנוצי המים, לבד. ככה, כשאני רואה את הנצנוצים אני יכול לדבר איתה, עם אמא שלי, ולספר לה ולשאול אותה מה לעשות עכשיו, ואיך אפשר להמשיך אחרי הכל.
אחרי שלוש שעות בעבודה הרגשתי שעוד רגע אתפוצץ, הודעתי שיש לי עניין חשוב מחוץ לבית ושאחזור בערב. שיסתדרו.
יצאתי והלכתי לשם, לבאר. עד שהגעתי השמש כבר לא הייתה בזווית הנכונה וכבר לא יכולתי לראות את נצנוצי המים. ומרוב שרציתי לדבר איתה לא הצלחתי להירגע, לא הצלחתי להיזכר מה רציתי להגיד לה.
ניסתי לשבת שם בשקט, עצמתי עיניים, ניסתי להקשיב לשקט, ניסתי לראות, רציתי לחיות, רציתי למות.
קמתי משם לפני שאשתגע, התחלתי ללכת מהר, הנשימות שלי מרעישות לי את הכאב, את הגעגוע. הזעתי, חיפשתי מים. לא ידעתי בדיוק איפה אני, כמה התרחקתי. עכשיו הצטערתי שהתרחקתי מהבאר. האטתי את צעדיי, מסתובב, מחפש מים.
פתאום שמעתי דנדון פעמונים, לא הבנתי מה זה, אולי אני הוזה. אבל אז ראיתי מרחוק שיירה של גמלים. "מצוין, בטח יש להם מים" חשבתי, התחלתי ללכת לכיוונם, הלכתי לאט, לא להראות נלהב מדי, שאוכל להתרחק.
לפתע הייתה שם מהומה, התקהלות. השיירה עצרה. כולם הסתכלו עליי, לא הבנתי למה. "אני רק רוצה מים" לחשתי לעצמי, מתלבט אם ללכת משם. "אין לי כוח להסברים עכשיו", חשבתי.
מישהו התקרב אליי, זה אליעזר, שכחתי מאליעזר, אבא אמר לי משהו לפני כמה שבועות, הוא חזר.
מחייך הוא ניגש אליי, קיוויתי שהוא לא רואה, שלא ידע.
"הבאתי לך אישה", הוא אמר לי מחייך, גאה, נרגש, "בדיוק כמו שאבא שלך ביקש".
אם הוא לא היה העבד של אבי הייתי מסתובב ובורח משם "בדיוק כמו..", בשביל מה אני צריך את זה עכשיו? לא רוצה כמו שאבא שלי ביקש.
"אני צמא" אמרתי לו, והוא, מופתע, הסתכל בי ושתק כמו שעבדים שותקים ורק אמר "בוא".
נעצרנו ליד אחד הגמלים והוא הוריד את הכד הגדול, השמש כמעט שקעה.
המים נצנצו.
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ; וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן, וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים, וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה. כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל אֶרֶץ קֶדֶם.
לפנינו תיאור יבש לכאורה של ענף נוסף במשפחת אברהם. ננסה לחלץ מבין הפסוקים כמה תובנות, או לפחות כמה תהיות:
אברהם כבר זקן, בא בימים. אשתו שרה כבר משייטת לה בשמי העולם הבא. האל קיים את אשר הבטיח, ונתן לו, לאברהם, בן משרה, אשתו ה'חוקית'. הבן הבכור, ישמעאל, אשר נולד לו מהגר השפחה, גורש אל המדבר עם אמו, שם קיבל מאלוהים את הייעוד שלו, להפוך לעם גדול, אך מנותק מהייעוד העברי. לכאורה צריך היה אברהם להסתפק ביצחק, במיוחד לאחר שגם אותו כמעט הרג ברוב סכלותו המאמינה. והנה, מוסיף אברהם ולוקח לו אישה חדשה, את קטורה, ולא רק זאת, אלא הוא גם פורץ בסדרה פוריה במיוחד של הולדות. חלק מצאצאי אברהם וקטורה יהיו בעצמם אבות לשבטים וללאומים, מה שהופך את אברהם ממש לאב המון גויים.
חז"ל ניצלו את הסיפור הזה כדי לנקות את אברהם מאשמת גירוש הגר וישמעאל, והם מספרים כי קטורה היא הגר, שהוחזרה הביתה לאחר מות שרה. נו, טוב...
וכעת, לעניין הירושה. את ישמעאל שלח אברהם עם ג'ריקן של מים. זה כל מה שניתן לבכור בניו של אברהם. את כל אשר לו מוריש אברהם ליצחק, הבן היחיד בשושלת אבות האומה. לבני הפילגשים (היו עוד פילגשים מלבד קטורה? האם קטורה נחשבה פילגש? מה משמעות המנוח 'פילגש' בפרק זה? לא נוכל לענות על שאלות אלה) נותן אברהם מתנות ומשלח אותם בעודנו חי אל ארץ קדם, אל המזרח. אברהם סוגר עוד בחייו כל אופציה של מאבק ירושה. הכל עובר ליצחק. בזאת מודגשת הירושה האמיתית העוברת ליצחק בלבד, והיא המשך השושלת. כל האחרים אינם נחשבים.
לא פלא, שבמסורת המוסלמית הקדומה, הרואה גם היא באברהם את אבי האומה הערבית, הסיפור אינו זהה לסיפור המקראי.
עמנואל בן יוסף
קישורים:
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן
פרשת חיי שרה - הרב נפתלי רוטנברג (סרטון הרצאה, מכון ון-ליר)
יצחק ורבקה משחקים ב'אבא-ואמא' - רוחמה וייס
קבצים מצורפים:
למה יצחק לא הגיע להלוויה של שרה - רוחמה וייס
והאיש משתאה - בארי צימרמן תשע"ב
לפרשת חיי שרה - הרב בני לאו