וזאת הברכה

פרשת 'וְזֹאת הַבְּרָכָה'

מות משה

א וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.

אדם נוטה למות, ובני ביתו עומדים ליד מיטתו לרגע של פרידה, שלא ישכחו שנים רבות בעתיד.

תחילה נזכור לציין, כי רבים המקרים, שמשפחות אינן זוכות לרגע הזה. לעתים קרובות נפטר האדם כשבני משפחתו אינם לידו: במלחמות ובתאונות, במסעות ואף במיתה חטופה ביום שגרה. קורה אף, שאדם נמצא על ערש מחלתו, והוא שוקע אט אט למצב של חוסר הכרה, והרגע הזה, של פרידה אינטימית אפשרית, חלף לו, ולא ישוב.

אך באותם מקרים, שהפרידה אפשרית, מנסים בני המשפחה האוהבים, אם שורה האהבה ביניהם, להעניק לגווע בשעותיו האחרונות עוד מחווה של אהבה, עוד עידוד וחיזוק לקראת הבלתי נמנע, עוד אישוש לכך שיזכרוהו תמיד.

ומהי אותה מחווה של ברכה, שמעניק הגווע לבני משפחתו? מה בכוחו של אדם, הנמצא ברגעי חולשתו הגדולים ביותר, לברך, כלומר להשפיע על עתידם של הקרובים לו?

אצל המאמינים באל – הברכה היא בקשה מהאל, שיעניק הוא בכוחו הגדול רווחה ושפע, ביטחון ומחסה, למי שאנו חפצים ביקרו.

האם יש כוח מיוחד לברכה של הנוטה למות? האם האל שומע תפילתם של הגוועים?

על פי התורה – אלוהים מקשיב לתפילתם, לשוועתם ולמצוקתם של החלשים והסובלים דווקא. מספר פעמים מוזכרת שוועתם של בני ישראל העובדים את פרעה, והיענותו של האלוהים לקריאת מצוקה זו. רק לפני מספר פרקים הוזכרה היענותו של האל לשוועתו של האביון המנוצל על ידי בעל הזרוע: "... וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא...". זו היתה, ככל הנראה, תחושתם של אנשים אף לגבי תפילתו של הגווע למות. ברכתו, שהיא, כאמור, תפילה לאל שידאג לבני המשפחה לאחר מותו, יש לה כוח.

נוסיף עוד כי יש בבני אדם ציפייה לכנות מדבריו האחרונים של הגווע למות. לכנות יש כוח, לא רק מבחינת השפעתה על האל, אלא גם מבחינת השפעתה הישירה על השומעים.

בתרבויות שונות, ואף בזו שלנו, מאמינים אנשים, כי הקרובים לנו, הנמצאים בעולם שכולו טוב, משגיחים ושומרים עלינו מלמעלה.

כך או כך, הברכה, שמברך אותנו מישהו יקר לנו ברגעיו האחרונים, מלווה אותנו עוד זמן רב, והיא יקרה ללבנו מאד.

**********

יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

שלושה מקומות מוזכרים בפסוק זה: סיני (הר סיני?), שעיר (אדום?) והר פארן (רכס ההרים שממערב לערבה, בין מדבר צין למדבר פארן ולנחל פארן?). פרשנים מוקדמים רואים את שלושה המקומות האלה כמציינים את נתיב נדודי ישראל במדבר – בין הר סיני, יהא אשר יהיה מקומו, לבין ערבות מואב.

כדאי להרחיב מעט את קשת האפשרויות שפסוק זה מציג בפנינו.

נתחיל בסיני. יש המשערים כי השם לקוח משמו של אל הירח האכדי - סין , אל בעל חשיבות מרכזית אצל עמי המדבר. פרופ' ישראל קנוהל מציע, שהשם 'סיני', למרות שהוא קשור לאזור מדברי שבין ארץ כנען למצרים, משמר זיכרון לאלוהות אכדית, שהשבטים השמיים מתקופת אברהם אבינו הביאו עמם לארץ כנען, אלוהות שהתמזגה מאוחר יותר עם אלים ממוצא מדייני, ואשר היתה מוכרת בתקופת המקרא הקדומה בשם יהוה, כמו בפסוק שלנו. אם נכון הדבר, ו'סיני' בצפון מקורו, הרי שקשר זה נמחה לחלוטין, או שהוא משוקע עדיין בפסוקי מקרא קשים להבנה, כמו מזמור ס"ח בתהלים, בו עוסק קנוהל ביסודיות.

הפולחן המדייני, שהשפיע, על פי תיאוריה זו, רבות על ראשית הדת העברית המקראית, היה שונה במאפייניו מהפולחן הכנעני, לא רק בשם 'יהוה' לעומת השם 'אל', אלא גם בחוויית האש, תולדה של אירועים וולקניים באזורי המדבר, לעומת הגשם, הקשור באלים הכנעניים, ובמיוחד בבעל, שנערץ על יכולתו להביא גשם לארץ כנען הצמאה.

נזכיר פסוקים מקראיים נוספים, הקושרים את יהוה לסיני, לדרום המדברי ולאש:

שופטים ה': ד יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה: זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

האל יהוה מוזכר כאן בצמוד לשעיר, לשדה אדום ולסיני. האירועים הקוסמיים המלווים את יהוה הם שילוב של רעש אדמה (ארץ רעשה), התפרצויות וולקניות (הרים נזלו) וסופות גשם.

חבקוק ג': ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה. ה לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.

גם בפסוקים אלה מספר חבקוק קשור האל 'אלוה' (ולא יהוה) בתימן (דרום) ובהר פארן. האירועים הקשורים בהופעתו נראים כהתפרצויות וולקניות או כרעש אדמה.

יתכן ופרופ' קנוהל צודק, ולפנינו עדויות על התמזגות של פולחנים קדומים – מסופוטמיים או אכדיים, כנעניים ומדייניים – התמזגות שהשאירה שרידים בשירות קדומות כמו תהלים ס"ח, שירת דבורה ו'זאת הברכה'. נביאים מאוחרים יותר, כחבקוק, כבר השתמשו בביטויים קדומים אלה כמרכיבים נמלצים של תיאורי הופעת האלוהים.

ככל שהתרחקו קוראי התנ"ך מתקופת כתיבת פסוקיו, הלכו הפרשנויות ועשו חופש לעצמן, כמו המדרש הבא:

כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: מסיני בא - זה לשון עברי; וזרח משעיר למו – זה לשון רומי; והופיע מהר פארן – זה לשון ערבי; ואתא מרבבות קדש – זה לשון ארמי" (ספרי, דברים).

ורש"י מוסיף את הגרסה הפרשנית שלו: "מסיני בא" - יצא לקראתם, כשבאו להתייצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר 'לקראת האלהים', למדנו שיצא כנגדם. "וזרח משעיר למו", שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה, ולא רצו. "מהר פארן", שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו. "ואתה" לישראל.

דברים לד

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

משה עולה לסיים את חייו על הר נבו, על פני ירדן ירחו. שם, בראש ההר, מראה לו אלוהים את כל הארץ הרחבה המובטחת לבני ישראל. זהו רגע בעל משמעות עמוקה וטראגית עבור המנהיג, שנשא על כתפיו, במשך ארבעים שנה, גם את עמו קשה העורף, וגם את אלוהיו, שקשר את העם ואת משה בעבותות של ברית המבטיחה לתת והמאיימת לקחת. לקראת סיומם של חיים כה תובעניים, בהם חייב היה משה לבלוע הרבה צפרדעים, ולהוכיח מגוון תכונות של מנהיג הסותרות אחת את רעותה, אנו מצפים לטקס של הענקת תעודת כבוד ויקר לאיש היקר הזה, עליו נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מאומה מזה אינו קורה! רגע פרידתו של משה מהחיים מתרחש בבדידות גדולה של האיש, שחי את מצוקות עמו בכל רגע ורגע של חייו הבוגרים. אם יש מישהו אתו, זה האל בו הוא מאמין, ושאת דבריו הוא מדמה לשמוע ממרחק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". ומשה הזקן, לבו קשוב, והוא מצפה לאל שיתקרב ויבוא, שיביע תודה והערכה על מסכת החיים הכבירה שחי, אך מולו, מעבר לנחל, הוא רואה במטושטש את האל המוכר עד לכאב, תמיד מרוחק וקשה, תמיד מאוכזב וחסר סבלנות, והמרחק ביניהם הולך וגדל. אלוהים איננו אתו. הוא נמצא כבר מעבר לירדן, ממהר למשימה הבאה. ומשה הבודד, שראה את הארץ המובטחת ונתבשר פעם נוספת כי אליה לא יבוא, וכי בהמשך הסיפור הוא כבר לא ייקח חלק, פורש כפיים גדולות ובודדות, ואת לבו ממלא עצב נבו.

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

(רחל בלובשטיין)

********

'מבצע נבו'

מסמך חסוי – לא להעברה!

לכל מי שמוסמך לקרוא מסמך זה:

אור ליום ג' התפשטה השמועה, כי משה רבנו מת. העובדות הגלויות לכל היו היעלמותו של הנ"ל כבר בלילה שלפני כן. מלאכי חיפוש והצלה שיצאו כבר בחצי הלילה לנסות לאתרו, העלו חרס בידם. משה לא השאיר כל עקבות. כאן נכנסנו אנו לתמונה, צוות המלאכים למבצעים מיוחדים. לאחר מאמצים מרובים, שכללו גם שיטות סריקה וחיפוש משוכללות, שיפה השתיקה להן, נמצא המנוח קבור במערה קטנה ולא מוכרת, מרחק הליכה של עשרים דקות מפסגת הר נבו, שם נראה לאחרונה בחברת רבש"ע. הממצאים בשטח היו מפתיעים ביותר. בסביבות המערה לא נמצאו כל עקבות, המוליכים אליה או ממנה, והמומחה הפורנזי שלנו העלה השערה פנטסטית, כאילו משה קבר את עצמו. הזוי ככל שזה נשמע, לא יכולנו למצוא עד עתה כל הסבר אלטרנטיבי. אלוהים עצמו, שיכול היה להיות מעורב במעשה, ממלא פיו מים, ואנו נאלצים לכבד זאת. עם זאת, קל היה להבחין שמשמצאנו את הנ"ל, לא הראה ריבונו שביעות רצון מהתגלית, ועד מהרה קיבלנו פקודת משימה חדשה – להעביר את גופת הבר-מינן למקום אחר, ולעשות זאת בלי שיוודע הדבר. לאחר כמה שעות של התלבטויות, בהן נבחנו אופציות שונות לביצוע המשימה החשאית הזאת, הוחלט לחפור מנהרה תת-קרקעית, שבתוכה נוכל להעביר באין רואים את המנהיג המת למקום חדש. צוות מלאכי מנהרות, שאך זה סיים משימה דומה בגבול הצפון, נרתם למשימה, לאחר שכל חבריו הושבעו למלא פיהם מים באשר למשימה שהוטלה עליהם. האתגר הטכנולוגי היה לא קטן, שכן אתר הקבורה הסופי שנבחר, מערת המכפלה שבחברון, היה מרוחק כ-30 ק"מ מהר נבו, ותוואי המנהרה המתוכנן היה מסובך טופוגרפית. הבוקר השלמנו את המשימה, וגופת המנהיג הובאה אחר כבוד למערת המכפלה, לשכון שם לצד שלושת האבות וארבע האימהות. המבצע הושלם ללא כל מעורבות של אמצעי התקשורת, שלשמחתנו היו ממוקדים ביומיים האחרונים ביורש, יהושע, שכינס מסיבת עיתונאים וסיפק כמה הצהרות דרמטיות בעניין ההכנות לפלישה לארץ כנען. צוותי המלאכים לאיתור נעדרים ולחפירת מנהרות יוצאים בשעה הקרובה לחופשה רגילה, כשכל אחד מחברי הצוותים מוחתם לפני יציאתו על הצהרת סודיות. אין להפיץ או להעתיק מסמך זה בשום אופן.

על החתום: גבריאל, מצ"ח (מלאך צוות חיפוש).

א וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד עַד-דָּן. ב וְאֵת כָּל-נַפְתָּלִי וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ג וְאֶת-הַנֶּגֶב וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד-צֹעַר. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי יְהוָה. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל.

בשעה שהגיעו ימי משה להיפטר מן העולם אמר לו הקב"ה: "...הן יקרבו ימיך למות" – אמר לפניו: ריבונו של עולם! אחר כל היגיעה הזו אתה אומר לי: הן קרבו ימיך למות? "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי יה" (תהילים קי"ח)

אמר לו הקב"ה: "אי אתה יכול – "כי זה כל האדם" (קהלת י"ב, י"ג)

אמר משה: ריבונו של עולם! דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, כשאכנס וְיִבָּקְעוּ כל השערים שבשמים וכל התהומות, וְיִרְאוּ שאין זולתך! מניין? שנאמר (דברים ד) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד!"

אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "אין עוד" ואף אני אומר (ל"ד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות... ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". (דברים רבה י"א, ח)

"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." זה עניין נפלא מאד, כי התורה ביארה היטב מקום הקבר, ועם זה סיבב ה' שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מן האנשים. והנה עשה זה ה' יתברך, כי אולי אם נודע המקום טָעֹה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. (רלב"ג - רבי לוי בן גרשון, פרובנס, 1288 – 1345)

"וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה." להודיע שאין ראוי להתאבל על האדם יותר מדי, ואף על פי שהיה גדול המעלה. הלא תראה כי משה רבנו, עם גודל מעלתו בממשלה וּגְדוּלָה, לא הסכימה התורה שיהיה ימי בכי אבלו כי אם שלושים יום כמספר ימי בכי אהרן. (רלב"ג)

"ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ' כ"ט) – גדול מה שנאמר באהרן יותר ממה שנאמר במשה: במשה לא בכו אותו כי אם האנשים, אבל באהרן בכו אותו האנשים והנשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשיב שלום בין איש לאשתו ובין אישה לחברתה.

וכך כתוב (מלאכי ב', ו): "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון". ומה אהרן היה עושה? כשהיה שומע שהיו מריבים שני בני אדם או איש ואשתו, היה הולך אצל אחד מהם והיה אומר לו: "חברך בא אצלי וּמְטָרֵף על לבו על שהכעיס אותך, ופייס ממני שאבוא אצלך, כדי שיבוא אצלך ותמחל לו". ולא היה זז ממנו אהרן, עד שהיה מסיר כל השנאה שבלבו, והיה משליך ביניהם שלום והולך. וכשהיה פוגע לחברו (אותו איש שהתקוטט עם חברו), היו מחברין ומחבקין זה לזה, ומנשקין זה את זה; וכן היה כל ימי אהרון עליו השלום, וכן מידתו. כשהיה שומע שיש מריבה בין איש לאשתו, לא היה זז מביניהם, עד שהיו עושים שלום.

לכך בכו לאהרן האנשים והנשים, אבל למשה רבנו עליו השלום בכו הזכרים לבד. ועוד: כי משה היה אומר "יקוב הדין את ההר" (לפי סנהדרין ו) ואהרון מטיל פשרה בין שני בעלי דינין. (הוצאת שלמה בובר, פרשת חוקת)

שאל המלאך את ה' בתמיהה: "משה היה שלך בחייו, וגם במותו שלך הוא, אם כך למה אתה מצטער כל כך על מותו?" ענה לו ה': "משל למלך שכעס על בנו פעמים רבות. בכל פעם שרצה להעניש אותו, באה אמו של הבן לפני המלך, התחננה ובכתה שיסלח לו המלך והצילה תמיד את בנה מעונש. כשמתה אשת המלך בכה המלך והצטער לא רק על מותה של אשתו אלא גם על בנו שנשאר בלי תומך ומציל, בלי אם אוהבת שתגן עליו מכעס ומעונש. עכשיו כשמת משה, מי יגן על עם ישראל? מי יבקש שאסלח להם ולא אעניש אותם?"

משה רבנו במרפאת-עינים

משׁה שׁפריר

"וַיְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים" (שמות לג,11)

אוּלַי כָּךְ אָמַר הָרוֹפֵא לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּמִרְפְּאַת הָעֵינַיִם

שֶׁבְּבֵית-הַחוֹלִים-שָׂדֶה, אֲשֶׁר הוּקָם בְּסָמוּךְ לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:

"לְאַחַר שֶׁרָאִיתָ אֶת אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים בְּפִסְגַת הַר-סִינַי

- מָה הַפֶּלֶא שֶׁאַתָּה מִתְלוֹנֵן מֵאָז עַל כְּאֵבִים בָעֵינַיִם.

בְּכָל-אֹפֶן, לְאַחַר בִּדִיקָה קַפְּדָנִית וּמַעֲמִיקָה

אָנוּ מָצָאנוּ, כִּי בִּשְׁתֵּי הַעֵינַיִם שֶׁלְּךָ

הַקַּרְנִית שְׁקוּפָה, הָאִישׁוֹן עָגֹל

וּמֵגִיב, יֵשׁ גֵּרוּי קַל בַּלַּחְמִית,

הָעֲדָשָׁה הַזְּגוּגִית צְלוּלָה,

אֲבָל קַיֶּמֶת בָּהּ קְצָת בְּלָיָה

לֹא-חֲמוּרָה שֶׁל עֲכִירוּת מְעַטָּה.

פְּרָט לְהַפְרָעוֹת קַלּוֹת אֵלּוּ - עֵינֶיךָ דַּי טוֹבוֹת

וְתוּכַל לִרְאוֹת הֵיטֵב אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

בַּזְּמַן שֶׁתַּגִּיעַ וְתַעֲלֶה לִמְרֹומֵי הַר נְבוֹ

לְהַשְׁקִיף עָלֶיהָ, אֲבָל אֵלֶיהָ לֹא לָבוֹא".

הערת אזהרה

מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה עֵינֶיךָ צוֹבְעוֹת אוֹתָהּ

יָרֹק זוֹרֵם

אַךְ הִיא לְבָנָה עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן

אוֹכֶלֶת אוֹהֲבֶיהָ.

אֶל תֶּרֶד לַבִּקְעָה כִּי לֹא תְּחַיֶּינָה.

אַל תִּכָּנֵס בִּשְׁעָרֶיהָ

עָלֶיהָ אַל תָּבוֹא

אוֹהֵב

דּוֹמֵם

וְחוֹלֵם

הִשָּׁאֵר בִּנְבוֹ

.

חנה קב רוט

ההפטרה יהושע א

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם, עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה - אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה - אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ג כָּל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם נְתַתִּיו, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-מֹשֶׁה. ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל, נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ, יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם. ה לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה עִמָּךְ. לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. ו חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.

סיפור חייו של משה ארוך ומרתק, והוא גם סיפורו של עם היוצא מעבדות לחירות, מקבל את התורה ואת הייעוד הלאומי המצורף אליה, והולך במדבר ארבעים שנה אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל. אפילו הפרק האחרון בחיי משה מפורט מאד. נראה כי התורה מתקשה להיפרד מהאיש ומתקופתו.

אך ספר יהושע מתחיל בתנופה: עִם משה תמו גם דפי התורה, ותמה תקופת הנדודים במדבר. יהושע הוא איש התקופה החדשה, והוא מביא עמו את מה שמשה, עם כל יכולותיו הרוחניות והמנהיגותיות, לא יכול היה להביא. לפתע מתבהרת המשימה של הכניסה לארץ. בצו קצר ומזורז מקבל יהושע מידי אלוהים את הוראות הפעולה: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם, עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה! לפתע משתחרר משהו שהיה תקוע זמן רב, ואפשר לצאת לדרך!

עמנואל בן יוסף

מתוך 'דְּבָרִים אַחֲרוֹנִים'

ציפי לוין בירון

אלֱהֹיִם קוֹרֵא: "מֹשֶׁה עֲלֵה הַבָּיְתָה לְהַר נְבוֹ".

מֹשֶׁה דּוֹחֶה, מַשְׁכִּיחַ, לֹא שׁוֹעֶה

וְכוֹתֵב סֵפֶר דְּבָרִים שָׁלֵם.

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַכֶּה בְּסַבְלָנוּת אֱלֹהִית.

שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה כְּמוֹ אַהֲרֹן, לִפְשֹׁט אֶת הַבְּגָדִים וְלָמוּת.

דברים סוף

אנו חוזרים אל פסוקים מפרק ל"א, ומביטים בהם מתוך בחינת הזמנים, זמן משה הנפרד מעמו ערב הכניסה לארץ כנען, וזמן 'המבט לאחור' על אותם אירועים שכבר התרחשו בארץ זו:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא, וַעֲזַבְתִּים, וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים... כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל, וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן, וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי... כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.

אחד המאפיינים הבולטים של ספר דברים הוא עניין הכנת עם ישראל לקראת הכניסה לארץ כנען. בדברי משה לעם נמצא, מחד, התייחסות לעבר, לאותות ולמופתים שעשה אלוהים לעמו במצרים, לדאגה שדאג לרווחתו של העם בזמן הנדודים במדבר, כמו גם לחטאים שהעם הספיק לחטוא כלפי אלוהיו בתקופת ביניים זו שבין עבדות מצרים להתנחלות בארץ כנען; ומאידך – נמצא בספר דברים הנחיות להתנהגות העם על אדמת הארץ המובטחת, כמו גם תחזיות עתידיות בדבר הקשר הבעייתי שבין העם לאלוהיו.

אפשר להמשיך ולהביט בספר דברים, כאילו מתעד הוא דברים שבאמת נהגו ונאמרו עוד לפני הכניסה לארץ. אם כן, הרי שעלינו להתמודד עם שאלות קשות בדבר חופש הבחירה, שלכאורה ניתן לעם, בעוד שאלוהים כבר יודע מראש, שהעם יבגוד בו. איך זה מסתדר עם 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע'?

אך יותר הגיוני להניח, כי ספר דברים נכתב דורות רבים לאחר הכניסה לארץ כנען, בשלהי מלכות יהודה, וכי את הידיעה מה היה מאז הכניסה לארץ ועד אותו זמן כתיבה מעצב סופר דברים כדברי נבואה של האל, היודע כבר באותו רגע מוקדם מה יהיה בעתיד. נשים לב, כי התחזיות העתידיות של האל לגבי עם ישראל מופיעות בטקסט זה כשהן מנוסחות בזמן עבר, כאילו כבר התרחשו. למעשה זה סיכום של תקופה, שבצד ההצלחות שלה היו בה, בעיקר, כישלונות – הכישלון להוריש את כל עממי כנען והכישלון להתרחק מפולחני העבודה הזרה. אפשר לנסח את המסר של הספר כנזיפה על חטאי העבר, וכהכרה בכך, שחטאים אלה הביאו למצבו העגום של העם בהווה. העונש הגדול ביותר על החטאים הדתיים של העם הוא ההשתעבדות לממלכות אדירות של גויים. גם תקופות ארוכות של בצורת או מגיפות ושאר פגעי טבע נכללים במכות שהנחית אלוהים על העם, על פי הסופר, בשל בגידתו בברית.

עיצוב ספר דברים כדברי נבואה לעתיד, נבואה שחלקה כבר התגשם, וחלקה עלול להתגשם, אם העם לא ישנה את דרכיו, עיצוב זה מגבש ומנסח כמה אמונות:

א. אלוהים מניע את גלגלי ההיסטוריה.

ב. אלוהים יודע מראש מה יהיה בעתיד.

ג. יש קשר סיבתי בין חטאינו הדתיים לבין מצבנו המדיני והכלכלי בהווה.

ד. אנו עדיין יושבים על הארץ שהובטחה לנו, ולמרות שחטאנו רבות, אלוהים הרחמן עדיין לא סילק אותנו מהארץ, כמו שאיים.

ה. התחזית לעתיד פסימית למדי. אלוהים ידע מראש כי נכזיב, מה שמקטין את הסיכוי שבעתיד נתקן דרכינו.

מה בין היסטוריוסופיה זו, המבוססת על רעיון הנהגת העולם על ידי אלוהים, לבין הניתוח ההיסטורי של התקופה שבין ההתנחלות בארץ לזמנו של יאשיהו, ניתוח המביא בחשבון עליה ונפילה של מעצמות אזוריות, ואת השפעתן על ישות לאומית ודתית קטנה וחלשה על אדמת אותו גשר יבשתי בעייתי שבין מסופוטמיה למצרים? אותה אמונה דתית, בה החזיק, ככל הנראה, המלך יאשיהו, היה בה הרבה פחות ריאל-פוליטיק מאשר הגישה המדינית שהוביל המלך מנשה, החוטא הגדול על פי התנ"ך, גישה שזיכתה אותו ואת ממלכת יהודה בעשרות רבות של שנות רגיעה מדינית.