פרשת בְּרֵאשִׁית

בסימן הבריאה, התפילה לגשם ומעשה קין והבל

ושוב מתחילים מחדש, בפרשת בראשית. מסורת שאינה מתעייפת, וכמו ספירלה – מתקדמת במעגלים. סבה על צירה ושואפת להתחדש באותו הזמן. ובכל שנה, מבראשית, ניתנת לנו ההזדמנות לקרוא את התורה מחדש. לברוא מתוכה פרשנויות חדשות, לדרוש מבראשית ולהאיר את עולמנו מזוויות מבט חדשות. בכל שנה מהדהדת בנו מחדש השאלה האלוהית אל האדם, אַיֶּכָּה. ובכל שנה, מבראשית, ניתנת לנו ההזדמנות להיענות לקריאה. לא להתחמק ולא להתחבא. להבין מחדש כמה כאב יש במלים כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. להתמודד מחדש עם ההבנה כי אִם נֵיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא נֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. ולזכור את המתח התמידי בין "אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" לבין "אַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".

העולם נברא בששה ימים, ובסופם נברא האדם, בצלמו ובדמותו. ועד סוף הפרשה כבר יִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

ושוב, מבראשית: חיים ומוות, בריאה ויצירה, עצב עמוק ותקווה גדולה.

וחיינו, כמו התורה – מדרש ארוך ואינסופי.

מחדש, כל שנה.

איתמר לפיד.

בראשית א

א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד. ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.

אדם וחוה בגן-עדן - מיכלאנג'לו

מדוע אלוהים לא חתם את שמו בשולי הבריאה?

· יאיר זקוביץ

א. שמות רבים לאלוהים. עודנו נמלך בדעתו באיזה מהם יעוטר מעשה ידיו: אל שדי, אלוהי השמים ואולי פשוט אדוני, פג טעמה של חתימה.

ב. חתימת היוצר מכסה, מצלקת, את עין התמונה.

ג. אלוהים עניו מאוד. אפילו על התורה לא טבע חותמו.

ד. אלוהים היה כאיש נדהם. נשמה לא נותרה בו. יפי הבריאה הכריעהו.

ה. "וירא אלהים את אשר עשה, והנה טוב מאוד". על משכבו בלילה, כירסם בלבו הספק. תהום רבה פעורה בין אמר ועשה.

ו. אלוהים למד בדרך הקשה: אין להכביר בפרטים על הבד. מוטב היה לה, ליצירה, ללא ברואי היום הששי. אלוהים מתנחם: "יום יבוא, והם ימחקו את עצמם".

ז. אלוהים ידע: "ביקורת תהיה", וחשש. יוצר בראשית דרכו.

ח. אלוהים ביקש לנסות את ברואיו: היוכר סגנונו? ושמא יטעו ויאמרו כי זאוס ברא, או בעל, או כמוש?

ט. "נעשה אדם בצלמנו". שרפים, מלאכים וכרובים עשו עמו במלאכה. לא לבדו נטה שמים. לא לבדו רקע ארץ.

י. אדם וחוה נבראו, וכרגע הלינו, והעציבו את רוח יוצרם. עודנו ניצב לו עמם, קולמוסו בידו, יצתה בת קול והכריזה: ריבונו של עולם, באה שבת.

יא. תבל עודנה תופחת, מעלה ומטה, פנים ואחור. לא תם ולא נשלם.

יב. "הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבם". תבל אינה אלא רישום ראשון, מרומז, מהוסס. לעתיד לבוא: "עולם חסד ייבנה".

יג. יש אומרים שחתם את שמו על צדו האפל, הקר של הירח. ואולי תבל ומלואה, הארץ וכל יושביה, היא חתימת ידו?

בראשית סוף – דודו פלמה

מָה רַב הַפִּתּוּי לְשַׂרְטֵט בִּבְרֵאשִׁית אֶת

דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ הַצּוֹרֵב מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית.

מִן הַהִתְלַבְּטוּת הָרִאשׁוֹנָה בֵּין

תֹּהוּ לְבֹהוּ הוּא קַיָּם לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ

מֵעַל לִזְמַנּוֹ הָאֲרָעִי שֶׁל הָאָדָם

בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה,

בִּשְׁמוֹ יְהֹוָה הוּא אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה.

רַק תְּנוּ לוֹ וְהוּא כְּבָר יִמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה

עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהֵם נִשְׁטָפִים

בְּסַעֲרַת עֶרְגָּתוֹ הַקָּרָה יִמָּחוּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

רַק נִיחוֹחַ דַּם הַקָּרְבָּנוֹת יַשְׁקִיט

עוֹד מְעַט אֶת שְׁאוֹן קִצְפּוֹ הַמַּחֲרִיד.

כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהַרְהִיב וְלוֹמַר –

זֶה סֵפֶר נוֹרָא עַל אֱלֹהִים וְהַדָּם.

אֲזַי חֶרֶשׁ יִזְדַּקֵּף בֶּן עֲזַאי וְיִלְחַשׁ –

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם.

השקט לחץ ולחץ. לחץ והעיק. השקט – והחושך. עלטה. דממה ואפלה. היה בהן משהו. זע ונע. לא היה קול, לא הייתה צורה, אבל כאילו משהו זע ונע. החושך והדממה לחצו, לא נוחים, לא נעימים, ובתוכם כאילו חיו הדברים. לא ברורים, מגומגמים, כמו אצות, פרחים, נמרים, סלעים, ילדים – עולמות שלמים נוצרו והתנגשו בדממה האפלה. או בתוכו. שוב אי-אפשר היה להבדיל בינו ובין הדומיה והעלטה. שמשהו זע בתוכה, שמשהו חייב לפרוץ מקרבה, שיש הכרח בדברים שבה, שאי-אפשר לעמוד בלחץ שלה! ובדיבר נורא אחד קרע לעולם את השקט והחשכה:

יהי אור!

אבינעם מן

אור בקצה המנהרה - דודו פלמה

-----------------------

בְּמֶשֶׁךְ כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִין הָאֱנוֹשִׁי,

אֶת הָאוֹר שֶׁבִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה

בָּרְאוּ אֲנָשִׁים שֶׁהֵבִינוּ

שֶׁאֵין שׁוּם אוֹר

בִּקְצֵה

הַמִּנְהָרָה

וַיֵאוֹר עַמּוּד הַשַּׁחַר – אברהם חלפי

וַיֵאוֹר עַמּוּד הַשַּׁחַר. וַיִדְעַךְ בְּחֵיק עָנָן.

וְהָאוֹר עָצַם לָרֶגַע שְׁתֵּי עֵינַיִם רַחוּמוֹת.

יֶלֶד רַךְ הָיָה הַנֶּצַח וּלְלֹא עָווֹן סָאַן,

עַד אֲשֶׁר חָטָא מְאֹד.

אִילָנוֹת בְּגַן הָעֵדֶן גִּלְגְּלוּ שִׂיחַת אַחִים.

אֲפִילֵי פִּרְיָם אִיְּמוּ בְּאֹדֶם צַעַר עַל הַלֵּב.

וְנָחָשׁ – יָדִיד צָבוּעַ (מַעֲשָׂיו יִהְיוּ בְּרוּכִים)

הִתְמוֹדֵד עַל גְּחוֹנוֹ

שָׁלֵו.

הָרְקִיעִים דָּגְרוּ עַל תְּכֵלֶת בִּנְתִיבֵי הַמַּזָּלוֹת.

אוֹר כָּל חַי הוֹשִׁיט יוֹמוֹ לִתְעוֹת בְּמֶרְחַקִּים גְּבוֹהִים.

הַנָּחָשׁ הִשְׁפִּיל מִפֶּלֶא הָעֵינַיִם הַפּוֹזְלוֹת

(שָׁלִישׁוֹ שֶׁל אֱלֹהִים)

- - - ַויֵאוֹר עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְיִדְעַךְ בְּחֵיק עָנָן.

אֱלֹהִים אָמַר תְּפִלָּה בְּהִכָּכֵב גַּעְגּוּעָיו.

הַנָּחָשׁ עֲרוּם-הָעַיִן הִתְחַיֵּךְ בְּצַל הַגַּן

עַל תְּפִלַּת הַשָּׁוְא.

"את הכל עשה יפה בעתו", אמר ר' תנחומא: בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר: "את הכל עשה יפה בעתו". אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי (אלו מועילים לי, אותם הקודמים לא הועילו לי)". (קהלת רבה פרשה ג', י"ד 1)

... ואלוהים זקן ועייף עד מאד. דורות על גבי דורות, עידנים אחרי עידנים, היה בורא עולמות. רבים מהם מצויים עד היום ברקיע השמים, ורבים אחרים חרבו והיו כלא היו. בכמה עולמות ברא האלוהים גם חיים, ויצר צמחים וחיות-בר, והיה האל צופה במתרחש על פני עולמות אלה עד שהיה העניין לו לזרא. מעט מאד התחדש באותם עולמות, והאל יכול היה לצפות מראש מה עתיד לקרות שם בכל שנה ושנה.

והאל המשועמם ניסה למצוא פתרון לבעיה ולהפתיע את עצמו ביצירת עולם בלתי צפוי מראש. באפליקציה החדשה שיצר שילב האל מרכיב שלא היה חלק מהמערכות הקודמות: אדם. "אפקיד אותו על כל המערכת, הוא ינהל אותה בשבילי, ואני אשב למעלה ואצפה במתרחש. אולי יקרה משהו מעניין..."

אך האלמנט החדש איכזב את יוצרו. האלגוריתם שעל פיו פעל היה, בסופו של דבר, או נכון יותר – מתחילתו של דבר, נוסחה מתמטית קבועה ויציבה, ולמרות שהמערכת היתה עתירת מרכיבים פעילים, התבונה האלוהית יכולה היתה שוב לצפות מראש מה יקרה בעתיד על פני עולמנו.

הגירסה המשופרת של אותה אפליקציה היתה כבר משהו שונה מהותית: האל נטע בגן העדן את עץ הדעת, וכדי להבטיח שהאדם יאכל מפריו, הוא דאג לשלב במערכת גם את הנחש ואת האישה, ומשם הכל זרם כצפוי: האדם אכל מפרי עץ הדעת, וזכה בחופש הבחירה העצמי, חופש שאינו מותנה בהפעלה מלמעלה.

"וכעת אוכל לשבת בשקט ובשלווה, ולחכות להפתעות!" – אמר האל הזקן והעייף, התיישב לו בכורסתו הנוחה והביט בסקרנות במנהל החדש, היוזם ושואל, חושב ומחליט, פועל ולומד.

ההפתעה הראשונה לא היתה מרגשת במיוחד: הטמבל החליט שעירום זה לא יפה, ותפר לו ולזוגתו מלבושים. מילא...

ההפתעה השניה כבר היתה בחזקת איום על הניסוי כולו: האדם גילה את עץ החיים בפאתי הגן, והתקרב אליו. "זה לא היה בתכנית, ואת זה אני לא יכול להרשות לעצמי" – אמר האל המופתע – "יש פה מישהו המאיים על שלטוני ביקום, ועוד מעט יחל הוא לברוא עולמות חדשים ולהחריבם..."

וזו היתה ההתערבות האחרונה של האל בתכנית האנושית. הוא הרחיק את האדם מגן-העדן ומעץ החיים.

לגבי שאר הדברים העתידים לקרות לא דאג האל כלל, ובמיוחד לא לשאלת סופו של העולם החדש שברא. האל היה בטוח שאת העולם הזה יחריב האדם בעצמו. נשאר רק לגלות כיצד זה יתרחש, והאל הכין עצמו להצגה הגדולה והמסקרנת בתבל...

עמנואל בן יוסף

בראשית - אבינעם מן

בְרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַתֹּהוּ וָבהוּ

וְהַתֹּהוּ הָיָה חֹשֶׁךְ

וְהַבֹּהוּ הָיָה רִיק

וַיְאַחֵד אֱלֹהִים אֶת הַתֹּהוּ וְאֶת הַבֹּהוּ

וַיִקְרָא אֱלֹהִים לַתֹּהוּ קַיִן

וְלַבֹּהוּ קָרָא הֶבֶל

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר

וַיְהִי אוֹר וַיְהִי אֹפֶל

וַיְהִי חֹרֶף וַיְהִי קַיִץ

וַיְהִי טוֹב וַיְהִי רָע

עוֹלָם אֶחָד.

וַיַּרְא אֱלֹהִים.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

פעולתו הראשונה של האל כבורא היא בריאה כפולה – שמים וארץ, או שמא אין בריאה כאן, אלא הפרדה או הבחנה בלבד. היה שם משהו עוד לפני כן, כך אנו מציירים בדמיוננו. קשה לנו להניח, כי היה רגע בזמן, או באל-זמן, שבו 'לא היה כלום', כדברי מנהיגנו הנערץ. אם לא היה שם כלום, הרי שלא מדובר רק בגיבוש צורה חדשה מחומר מקורי, אלא ביצירת חומר יש מאין.

ובכן, אם הבינונו נכונה, מעשה הבריאה הראשון היה הפרדה בין שני תחומי יש, בין שמים לארץ. זו, אולי, ההבחנה הקדומה ביותר בחשיבה הדתית: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קט"ו). השמים הם אותו תחום שאין לנו היכולת לחוקרו וללומדו. משם מנהלים את העניינים שלמטה, על הארץ. הארץ ניתנה לנו, לעשות בה כטוב וכרע בעינינו. זו הטריטוריה בה יכולים אנו לשנות, אותה יכולים אנו לנסות לחקור. מלמעלה קל לפקח על מעשינו, ואף לגמול לנו.

מכלול פעולות הבריאה בשבוע הראשון לקיומו של העולם הזה (היו עוד עולמות רבים לפנינו, והאל בנה והחריב אותם כרצונו) הוא הקניית משמעות לחומרים המקוריים של העולם, חומרים שיש בהם כל הפוטנציאל, אך כמות שהם – אין בהם כל תועלת. תחילתה של הקניית משמעות לישות כלשהי היא הבחנתה מישויות שאינן כמותה, וכך בוצעה ההפרדה הראשונה, בין מעלה ומטה. על הפרדה זו מבוססת המחשבה הדתית.

ומהו אותו חומר מקורי, ממנו נוצר הכל? ספר בראשית קורא לו 'תהו ובוהו', ואינו מסביר למה הכוונה. לא פלא שמשמעות שני מונחים אלה הלכה ונשתנתה עם הדורות, וכיום רבים מזהים אותה עם המושג 'כאוס', מושג שהושאל מעולם המחשבה הקדום של היוונים.

חלק מתיאורית האנטרופיה הפיסיקלית, תיאוריה המתייחסת למידת אי-הסדר או האקראיות שבמערכת כלשהי, מניח כי כל מערכת מסודרת במידת מה נעה תמיד בכיוון של יותר אי-סדר, וכי יצירת סדר במערכת כאוטית דורשת השקעת אנרגיה. מכיר זאת כל מי שצפה בביתו ההולך ומתבלגן ככל שמניחים לדברים להתנהל מעצמם.

מיתוס בראשית מניח כי העולם התחיל בכאוס, במצב בו המערכת היתה מבולגנת טוטאלית, ולא היתה כל משמעות לחלקים שלה. מעשה הבריאה היה השקעת אנרגיה ענקית מצד הבורא, והוא התחיל לעשות סדר בבלגן. עשיית סדר דורשת הבחנה בין חלקים במערכת, הנחת חלקים דומים זה לצד זה, מתן שם להם, ויצירת תפקידים ושימושים לכל חלק וחלק.

אם נשתמש במודל הפיסיקלי, נצפה מהבורא כי ימשיך להשקיע אנרגיה בעולמנו, כדי שהסדר שבו לא ינוע בכיוון התהו ובוהו, וכל סביבתנו תאבד משמעות. האם גם לנו, בני האדם, ישנו תפקיד בשמירה על הסדר ובטיפוחו? כל מי שמבחין בשינויים החלים בעולמנו בעקבות פעילות האדם מודע לכך שגם אנו, קטנים וחלשים ככל שנהיה, יכולים לטפח ולשפר, אך גם להזניח ולהרוס.

כל מרכיב במערכת העולמית, המשרת אותנו בדרך כלשהי, הושקעה בו אנרגיה של 'סידור'. כל פעולה שאנו עושים בעולמנו משנה את הסידור הזה, לטוב, אך גם לרע. נזכור כי על פי חוקי האנטרופיה, יש בו, בעולם, איזו תנועה לכיוון של תהו ובוהו, ואם לא נשכיל לפעול בתבונה, כל הסובב אותנו יאבד משמעות יותר ויותר.

עמנואל בן יוסף

יהי אור / חנוך לוין

-------------------------------

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים: "ויהי אור!" ויהי חושך. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד. ויקום אלוהים ביום השני ויאמר: "ויהי אור!" ויהי חושך. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני. ויקום אלוהים ביום השלישי ויאמר: "פעם שלישית ואחרונה- יהי אור!" ויהי חושך. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי. וישתוק אלוהים ביום הרביעי וביום החמישי. וביום השישי, ויקום אלוהים ויצעק צעקה גדולה: "או שאני אלוהים או שאני לא אלוהים-יהי אור, לעזאזל!". ויידלק אור קטן בחלון אחד הבתים ואיש בפיג'מה מציץ בעדו החוצה ושואל: "מי זה פה צועק שהוא אלוהים בשתיים עשרה בלילה?"

מִיּוֹם לְיוֹם הָלְכוּ וּפָחֲתוּ הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת.

תְּחִלָּה הָיָה הָאוֹר הָעַז שֶׁשָּׁטַף אֶת הַכֹּל,

וְרָאִינוּ אֶת כָּל הַיְּכֹלוֹת, הַהִתַּכנֻיּוֹת הַגְּנוּזוֹת,

הַכְּמוּסוֹת, אַךְ לֹא כְּמוּסוּת מִן הָעַיִן,

כִּי טֶרֶם הָיְתָה עַיִן.

וְאָז לִקְּטוּ אֶת נִיצוֹצֵי הַחֹשֶׁךְ הַפְּזוּרִים, וְקִבְּצוּם

לְמָקוֹם אֶחָד, זְמַן אֶחָד, וְנִבְרָא הַלַּיְלָה.

וְנִקְבַּע: אֲשֶׁר לַיּוֹם לַיּוֹם, וַאֲשֶׁר לַלַּיְלָה לַלַּיְלָה.

וְאֵין לְעָרֵב.

וְאָז הִפְרִידוּ גַּם אֶת הַמַּיִם,

וְנוֹצַר מֶרְחָק בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם,

אֲשֶׁר לָאָרֶץ לָאָרֶץ, אֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם לַשָּׁמַיִם.

וְאֵין לְעָרֵב.

וְהָאָרֶץ וְהַיָּם נִפְרְדוּ, וְאֵין לְעָרֵב,

לְכָל אֶחָד אֲשֶׁר לוֹ.

וּלְפֶתַע,

לְפֶתַע פָּרְצוּ צְמָחִים וְלִבְלְבוּ,

דָּבָר חָדָשׁ נוֹלָד.

וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִבְרְאוּ הַמְּאוֹרוֹת,

וְנִגְנַז הָאוֹר הָרִאשׁוֹן, וְלֹא יֵרָאֶה,

רַק שְׁמֵי הַלַּיְלָה כִּפָּה שְׁחוֹרָה,

וְדֶרֶךְ הַחֲרָכִים דְּמוּיֵי הַכּוֹכָב

נִבָּט הָאוֹר הַקַּדְמוֹן.

וְאָז בָּאוּ הַחַיֵּים.

אבינעם מן

פרהיסטוריה

הַתַּרְנְגֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה לֹא יָדְעָה שׁוּם

דָּבָר עַל הַבֵּיצָה. הִיא הִתְעוֹרְרָה

יוֹם אֶחָד, סְבִיבָה אֲדָמָה חֲרוּכָה

עַד הָאֹפֶק. הֶעָשָׁן עוֹד מִתַּמֵר,

חָמְרֵי גֶּלֶם פְּזוּרִים מִסָּבִיב.

הָיוּ שָׁם כָּל מִנִּי קְלִפּוֹת, אֲבָל

הִיא לֹא הָיְתָה בְטוּחָה אִם

הֵם שֶׁלָּהּ אוֹ שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת

נֵיאַנְדַרְטָלִית שֶׁאוּלַי עָבְרָה וְהָלְכָה.

״אִמָּא״? הִיא שָאֲלָה בְּהִסּוּס, וְהַקּוֹל שֶׁלָּהּ

הִדְהֵד בַּחֲלַל הֶעָצוּם וְהָרֵיק.

כְּשֶׁלֹּא שָׁמְעָה תְּשׁוּבָה הֵבִינָה שֶׁזֶּהוּ -

הִיא קַדְּמָה לַבֵּיצָה, וְכָעֵת

הִיא צְרִיכָה לְהַתְחִיל מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל

מִמֶּנָּה. דּוֹרוֹת יְדַבְּרוּ עָלֶיהָ בִּפְלִיאָה.

מְשׁוֹרְרִים יִלְחֲשׁוּ אֶת שְׁמָהּ בַּלֵּילוֹת -

הִנֵּה תַּרְנְגֹלֶת, אֵם כָּל חַי, זוֹ

שֶׁבָּקְעָה מִן הַתֹּהוּ, זוֹ שֶׁשָּׂרְתָה

עִם אֱלֹהִים וְחִפְּשָׂה אֶת

הַתַּרְנְגוֹל שֶׁלָּהּ בַּמֶּרְחָבִים

הַשּׁוֹמֵמִים,

זוֹ שֶׁהִטִּילָה אֶת

הַבֵּיצָה הָרִאשׁוֹנָה.

-

גיורא גריפל

פרק ב

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה... טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

סיפור הבריאה בגרסה ב' יש בו חידושים מרתקים רבים, והפעם אני מוצא בסיפור מוכר זה שני גילויים, עליהם לא עמדתי בקריאות קודמות:

הזמנים מעורבבים בסיפור הבריאה. המילים 'הִבָּרְאָם' ו' עֲשׂוֹת' הן אל-זמניות, אינן שייכות לא לעבר ולא לעתיד. 'טֶרֶם יִהְיֶה' ו-' טֶרֶם יִצְמָח' מכוונות לעתיד, אך המילה 'טרם' מבהירה לנו כי אנו נמצאים בעבר הרחוק, עוד לפני הופעת הצמחים. 'וְאָדָם אַיִן' נאמרת בהווה, אך למעשה משמעותה היא 'ואדם לא היה'. ואז מופיעה ו' ההיפוך המקראית, הנפוצה כל כך בתנ"ך, ומחזירה אותנו למוכר: ' וַיִּקַּח', ' וַיַּנִּחֵהוּ'... ערבוב הזמנים הזה יוצר אצל הקורא תחושה של עולם קדום ומוזר, שאפילו הזמן לא התחיל לפעול בו בדרך שאנו מכירים היום.

וכעת לתוכן: על פי סיפור זה נדרשו שני תנאים לקיומה של צמחיה על פני הארץ. האחד – המטרת גשם משמיים על פי רצונו של האלוהים, לעומת האד שעלה בתחילה והשקה את הארץ. השני – נוכחותו של אדם העובד את האדמה. אנו יודעים כי הטבע של עולמנו שונה: ישנם מקומות רבים על פני האדמה, שאינם נהנים מגשם כלל, אך נהרות הזורמים מאזורים אחרים עוברים באותם מדבריות ומשקים אותם. כזאת היא ארץ מצרים. בעמקי אותם נהרות צומחת צמחיה טבעית מפותחת ויפה. מקומות אחרים נהנים מגשמים רבים, אך אדם אין בהם, והכל צומח בצפיפות ובמגוון צמחים נפלא.

איך נסביר את התמונה הזאת? יתכן שנופה של ארץ ישראל הצחיחה, שבתקופת חיבור התנ"ך כבר היתה צמחייתה מאד מושפעת מפעילות האדם, יצר את תמונת העבר הלא-מציאותית הזאת. אפשרות אחרת אולי מדגישה את חשיבות אותה צמחיה המשרתת את האדם ואת בעלי החיים שהוא מגדל, ואת הצמחייה הזאת צריך האדם לטפח ולעבוד.

ותוך ציור התמונה הדמיונית הזאת, שבה האדם מטפח את הצמחייה על פני האדמה ומרבה אותה, ואלוהים ברוב חסדו מוריד לו גשם משמיים, אנו למדים על ייעודו של האדם בחיים: לעבוד את האדמה ולשומרה.

ועל האדם המברא שטחי צמחייה טבעית כדי להרחיב את שטחי המחייה שלו, ובתוך כך הורס את הריאות הירוקות של העולם, ייכתב כבר בתנ"ך אחר.

עמנואל בן יוסף

השירה הייתה שבת העולם

בלפור חקק

בַּהַתְחָלָה שֶׁל הָעוֹלָם הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת

בָּאוֹתִיּוֹת הוּא בָּרָא

אֶת נֶפֶשׁ הָעוֹלָם

וְעַד שֶׁבָּרָא אֶת נֶפֶשׁ הָעוֹלָם

לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ וְלֹא שִׁירִים

וְלֹא רוּחַ לְכָל הַיְּצוּרִים

בַּהַתְחָלָה שֶׁל עוֹלָמִי

הָיוּ שְׂפָתַי גֶּחָלִים

וְהָיִיתִי כְּבַד פֶּה כְּבַד שִׁירוֹת

חִכִּיתִי לִזְמַן רַעֲוָא דְּרַעֲוִין

כִּי הַתֹּהוּ וָבֹהוּ רָתַח כֻּלּוֹ

מִן הָאוֹתִיּוֹת הַבּוֹעֲרוֹת

שִׁשָּׁה יָמִים הוּא בָּרָא

אֶת יְרִיעוֹת הָרְקִיעִים אֶת דַּפֵּי הָאֲדָמָה

אֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּרְאוּ דּוֹמִים לְעִצּוּרִים

אֶת הַמְּאוֹרוֹת שֶׁנֶּאֱפוּ כִּבְצֵקִים שְׂרוּפִים

וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁעָלוּ צֵרוּפִים צֵרוּפִים

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

בָּאוּ לִי הַמִּלִּים מְלוֹא כָּל הַיָּם

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּא בָּרָא אֶת הַשִּׁירָה

וְהָיְתָה לִי הַשִּׁירָה שַׁבַּת הָעוֹלָם

וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בִּסְעָרָה אַדִּירָה

נִרְפְּאוּ שְׂפָתַי גַּעְגּוּעִים

כִּי בָאָה לָעוֹלָם הַשִּׁירָה.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

שתי אמירות כלולות בפסוקים אלה, הפותחים, כידוע לכולנו, את הקידוש לשבת.

'וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ' – משמע אלוהים כילה את מלאכת הבריאה. על פי מיתוס זה, מתחלקת ההיסטוריה העולמית לשתי תקופות נפרדות. תחילה נברא העולם, כל העולם, נברא בשלמותו, ומרגע זה העולם קיים, ומעשה הבריאה נפסק. תפיסה זו שונה לחלוטין מהתפיסה האחרת, האומרת, כי בכל יום מחדש אלוהים את מעשה בראשית.

'וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' – משמע אלוהים סיים לברוא, ולאחר שישה ימים אינטנסיביים הוא שבת, כלומר חדל מלברוא. אם בכל זאת נקבל, שבכל יום מתחדש מעשה הבריאה, הרי שיש לנו יום אחד, הוא יום השבת, יום השב ומופיע מדי שבעה ימים, שבו אין הבריאה מתחדשת. בכל יום ויום נובטים צמחים חדשים ונולדים בעלי חיים חדשים, כלומר מתחדש מעשה הבריאה. גם בשבת... ובכן?

מחזור השנה מתחדש עם השלמת סיבוב כדור הארץ סביב השמש. מחזור החודש מתחדש עם השלמת סיבוב הירח סביב כדור הארץ. דווקא השבת היא המצאה אנושית, שאינה מעוגנת כלל בתופעות הטבע. אם כן, כל מה שמתרחש בשבת אינו מעשה אלוהים, כי אם מעשה האדם. האדם בוחר לשבות ביום השביעי, ויש לו סיבות טובות לכך. השבת, בנוסף למימוש הזכות המקודשת לנוח מעמל היום-יום, מציעה לנו מעבר להוויה אנושית אחרת, של מבט נינוח על יופיו של העולם, של חשבון נפש על מעשינו במשך השבוע, ושל השלמה עם העובדה, שכל אחד מאיתנו הוא חלק ממערכת ענקית ונהדרת, היכולה להתקיים יפה גם בלעדיו.

חשיבה דתית אינה יכולה שלא לקשור המצאה אנושית כה נעלה כמו השבת – עם מעשיו של האל. במקום שנתגאה ביצירה האנושית ששמה 'שבת', אנו אוחזים בסיפור הבריאה:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

אלוהים הוא אשר ברך את השבת וקידש אותה, כך אנו מספרים לעצמנו, ובמובן זה הוא, האל, יצר אותה, ולא אנחנו. כמה חבל...

עמנואל בן יוסף

בְּדֶרֶךְ הַשִׁיבָה

אֶל גַּן הָעֵדֶן,

אֶל עִדָּן הַתְּמִימוּת,

נִצֶּבֶת הַתְּשׁוּקָה,

שֶׁאֵין לָהּ מִדָּה

וְאֵין לָהּ מַעֲצוֹר

הִיא הַנִּקְרֵאת

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

אבינעם מן

• דודו פלמה - הארץ המובטחת

וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדָן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן

כְּמוֹ בְּמִינִאַטוּרָה פַּרְסִית נוֹשָׁנָה.

בְּכָחֹל וְאָדֹם שְׁדָּהוּ בַּקְּצָווֹת

וּזְהַב הָאָרֶץ שָׁם מַבְשִׁיל כְּחִטָּה.

וְכַמּוּבָן גַּם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם וְהַסַּפִּיר

עִם כֹּל הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים הָאֲחֵרִים.

וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:

רֹאשׁ לְדַרְוִישִׁים נִכְפִּים

שׂוֹרְטֵי בְּשָׂרָם בְּצִפָּרְנֵי בַּרְזֶל.

רֹאשׁ לִמְשִׂיחֵי שֶׁקֶר חָלָב וּדְבַשׁ

תַּחַת לְשׁוֹנָם הַמִּתְפַּלְפֶּלֶת.

רֹאשׁ לְמִתְחַזֵי מַלְכוּת

חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת עַל

זְרוֹעָם הַפְּשׁוּטָה רַק לָקַחַת.

וְרֹאשׁ לַעֲמֵלִים שֶׁיּוֹמָם נוּקְשֶׁה

לְהַמְתִּיק רִגְבֵי זְהָבָם.

וְנָחָשׁ בְּלַהַט בִּטְנוֹ הַמִּתְהַפֶּכֶת

לְהַרְאוֹתָּם אֶת הַבֹּקֶר וְהֶעָפָר

אֶת הַצָּהֳרַיִם וְהַתְּשׁוּקָה

וְאֶת יָפְיוֹ הַכּוֹאֵב שֶׁל הָעֶרֶב.

עַל הַבְּרִיאָה / רנה לי

"...זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם...וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים

פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ..."

וְאֶפְֹשָר ֹשֶהוֹסִיף בִּלְחִיֹשָה, בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת

כְּמוֹ ֹשֶאוֹמְרִים, כָּאֵלֶּה ֹשֶכָּרָגִיל אֵין קוֹרְאִים:

"וְעַכְֹשָו צְאוּ וֶהֱיוּ לִי בְּנֵי-אָדָם!"

וְלֹא פֵּרֵֹש הָאֵל וְסָתַם

לְמַה בְּדִיּוּק הִתְכַּוֵּן בְּ"לִהְיוֹת בֶּן-אָדָם..."

אַךְ בַּאֲֹשֶר לַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה לֹא הָיְתָה ֹשוּם בְּעָיָה

ועַד מְהֵרָה הָאָרֶץ מָלְאָה הֲמוֹן-הֲמוֹנֵי יְצוּרִים

הַפּוֹֹשְטִים בֶּחָלָל כִֹּשְמוּעָה מִפֶּה לְאֹזֶן וּמִפֹּה לְֹשָם,

מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת וְגוּף בְּגוּף, וּבְהֶבֶל פִּיהֶם הוֹפְכִים

הַכֹּל לְהֶבֶל, כַּר-מִרְעֶה לִרְעוּת-רוּחָם –

אָז תַּחַת מִגְדַּל בָּבֶל אֶחָד קָמוּ רִבְבוֹת צְרִיחִים צוֹרְחִים,

שֹוֹרְטֵי ֹשָמַיִם, ֹשוֹחֲקֵי ֹשְחָקִים –

וְאֵי בִּמְרוֹמָיו יוֹֹשֵב אֱלֹהִים עַכְֹשָו, מִן הַסְּתָם,

סוֹקֵר בַּאֲנָחָה אֶת מַעֲשֵֹה יָדָיו,

וְאוּלַי תּוֹהֶה אִם אָמְנָם טוֹב הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה

מִקּוֹדְמָיו, כָּל אוֹתָם ֹשֶהָיָה בּוֹנָם

וּמַחֲרִיבָם -

זוֹ פְּעִימַת חַיִּים בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ,

הִיא הַחִידָה וְהִיא אַף הַפִּתְרוֹן,

כְּהִוָּצֵּר הָאוֹר מִתּוֹך הָאֹפֶל,

נִבְרָא קִיּוּם מִתּוֹךְ הַחִדָּלוֹן.

כִּי הַחַיִּים רַק לְעַצְמָם נִבְרָאוּ,

לְלֹא סִבָּה, לְלֹא הוֹגֶה תָּכְנִית,

אַךְ, חוֹשְשִים מִמְּשֹל הַבֹּהוּ,

בָּדִינוּ אָנוּ צִדּוּק וְאַף תַּכְלִית.

כָּךְ נִקְבְּעָה עַתָּה דַּרְכֵּנוּ,

פְּתַלְתַּלָּה מֵעֵבֶר כָּל דִּמְיוֹן,

כָּל עֵץ דַּעַת אֲשֶר יִקְרֹץ אֵלֵינוּ,

פִּרְיוֹ נֹאכַל, וְלוּ יוֹבִיל לַאֲבָדוֹן.

וּבְעוֹד כְּמוֹ סוּמִים תּוֹעוֹת רַגְלֵינוּ,

עֵינֵינוּ מְסֻנְוָרוֹת מִבְּרַק הַחִזָּיוֹן.

(אבינעם מן)

האם בעברית זה אחרת ?

בגן-עדן, ומכל מקום, לפי המקורות שלנו, לא היה

מגע מיני בין שני היצורים

שהתהלכו בו עירומים. לא הייתה תשוקה

ואני סבור שגם חיבה לא שררה שם ביניהם

לא ליטוף ולא העברת כף-יד על השיער.

גן היה שם. עדן לא.

אחרי שגורשו הם נזקקו זה לזה.

אני מבקש לשים לב לפועל הזה, נזקקו,

שהעברית קלעה בו אל עניין נכוח עד כאב:

הצורך בזולת וההשתוקקות אליו -

אם הם בחום הנכון, רק אם הם בחום הנכון -

יוצרים הליך המזקק לאט לאט את הסיגים

ובסופו נוצרת, כמו באביקו של אלכימאי שכבר נואש,

שכבה רכה, שכבה של רוך.

אריה סיון מתוך "גבולות החול"

בְּצֶלֶם/ ש. שפרה

אִשָּׁה מִצֶּלַע –

אִשָּׁה וְצַלְמָהּ לָהּ –

אֲלֵיכֶם תִּצָּמֵד

בְּמַחְזוֹר הַדָּמִים,

אַתֶּם

רַק אֲבוֹת בָּנֶיהָ

אַל תְּבַקְּשׁוּ לִהְיוֹת לָהּ

אֱלֹהִים

פרק ג

ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

שואלת היתה האישה את הנחש: ומהם טוב ורע? אמר הנחש: לא אדע. רק אלוהים הוא היודע. אולם אם תאכלו מן העץ, ידוע תדעו טוב ורע. ותחזור האישה ותשאל: וטוב הוא לדעת טוב ורע? ויען הנחש: גם טוב וגם רע.

ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

רואים היו אדם וחוה בעיניהם מיום היוולדם, אך משאכלו מן הפרי האסור, את מחשבות ליבם ראו, ויטעו לחשוב, כי יוכלו לראות גם איש את מחשבות ליבה של רעותו. ויאמינו כי בכסותם את גופם יסתירו גם את מחשבותיהם.

ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה? י וַיֹּאמֶר: אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא, כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ, אָכָלְתָּ?

אַיֶּכָּה? יודע היה אלוהים היכן הוא אדם, כי יודע נסתרות הוא. סבור היה אדם כי רוצה האלוהים לשאלו: מדוע נסתרת? אולם אלוהים תבע ממנו: היכן רוצה אתה להיות?

ומיום שאכלו חוה ואדם מעץ הדעת, יודעי טוב ורע הם, וכל מעשה שיעשו – אחראים הם לו.

"וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם: הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י, הִ֛וא נָֽתְנָה לִּ֥י"

אז מי אשם: היא - שנתנה, הוא - שאכל, או זה שנתן את האשה לאדם?

ואף מילה על לקיחת אחריות ופוליטיקה.

רחמנא

(נכתב בסמוך להולדת בתי הבכורה.)

לוּ יָכֹלְתִּי לְשׁוֹמְרֵךְ בְּגַן עֵדֶן

בְּלִי שֶׁתֵּדְעִי טוֹב וְרַע

רַק אֶת הַפַּשְׁטוּת שֶׁבַּאֲכִילָה.

הֲרֵי הֻצַּבְתִּי כָּאן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ

עִם הַיְּדִיעָה שֶׁאֶכָּשֵׁל

וְכָל מִינֵי נְחָשִׁים יִזְחֲלוּ אֵלַיִךְ בַּלַּיְלָה

יִלְחֲשׁוּ לְךָ מִלִּים טוֹבוֹת וְרָעוֹת

יַבְטִיחוּ לֵךְ אֶת הַנֶּצַח

וְיַשְאִירוּךְ מִקֶּדֶם

בְּעִצְבוֹנֵךְ.

וְכָל מַאֲמַצַי לְעוֹדֵד וּלְנַחֵם יִשַׂרְפוּ

בַּלַּהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת.

מתן מורג

אווה קילפי

תרגם ר. סערי

"את הכל עשה יפה בעתו", אמר ר' תנחומא: בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר: "את הכל עשה יפה בעתו". אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי (אלו מועילים לי, אותם הקודמים לא הועילו לי)". (קהלת רבה פרשה ג', י"ד (

... ואלוהים זקן ועייף עד מאד. דורות על גבי דורות, עידנים אחרי עידנים, היה בורא עולמות. רבים מהם מצויים עד היום ברקיע השמים, ורבים אחרים חרבו והיו כלא היו. בכמה עולמות ברא האלוהים גם חיים, ויצר צמחים וחיות-בר, והיה האל צופה במתרחש על פני עולמות אלה עד שהיה העניין לו לזרא. מעט מאד התחדש באותם עולמות, והאל יכול היה לצפות מראש מה עתיד לקרות שם בכל שנה ושנה.

והאל המשועמם ניסה למצוא פתרון לבעיה ולהפתיע את עצמו ביצירת עולם בלתי צפוי מראש. באפליקציה החדשה שיצר שילב האל מרכיב שלא היה חלק מהמערכות הקודמות: אדם. "אפקיד אותו על כל המערכת, הוא ינהל אותה בשבילי, ואני אשב למעלה ואצפה במתרחש. אולי יקרה משהו מעניין..."

אך האלמנט החדש איכזב את יוצרו. האלגוריתם שעל פיו פעל היה, בסופו של דבר, או נכון יותר – מתחילתו של דבר, נוסחה מתמטית קבועה ויציבה, ולמרות שהמערכת היתה עתירת מרכיבים פעילים, התבונה האלוהית יכולה היתה שוב לצפות מראש מה יקרה בעתיד על פני עולמנו.

הגירסה המשופרת של אותה אפליקציה היתה כבר משהו שונה מהותית: האל נטע בגן העדן את עץ הדעת, וכדי להבטיח שהאדם יאכל מפריו, הוא דאג לשלב במערכת גם את הנחש ואת האישה, ומשם הכל זרם כצפוי: האדם אכל מפרי עץ הדעת, וזכה בחופש הבחירה העצמי, חופש שאינו מותנה בהפעלה מלמעלה.

"וכעת אוכל לשבת בשקט ובשלווה, ולחכות להפתעות!" – אמר האל הזקן והעייף, התיישב לו בכורסתו הנוחה והביט בסקרנות במנהל החדש, היוזם ושואל, חושב ומחליט, פועל ולומד.

ההפתעה הראשונה לא היתה מרגשת במיוחד: הטמבל החליט שעירום זה לא יפה, ותפר לו ולזוגתו מלבושים. מילא...

ההפתעה השניה כבר היתה בחזקת איום על הניסוי כולו: האדם גילה את עץ החיים בפאתי הגן, והתקרב אליו. "זה לא היה בתכנית, ואת זה אני לא יכול להרשות לעצמי" – אמר האל המופתע – "יש פה מישהו המאיים על שלטוני ביקום, ועוד מעט יחל הוא לברוא עולמות חדשים ולהחריבם..."

וזו היתה ההתערבות האחרונה של האל בתכנית האנושית. הוא הרחיק את האדם מגן-העדן ומעץ החיים.

לגבי שאר הדברים העתידים לקרות לא דאג האל כלל, ובמיוחד לא לשאלת סופו של העולם החדש שברא. האל היה בטוח שאת העולם הזה יחריב האדם בעצמו. נשאר רק לגלות כיצד זה יתרחש, והאל הכין עצמו להצגה הגדולה והמסקרנת בתבל...

עמנואל בן יוסף

בְּרֵאשִׁית סוֹף – דודו פלמה

---------------

מָה רַב הַפִּתּוּי לְשַׂרְטֵט בִּבְרֵאשִׁית אֶת

דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ הַצּוֹרֵב מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית.

-

מִן הַהִתְלַבְּטוּת הָרִאשׁוֹנָה בֵּין

תֹּהוּ לְבֹהוּ הוּא קַיָּם לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ

מֵעַל לִזְמַנּוֹ הָאֲרָעִי שֶׁל הָאָדָם,

בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה,

בִּשְׁמוֹ יְהֹוָה הוּא אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה.

-

רַק תְּנוּ לוֹ וְהוּא כְּבָר יִמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה

עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהֵם נִשְׁטָפִים

בְּסַעֲרַת עֶרְגָּתוֹ הַקָּרָה יִמָּחוּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

-

רַק נִיחוֹחַ דַּם הַקָּרְבָּנוֹת יַשְׁקִיט

עוֹד מְעַט אֶת שְׁאוֹן קִצְפּוֹ הַמַּחֲרִיד.

כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהַרְהִיב וְלוֹמַר –

זֶה סֵפֶר נוֹרָא עַל אֱלֹהִים וְהַדָּם.

-

אֲזַי חֶרֶשׁ יִזְדַּקֵּף בֶּן עֲזַאי וְיִלְחַשׁ –

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם.

פרק ד

וַיְהִי-הֶבֶל רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. ג וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה. וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

ראשית עבודת האלוהים, כפי שמספר אותה ספר בראשית, היא פרי יוזמתו של האדם. האל אינו מדבר אל קין והבל, ואינו תובע מהם דבר.

יכולים אנו לומר, כי בין פסוקי המקרא חבויים עוד פסוקים רבים שלא הועלו על הכתב, ושבפרק זה צריך היה לספר שאלוהים המשיך לדבר אל בניהם של חוה ואדם, שהשניים שמעו את קול האל, והבינו את כוחו ועוצמתו על פי מה שסיפרו ההורים בבית, שהאל תבע מהם קורבנות, כמו שהוא אוהב לקבל בפרקי תורה מאוחרים יותר, וכי הם אף קיבלו מפרט של קרבנות ראויים ולא ראויים, כשרים ולא-כשרים.

אך אני מעדיף הפעם לקרוא את הסיפור ללא כל תוספות, ולהניח כי הסיפור הלקוני הזה מנסה לומר לנו משהו: האל הוא במידה רבה יציר דמיונם של בני האדם, וככזה הוא קיים לאורך כל תולדות האנושות. גם תכונותיו ומעשיו של האל מתוארים כמו שהאדם האמין שאלה הם. קין והבל, גם בלי לשמוע את קול האל, עיצבו לעצמם מושג כלשהו לגבי ישות נשגבת המכוונת את חייהם. הם חשו צורך גדול לומר לאותה ישות נשגבת תודה על השפע שהצליחו לגדל בתוך הטבע שמסביבם. הם בחרו בדרך משלהם להכיר תודה – 'להאכיל' את היושב במרומים בחלק יפה מיבולם. אין אנו יודעים מה היתה הדרך שנבחרה להעלאת המזון לשמיים. אולי העלו את המזון אל אחד מראשי ההרים הגבוהים ביותר, ושם הניחוהו כמות שהוא. ואולי סברו, שמזון הנשרף ומתכלה בעשן העולה למרומים, עולה בדרך זו עם העשן אל היושב שם.

הסיפור הקצר שלנו גם אינו מסביר מה ראה הבל בעת הקרבת בכורות צאנו וחלבהן, שאישר את קבלת המנחה ברצון על ידי האל, ומה גרם לו לקין, שיבין כי מנחתו נדחתה. מכל מקום, ברור כי המנחה הוגשה לאלוהים, וכי אלוהים קיבל או דחה את המנחה! עניין הדרישה לקרבנות יעוצב בספרי התורה הבאים, בסגנון של תביעה מחמירה. זה האלוהים שיצרנו לנו...

בתרבות ההינדואית מקובלת עד היום עריכת מנחות לאלים, מנחות של עלים, ענפים ופרחים, בתוספת משקאות ודברי מתיקה, והנחתן בפתח הבית או החנות. אלה אינן מועלות באש, ומדי יום הן מוחלפות באחרות, רעננות יותר. יש בזה משום הבעת הרצון לתת, גם אם אין מי שזקוק ולוקח. וגם זו דרך נאה להביע תודה על מה שזכינו בו, בלי לבקש אישור שמנחתנו רצויה. לא יותר טוב?

עמנואל בן יוסף

אִגֶּרֶת / נתן אלתרמן

לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִי, אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶש עַל הַמַּיִם

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

עַכְשָׁו עַרְבִּית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.

כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה.

כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָׂדֶה.

אֲנִי תָּמִים אֵלִי. לְאַט לְאַט הִכִּיתִי.

גְּרַרְתִּיו אֶל הַמִּמְכָּר מִבַּיִת וּמֵאֵם.

פָּשַטְתִּי כֻּתָּנְתּוֹ. לְדִמְעוֹתָיו חִכִּיתִי.

כָּבַלְתִּי זְרוֹעוֹתָיו וְהוּא חִיֵּך אִלֵּם.

הֲלֹא תָּמִיד יָדַעְתִּי - הוּא יָקָר מִמֶּנִי.

וְהוּא רַק הוּא לְך הַטּוֹב וְהַיָּחִיד.

עַל עֶרֶשׂ מַכְאוֹבָיו גָהַרְתִּי כְּאוֹמֶנֶת,

הִנְעַמְתִּי לוֹ שִׁירִים עַל מַפּוּחִית.

וּבְהִפָּתַח לֵילְךָ הַזָּר לִקְרוֹא לִי - בּוֹאָה!

וּבְהִמָּלְטִי אֵלָיו בְּנִגּוּנוֹ עָדוּי

אָחִי הַמִּתְאַבֵּק, אָחִי הַתָּם לִגְווֹעַ,

נוֹתַר בְּלִי מַיִם וּוִדּוּי.

נַפְשִׁי בְּךָ הַיּוֹם רוֹצָה לִשְׁכּוֹן נִשְׁכַּחַת...

אַתָּה לִי יַעַר עָב, כְּבַד כֹּחַ וְעָצוּב.

לוּ רַק רָאִיתָ אֵיךְ, בֵּין לַיְלָה וּבֵין שַׁחַר,

הִתְחַנְּנוּ יָדַי עַל דַּלְתְּךָ -לָשׁוּב.

לוּ רַק רָאִיתָ אֵיךְ יָמַי הַמְפֹאָרִים

הִרְקִידוּ דֹב בַּשּוּק עַל אַהֲבָה וָלֶחֶם

לְרַגְלֵיהֶם, אֵלִי, יִפְּלוּ הַשּׁוֹעֲרִים,

בַּהֲבִיאִי אוֹתָם לְהֵרָאוֹת אֵלֶיךָ.

לַדֶּרֶךְ הַשּׁוֹקַעַת הַמַּסָּע אָכִינָה.

בַּאֲוִירָהּ הַקַּר וְהֶעָרֵב לַחֵךְ

לְאַדְמָתִי אֹמַר - אֶת מַגָּעִי זִכְרִי נָא,

אֲנִי הַיָּד אֲשֶׁר הוּשְׁטָה אֶל לִלָכֵךְ.

וְטוֹב שֶׁלֹּא רָחַקְתִּי עִם בְּדִידוּת צוֹנֶנֶת

וַהֲמֻלּוֹת נֵכָר קִבְּלוּנִי אֶל חֵיקָן.

לוּ סְלַח נָא גַם לִמְלֶאכֶת הַשִּׁירִים וְּרְצֶנָּה

כִּצְחוֹק אֶחָד פָּשׁוּט אֲשֶׁר צָחַקְתִּי כָּאן.

אֶל עֵץ כָּבֵד, אֵלִי, תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת.

תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט

רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת,

אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט.

את מי אבא אוהב יותר?

את ההיגיון שבהקרבת קורבנות לאל אשאיר לאחרים לנסות להסביר או להפריך. אני מוותר גם על השאלה כיצד ידעו קין והבל שעליהם להקריב לאל קורבן, או על השאלה אם הקרבת מנחה לאל היתה בגדר חובה, או משאלת לב ספונטנית. עובדה: שני האחים חשו צורך עמוק או חובה להגיש מנחה לאל. מנחותיהם לא נתקבלו בדרך שווה על ידי האל, וקין ידע כי מנחתו של הבל נתקבלה, בעוד שזו שלו לא התקבלה.

דורות מאוחר יותר יהיו כוהנים מקצועניים, ולהם תהיה הסמכות לפרש את המתרחש בטקס הקרבת הקורבן, ולומר לו, למקריב, אם מנחתו נתקבלה או לא. קין והבל, על פי הסיפור, ידעו זאת ללא תיווך. קין לקח את זה קשה מאד. חרה לו מאד, ופניו נפלו.

לפני שנעסוק בתגובתו של אלוהים לקין, נשאל שאלת תם: מדוע מפלה האל בין מנחות שני האחים, מדוע הוא מקבל את האחת ודוחה את האחרת? האם מעדיף האל קורבן מן החי, ומנחה צמחונית מאוסה עליו? או שמא יש לו, לאל, משהו נגד קין, בעוד הוא מעדיף את הבל, כמו אב המעדיף בן אחד על משנהו, תופעה אנושית מוכרת, שהתנ"ך מספר לנו עליה בהרחבה (ראו את העדפת יצחק את עשיו, את העדפת רבקה את יעקב, או את העדפת יעקב את יוסף).

קנאה בין אחים, גם היא תופעה מוכרת, והרבה פעמים היא נוצרת על רקע העדפת ההורים את אחד האחים, והדבר בא לידי ביטוי בעסקי ירושה. אבל כאן מתאר לנו התנ"ך קנאה על רקע של העדפה שמעדיף האל את אחד האחים, וזה, ללא ספק, סיפור מיוחד במינו.

את האל יוצר האדם, על פי תפיסתו הדתית. איזה מין אל יצרנו לנו, כזה המעדיף אדם אחד על משנהו, ללא הנמקה הקשורה במעשיהם של השניים?

וכאן אנו מגיעים לתגובתו הנוזפת של אלוהים לקין המקנא (היש קשר בין השם 'קין' למושג הקנאה? התנ"ך מספר לנו כי השם נוצר בהשראת תחושת הקניין של חוה).

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

ללא כל הסבר מצד אלוהים מדוע העדיף את מנחת הבל, האל מציג בפני קין תביעה – למשול בתשוקותיו, ולהתרחק מהחטא, הרובץ בפתח ומנסה לפתותו. את בעיית הקנאה או את תחושת חוסר הצדק האלוהי לא יוכל קין לפתור על ידי חטא גדול יותר.

אדם וחוה גורשו מגן העדן, אך הם נשאו אתם אל מחוץ לגן את התשוקה לידע ואת ההכרה בכוח הבחירה המצוי בידיהם. גם בידי קין נמצאת הבחירה, והסיפור הטראגי שלו ושל הבל ממחיש את משימתו הקשה של האדם בדרכו להפוך לבן תרבות – לשלוט ביצריו.

עמנואל בן יוסף

לו היית שועה

איתן קלינסקי

אֱלהִים

לוּ הָיִיתָ שוֹעֶה

לְמִנְחָתוֹ שֶל קַיִן

קָרְבָּנֵנוּ הָיָה מִפְּרִי הָאֲדָמָה –

קָרְבָּן יָרוֹק

קָרְבַּן חַיִּים וּצְמִיחָה ,

אֲבָל אַתָּה הוּא זֶה שֶשָעִיתָ

לְמִנְחָתוֹ שֶל הֶבֶל

וְקָרְבָּנֵנוּ עַד הַיּוֹם

מִן הַבָּשָר וּמִן הַדָּם –

קָרְבַּן אָדָם

קָרְבַּן שְכוֹל וְאַלְמוֹן.

שירו של דן פגיס מופיע על אנדרטת הקרון ביד-ושם ועל האנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ.

כתוב בעפרון בקרון החתום.

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה

אֲנִי חַוָה

עִם הֶבֶל בְּנִי

אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל

קַיִן בֶּן אָדָם

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי...

אחים – דן פגיס

1

הֶבֶל צַח הָיָה וְצַמְרִי

וּכְאִלּוּ עָנָו

כְּאַחֲרוֹן הַגְּדָיִים הָרַכִּים,

וּמְתֻלְתָּל כַּעֲשַׁן הַמִּנְחָה שֶׁשָּׁלַח

אֶל אַפֵּי אֲדוֹנָיו.

קַיִן יָשָׁר הָיָה: כְּסַכִּין.

2

קַיִן תָּמֵהַּ. יָדוֹ הַגְּדוֹלָה מְגַשֶּׁשֶׁת

בְּתוֹךְ הַגָּרוֹן הַשָּׁחוּט לְפָנָיו:

מִנַּיִן בּוֹקַעַת הַדְּמָמָה?

3

הֶבֶל נִשְׁאָר בַּשָּׂדֶה. קַיִן נִשְׁאַר קַיִן. וּמִפְּנֵי שֶׁנִּגְזַר עָלָיו לִהְיוֹת נָע וָנָד,

הוּא נָע וָנָד בִּשְׁקִידָה. מַחֲלִיף בְּכָל בֹּקֶר אֹפֶק בְּאֹפֶק. יוֹם אֶחָד הוּא מְגַלֶּה:

הָאֲדָמָה שִׁטְּתָה בּוֹ בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים. הִיא נָעָה, אַךְ הוּא, קַיִן, דָּרַךְ בַּמָּקוֹם.

דָּרַךְ, צָעַד, רָץ, רַק עַל פִּסַּת עָפָר יְחִידָה, גְּדוֹלָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ סֻלְיוֹת סַנְדָּלָיו.

4

בְּעֶרֶב שֶׁל חֶסֶד מִזְדַּמֶּנֶת לוֹ

עֲרֵמָה שֶׁל שַׁחַת טוֹבָה.

הוּא שׁוֹקֵעַ, נִבְלַע בָּהּ, נָח.

הַס, קַיִן יָשֵׁן.

מֵאֻשָּׁר הוּא חוֹלֵם שֶׁהוּא הֶבֶל.

5

אַל תִּירָא, אַל תִּירָא.

כְּבָר נִגְזַר עַל הַקָּם לְהָרְגֶּךָ

כִּי שִׁבְעָתַיִם תֻּקַּם.

הֶבֶל אָחִיךָ שׁוֹמֵר אוֹתְךָ מִכָּל רָע.

הֶבֶל – אבינועם מן

מוֹפֵת לַכֹּל – אָחִי.

הוֹרַי בְּמַאֲמָר נוֹצְרוּ, לְלֹא יַלְדּוּת,

וְהוּא -- רִאשוֹן לַנּוֹלָדִים.

אֶת לַחְמֵנוּ הוּא מֵבִיא

בְּזֵעַת אַפָּיו,

וְאָנֹכִי שוֹמֵר הַצֹּאן.

אָמַר: אָבִיא מִנְחָה לָאֵל,

הֵבֵאתִי אַף אֲנִי.

רָצָה הָאֵל אֶת מִנְחָתִי,

אַךְ רַק אֶל קַיִן

נָשָׂא דָּבָר,

כִּי הוֹא הַבְּכוֹר,

וְלֹא אֵדַע עַל מָה דֻּבָּר.

אָחִי אָמַר: אֶל הַשָּׂדֶה נֵלֵךְ,

דָּבָר לִי עִמָּדְךָ.

אוּלַי יְגַל לִי סוֹד

שִׂיחוֹ אֱלֵי הָאֵל,

עַל מָה הִמְתִּיקוּ רָז,

וְאַף אֲנִי סוֹף סוֹף

אֶלְמַד סוֹדוֹת חַיִּים.

וְאַתָּה לֹא תִמְשֹׁל בּוֹ

משׁה שַׁפריר

"לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ",

אֲבָל אַתָּה, הַצָּעִיר, כמעט לָעַד לֹא תִמְשֹׁל בּוֹ.

בְּכָל בֹּקֶר הַחֵטְא הַחוֹשֵׁק מַשְׁכּים וְלַפֶּתַח רוֹבֵץ,

אֲבָל אַתָּה, הַבָּגִיר, כמעט אַף פַּעַם לא תִמְשֹׁל בּוֹ.

בַּשֶׁמֶשׁ הָעַז הַחֵטְא הַלַּבְקָן כְּבָר מִזְּמַן לפתח רוֹבֵץ,

אֲבָל אַתָּה, הַקָּשִׁישׁ, לֹא תִרְאֶהוּ וְלֹא תִמְשֹׁל בֹּו.

הָעֶרֶב יוֹרֵד, וְעֹנֶשׁ-מָוֶת עַל הַחֵטְא כְּבָר רוֹבֵץ

אֲבָל אַתָּה, הַיָּשִׁישׁ, עֲדַיִן אֵינְךָ מַבְחִין בֹּו.

כִּי מִבְּרֵאשִׁית וְעַד יוֹם אַחֲרִית

הַחֵטְא תָמִיד לְפֶתַח חַיֶּיךָ רוֹבֵץ

וְאַתָּה, שֶׁיָּצָאתָ לְסִבּוּב בָּעוֹלָם,

- לְעוֹלָם לֹא מַמָּש תִמְשֹׁל בֹּו.

הֶבֶל

לֹא אָרְכוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת שְׁנוֹת חַיֶּיךָ

וּכְשֶׁנִּרְצַחְתָּ הוֹתַרְתָּ רַק אֶת שִׁמְךָ

וְנִטְפְּלוּ אֵלָיו בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים

הֲבֵל הַבָלִים

הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ

דִּבְרֵי הֶבֶל

מְדוּרַת הַהֲבָלִים

וּבִכְלָל - אַהֲבָּל

אֶפְשָׁר לוֹמַר

שֶׁגּוֹרָלְךָ לֹא שַׁפָר

לֹא בְּחַיֶּיךָ

לֹא בְּמוֹתְךָ

וָלֹא אַחֲר

חנה קב רוט

פרק ה

כא וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת-מְתוּשָׁלַח. כב וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כג וַיְהִי כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. כד וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

דמותו של חנוך בולטת מתוך הרשימה היבשה של עשרת הדורות הראשונים של האנושות, על פי ספר בראשית. ועדיין יש בדיווח על חנוך מעט המסתיר את המרובה. נצטט מדברי פרופ' רחל אליאור על חנוך:

חנוך בן ירד (בראשית ה, כא-כד) מתואר בספרות הכוהנית העשירה, שנכתבה במאות האחרונות לפני הספירה, כאדם שאין דומה לו, המגלם את ראשית התודעה הכרוכה בדעת, בעדות, בזיכרון כתוב, ובידע הנגלה בחזון הנפרש מעבר לקיומם של בני חלוף. שמו נקשר בראשית הלימוד ובדעת ממקור שמימי, בראשית התודעה ההיסטורית וברוחב אופקים, בהנחלת ידע כתוב, בעדות ובזיכרון, בתום ובצדק, בכתיבה ובקריאה בספרים. חנוך הוא השביעי בדורות האדם הנמנים ב'ספר תולדות אדם' (בראשית ה, כמצוין במפורש במסורת המגילות 'וקינן דור רביעי ומהללאל בנו, ומהללאל דור חמישי וירד בנו, וירד דור ששי וחנוך בנו, חנוך דור שביעי', הנבחר להיות מייסד הכהונה: 'שביעי באנוש רעותה ויקרה ויתאמר... יתבחר לכהן עלמין'. מספר שנות חייו מקביל למספר ימי שנת השמש, והוא נלקח לשמים, על פי המסורת הכוהנית, כדי ללמוד ממלאכי הפנים.

את עיקרי הגותה ותוצאות מחקריה של רחל אליאור כדאי ללמוד. היא מתארת את המסורת הכוהנית הוותיקה, של בני צדוק, מאצולת כוהני המקדש, שנדחקו מהכהונה הראשית על ידי בית חשמונאי, ויחד עמם נדחקה הצידה גם המסורת שלהם, הכוללת, בין השאר, את לוח השנה השמשי. ספריהם ברובם לא נכנסו לקאנון של התנ"ך, ונותרו כספרים חיצוניים. חלק מהם נמצא בגרסה מקורית בין מגילות ים המלח, שעל פי אליאור הן הספריה המקודשת של בני צדוק, שהטמינו אותה בקומראן לאחר שירדו מגדולתם. חנוך הוא רק אחד מגיבורי התרבות של כוהני בית צדוק. חשיבותם של גיבורים אלה טושטשה בתנ"ך ע"י הזרם המנצח ביהדות בית שני – הפרושים ותלמידי החכמים.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים. על פי המסורת של בני צדוק חנוך נלקח אל האלוהים בעודו בחיים, ושם, בשמיים, למד מפי המלאכים סודות ועתידות. כמה מהספרים החיצוניים עוסקים בחנוך בפירוט רב – כמו ספרי חנוך, ספר הישר, ספר העירין וספר היובלים.

עשרת הדורות הראשונים של האנושות, מאדם ועד נוח ובניו, הונצחו גם בשורות הפותחות את הכתובת על רצפת בית הכנסת בעין-גדי, כתובת שעוצבה בפסיפס במאה ה-6 לספירה. ברשימה זו מופיע חנוך רק בשמו, כלומר ללא כל הדגשה על ייחודו.

הלקח ממפגשנו עם דמותו של חנוך הוא מורכב: חנוך הוא דוגמה לדמות שהיתה מאד חשובה באחד מזרמי היהדות, אך מאחר וזרם זה איבד את סמכויותיו, גם דמותו של חנוך נדחקה לקרן זווית. יש הבדל גדול בין סיפור לגיטימי לסיפור אמיתי ולסיפור מנצח. חשוב לזכור זאת, כשנפגשים במסורות מעניינות וחשובות, שנדרסו על ידי אחרות במהלך ההיסטוריה היהודית.

ארבעה פסוקים בפרקנו אינם מספקים לנו מידע רב על חנוך, וצריך להכיר היטב את הספרות החיצונית, זאת שלא נכנסה לקאנון התנ"כי, כדי לעמוד על חשיבות דמותו במסורת הסיפורית היהודית על ימי קדם. לפנינו קטע מספר היובלים, שיש בו הרבה מידע על חנוך:

"(יט) וביובל העשתי עשר לקח לו ירד לאשה את בכה בת רצוצאל בת אחות אביו, בשבוע הרביעי ליובל הזה. (כ) ותלד לו בן בשבוע החמישי בשנה הרביעית ליובל, ויקרא את שמו חנוך. (כא) הוא היה הראשון מבני אדם הילודים על הארץ אשר למד את הכתב את הדעת ואת החכמה. (כב) ויכתוב את אותות השמים לסדר חדשיהם בספר, למען ידעו בני אדם את עת השנים לסדרי חודש וחודש במספרם. (כג) ויכתב בראשונה עדות, ויתן לבני אדם עדות על משפחות האדמה, וילמדם לדעת שבועי היובלים, ויודיעם את ימי השנים, ויערוך את החודשים, ואת שבתות השנה הואיל באר להם כאשר הראינו לו לדעת. (כד) ואת שכבר היה ואת אשר בוא יבוא באחרית הימים ראה בחלומו, את אשר יקרה את בני האדם לדורותיהם עד יום המשפט. (כה) את הכל ראה והבין וכתב בספר לעדות, וישם אותו לעדות על הארץ לכל בני האדם ולדורותיהם. (כו) וביובל השנים עשר בשבוע השביעי לקח לו לאשה את עדני בת דניאל בת אחות אביו, ובשנה השישית לשבוע הזה ילדה לו בן ויקרא את שמו מתושלח. (כז) ויהיה בקרב מלאכי אלוהים שש שנים, ויראוהו את כל אשר על הארץ ובשמים ממשלת השמש, ויכתוב הכל בספר. (כח) וישם עדות לענות בשומרים אשר חטאו בבנות האדם. (כט) כי המה החלו להתערב ולהטמא בבנות האדם, ויקם חנוך לעד בכולם. (ל) וילקח מתוך בני האדם, ונביא אותו אל גן העדן לכבוד ולתפארת. (לא) והנהו כותב פה בספר את פתשגן הדין ואת העונש לצמיתות, וכל רעת יוצאי חלצי בני האדם. (לב) ובעבורו הביא ה' את המבול על הארץ, כי הושם לאות לעד והוא יענה בכל זרע בני איש להזכיר את כל מעללי הדורות עד יום המשפט. (לג) ויקרב קטורת לה' לרצון על הר הנגב, כי בארבע מקומות בחר ה' על הארץ. (לד) הלא המה גן העדן, והר הקדם, וההר הזה אשר אתה עומד עליו היום הוא הר סיני, והר ציון אשר יקדש בבריאה החדשה לקדושת הארץ. (לה) בו תתקדש הארץ מכל אשמה ומכל טומאתה לעולם ועד".

שש שנים שהה חנוך למעלה בשמים, בקרב המלאכים, והוא שב אל האדמה עמוס בדעת ובחכמה. חנוך הוא שהנחיל לבני האדם את הכתיבה והקריאה ואת שיטת ספירת הזמן, משבתות לחודשים, לשנים וליובלים. כמו כן גלויות היו לעיניו כל קורות האנושות מבריאת העולם ועד אחרית הימים. הוא היה שומר העדות על מעלליהם של חטאי המלאכים, בני האלים, בהתערבבם בבנות האדם, על חטא דור נוח, שבעטיו הביא ה' את המבול על העולם, והוא ממשיך לתעד ולרשום את כל מעללינו עד היום. אין פלא, שכל כך הרבה נכתב בספרות החיצונית אודות דמות כל כך מרשימה.

וזו ההירארכיה הבאה לידי ביטוי בספרות החיצונית אודות חנוך: מעל הכל נמצא אלוהים. מתחת לו – המלאכים. אלה לימדו את חנוך, שהיה בן אנוש שזכה, קרוב לוודאי, לחיי נצח. את הידע שלו העלו על הכתב אותם בני אדם הקרויים כוהנים, והם רואים עצמם מתווכים בין שמים לארץ, בין יצורי השמים לבני התמותה. הירארכיה זו נועדה, בין השאר לחזק את מעמדם ואת סמכותם הרוחנית של הכוהנים. דחיית הספרות החיצונית הזאת מהכנסה לתנ"ך סימנה את השתלטות המעמד החדש של החכמים ואת דחיקת מעמד הכוהנים מעמדות ההשפעה הרוחניות של יהדות בית שני.

מתושלח – אבינעם מן

כְּכֹל שֶׁאָרְכוּ יָמָיו

רָאָה אֶחָד אֶחָד

אֶת חֲבֵרָיו נֶעֱלָמִים,

וְלֹא יָדַע לְאָן.

אָבִיו נִפְטַר

צָעִיר בִּבְנֵי דּוֹרוֹ,

וְלֹא הָיְתָה נֶחָמָה

מִבְּנוֹ, שֶׁטִּפְּשׁוּתוֹ

הָיְתָה לְשֵׁם דָּבָר.

הַנֶּכֶד, שֶׁעוֹרֵר תִּקְוָה,

נִרְאָה כִּי הוּא הוֹלֵךְ

בְּעִקְבוֹת אָבִיו

-- בּוֹנֶה סְפִינוֹת

עַל קַרְקָע יְבֵשָׁה,

וּמְנַבֵּא שְׁחוֹרוֹת

עַל קֵץ כָּל הָעוֹלָם.

שְׂבַע יָמִים וְרֹגֶז

הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ.

נֶכְדּוֹ הַלֹּא-יִצְלַח

לְזִכְרוֹ שָׁתָה כּוֹסִית

וּבָא אֶל הַתֵּבָה.

בַּלָּט וּבְאֵין רוֹאֶה

הַמָּוֶת בָּא עִמּוֹ.

חֲנוֹךְ - רות לורנד

שְׁלֹש מֵאוֹת שָׁנָה הִתְהַלֵּךְ אֶת הָאֱלֹהִים.

הָיוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת בְּמֶרְחֲבֵי הַשָּׁנִים

וּמְתוּשֶׁלַח בְּכוֹרוֹ כְּבָר בָּא בַּיָּמִים

אֲבָל

הָאֱלֹהִים בְּהֵא הַיְדִיעָה

הָיָה בְּלִי סָפֵק אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה.

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה אֱלֹהִים אִתּוֹ

מַכִּיר וְיוֹדֵעַ

שֶׁהוּא הָאֶחָד וּשְׁמוֹ מְיֻחָד:

חֲנוֹךְ בֶּן יֶרֶד בֶּן מַהֲלַלְאֵל.

בַּבֹּקֶר הָיָה מַשְׁכִּים וְנִפְרַד מִבָּנָיו וּבְנוֹתָיו

נוֹשֵׁק לְמִצְחָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ

מְיַשֵּׁר אֶת זָוִית הַמִּגְבַּעַת

עַל פִּי כִּוּוּן אַפּוֹ

וְיוֹצֵא לְנָתִיב הַיָּדוּעַ רַק לוֹ.

מַלְאָכִים שְׁמוּטֵי כְּנָפַיִם סׇפְרוּ

אֶת צְעָדָיו מֵאָחוֹר

וְחִשְּׁבוּ אֶת אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ

עַד שׁוּבוֹ עִם רֶדֶת הַלַּיְלָה

וְכַפּוֹת רַגְלָיו גַּחֲלֵי אֵשׁ.

שְׁלֹש מֵאוֹת שָׁנָה בְּכָל מְאוֹדוֹ

בִּדְלֵי סִגְרִיּוֹת סִמְּנוּ אֶת צֵאתוֹ וּבוֹאוּ

וְאֶת עֲלוּמָיו הָאוֹזְלִים מִגּוּפוֹ.

וּכְשֶׁלָּקַח אוֹתוֹ אֱלֹהִים לָתֵת מְנוּחָה לְרַגְלָיו

לֹא שָׁאַל הָאיש מַדּוּעַ יִתֵּן לוֹ שָׁם

אֶת שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ כָּאן

וּמַדּוּעַ דַּוְקָא עַכְשָׁו.

עוֹף לֹא פָּרַח בְּעָזְבוֹ.

אִם תָּקְפוּ אוֹתוֹ בַּדֶרֶךְ גַּעְגּוּעִים

לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו

אוֹ לַשְּׁבִיל שֶׁבּוֹ דׇּרַךְ אֶת יָמָיו

לֹא נוֹדַע הַדָּבָר וְלֹא נִרְשַׁם בַּכְּתוּבִים.

פָּשׁוּט הָיָה סִפּוּר תּוֹלְדוֹתָיו:

הָלַךְ וְהָלַךְ וְהָלַךְ

וּבְאַחַת אֵינֶנּוּ

כִּי נִלְקַח.

פרק ו

א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה: לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם. הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

עוד סיפור השאוב, ככל הנראה ממיתוסים קדומים, שרק שרידים מהם נותרו בתנ"ך. לכאורה קל לקבל סיפורים יוצאי דופן כאלה מתוך הנחה שנהגו על ידי בני תרבות קדומה מאד, וכי הסיפור הועתק ושובש מספר פעמים עד שהגיע לצורתו הנוכחית; אולם המאמינים בקדושתו ובאחידות מקורו האלוהי של התנ"ך אינם יכולים לקבל זאת. ואכן, פרשנים מוקדמים כרש"י או רמב"ן תירצו את הסיפור הפנטסטי הזה באמירה כי 'בני האלוהים' הינם שופטים או שועי-ארץ אחרים, הקוראים לעצמם אלים או בני-אלים.

במאה ה-19 הסברים אלה לא כל כך התקבלו על הדעת, והנה ציטוט קטעים מפירושו של מלבי"ם:

והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן, כי נודע שבכל סיפורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלוהים שבאו משמים אל הארץ ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גיבורים ומושלים, כמו שימצא בסיפורי מצרים וחינא (סין) ומלכות יון מן האלוהיות וחצי אלוהות, שהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם והם נעשו להם אלילים, וסיפרו עליהם מעשים של רצח וניאוף וכל מידות רעות, ... והעבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכל שכן שהיו בתקפם בימי משה...

אבל דע, שכל הסיפורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל, כל ענייני העבודה הזרה וסיפורי האלילים והמיתולוגיה, הוא הכל שקר וכזב, "היעשה לו אדם אלוהים והמה לא אלוהים?!" רק המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, שכל גיבור שעמד בימים ההם או איש שעשה לו שם ע"י חכמתן היו מיחסים לו אלוהות ואומרים שנפל משמים...

מה מקור הפנטסיה הזאת על זיווג פורה בין יצורים שמימיים לבני התמותה? את האלוהים ברא האדם בצלמו ובדמותו, ועל כן לא פלא שעלתה בדמיונו של האדם האפשרות של חיבור אינטנסיבי יותר עם האל, חיבור שעשוי להציע גם פתרון לסופיות החיים. אנשים יוצאי דופן בממדיהם או בכישוריהם, גם הם עוררו השתאות והבעת ספק לגבי מקורם האנושי.

המוטיב הזה שב ומופיע בתיאור תושבי ארץ כנען והארצות השכנות לה. התורה מציינת כי הכנענים, העמונים, המואבים והאדומים החליפו אוכלוסיות קדומות יותר, שישבו באותן ארצות, ובדרך כלל מוסיפה התורה כי אלה היו ענקי-ממדים. בארץ כנען שרדו חלק מהם עוד בעת ביקור המרגלים. גם עוג מלך הבשן, אולי גלית הפלישתי ולבטח – שמשון שייכים לחבורת בני-אלים אלה.

ומה תגידו על ישוע?

*********

ההפרדה בין השמים והארץ בתחילת שבוע הבריאה, כמו גם הרחקת אדם וחוה מעץ החיים אשר בגן, הם הבסיס לתפיסה הדתית של עולמנו: השמים שמים לאלוהים, והארץ נתן לבני אדם. על פי רוב מתנהג עולם התנ"ך על פי הפרדה מובהקת זאת. יש בה הירארכיה – השמים מעל, ואנו מתחת; יש בה הבחנה חותכת בין הנצחי לבין החולף. עם זאת חשוב להבחין גם בהצגת האדם כבעל צלם אלוהים, וכבעל נשמה, שיש בה יסוד אלוהי.

כותבי המקרא מבטאים הסתייגות מהאפשרות של ערבוב שמים וארץ, כמו בסיפור הזדווגות בני האלוהים עם בנות האדם. בסיפור זה יש יסוד פנטסטי, שכן הזדווגויות של יצורים קרובים יותר, כמו כלב וחתול, אינן מתאפשרות בטבע. התוצר של מפגש מוזר זה הוא, על פי המקרא, אנשי-שם, נפילים או גיבורים. המקרא אינו מתייחס לשאלה, אם ילידי אותו זיווג מופלא זכו גם בחיי נצח. המיתולוגיה היוונית הֵעֵזָה יותר, וסיפרה על בני אנוש שזכו בחיי נצח, או משום שהיו ילידי זיווג מעורב כזה, או בזכות היותם אהוביהם של אלים.

נכיר אחד מסיפורי המיתולוגיה היוונית, מפי הומרוס:

אאוס, אלת השחר, פגשה בן תמותה בשם טיתונוס, והתאהבה בו. טיתונוס היה נסיך טרויאני, בנו של המלך לאומדון מנימפת מים (יצור לא אנושי גם היא) בשם סטרימו. ברצותה לחיות עם אהובה לנצח נצחים, ביקשה אאוס מזאוס להעניק לטיתונוס חיי נצח. זאוס נענה למשאלתה, טיתונוס קיבל את מתת חיי הנצח, אך הוא הזדקן. כאשר ראתה אאוס שטיתונוס מזדקן, הבינה כי עשתה מקח טעות, נעלה אותו בחדר בעל דלתות נוצצות, ושם הזקן החלוש זעק לעזרה.יש אומרים כי זאוס ריחם עליו, והפך אותו לצרצר.

את ההסתייגות של התנ"ך מזיווג בני אלים עם בני אנוש נגלה בהצמדת סיפור זה לסיפור חטאי דור המבול.

עם זאת, הפנטסיה אודות הזיווג המעורב לא נמחתה מסיפורי המקרא. סיפור שמשון הוא בדיוק כזה. הדמיון של סיפורי שמשון לסיפורי הרקולס היווני, כמו גם הקרבה של שמשון לפלישתים, עם אגאי, מגויי הים, רומז לאפשרות של השפעה מכיוון המיתולוגיה היוונית.

גם הספרות החיצונית השתעשעה ברעיון זה, המציע לנו, בני התמותה, לפנטז על התקרבות לחיי נצח באמצעות זיווג עם מלאכי שמים. ועם זאת, ניזכר באותו פסוק מספר היובלים, המבטא באופן ברור ביותר את הסתייגות יהדות אותה תקופה מרעיון זה: וישם עדות לענות בשומרים אשר חטאו בבנות האדם. כי המה החלו להתערב ולהטמא בבנות האדם, ויקם חנוך לעד בכולם.

גשם בוא!

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שֶׁיֵּרְדּוּ גשמים. אמר להם, צְאוּ והכניסו תנורי פְּסָחִים, בשביל שלא יִמּוֹקוּ. התפלל, ולא יָרדו גשמים. עָג עוגה, ועמד בתוכה ואמר: רִבּוֹנוֹ של עולם, בניך שָׂמוּ פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך; נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. התחילו הגשמים מְנַטְּפִים; אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שִׂיחִין ומערות. יָרְדוּ בזעף; אמר חוני: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו הגשמים כְּתִקְנָן, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מרוב הגשמים. אמרו לו: כשם שהתפללת עליהן שֶׁיֵּרְדוּ, כך התפלל עליהן שיֵלכו להן. עמד חוני והתפלל. שלח לו שמעון בן שטח ואמר לו, צריך אתה שֶׁיְּנַדּוּ אותך; אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו, והוא עושה לו רצונו. (מסכת תענית)

גשם אחרון

אהוד מנור, יאיר רוזנבלום

גשם בוא

רד עלי

בוא כסה אותי עכשיו

אותי ואת ימי

רד לאט

רד ושא אותי לים

אל נא אל תחדל לרדת לעולם

אל תחדל עכשיו

רד עלי

שא אותי ואת ימי

אל תוך הנעלם

וענן יחוג מעל ימי הים

חוג יחוג יומם וליל

חוג יחוג ורוח מְיַלֵּל

והים יגיע עד גגות תבל

אין אוויר, אין אש, אין חול

ואור אחרון יגווע בלאט בלי קול

וקץ לכל

לילה בוא

רד עלי

בוא עטוף אותי עכשיו

עצום את שתי עיני

רד לאט

את עין השמש האפל

שים ידך ביד הגשם הנופל

ונופל

וענן יחוג מעל ימי הים

חוג יחוג יומם וליל

חוג יחוג ורוח מילל

והים יגיע עד גגות תבל

אין אוויר, אין אש, אין חול

ואור אחרון יגווע בלאט בלי קול

וקץ לכל

גשם בוא, רד עלי

שא אותי ואת ימי

אל תוך הנעלם

שָׁמַיִם, הָבִיאוּ עֲלֵינוּ גִּשְׁמֵי בְּרָכה, מַלְּאוּ אֶת אַדְמָתֵנוּ וְאֶת מַאֲגָרֶיהָ בְּמַיִם טְהוֹרִים וּמְלֵאֵי חַיִּים. בָּרְכוּ אֶת הַמַּיִם הַמְּמַלְּאִים אֶת גּוּפֵנוּ, אֶת הָאָוִיר, אֶת הַיָּם, וְאֶת הַצּוֹמֵחַ בְּאַהֲבָה וּבְפִרְיוֹן. הָזִינוּ אֶת הָאָרֶץ בְּשֶׁפַע. הַרְעִיפוּ עֲלֵינוּ מִטּוּבְכֶם! אָמֵן!

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

בראשית ברא - מדע ובריאת העולם, כל התירוצים - דר' עמוס ברדע

אם תרצו - אין זו אגדה רבנית - ארי אלון

החיבור המכונן את התרבות האנושית - פרופ' יאיר כספי

קבצים מצורפים

פרשת בראשית - הרב אבי פסקל

בארי צימרמן - בצלמו ובדמותו

בארי צימרמן - כשאלוהים ברא ביום הראשון את השפה

זה ספר תולדות אדם - בארי צימרמן תשע"ד

כולם קוראים בשמות - הרב בני לאו