יתרו
פרשת יִתְרוֹ
פרק י"ח
על בדידותו של המנהיג ועל הצורך ביועצים טובים
ד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?... כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם, וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. כג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד, וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.
יתרו מבקר את משה - תחריט נחושת, Luiken Casper, הולנד
כמה בודד הוא המנהיג משה! יתרו חותנו, המגיע לביקור, הוא האורח לרגע, הרואה את הפגע: משה נלכד במלכודת האחריות הכבדה הרובצת עליו כמנהיג, ובהעדר קבוצת תמיכה, צוות מנהיגות, שישקף למשה את גודל הבעיה – הוא לוקח הכל עליו, לא מתוך יהירות, לא מתוך יצר שליטה, אלא כמו שקורה לאנשים רבים שחוש האחריות שלהם מפותח.
בין טיפוס המנהיג הלוקח הכל על עצמו, ובהדרגה מותש מכובד העול, לבין טיפוס המנהיג המבזר אחריות מתוך עצלות, ומתוך שאיפה לחלק בין הכפופים לו לא רק את האחריות, אלא גם את האשמה על מחדלי המנהיגות – בין שני קצוות אלה נמצא הפתרון, הוא שביל הזהב. ויתרו מציע למשה פתרון סביר: משה יביא אל העם את החוקים, וידריך את בני ישראל בקיום מצוות האלוהים. את האחריות לשיפוט, את הבקרה על אי קיום המצוות, יעביר משה לאנשים נבחרים, אנשים שמשה עצמו יראה אותם מתאימים, והם יהוו את הרשות השופטת. זוהי הפרדת רשויות בסיסית, ואנו יודעים כי יש בהפרדה זו יתרונות נוספים, שיתרו אינו מצביע עליהם – ההגנה על העם מפני עריצות השלטון.
המערכת שיתרו מציע, ואשר משה בונה בעצתו, אינה משחררת את המנהיג מהאחריות העליונה. על משה לבחור את האנשים על פי הערכתו אותם כעומדים בקריטריונים – אנשי חיל (פעלתניים? אנשי מעשה? בעלי אומץ? בעלי סמכות וכריזמה?), יראי אלוהים (שמערכת הערכים שלהם תואמת את עולמו הרוחני של משה), אנשי אמת (ישרים ובעלי יכולת שיפוט שאינה מפלה בין איש לרעהו) ושונאי בצע (עמידים בפני הצעות שוחד). אחריותו של משה באה לידי ביטוי בבחירת האנשים וביכולת להרחיק ממערכת זו אנשים שרמתם המוסרית או האינטלקטואלית אינה עומדת בדרישות.
כמו כן תבוא אחריותו העליונה של משה בנוהל, המביא להכרעתו מקרים שאין השופטים הכפופים לו מצליחים להתמודד אתם.
וכעת משה אינו לבד. הוא הקים מערכת שיפוט עצמאית במידה רבה, ובנוסף לכך יש לו יועץ, אדם המשלב שתי תכונות מעניינות המתאימות לתפקיד. מצד אחד הוא מקורב למשה והוא, ללא ספק, רוצה בטובתו; ומצד שני הוא מחוץ למערכת, ואינו שואף לקבל כל טובות הנאה מתפקידו. הלוואי עלינו...
*********
פניני פרשנות
וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָֹה לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.
כותב אבן עזרא: ויחד - מגזרת חֶדְוָה. והיה ראוי להיותו על משקל 'ויפת בסתר לבי', 'וישב ממנו שבי'. רק נפתח החי''ת בעבור שהוא מן אות הגרון. ונשאר הדל''ת דגוש כאשר היה. ולא אדע בכל המקרא אות דגוש בסוף המלה. רק אם היה בג''ד כפ''ת שיתחברו ב' (שני) שְׁוָאִין שהם בסוף.
אבן עזרא מתעמק, בין השאר, בשאלות לשוניות. הפעם עולָה על שולחן הניתוחים שלו המלה המיוחדת 'וַיִּחַדְּ'. הוא רואה את הקשר הסמנטי בין מילה זו לשם 'חֶדְוָה', כלומר 'וישמח יתרו...'. מבחינת המשקל של המילה הוא רואה את הדמיון למילים כמו 'וַיִּפְתְּ' ו'וַיִּשְׁבְּ', אך מציין גם את השוני. ח' היא אות גרונית, ועל כן היא 'נפתחת', כלומר מקבלת פַּתָּח. לכאורה הדגש באות ד' מיותר, אך אבן עזרא סבור, כי דגש זה נועד לציין את הדמיון ל'ויפת' ול'וישב', שם יש לדגש תפקיד. הידע המקראי של אבן עזרא מספיק יסודי כדי לציין, כי אין מילה נוספת על דוגמאות אלה בכל התנ"ך, שבה מקבלת אות אחרונה דגש. שלוש המילים הנידונות מסתיימות באותיות בג"ד כפ"ת, שבהן, כידוע לנו, הדגש משנה גם את צליל העיצור.
גם רש"י מפרש את המילה הזאת בדרך דומה, אך יש לו תוספת מעניינת:
ויחד יתרו - וישמח יתרו. זהו פשוטו, ומדרש אגדה - נעשה בשרו חידודין חידודין, מֵצֵר על איבוד מצרים.
רש"י מודע לכך, שפרשנות איננה מדע מדויק. כלומר – יש מקום גם לפרשנות על דרך הפשט, אך גם לפרשנות על דרך מדרש האגדה.
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָֹה מִכָּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
כותב הרמב"ן: כי בדבר אשר זדו עליהם – פירושו: בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל, ידעתי שהוא גדול מכל האלוהים. וטעם זה, מפני שהשם גזר על ישראל 'ועבדום וענו אותם' (בראשית טו יג) ולא היה על המצרים בזה העונש הגדול, אבל הזידו עליהם, וחשבו להכרית אותם מן העולם, כמו שאמר (לעיל א י) 'הבה נתחכמה לו פן ירבה', וציוה למיילדות להמית הבנים, וגזר עליהם: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (שם כב), ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי.
הרמב"ן מתחיל בפירוש הפשט, והוא מנסח את הפסוק בדרך ברורה יותר, ועונה על השאלה 'מי זד על מי?'. תשובתו: המצרים זדו (זממו בזדון) על ישראל. ומה גדול מכל האלוהים? מזימתם של המצרים היתה גדולה יותר, אכזרית יותר, מתכניתו של האל להביא את בני ישראל למצב של עבדות ועינויים. המצרים זממו גם להשמיד את בני ישראל, כפי שהורה פרעה להשליך ליאור את כל הבנים הנולדים. ומפירוש הפשט לפסוק עובר הרמב"ן לדיון בשאלה המוסרית כבדת המשקל – מדוע הטביע אלוהים את המצרים בים סוף. שאלה זו נשאלה גם על ידי חז"ל, באומרם: 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?' תשובתו של הרמב"ן לשאלה זו טמונה במזימתם הזדונית של המצרים ללכת רחוק יותר ממה שתיכנן האל, ולהשמיד את עם ישראל.
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים, וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.
כותב ה'כלי יקר': תמהו כל המפרשים על שבכל הקרבנות לא נזכר לא אֵל ולא אֱלֹהִים, כי אם השם המיוחד (יהוה), וכאן הזכיר לאלהים. ואומר אני ליישב זה על דרך שכתבנו למעלה, שכל הטובות אשר עשה ה' למשה ולישראל היו בשם אלהים, כי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, וכל הרעות אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היו בשם המיוחד, כי הרשעים מהפכים רחמים לדין, על כן זבח יתרו לאלוהים על כל הטובה, והיה שמח וטוב לב, ונתן הודיה לשמו יתברך על כל הטובות אשר היטיב עמהם, אבל לא שמח על מפלתן של מצרים שנעשו בשם המיוחד, על כן לא זבח לשם המיוחד, כי בזה הראה מחשבתו, שהיה מיצר על אבדן של מצרים, ולכך נקט דוקא לשון 'וַיִּחַדְּ' שיש במשמעותו לשון שמחה ולשון חידודין, כי על הטובות של ישראל שמח, ועל אבדון של מצרים נעשה בשרו חידודין.
חוקרי תנ"ך בכל הזמנים התלבטו בשאלת שמותיו של האל, וביחוד בהבדלים שבין מופעי מילים כמו 'אל' או 'אלוהים' לעומת מופעי השם 'יהוה'. חוקרים מודרנים סבורים שהערבוב שאנו מוצאים במופעי שמות האל במקרא כיום, ערבוב זה הוא תוצאה של עריכות מאוחרות של הטקסט המקראי, וכי בימי קדם היו אלה אלים שונים, שנתמזגו להם בהמשך לדמות אחידה של אל אחד ויחיד. 'כלי יקר' (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המאה ה-17) עדיין אינו נמצא בשלב זה, אבל גם עבורו יש משמעות שונה לשמות אלה. לדעתו (וזה דורש בדיקה מדוקדקת) השם 'אלוהים' בספר שמות מופיע בהקשרים של החסדים הגדולים שהשפיע האל על בני ישראל, בעוד שהשם 'יהוה' מופיע בהקשרים של המכות הגדולות שהנחית האל על פרעה ועל המצרים.
את סברתו של 'כלי יקר' יש לבדוק, ואני לא בטוח אם הקביעה שלו אמינה לאורך הטקסט של ספר שמות, אבל מעניינת התוספת, הקושרת רעיון זה עם משמעות המילה 'וַיִּחַדְּ'. לדעתו מילה זו אוצרת בתוכה שתי משמעויות מנוגדות, ובכוונה תחילה. יתרו שמח על הישועות שעשה ה' לבני ישראל, אך בשרו נעשה חידודין חידודין מששמע על האסון הגדול שנפל על המצרים. מפרשנות זו עולה דמותו של יתרו, כוהן מדיין, והוא מוצג כאן כהומניסט דגול.
עמנואל בן יוסף
מעמד הר סיני
שמות יט י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר אֶל-הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת-הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר אֶל-הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.
שמות כ' א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.
"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט), אָמַר רַב אַבְדִּימִי: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הַהַר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה - מוּטָב, וְאִם לָאו - שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. (תלמוד בבלי, שבת)
וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי
פרק י"ט
כשהייתי קטן, עוד במאה הקודמת, דאגה אמי לכך שאכין עצמי לקראת אירוע תרבותי כמו קונצרט או תיאטרון. חייב הייתי ללכת לנוח בצהרים ולנסות לישון. התקלחתי ולבשתי בגדים נאים לאירוע, ואני זוכר שהכנות אלה הגבירו את ההתרגשות לקראת האירוע והעצימו את החוויה במהלכו.
גם אלוהים ומשה מכינים את העם לקראת מעמד הר סיני. אמא שלי קטנה על ידם... על פי מצוות ה' משה מקדש את העם במשך יומיים - לא מפורט כיצד הוא עושה זאת. המועד נקבע מראש, כך שיש למה לצפות, לקראת מה להתרגש. העם מצווה להתנקות ולכבס בגדיו, להימנע מקיום יחסי מין (עניין תמוה כשלעצמו...) ולהתכנס במקום שנקבע מראש. ההר תחום ומגודר. אסור להתקרב יתר על המידה. את הטקס ינהלו אנשים מוגדרים – משה והכוהנים. האות להתחלת הטקס יהיה 'במשוך היובל', ובמהלכו יופעלו אמצעים אור-קוליים מתוצרת הטבע. בקיצור – לא פחות מטקס הפתיחה של אולימפיאדה, ואולי אף יותר .
הטקס, על כל מאפייניו ופעולות ההכנה לקראתו, נועד לעורר בעם התרגשות, אמונה והרבה יראה ופחד. אין ספק שהטקס ישיג את מטרתו.
************
וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר
אָמַר רַב אַבְדִימִי בַּר חֲמָא בַּר מְחַסְיָא: מְלַמֵּד, שֶׁכָּפָה עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו, שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם! אָמַר רַב אֲחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָה רַבָּה לְאוֹרָיְתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן, הָדָר קִבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב (אסתר ט, כז): 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ', קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר, עַד כָּאן. (שבת פח, א)
מהיכן שאבו חז"ל את הרעיון, שהתורה נכפתה על עם ישראל במעמד הר סיני? אולי מהאווירה המאיימת השוררת בפרק כולו. אלוהים מזכיר לבני ישראל את אשר עשה למצרים, מזהיר אותם מלהתקרב להר ומבטיח מוות למפרים את הוראותיו. מכל מקום, אותה תורה, שבכיתה ב' תפרנו לה עטיפת בד ורקמנו עליה 'תורה אורה', וחגגנו לכבודה את תחילת הלימוד שלה, מוצגת כאן כעסקה שאי אפשר לסרב לה.
לאורך הדורות מנסים פרשנים שונים מהזרם המסורתי לתרץ את הדרך האלימה שבה נכפתה התורה על עם ישראל. והנה מבחר תירוצים והסברים לאירוע הזה ולמהלכיו:
אי אפשר לו לעולם בלי תורה. עם ישראל נבחר על ידי אלוהים לקבלה, וזה לא מותיר לו מרחב תימרון. לו היה הדבר תלוי בבחירתם של בני ישראל, היו יכולים לסגת מבחירה זו, ולהעמיד את מעמד התורה במצב מביך. גם אמירתם של בני ישראל 'נעשה ונשמע', כלומר קודם נמלא את מצוות האל, ואחרי כן נשמע מה הן המצוות, לא מותירה להם כל דרך נסיגה. הרי הם התחייבו לעשות את מצוות האל ללא קשר לתוכנן, אפילו לפני ששמעו מהן המצוות.
במקביל מטפחת התרבות היהודית גם את רעיון הבחירה החופשית בתורה, בחירה שכל דור ודור חייב לבצע בעצמו, ולא להסתמך על מורשת אבותיו או על הברית הכפויה מגבוה. הנה כמה פסוקים המבטאים רעיון זה:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת יְהוָה לַעֲבֹד אוֹתוֹ! וַיֹּאמְרוּ: עֵדִים. (יהושע כ"ד)
וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְהוָה, בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן, אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם, וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְהוָה. (יהושע כ"ד)
לְכוּ, וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם. הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם. (שופטים יט')
איך להסביר את השניות הזאת? הנה כמה רעיונות:
א. בני ישראל החונים בתחתית הר סיני הם עדיין עם עבדים חסר יכולת בחירה. אדון העבדים החדש, הוא אלוהים, אינו בונה על יכולת הבחירה שלהם, שעדיין אינה קיימת.
ב. כמו אחרי טירונות, שבה העיקרון הגדול הוא העיקרון המשמעתי, אי אפשר להמשיך לַנֶּצַח ללא בנייה על ניסיון החיים ועל הרצון האישי של כל מאמין. את הבחירה, שנכפתה על העם בשלב הראשון, יהיה על העם לקבל עליו בהמשך מרצון.
ג. להליכה במצוות ה', כמו גם לעזיבת דרך ה', יש מחירים, אותם ילמד העם בהמשך. אדון העבדים, המעניש באכזריות כל ניסיון למרוד במצוותיו, מתיר לעבדיו רק לכאורה חופש בחירה. דומה הדבר מבחינה מסוימת לבחירה שיש לנו, היהודים, לכאורה, הבחירה בזהות היהודית שלנו. האנטישמים האירופאים לימדו אותנו בדרך הנוראה מכל, שגם אם נבקש לוותר על זהותנו היהודית, לא נוכל להימלט מהגורל היהודי.
לדעתי, הרעיון של מצוות יהדות הנכפות על עמנו מלמעלה הולך שלוב זרוע עם הרעיון ששומרי המצוות יכולים לכפות על החילונים אורח חיים דתי. אין צורך לפרט, מה אני חושב על זה.
עמנואל בן יוסף
כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - יָצְאָה נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ" (שיר השירים). וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשמָתָם - דִּבּוּר שֵׁנִי, הָאֵיךְ קִבְּלוּ?הוֹרִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טַל שֶׁעָתִיד הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים, וְהֶחֱיָה אוֹתָם. (שבת)
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמֹשֶׁה, כְּתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה הָיְתָה, וַחֲתוּמָה בְּאֵשׁ וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵש, וְעִם שֶׁכָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קִנַּח הַקֻּלְמוֹס בִּשְׂעָרוֹ – וּמִשָּׁם נָטַל מֹשֶׁה אֶת זִיו הַפָּנִים. (ירושלמי, שקלים)
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי
זלדה
עשרת הדיברות-חנוך לווין-מלכת האמבטיה
ובבוקר אביב בהיר ונחמד
קמנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
קמנו ועלינו אל הר סיני,
שבו קיבלנו את דבר ה',
עלינו גאים בזמר ושיר
את דבר ה' להחזיר.
מסקנה ראשונה מצורכי הביטחון
זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,
אחריו זרקנו את הדיבר השני,
גם הוא עקב המצב הבטחוני,
אחרי השני, השלישי בתור,
מעשה מובן של מדינה במצור,
ואשר כולל באופן טבעי
בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,
הדיבר הרביעי – והחמישי איתו,
כי הבא להורגך – השכם להורגו,
ומטעם דומה של מלחמת הקיום
נזרק גם השישי זריקת חירום,
והיה זה לכן הכרחי ומוצדק
שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,
אחריו השמיני ועימו התשיעי
שניהם מסיבות של מוראל קרבי,
וכדי לסיים במספר זוגי
צירפנו גם את הדיבר העשירי.
ובבוקר אביב בהיר ונחמד
חזרנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
גוונו זקוף, כתפינו קלות,
נושמים אוויר מלוא הריאות
אפשר לחיות!
הַאִם לְבַדִּי עָלִיתִי
לְהָר חוֹרֵב בְּנַעֲלַיִם מְסֻמָּרוֹת?
וּמִסָּבִיב
אֵין רוֹאֶה, וְאֵין שוֹמֵעַ,
וְאֵין מֵבִין
אֶת הַקּוֹלוֹת?
צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה, עוֹף לֹא פָּרַח
- סְנֶה לֹא בָּעַר.
רָמַסְתִּי
אֶת הָר חוֹרֵב
בְּנַעֲלַיִּם מְסֻמָּרוֹת.
אוּלַי אָנִי שוֹמֵעַ
- אֵינִי מֵבִין
אֶת הַקּוֹלוֹת.
אבינעם מן
יום שבתון - מיוחס לר' יהודה הלוי
ספרד, המאה האחת-עשרה - שתים-עשרה
לחן חסידות ברסלב
יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד
וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בְּהַר הַמֹּר
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר
וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
הָעָם אֲשֶׁר נָע כַּצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בִּבְרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵי רָעָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
פרק כ'
"...אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי... כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי."
ואחרי מופע החתונה המרהיב, זיקוקין-די-נור, תזמורת ובלונים, מופע המלווה גם באפקטים מבהילים למדי, לא משתהה הבעל הטרי, ומראה את פרצופו האמיתי – בעל קנאי, השומר ונוטר על כל בגידה באמונו, ומעניש גם את אמא וגם את ילדיה על כל פגיעה בתדמיתו הבלעדית. הוא גם לא ישכח להזכיר את כל הטובות שהוא גמל למשפחה, ואת מוצאה הנחות של אמא מלפני הנישואין. הניתן להעלות בדמיון טקס נישואין אחר, שבו הברית בין השנים היא ברית של אהבה הדדית, של חמלה ושל מחויבות לעזור?
(עמנואל בן יוסף)
כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הַהַר וּמְחַכִּים
מְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים,
שֶׁלֹּא כְּמִנְהֲגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּים
בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה,
גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,
וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשֹׂא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר
נוֹרָא וְגָדוֹל, וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי
לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים
לַעֲשוֹת זְמַן לְעַצְמִי, לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי
וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַב
שֶׁלֹא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּא
מַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כּלוֹת. הַצִּפִּיָּה
שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה, וְהַתִּינוֹק מַה.
אִישׁ לֹא יָדַע
וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן,
עָבְרָה בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ
שֶׁל כֻּתַּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת
הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת
הַרְחֵק לְמָקוֹם בּוֹ
נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם
לְמָקוֹם בּוֹ לָאַהֲבָה שֵׁם מְפֹרָשׁ
חוה פנחס כהן
מִי שֶׁיַּגִּיעַ יַגִּיעַ אָמַר
מֹשֶׁה וְעָלָה אֶל הָהָר רוּחַ
לֹא נָשְׁבָה יָרַד עֶרֶב עָנָן
כִּסָה אֶת הַהַר הָיָה
מְאֻחָר וְהָעָם הָלַך כֹּה
וָכֹה עוֹד לֹא נָפַל דָּבָר הַלְּוִיִם
עוֹד לֹא זִמְּרוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ
הָיָה חֲזוֹן רָחוֹק וְאִישׁ לֹא
יָדַע כַּמָּה אָרֹך הַמִּדְבָּר וּמַה
בְּסוֹפוֹ הַקּוֹלוֹת עָלוּ וְהֶעָשָׁן
נִפְזַר בְּפַאֲתֵי הַמַּחֲנֶה רָדְפוּ
הַנְּעָרִים כַּדּוּר מֵעוֹר עִזִּים וּבְאֹהֶל
אֶחָד גָּחַן זִמְרִי בֶּן עַמִּינָדָב מֵעַל אִשְׁתּוֹ
הַמֻּתֶּשֶׁת וְלָחַשׁ
לָהּ דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין אֶזְכּוֹר לָךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר אָמַר
כַּמָּה יָפָה אָתְּ אָמַר וְהָאֲוִיר לֹא
זָע וְהַרְחֵק בְּרֹאשׁ הָהָר
מֹשֶׁה בֶּעָנָן אוֹחֵז
בַּלּוּחוֹת מְבֹעָת וְלִבּוֹ
נִשְׁבַּר.
גיורא גריפל
שוב פעם משה
כַּמָּה אוֹפְּצְיוֹת בֶּאֱמֶת הָיוּ לְמֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר יָרַד מִן הָהָר?
הָהָר הָיָה שָׁם אֱלֹהִים וְאָדָם
וְכָל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה וּמַחֲנֵה הָאֳהָלִים וְעָשָׁן הִתַּמֵּר
אֱלֹהִים וּכְבוֹדוֹ הַמָּחוּל וְהַפֶּה הַכָּבֵד וְהַדָּם הַדָּם וַהֲמוֹן
מַבִּיט מַמְתִּין לִרְאוֹת מַה יֵעָשֶׂה אֲנִי מִתְכַּוֵן כַּמָּה
פְּעָמִים אַתָּה יָכוֹל לִנְטֹש מָטוֹס
וְלָתֵת לוֹ לְהִתְרַסֵּק חָשַׁב פַּעַם אַחַת
יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזּוֹ הָיְתָה תְּאוּנָה הָרֶגֶל
מָעֲדָה בֵּין הַסְּלָעִים וְהַלּוּחוֹת נָפְלוּ
וְהַקּוֹלוֹת בְּרֹאשִׁי חָשַׁב אֲבָל כָּעֵת
אֲנִי מַמְשִׁיך עַד הַסּוֹף עַד שֶׁהַמִּדְבָּר
נִגְמָר אוֹ עַד שֶׁאֲנִי מֵת אוֹ עַד שְׁנֵיהֶם
וְאֵין אוֹפְּצְיָה לְאֶרֶץ מֻבְטַחַת בְּמִצְרַיִם
חָשַׁב הָיוּ לִי דַּוְקָא חַיִּים לֹא רָעִים רֹאשׁ קָטָן
וְכָעֵת בִּגְלַל אֵיזֶה סְנֶה בּוֹעֵר אֲנִי תָּקוּעַ
עִם הַחָרָא הַזֶּה עִם הָאֲסַפְסוּף שֶׁפַּעַם
הָיוּ עֲבָדִים וְכָעֵת כָּל אֶחָד מֶלֶךְ וּמִי יוֹדֵעַ בַּסּוֹף
הֵם עוֹד יִתְנַפְּלוּ עַל עַם אַחֵר וְיַעֲבִידוּ
אוֹתוֹ בְּפָרֶך יִבְנוּ לָהֶם פִּירָמִידוֹת
וּוִילוֹת בְּרָמַת הַשָּׁרוֹן וּכְפַר שְׁמַרְיָהוּ
וְאַחַר כָּך יִכְלְאוּ אוֹתָם מֵאֲחוֹרֵי גִּדְרוֹת
הַתַּיִל אֲבָל אֲנִי תָּקוּעַ עִם הַלּוּחוֹת הַלָּלוּ
וְהַיָּדַיִם לְמַעְלָה וְכָל מַה שֶׁאֲנִי צָרִיך זֶה לְהוֹרִיד
אוֹתָם בִּתְנוּפָה וּלְרַסֵּק שׁוּב וְלִגְמֹר
עִם כָּל הָעֵסֶק הַזֶּה אַחַת וּלְתָמִיד מִי
אָמַר שֶׁצָּרִיך לִהְיוֹת עַם לֹא כָּל אֶחָד צָרִיך לִהְיוֹת עַם
הַקּוֹלוֹת בְּרֹאשִׁי לַעֲזָאזֵל חָשַׁב
אוּלַי זֶה לֹא אֱלֹהִים אֶלָּא הַחֹם שֶׁל
הַמִּדְבָּר וְהַזִּמְזוּם
הַזֶּה שֶׁלֹּא נִגְמַר שֶׁל מָטוֹס חוֹצֶה
אֶת הַשָּׁמַיִם זְנָבוֹ
מַעֲלֶה עָשָׁן וְהוּא מִתְרַסֵּק אֶל קַו
הָאֹפֶק
-
גיורא גריפל
הַאִם
לְבַדִּי עָלִיתִי
לְהָר חוֹרֵב בְּנַעֲלַיִם מְסֻמָּרוֹת?
וּמִסָּבִיב
אֵין רוֹאֶה, וְאֵין שׁוֹמֵעַ,
וְאֵין מֵבִין
אֶת הַקּוֹלוֹת?
צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה, עוֹף לֹא פָּרַח
- סְנֶה לֹא בָּעַר.
רָמַסְתִּי
אֶת הָר חוֹרֵב
בְּנַעֲלַיִּם מְסֻמָּרוֹת.
אוּלַי אָנִי שׁוֹמֵעַ
- אֵינִי מֵבִין
אֶת הַקּוֹלוֹת.
אבינעם מן
3.12.1973
הדיברות החסרות
עשרת הדיברות נחקקו באבן, ועל פי המדרש - גם באש, ומאז יש לנו רשימה קבועה וחסרת גמישות של חוקי יסוד המנוסחים כחוקי עשה וכחוקי אל-תעשה. ייחודו של המספר עשר מובן, ומשום כך מעטים מאיתנו הקדישו מחשבה לאפשרות של עיצוב רשימה של תריסר דיברות או יותר. קומיקאי אמריקאי כבר הוכיח על דרך הלצון שכולן מיותרות, ולי נראה די משעמם לשוב ולדון בנחיצותן של הקיימות. אם כן, מה היינו רוצים להוסיף לרשימה? לו ניתן לנו להציע כמה דיברות נוספות, מה הן היו?
הדיבר האחד- עשר: לא תוציא מפיך דבר שקר. המתת הגדולה של השפה, המקשרת בין בני האדם, מאבדת את קסמה ואת תועלתה בחברה בה בני אדם אינם מאמינים למה שנאמר להם.
הדיבר השנים-עשר: התייחס אל כל בני האדם כאל שווים בזכויותיהם, ללא הבדל מין, לאום או גיל. השוני הגדול בין תכונותיהם של אנשים אינו מצדיק אי-שוויון בזכויותיהם.
הדיבר השלושה עשר: בנה ואל תהרוס. את העולם שזכית להיוולד בו וליהנות ממשאביו, חובה עליך לעבדו ולשמרו למען בניך ובני בניך.
הדיבר הארבעה עשר: דורות רבים שחיו לפניך הנחילו לך ידע ואוצרות תרבות, המעשירים את חייך. למד אותם, שמור עליהם, תרום משלך לכל אלה, ושננם לבניך.
הדיבר החמישה עשר: אל תברח מן הציבור. לא טוב היות אדם לבדו.
וכמו שהמספר עשר אינו מספר קדוש או מחייב, כך גם המספר חמישה עשר.
עמנואל בן יוסף
אבי היה אלוהים / יהודה עמיחי
אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.
אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.
זלדה
מתוך 'אור הגנוז'
שאלו לו לר' לוי יצחק מברדיטשוב: כיצד יש לפרנס את הדבר שמשה רבנו, אשר בעניוותו הגדולה ביקש מאת השם שישלח איש אחר אל פרעה, לא סירב אפילו רגע אחד מלקבל את התורה?
הוא ראה – השיב הרבי – שהופיעו לפני השם ההרים הגבוהים, וכל אחד ביקש שתחול עליו התגלות הבורא, אבל הוא יתברך בחר לו את הר סיני הנמוך. על כן קיבל משה בלי סירוב את השליחות, כשראה גם את עצמו נבחר.
אמר ר' אלימלך: לא זה בלבד שאני זוכר איך עמדו כל נשמות ישראל בהר סיני הבוער באש, אלא אני זוכר גם אילו נשמות עמדו בסמוך לי.
על דבר רש"י 'אוזן זו ששמעה על הר סיני "לא תגנוב" והלך וגנב – תירצע', אמר ר' שמלקי מניקלשבורג: עד שלא השמיע השם את עשרת הדברות על הר סיני, היו כל הבריות שומרים על רכושם שמירה מעולה. וכיון שראו הגנבים כך, נמנעו מלגנוב. אבל לאחר שציווה השם על הר סיני 'לא תגנוב', והבריות ראו עצמם בטוחים, התחילו עסקי הגניבה פורחים.
מול הר סיני
יחיאל מוהר, משה וילנסקי
לא אגדה, רעי, לא אגדה, רעי
ולא חלום עובר:
הנה מול הר סיני , הנה מול הר סיני
הסנה, הסנה בוער.
והוא לוהב בשיר
בפי גדודי בנים,
ושערי העיר
ביד השמשונים.
הו, שלהבת יה - עיני הנערים,
הו, שלהבת יה - ברעום המנועים,
עוד יסופר על זה היום, אחי,
בשוב העם אל מעמד סיני.
רעי, זה לא חלום ,רעי, זה לא חלום
ולא חזיון הוזה
מאז ועד היום ,מאז ועד היום
בוער, בוער הסנה.
לוהט בזמר און
בלבבות האל
של נערי ציון
ורכב ישראל.
הו, שלהבת יה - עיני הנערים...
קישורים
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן
קבצים מצורפים
פרשת 'יתרו' - הרב אבי פסקל
שרי עשרות של התורה - הרב רפי פויירשטיין