בשלח

פרשת בְּשַׁלַּח

פרק י"ד

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. יז וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה. כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל-תּוֹךְ הַיָּם. כד וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. כה וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. {פ}

כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד. כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

מה אנו יודעים על הצבא המצרי באותם הימים? תחילה נקדים ונאמר כי קביעת זמנה של יציאת מצרים (אם בכלל היתה כזאת) רחוקה מלהיות מדעית. בין אלה,המאמינים שהיתה יציאת מצרים, יש המקדימים את זמנה למאה ה-15 לפנה"ס, ויש המאחרים אותו למאה ה-13, ואפילו ה-12. מכל מקום, מדובר בתקופה ההיסטורית הקרויה במצרים 'הממלכה החדשה', אחרי גירוש ההיקסוס ממצרים. ומדוע מוזכר גירוש ההיקסוס בהקשר זה? ההיסטוריונים הצבאיים מייחסים לשלטון ההיקסוס השפעה גדולה על מבנהו ואופיו של הצבא המצרי, בעיקר בתחום חיל המרכבות, ואלה נזכרות גם בפרקנו. ההיקסוס הצליחו להשתלט על מצרים למשך כ-150 שנה גם בזכות צבא המרכבות שלהם. הם גם פיתחו את שריון הקשקשים ואת הקשת המורכבת. הצבא המצרי תחת שלטונם עבר שינוי נוסף: במקום חיילים ששירתו בצבא למשך כל חייהם, גייס צבא ההיקסוס את חייליו למשך תקופות מוגבלות יותר. במאה ה-13, בימי שלטון רעמסס השני, גדל הצבא המצרי לכדי חמש גייסות של כ-5000 לוחמים כל אחד.

אני מביא כאן ציטוט מהערך 'צבא מצרים העתיקה' בויקיפדיה:

צבאו של תחותמס השלישי (1490 – 1426 לפנה"ס) הורכב בעיקר מחי"ר, עם כמה מרכבות, שהיו חלק אינטגרלי מגדודי החי"ר. מאה שנים לאחר מכן, הגיע תור הזהב של המרכבות. מספרן גדל והן היו לחיל נפרד. התעודות מדברות על יחידות בנות 10, 30 ו-50 מרכבות. 3 עד 5 פלוגות של מרכבות היוו "גדוד" בן 150 מרכבות שכונסו לחטיבה בת 500 מרכבות שסופחה לכל גייס של חיל רגלים. המרכבה המצרית הייתה קלה מאוד והיו בה רק שני לוחמים - נהג וקשת או מטיל כידונים. לפחות אחד החיילים היה מוגן בשריון קשקשים חלקי.

המרכבה המצרית התפתחה מהמרכבה הכנענית של החיקסוס. המצרים חיזקו את המרכבה הכנענית בלי לאבד את כושר התמרון שאפיין אותן. זה הושג על ידי שינוי מבנה הגלגלים - במקום 4 חישורים המצרים השתמשו בגלגלים בעלי 6 חישורים. שינוי נוסף היה הזזת הציר לחלקה האחורי של המרכבה. לצד המרכבות הופעל חי"ר קל שתפקידו היה לסייע למרכבות בעזרת מטחי חצים והטלת כידונים. כמו כן, הרגלים הקלים היו יכולים להשמיד צוותי מרכבות של האויב שנפגעו כבר על ידי המרכבות המצריות.

התפקידים העיקריים היו לוחמה נגד מרכבות האויב, תמיכה בחי"ר ובמקרה הצורך אף שבירת מערכי החי"ר של האויב במטחי חצים. בדומה למרכבות הכנעניות, כלי הנשק העיקרי של המרכבות המצריות היה החץ והקשת.

על פי הפרק, צבא פרעה, שרדף את בני ישראל, היו בו לפחות שש מאות מרכבות!

*********

מְסַפְּרִים עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ

שֶׁכְּשֶׁהוּא הָיָה בַּתֵּבָה וְקָטָן

נִכְנְסוּ לוֹ קְצָת מַיִם לָאֹזֶן

בִּזְמַן שֶׁהָיָה מְצֻנָּן

וּמִכֵּיוָן שֶׁלֹּא טִפְּלוּ בּוֹ אָז כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ

עַד שֶׁהִגִּיעָה הַמֵּינְקַת

נִהְיָה לוֹ שָׁם חוֹר

נִהְיֶה לוֹ שָׁחֹר

וּמֵאָז הוּא תָּמִיד עִם דַּלֶּקֶת

אַף פַּעַם לֹא עָשָׂה אַמְבַּטְיָה

רַק מִקְלָחוֹת קְצָרוֹת

אַף פַּעַם לֹא טָבַל בַּנָּהָר

לֹא שִׂחֵק עִם מַמְטֵרוֹת

וּכְשֶׁיּוֹם אֶחָד הִתְחִילוּ מַכּוֹת

לֹא הֻפְתְּעוּ בַּשְּׁכוּנָה

כְּשֶׁהוּא הָפַךְ אֶת הַמַּיִם לְדָם

עַל הַמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה

אֲבָל מָה שֶׁאֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים עַל רַבֵּנוּ

זֶה שֶׁגַּם לִשְׂחוֹת הוּא אַף פַּעַם לֹא לָמַד

בִּגְלַל זֶה שִׁקְשְׁקוּ לוֹ הָרַגְלַיִם

כְּשֶׁהוּא מָצָא אֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד

עוֹמֵד בֵּין יַם סוּף לִצְבָא מִצְרַיִם

מוּל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשׁוּם סְנֶה

בְּעוֹד רֶגַע מַחֲזִירִים אוֹתָם אָחוֹרָה

וְכָל הַתָּנָ"ךְ מִשְׁתַּנֶּה.

אֲבָל כַּנִּרְאֶה בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה מִתְגַּלֶּה

מִמָּה בֶּאֱמֶת עָשׂוּי בֶּן אָדָם

כַּנִּרְאֶה יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁגַּם בְּלִי לָדַעַת לִשְׂחוֹת

מוֹצְאִים דֶּרֶךְ לַחֲצוֹת אֶת הַיָּם.

בָּרָק פֶלְדְּמָן

"יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".

כך אמר משה לעם בהתקרב פרעה וכל חילו אל בני ישראל החונים על שפת הים. אפשר לפרש אמירה זו בדרכים שונות. כולן שמות את הרסן בידי אלוהים, שמנווט את מהלך העניינים מאז מעמד הסנה הבוער. כולן משחררות את העם המבועת ממעשה.

זהו רגע היסטורי יוצא דופן, והוא אינו חייב להעיד על ההמשך, אבל נראה כי לכל אורך ההיסטוריה של עמנו נענו והתנודדנו בין שני הקטבים האלה – בין לקיחת אחריות אקטיבית על גורלנו לבין ביטחון בהשם יתברך, שיצילנו מידם.

התנועה הציונית בחרה בדרך האקטיבית הברורה: אנחנו לא נחריש, לא נקבל בהכנעה, לא נקפא במקומנו, ולא נתחמק מהאחריות לעשות מעשה. לא משום שאין אלוהים, לא משום שאלוהים אדיש לגורלנו, אלא משום שאנשים בעלי כבוד עצמי אנחנו, ומשום שאם לא ניקח את גורלנו בידינו, מחכה לנו גורל אחר, שנהיה ראויים לו בשל מחדלינו.

*********

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הסיפור מבלבל למדי. אפילו קריאה של הפרק על דרך הפשט מעלה אצל הפרשנים המוקדמים תהיות: מדוע לא בחר אלוהים להנחות את יוצאי מצרים לכיוון ארץ ישראל בדרך הקצרה, היא דרך ארץ פלישתים? האם הפלישתים היוו איום צבאי, שהיה עלול להרתיע את בני ישראל? אילו סכנות אחרות נצפו דווקא על מסלול אותה דרך קצרה לכנען? מדוע מוזכר כאן, שבני ישראל עלו חמושים? האם יצאו מצוידים בכלי מלחמה, ואם כן, מה היה להם לחשוש? אם ידו החזקה של האל היא שניהלה את העניינים, מה צורך היה להם בכלי נשק? מגוון התשובות לשאלות אלה רב מאד, והוא מצביע בהחלט על חשיבה יצירתית של אותם פרשנים קדומים. הנה מבחר מפניני התרגום האלה:

מה תפארת זה לישראל, שעלו חמושים, מזויינים, כאילו לא היו בטחונם בה' חלילה. ואף אם נאמר, שחייב אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכוחו לעשות, ומה שיחסר הטבע ישלים הנס... (כלי יקר)

ה'כלי יקר' (פירוש פופולרי לתורה, ר' אפרים שלמה מלונשיץ, המאה ה-17) מביא כאן רעיון מיוחד: אין העובדה שבני ישראל יצאו חמושים, מזוינים בכלי נשק, מעידה על חוסר בטחונם בה'; לכל אדם יש חובה להתאמץ ולפתור את בעיותיו בכוחות עצמו, ואת מה שלא יעשה כוחו הטבעי, ישלים הנס...

אותו פרשן מציע גם אפשרות אחרת להבין את הטקסט:

ע"כ נראה לפרש, שבא להודיענו, שלא היה בידם שום כלי זין, כי אם ה' חומשי תורה, החלוקים לז' ספרים. למ"ד שפרשת 'ויהי בנסוע' (היא) ספר בפני עצמו, וז"ש וחמושים היינו מזוינים - הכל רמז לתורה, ונקט לשון 'חמושים', שהלשון נופל על הלשון, וכן 'מזוינים', כי לשון 'חמשה' ו'זין', שמות כלי מלחמה המה, ואצל ישראל ירמוזו גם על התורה. או 'חמושים' היינו חמישה חומשי תורה, כאמור, ו'מזויינים' היינו התפלה, כמ"ש (תהלים קיט.קסד) 'שבע ביום הללתיך'. ('כלי יקר')

האופציה השניה של הפירוש מציעה שאלוהים לא נזקק לסיוע צבאי של בני ישראל. ה'חמושים' – פירושו מצוידים בחמישה חומשי תורה. 'מזוינים' (מילה נרדפת ל'חמושים') – רמז לאות ז' (7), רמז לתפילות שהגנו על בני ישראל, תפילות וברכות הנאמרות, על פי תהלים, שבע פעמים ביום.

'אור החיים' (ר' חיים בן עטר, מרוקו, המאה ה-18) חותר לכיוון אחר לגמרי.

כל מקום שיכנה ישראל בשם 'עם' ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בעניין זה לפעמים מזכיר שמם 'העם', ולפעמים מזכירם 'בני ישראל', דכתיב 'וחמושים עלו בני ישראל' וגו'. הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז"ל (שמות רבה פמ"ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו 'נתנה ראש' וגו', הם אמרו 'עשה לנו' וגו'... 'בשלח פרעה את העם' פירוש ערב רב, ששלחם פרעה. לא ה' ברוך הוא הוציאם, כי לא בא אלוהים לקחת לו אלא גוי גדול, נחלתו יתברך, אלא פרעה שְׁלָחָם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להידבק בישראל, וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידויק על נכון אומרו 'ולא נחם אלהים כי קרוב הוא', פירוש 'קרוב הוא' לרמוז (על) העם מקרוב בא, ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע, ויסובב רעה גם לישראל.

'אור החיים' רואה משמעות מיוחדת לכינויים שמקבלים יוצאי מצרים מידי כותב הדברים. 'בני ישראל' הם, כפשוטו, בניו וצאצאיו של ישראל, הוא יעקב. 'העם' הוא הערב רב, האנשים הרבים שנספחו על בני ישראל ביציאתם ממצרים. אגב, גם חוקרים בני זמננו מזכירים את האפשרות, שאם היתה בכלל יציאת מצרים, הרי שמדובר בתקופה בה השלטון המצרי התפורר, וקבוצות שונות של אוכלוסיה עזבו את תחומי הממלכה המצרית, וכך זכו יוצאי מצרים העברים לבני לוויה שאינם עברים. על פי 'אור החיים' היו הערב רב האחראים להשחתת בני ישראל במדבר. הם אשמים בחטא העגל. הברקה נוספת של 'אור החיים' היא האמירה, כי פרעה שלח את הערב רב, במטרה לגרום צרות לבני ישראל. על כן נאמר 'וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם', כי זו היתה מזימתו של פרעה, ולא חלק מתכניתו של אלוהים.

חוקרים בני זמננו מצביעים על האפשרות, כי מי שעלו חמושים, כלומר מצוידים בכלי מלחמה, היו דווקא אותם נספחים, שהיו מעין צבא שכירים במצרים, שנתמרד, והתחבר ליוצאי מצרים.

נסיים בהערה קצרה של הרמב"ן, המזכיר את דברי אבן עזרא:

ויש אומרים (ראב''ע), שסיפר הכתוב שיצאו ביד רמה, וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים.

על פי אבן עזרא בני ישראל עצמם יצאו חמושים, אך לא מפני שלא האמינו בכוחו של האל, אלא שחשוב היה להם להפגין את מצבם החדש, אחרי שנחלצו מכבלי עבדות.

עמנואל בן יוסף

אני לא מסתדרת עם ההטבעה של חיל ה"שריון" המצרי: קשה לי עם מכת בכורות,

אני מסתדרת איך-שהוא עם הטבעת הסיירת המצרית תחת חומת המים שהצילה את הנטע ממנו יצמח עמנו. מה שבלתי נסלח בעיניי (וגם לא נבון פוליטית)

הוא סוף הסיפור הנ"ל. לדידי, אם ה"קרב" היה כל כך מוצלח מבחינת אבות אבותינו, האין זה הוגן והגיוני, נבון ונכון יותר לתת לצבא מצרים לשוב לבסיסו ולספר שם לפרעה עלהיכולות האדירות של האל של ישראל, מה שיכול להניב יציבות פוליטית והערכה הדדית? לאיזה צורך הושקעו בבוץ כל מי שלא טבע בים סוף? לא די שהרגנו ל"שריונר" את בכורו?עכשיו רעייתו היא לא רק שכולה אלא גם אלמנה, למי זה טוב? אם על מנת ללמד אותנו שבמלחמות יש אך ורק מנוצחים (גם המוכרז כמנצח נשאר עם פצעים וצלקות), אז, תודה עלהשיעור, אבל... אם...

אני מכירה את המדרש על "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

כן, זה האל החז"לי האבהי, שאני יכולה לחבב, אבל המאצ'ו מספר שמות,

אינו ידיד לי.

"בוא שלום הבא מרגוע כי עייפנו כבר לדם" - שרתי בילדותי במה שנקרא אי-אז שיעור זמרה... עת הזמיר?

אעצור פה בטרם ינבוט לי מדרש לשוני נוסף של זמירות (תרתי) לקראת ראש השנה לאילנות.

כתבה שולה לויטל בכ"ז טבת תשע"ב.

לבֵנה על גבֵּי אריח, אריח על גבֵּי לבֵנה

מרים קוצ'יק שפר

*

ביקשו מלאכי השרת לומר שירה,

אמר הקב״ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

(תלמוד בבלי, מגילה, י ע"ב)

*

*

רוֹאָה אוֹתָם שָׁרִים עַל הַחוֹף

כַּמָּה רָגוּעַ הַיָּם עַכְשָׁו

עוֹד מְעַט תָּעוּף הַבְּשׂוֹרָה מִכָּאן

לְאִמָּא מְצַפָּה

הַסּוּס לֹא יָשׁוּב לָאֻרְוָה

קֻבִּיּוֹת סֻכָּר הֵכִינָה לוֹ

יָמִים רַבִּים עוֹד יְהַדְהֲדוּ בָּהּ

*

*

סוּס וְרֹכְבוֹ סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

לֹא נוֹתָר עַד אֶחָד

עַד אֶחָד לֹא נוֹתָר לָהּ

(אֶת הַבְּכוֹר עוֹד לֹא קָבְרָה)

*

*

]גאולתו של עם אחד היא חורבנו של עם אחר; שמחתו של האחד היא אסונו של זולתו]

קריעת ים סוף - גוסטב דורה

בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְהַטְבִּיעַ אֶת-מִצְרַיִם בַּיָּם עָמַד עֻזָּא שַׂר (מלאך) שֶׁל מִצְרַיִם וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם, בְּמִדַּת הָרַחֲמִים בָּרַָאתָ עוֹלָמְךָ, לָמָה אַתָּה רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ אֶת-בָּנַי? מִיָּד כִּנֵּס הַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא כָּל-פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְאָמַר לָהֶם: הֱווּ דָּנִים בֵּינִי וּבֵין עֻזָּא שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם. הִתְחִילוּ שָׂרֵי הָאֻמּוֹת מְלַמְּדִים סַנֶגוֹרְיָא עַל מִצְרַיִם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה מִיכָאֵל כָּךְ, רָמַז לְגַבְרִיאֵל וְטָס לְמִצְרַיִם טִיסָה אַחַת וְשָׁמַט לְבֵנָה עִם טִיט וְתִינוֹק

אֶחָד עִמָּהּ שֶׁשִּׁקְּעוּהוּ בַּבִּנְיָן, וּבָא וְעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם, כָּךְ שִׁעַבְּדוּ אֶת-בָּנֶיךָ! מִיָּד יָשַב עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא בְּמִדַּת-הַדִּין וְטִבְּעָם בַּיָּם. בְּאוֹתָה שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי-הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא: "מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי!" (סנהדרין לט')

תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם, הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה - לֹא כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלוּ בְּאֵלוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עֲמִינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה" )מסכת סוטה לו, ל"ז, מכילתא בשלח - ויהי ה(

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם / אברהם חלפי

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.

הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם

בְּרַגְלַי

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס

אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.

אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם

רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו

וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.

"ניסים" מאת יהודה עמיחי

איך פיספסתי את יציאת מצרים

מאת רחל חלפי – 17.3.2018

כְּשֶׁהִגִּיעָה מַחֲצִית הַלַּיְלָה הֵבַנְתִּי שֶׁאִחַרְתִּי בְּאַרְבָּעִים דַּקּוֹת

אֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם. בְּדִיּוּק עָמַדְתִּי לְסַיֵּם לֶאֱרֹז אֶת הַמִּזְוָדָה הָאֲדֻמָּה

אֲבָל אָז נִזְכַּרְתִּי שֶׁלֹּא אָרַזְתִּי אֶת הַכּוֹבָעִים לַמִּשְׁפָּחָה

וַהֲרֵי צְפוּיָה לָנוּ הֲלִיכָה בְּשֶׁמֶשׁ הַמִּדְבָּר הַקּוֹפַחַת

בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה. אָז גָּרַרְתִּי אֶת הַסֻּלָּם מִן הֶחָצֵר אֶל הַמַּחְסָן —

וְשָׁם, בֵּין בִּגְדֵי־הַקַּיִץ, הָיוּ כָּל הַכּוֹבָעִים אֲרוּזִים חָזָק. וְעַד

שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַתִּיר אֶת הַחוּטִים סְבִיב חֲבִילוֹת הַבְּגָדִים

וְעַד שֶׁגָּמַעְתִּי כַּמָּה לְגִימוֹת שֶׁל מַיִם כְּדֵי לְחַזֵּק

אֶת נַפְשִׁי הַיְּגֵעָה מִן הַהֲכָנוֹת הַמְּפָרְכוֹת לַיְּצִיאָה

וְעַד שֶׁהִתְיַשַּׁבְתִּי לְרֶגַע בְּפִנַּת הַמַּחְסָן —

נָגַסְתִּי בַּתַּפּוּחַ וְנִרְדַּמְתִּי.

וְעַד שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי לְפֶתַע בְּבֶהָלָה — אֵיךְ זֶה שֶׁנִּרְדַּמְתִּי

בְּשֶׁל תַּפּוּחַ? אֵיךְ זֶה שֶׁהִשִּׁיאַנִי הַנָּחָשׁ?

אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי עֲדַיִן פְּתַיָּה, לֹא מְבִינָה

אֶת גֹּדֶל הַשָּׁעָה, אֶת הָאוֹת שֶׁנִּתַּן, אֶת גּוֹרַל הָעָם

אֵיךְ זֶה שֶׁעוֹד לֹא הֵבַנְתִּי מָה זֶה עַם, מָה זֶה גּוֹרָל, מָה זֶה לְהַפֵּך גּוֹרָל —

וְעַד שֶׁהֵגַחְתִּי מִן הַבִּקְתָּה וְהִגַּעְתִּי בְּרִיצָה מְקַרְטַעַת גּוֹרֶרֶת אִתִּי

אֶת הַמִּזְוָדָה הָאֲדֻמָּה וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ

כּוֹלֵל נֹאד מַיִם וְכָל הַכּוֹבָעִים לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה

וְעַד שֶׁהִגַּעְתִּי

אֶל שְׂפַת יָם־סוּף —

כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, כָּל הָעָם, כָּל הָעֵדָה, כָּל מִשְׁפְּחוֹת הַשְּׁכוּנָה

שֶׁיָּצְאוּ מִבִּקְתוֹת הַחוֹל הָאָפוּי — כֻּלָּם, כּוֹלֵל הַקְּלַפְטֶה הַזֹּאת,

נוּ, זֹאתִי שֶׁהוֹצִיאָה לִי אֶת הַתֵּאָבוֹן

לִנְדוּדִים מְמֻשָּׁכִים עִם אַחַת כָּמוֹהָ —

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי אֶל שְׂפַת הַיָּם —

כֻּלָּם כְּבָר נִרְאוּ הַרְחֵק הַרְחֵק

כְּרָאשֵׁי־סִכָּה בָּעֵמֶק הֶעָמֹק, בֶחָרָבָה

שֶׁנִּפְעֲרָה נִפְעֲרָה בֵּינוֹת לְגַלֵּי־הָעֲנָק וּמִשֶּׁשָּׁבוּ הַמַּיִם וּבְתוֹכָם רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְסוּסָיו וְכָל מְעַרְבֹּלֶת צְבָא מִצְרַיִם —

כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִקְפֹּץ לַמַּיִם כִּי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לִשְׂחוֹת

וְעוֹד סוֹחֶבֶת פּוֹסְט־טְרָאוּמָה מֵהַפַּעַם הַהִיא שֶׁטָּבַעְתִּי בַּיְּאוֹר

וְנִצַּלְתִּי עַל־יְדֵי תַּנִּינָה — יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי סִכּוּי

אֵין סִכּוּי שֶׁאַצְלִיחַ לְהַדְבִּיק אֶת עַמִּי

שָׁם, בַּגָּדָה הָאַחֶרֶת שֶׁל הַיָּם.

לֹא הָיָה סִכּוּי שֶׁאַצְלִיחַ — אִשָּׁה עֲיֵפָה בּוֹדֵדָה

קְשַׁת־יוֹם עִם מִזְוָדָה —

לֹא הָיָה סִכּוּי שֶׁאַצְלִיחַ לִגְמֹעַ אֶת עֲנָקוּת־הֶחָרָבָה

שֶׁבֵּינְתַיִם הָפְכָה נַחְשׁוֹל־צוּנָמִי עֲנָק לֹא הָיָה

לֹא יָכֹלְתִּי לְהָרִים אֶת קוֹלִי וְלִצְעֹק: "חַכּוּ לִי רֶגַע!"

קוֹלִי מִלֵּא אֶת רֹאשִׁי הִדְהֵד הִדְהֵד

נֶחְבַּט בֵּין כְּתָלָיו מִמֵּילָא לֹא הָיָה נִשְׁמָע. נוֹתַרְתִּי עַל עָמְדִּי

פִּי קָרוּעַ לִרְוָחָה הָיִיתִי קְפוּאָה כִּנְצִיב־מֶלַח מַקְפִּיא זְעָקָה

מִמֶּרְחָק מִמֶּרְחָק מֵאוֹת מֵאוֹת מֵאוֹת שָׁנָה.

כָּכָה פִסְפַסְתִּי אֶת הַיְּצִיאָה הַגְּדוֹלָה אֶת הַגְּאֻלָּה.

לֹא עָבַרְתִּי בַּיָּם וְלֹא בֶחָרָבָה.

אֲפִלּוּ לֹא נִרְטַבְתִּי בַּמַּיִם.

כָּכָה לֹא יָצָאתִי מִמִּצְרַיִם

וּמַה מֶּשֶׁךְ חַיַּי / יהודה עמיחי

וּמַה מֶּשֶׁךְ חַיַּי. אֲנִי כְּמוֹ אֶחָד שֶׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם

וְיַם סוּף נִבְקַע לִשְׁנַיִם וַאֲנִי עוֹבֵר בֶּחָרָבָה

וּשְׁתֵּי חוֹמוֹת מַיִם מִיְּמִינִי וּמִשְּׂמֹאלִי.

מֵאֲחוֹרַי חֵיל פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וּלְפָנַי הַמִּדְבָּר

וְאוּלַי הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת. זֶה מֶשֶׁךְ חַיַּי..

פרק ט"ו

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

לרגע חשבתי שהנה צץ לו השיר הראשון באלבום המלחמה של יציאת מצרים, אך עם קריאת שני הפסוקים האלה הבנתי ששירת הים, גם אם הושרה על ידי משה ובני ישראל רגע לאחר הצלתם הניסית במעבר ים סוף, שירה זאת עברה עיבוד והרחבה דורות מספר לאחר מכן, כאשר ישב העם על נחלותיו בארץ המובטחת.

וכאן, בארץ כנען המשוחררת, אמנם לא נשכחו המצרים המשעבדים, אך הם רחוקים מרחק רב, ואינם מאיימים עוד על בני ישראל (חכו, חכו... עוד יבוא היום!). אויבים חדשים מאיימים על הישות העברית המנסה להתבסס בארץ.

הפלשתים כנראה עדיין לא נחתו על חופי ארץ ישראל, על פי דעת רוב החוקרים. עובדה זו מחזקת את אותה הערכה אודות העיבוד וההרחבה המאוחרים של שירת הים.

אויבים נוספים המוזכרים כאן, המואבים והאדומים, יתוארו בתורה כישויות לאומיות בעת מעבר בני ישראל במדבר בדרכם לארץ כנען. הם ישובו להיות משמעותיים כאויבים (או כבעלי ברית) בתקופת מלכי יהודה וישראל.

יושבי כנען הם, אולי, לא רק הכנענים, כי אם גם שבעת העממים – הפרזי, החוי, היבוסי ושאר העממים שחיו בארץ כנען עם ההתנחלות העברית בה, ועל פי המקרא היו מיועדים למחיקה מדפי ההיסטוריה למען בני ישראל.

ועל פי שירת הים – יציאת מצרים ומעבר ים סוף היו אירוע היסטורי בקנה מידה אזורי, שסיפורו הדהד ברחבי המזרח התיכון ויצר בקרב העמים שבארץ כנען ומסביב לה ציפיה, היערכות ואימה.

***********

שירת הים שייכת לקבוצת מזמורי שירה, הנחשבים לעתיקים ביותר בתנ"ך מבחינת זמן כתיבתם. פרופ' ישראל קנוהל מזהה סגנון קדום דומה גם בשירת דבורה ובמזמור ס"ח בתהלים. מזמורי שירה חגיגיים אלה שימשו, קרוב לוודאי, במשך דורות רבים בטקסים, והועברו בעל פה מדור לדור, תוך קליטת תוספות ושינויים, המקשים על הניתוח ההיסטורי שלהם.

אחת האפשרויות המעניינות של מקור היסטורי לשירה, שמציע פרופ' קנוהל, היא אירוע היסטורי מוקדם מאד, שהתרחש בצפון הארץ דוקא, כאשר שבטים 'עבריים' נתקלו שם בשלטון המצרי עוד הרבה קודם לזמנה המשוער של יציאת מצרים, ולהתנחלות השבטים בארץ. פרופ' קנוהל מציע, כי סיפור יציאת מצרים הורכב מאוחר הרבה יותר מכמה זיכרונות היסטוריים, שהקדום שבהם היא אותה מלחמה בצפון בין הצבא המצרי של פרעה מרנפתח לבין ה'עברים' הקדומים, בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס. בשירת הים לא נזכרת יציאת מצרים, ולא נזכרת עבדות בני ישראל במצרים. פסוק אחד בלבד מדבר על בואם של בני ישראל לארץ כנען:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָֹה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי, כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, וזו יכולה להיות תוספת מאוחרת. הנס של טביעת מרכבות פרעה בים סוף מוסבר ע"י פרופ' קנוהל כהסתבכות מרכבות הצבא המצרי בביצות החולה.

אם כך או אחרת (פרופ' קנוהל אינו יכול להוכיח את התזה הזאת) – לפנינו מזמור שירה מאד מפותח ונמלץ, ואם מקורו, על פי הניתוח הלשוני, מאד עתיק – זה מרשים עוד יותר. שירת הים שימשה, ככל הנראה, השראה לכתיבת מזמורי תהילים מאוחרים יותר, ואחד המובהקים שבהם הוא מזמור ע"ז, שבו מופיעים ביטויים רבים מתוך שירת הים.

קריאת שירת הים, בנוסף לקריאתה בשבת 'בשלח', הפכה למנהג של שביעי של פסח בעדות רבות בישראל, ומנהג זה בהחלט מובן על רקע הקשר שבין חג הפסח לסיפור יציאת מצרים. לעומת זאת, לא מצאתי הסבר משכנע לטענה, כי קריאת שירת הים היא גם סגולה רבת עוצמה למציאת זיווג...

עמנואל בן יוסף

עמנואל בן יוסף

מתוך 'מעוז צור'

מרדכי סימן, גרמניה המאה ה-13

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי, בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה

מתוך 'אור הגנוז'

חוקר טבע בא ממרחקים אל הבעל שם טוב ואמר: בחקירותי העליתי שבשעה שבני ישראל עברו בים סוף, מוכרח היה לפי חוק הטבע הים להתבקע. ובכן מה נשאר מן הנס המפורסם?

השיב לו הבעל שם טוב: כלום אינך יודע שהשם יתברך ברא את הטבע? הוא בראו על מנת שהים יתבקע באותה שעה שיעברו בו בני ישראל. זה עצם הפלא.

שאלו לו לרבי זוסיא: כתוב 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'. למה נאמר מת בלשון יחיד ולא מתים בלשון רבים? ולהלן כתוב: 'וירא ישראל את היד הגדולה'. וכי מתחילה לא ראו את ידו הגדולה?

הסביר הרבי: כל זמן שהיה שר של מצרים קיים ועומד בממשלתו, היה מסך מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמיים, ולא יכלו לחזות בנועם השם. אבל כשהיה השר מוטל מת, וזהו הטעם שנאמר בלשון יחיד, על שפת הים, נקרע המסך, ואז נפקחו עיניהם וראו את היד הגדולה.

אָמַר רַבִּי דָּוִד מֹשֶׁה מִטְשוֹרְטְקוֹב: אֵין יְסוֹד לְהַפְרִיד אֶת מַה שֶּׁקּוֹרֶה בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע מִן הַנֵּס הַקּוֹרֶה בְּדֶרֶך שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַטֶּבַע. מִי שֶׁאֱמוּנָתוֹ חֲזָקָה יוֹתֵר – נִתְּנָה לוֹ מִדָּה גּדוֹלָה יוֹתֵר שֶׁל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, כִּי זוֹ מַגִּיעָה עַד גְּבוּל הָאֱמוּנָה. אֶתְמוֹל הָיְתָה אֱמוּנָתְךָ קְטַנָּה, וְלָכֵן מֻכְרָח הָיִיתָ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה שֶׁאַתָּה זָקוּק לָה – מִחוּץ לְדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וְאִילוּ הַיּוֹם גְּדוֹלָה אֱמוּנָתְךָ, וְלָכֵן כָּל הָעֶזְרָה הַמֻּגֶּשֶׁת לְךָ עֲשׂוּיָה בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. נַחְשׁוֹן בֶּן עֲמִינָדָב, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יַם סוּף, קָפַץ אֶל הַיָּם עוֹד קֹדֶם שֶׁנִּבְקַע, וּכְשֶהִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ, אָמַר בְּנַחַת: 'הוֹשִׁיעָה, הַשֵּם, כִּי בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ'. אֱמוּנָתוֹ הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְעַל כֵּן כָּל מַה שֶׁקָּרָה –בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע קָרָה. (עפ"י אור הגנוז)

שמות טז א וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין, אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם, וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ - לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב - וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ז וּבֹקֶר - וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד יְהוָה, בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל-יְהוָה, וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ? ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל, וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו, וְנַחְנוּ מָה - לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם, כִּי עַל-יְהוָה.

שאלו לו לר' מנחם מנדל מרימנוב: מה כוונת הדבר, שבשעה שציוה השם למשה שילקטו בכל יום את המן במידה הנחוצה לאותו יום, הוסיף: 'לְמַעַן אֲנַסֶּנוּ הֲיֵּלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא'?

השיב הרבי: כששואלים לאחד מפשוטי-עם, אם מאמין הוא שהשם הוא יחיד בעולמו, ישיב בפה מלא: מה שאלה היא זו? הלא כל היצורים יודעים שהוא יחידו של עולם! ואילו כששואלים אותו אם יש לו ביטחון בבורא, שיכין לו את כל צרכיו, הרי הוא משתאה, וכעבור רגע הוא אומר: אכן, למדרגה זו עדיין לא הגעתי! אבל לאמיתו של דבר הרי אמונה וביטחון מצומדים הם, ואין האחד יכול להיות בלעדי השני. מי שאמונתו חזקה גדול גם בטחונו, ומי שאינו בוטח, חס ושלום, בהשם יתברך – גם אמונתו קלושה. לכן אומר השם: 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם', כלומר – יש בידי להמטיר לכם לחם מן השמים. ומי שהולך בתורתי, כלומר – מי שמאמין בי, היינו מי שבוטח בי, הוא מלקט בכל יום רק את המידה הנחוצה לצרכי אותו יום, ואינו דואג ליום מחר.

פרק ט"ז

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם, וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ - הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי, אִם לֹא.

עם גדול, עצום ורב, מובל על ידי אלוהיו אל תוך המדבר, אל מקום שאינו יכול לפרנס קיבות רעבות רבות כל כך. את הבעיה פותר האל בדרך ניסית. הוא ממטיר על העם לחם מן השמים. הנס כל כך גדול, שמדי יום צונחת כמות מספקת של מן, וביום השישי – מבצע 1+1, מנת מן כפולה, שתספיק גם לשבת. את הבעיה המלווה את הנס הגדול הזה מנסח אלוהים כך: 'לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא'. הנס הוא גם ניסיון, מבחן לאמונת העם באלוהיו. אם ילקטו יותר מכפי הצורך של אותו יום, יַרְאוּ בזאת חוסר אמון במחויבותו של ה' למן של מחר.

המן המשביע משלב פינוק מיוחד, המשחרר את העם מלטרוח על פרנסתו (נכון, במקום בו פרנסה זו אינה כלל בנמצא) עם תביעה לרמה אמונית גבוהה באל. שילוב זה מחזק את הקשר בין העם לאלוהיו, אך גם מגביר את התלות של עם זה, וכל עוד לא ישתחרר מתלות זו, לא יהיה עצמאי ממש. זה אינו שלב פרימיטיבי בצמיחת העם ובהתפתחות החשיבה הדתית שלו. ר' יהודה הלוי, מאות רבות בשנים מאוחר יותר יכריז כי 'עֶבֶד אֲדֹנַי הוּא לְבַד חָפְשִׁי'.

הרש"ר הירש כותב:

ההליכה בתורתי מותנית בכך שאמצא אנשים המסתפקים בפרנסתם ובפרנסת נשיהם ובניהם 'דבר יום ביומו' (שמ' טז: ד), העושים את חובתם היום ואוכלים היום בשמחה ובטוב לבב, ומשליכים על ה' את דאגת המחר. מי שברא את היום ואת פרנסתו, יברא גם את יום המחר ואת פרנסתו. רק הבוטח בה' ללא תנאי, מובטח שלא יעבור על תורתו מחמת דאגות פרנסה אמיתיות או מדומות. מי שלא למד להשליך את פרנסת המחר על ה', סופו לסור מה' ומתורתו על ידי הדאגה לשנים רבות. ומכאן מאמרו הגדול של ר' אלעזר המודעי: 'מי שברא יום ברא פרנסתו ... כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמונה' (מכילתא).

האמונה השלמה באלוהים הזן ומפרנס הופיעה כתביעה גם בדרשה של ישוע על ההר, בבשורה על פי מתי, פרק ו':

עַל־כֵּן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אַל תִּדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם לֵאמֹר: מַה נֹּאכֵל, וּמַה נִּשְׁתֶּה? וּלְגוּפְכֶם לֵאמֹר: מַה נִּלְבָּשׁ? הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ הִיא יְקָרָה מִן־הַמָּזוֹן, וְהַגּוּף יָקָר מִן־הַמַּלְבּוּשׁ. הַבִּיטוּ אֶל־עוֹף הַשָׁמַיִם, וּרְאוּ: הֵן לֹא יִזְרְעוּ, וְלֹא יִקְצְרוּ, וְלֹא יַאַסְפוּ לַאֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם מְכַלְכֵּל אֹתָם. הֲלֹא אַתֶּם נַעֲלֵיתֶם עֲלֵיהֶם מְאֹד׃ וּמִי בָכֶָם בְּדַאֲגָתוֹ יוּכַל לְהוֹסִיף עַל־קומָתוֹ אַמָּהּ אֶחָת? וְלִלְבוּשׁ לָמָּה תִדְאָגו? הִתְבּוֹננוּ־נָא אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה הַצֹּמְחוֹת׃ לֹא יַעַמְלוּ, וְלֹא יִטְווּ, וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כִּי גַם שְׁלֹמֹה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאַחַת מֵהֵנָּה. וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ הָאֱלֹהִים אֶת חֲצִיר הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר הַיּוֹם צּמֵחַ, וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אַף כִּי אֶתְכֶם קְטַנֵּי אֱמוּנָה... לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לֵאמֹר: מַה נֹּאכַל וּמַה נִּשְׁתֶּה וּמַה נִּלְבָּשׁ? כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה מְבַקְשִׁים הַגּוֹיִם. הֲלֹא יֹדֵעַ אֲבִיכֶם אֲשֶׁר בַּשָׁמַיִם, כִּי צְרִיכִים אַתֶּם לְכָל אֵלֶּה; אַךְ דִּרְשׂוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּת אֱלֹהִים וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְנוֹסַף לָכֶם כָּל אֵלֶּה. לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי יוֹם מָחָר הוּא יִדְאַג לוֹ, וְדַיָּהּ לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּה.

האם האמונה באל הזן ומפרנס חייבת להיות אבן יסוד של כל אמונה דתית? אני סבור שלא. יש בה, באמונה זו, אפילו סכנה להתפתות ולראות במצב שבו הזולת מפרנס אותך כאילו יד ה' היא זאת.

ואקנח במעשיה מתקופת מלחמת העצמאות: כאשר נכבשה העיר צפת על ידי הפלמ"חניקים של חטיבת יפתח, אמרו זקני צפת שהעיר שוחררה בזכות המעשה ובזכות הנס. לשיטתם המעשה היתה התפילה שנשאו לאל עליון, הנס היה בואם של הפלמ"חניקים.

החיים בעידן המודרני מלמדים אותנו חזור ולמד כי עלינו להכין ליום המחר. הארכת תוחלת החיים משאירה לנו, אם בריאים אנו, עוד שנים רבות של חיים אחרי שהפסקנו לעבוד ולקבל שכר חודשי קבוע. רבים בינינו, גם מבין אלה המשתכרים יפה, ואשר עבודתם היא עבודה מקצועית ועתירת-השכלה, אין להם קביעות במקום-עבודתם, והם עלולים למצוא עצמם לפתע ברחוב... ועל כן, כל מי שיכול - משקיע ככל יכולתו בהכנה לעתיד– בתכניות חיסכון, בתכניות פנסיה, בביטוחי בריאות ובביטוחי אבדן כושר עבודה.

האם סיפור המן עדיין מדבר אל ליבנו, האם הוא נושא עדיין מסר כלשהו עבורנו?

יש משהו בהתמקדות בדאגה ליום המחר, הפוגע בחיינו הרוחניים ובחוויות ההווה שלנו פגיעה קשה. מי מאתנו לא עצר ברגע של חשבון נפש והוכיח את עצמו על שכל רגע שלו בהווה מופקע לצרכי הדאגה לעתיד – אם בהכנות, אם בתכנונים, ואם, פשוט, בדאגה מפני כל התקלות והבעיות העלולות לשבש את ההכנות והתכנונים? חווית החיים מרגע לרגע, על כל מגוון הנאות החושים, הרגשות, המחשבות והתובנות - אינה יכולה להתממש במלוא עצמתה כשאנו עסוקים 'תוך כדי' במחר.

זה פרדוקס שכל בן-אנוש שהוא גם בן-תרבות אינו יכול להימלט ממנו. אחד הפתרונות החלקיים לפרדוקס זה הוא ייחוד רגעים ושעות להווה, תוך הנחה זמנית של כל הדאגות למחר, כדי לחוות במלוא יכולתנו האנושית את מה שהחיים מזמנים לנו. לכך נוצרה השבת. לכך נוצרו מועדי-שמחה פרטיים ולאומיים. לכך נוצרה המדיטציה. לכך נועדו שעות הקריאה בספרות. לכך נועדו השעות באולם הקונצרטים או בתיאטרון, במוזיאון או בחיק הטבע. לכך נועדו רגעי התפילה.

עמנואל בן יוסף

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם

בַּעֲמָלֵק לְהַכּוֹת

בְּכָל דּוֹר נִגְזָרִים חַיָּיו שֶׁל אָדָם

מִזֵּהוּת עֲמָלֵקוֹ

יֵשׁ הָרוֹאִים בְּכָל הַגּוֹיִים

עֲמָלֵקִים מֻסְוִים

יֵשׁ הָרוֹצִים לִמְחוֹת כַּעֲמָלֵק

אֶת זֵכֶר כָּל הָעֲרָבִים

יְהִי חֶלְקִי עִם הַיּוֹדְעִים

כִּי עֲמָלֵק אֶינֶנּוּ עַם

מִלְחֲמָה לַה' מִדּוֹר דּוֹר

בִּיְסוֹד הָעֲמָלֵק שֶׁבָּאָדָם

(בארי צימרמן)

פרק י"ז

נסים אלוהיים ומעשי אדם

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא, הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק! מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ, וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן, וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.

ושוב מתנהל העניין על פי כללי הטקס, שיושמו לראשונה בעת הכות ה' את המצרים עשר מכות: משה נוטה ידו על היאור, ואלוהים הופך את מימיו לדם. משה מפזר פיח באוויר, ואלוהים מכה את מצרים בשחין. ובמלחמת ישראל בעמלק מרים משה ידיו, והכף נוטה לטובת ישראל.

ולמקרא הפסוקים האלה עולות בי כמה שאלות: מדוע זקוק האלוהים לידי משה, כדי לגבור על עמלק? האם בשיתוף משה במהלך העניינים יש כדי לחזק את מעמד המנהיג בקרב בני עמו? האם זקוק העם עדיין לתמונה מוחשית של מעשה מאגי, כדי להאמין שכוח חזק מלמעלה מסייע בקרב? האם משה הזקן והעייף זקוק לחיזוק בטחונו העצמי כמנהיג, הלוקח חלק בניהול הקרב, ומשפיע על תוצאותיו? ומדוע זקוק האלוהים ללוחמים מבני ישראל בהנהלתו של יהושע, אם יכול הוא לפזר בהבל פיו את כל צבא עמלק לכל רוחות השמים?

סיפור ניסי, כמו זה שלפנינו, אינו משתפר ברגע שאנו מוצאים תשובות הגיוניות לכל השאלות הקשות האלה; אבל אני מתחיל לגבש רעיון כללי בדבר השילוב המעניין הזה של מעשי האל, הזקוקים למעורבות האדם, להתגברותו על פחדיו, לביטוי אמונתו באל על ידי יציאה לקרב – לא למען האל, כי אם למען האדם. עוד רחוקה הדרך לכך שהאדם ייקח אחריות מלאה על מעשיו, ולא ימתין למעשי האל, אבל אנחנו עדיין במדבר ההיסטורי של עמנו, בראשית דרכו.

***********

מי היה עמלק?

התנ"ך מספק לנו תשובה מהסגנון הגינאלוגי: עמלק הוא בן אליפז בן עשיו (בראשית ל"ו). אם יש גרעין של אמת היסטורית בייחוסו של עמלק לעשיו, הרי שמדובר בקבוצה שמית. סיפורים שונים בתנ"ך מלמדים כי זו היתה קבוצה נוודית שבתקופות קדומות חיתה במדבריות ערב, סיני ואדום, ובתקופות מאוחרות יותר ניסתה אף להתנחל בנגב. גודלה של הקבוצה עשה אותה לאיום גדול על כי מי שנע בדרכי המדבר וגם על החקלאים שעיבדו את אדמות ספר המדבר (ראו סיפור גדעון בספר שופטים).

ניסיון אחד מאד מקורי לזהות את עמלק עִם עַם או עִם תרבות כלשהי נעשה על ידי חוקר מבריק בשם עמנואל וליקובסקי, שכתב ספרים עבי כרס על התקופה המקראית, וניסה לעשות סדר משלו גם בכרונולוגיה המקובלת וגם בזיהוי אירועים המתוארים בתנ"ך עם אירועים היסטוריים המתוארים במקורות עתיקים אחרים. דעותיו נחשבו בדרך כלל מאד לא מקובלות, אך הוא מפגין בספריו שליטה מרשימה במידע היסטורי ובטקסטים עתיקים, כמו גם חשיבה מחוץ לקופסאות המקובלות. והנה דעתו של וליקובסקי על נושא עמלק, בקיצור נמרץ.

א. את העמלק יש לזהות עם ההיקסוס, שבט שמי נוודי מדברי, קרוב למדיינים, שכבש את מצרים לאחר אותם אירועי טבע קטסטרופליים, שמוטטו את מוסדות הממלכה, אירועים קשים, שיצרו כאוס גדול ברחבי מצרים, ואיפשרו גם לבני ישראל לצאת ממצרים לכיוון ארץ כנען.

ב. בני ישראל פגשו בדרכם צפונה-מזרחה את נחילי ההיקסוס שנעו בכיוון הנגדי – אל מצרים. מפגשים אלה היו עוינים, מלחמתיים.

ג. מסורות ערביות עתיקות מספרות על סדרת אירועי טבע הרסניים, שגרמו גם לעמלק לנדוד לכיוון סוריה ומצרים.

ד. אותן מסורות מספרות על השתלטות העמלקים על מלכות מצרים, תיאור המזכיר לא מעט את סיפורי ההיסטוריונים המצריים, כמו מנתו.

ה. בזמן ההתנחלות של בני ישראל בארץ כנען שלטו מלכי ההיקסוס על מצרים.

ו. מסמכים מצריים מתארים התקפות שוד וביזה של יבולים חקלאיים על ידי ההיקסוס במצרים, תיאור הדומה מאד לתיאור התקפות המדיינים והעמלקים בתקופת גדעון בארץ כנען.

ז. לשאול בן קיש היה חלק חשוב בשחרור מצרים מעולם של ההיקסוס. הוא לחם בעמלקים שבנגב, והחלישם מאד.

ללא התזה המאד מיוחדת הזאת של וליקובסקי, אנו נשארים עם סיפורי התנ"ך ועם מסורות ערביות קדומות, שהועלו על הכתב עוד הרבה אחרי זמן כתיבת התנ"ך. כעם נוודי, לא השאירו העמלקים שרידים ארכיאולוגים מובהקים, אלא אם כן מזהים אותם עם שושלת מלכי ההיקסוס של מצרים.

נחתום בקישור לניגון ברסלבי בשם 'ויבוא עמלק', בביצועם הנהדר של אברהם בלטי ואחיה אשר כהן אלורו.

עמנואל בן יוסף

כְּשֶׁמִּרְיָם הַנְּבִיאָה שָׁרָה – אסתר שקלים

כְּשֶׁמִּרְיָם הַנְּבִיאָה

שָׁרָה

עַל הַיָּם

מֹשֶׁה לֹא גָּעַר

אַהֲרוֹן לֹא פָּרַח

עַמּוּד הָאֵשׁ לֹא שָׂרַף

וְכָל הָעַם גָּאֹה גָּאָה:

נַהֲסֶה

וְנִשְׁמַע

מצרים הייתה צמודה אלינו מאחור / רבקה מרים

מִצְרַיִם הָיְתָה צְמוּדָה אֵלֵינוּ, מֵאֲחוֹרֵינוּ תָּמִיד מִשְׂתָּרֶכֶת

כְּמוֹ קָרוֹן אַחֲרוֹן, נָעוּל, בְּרַכֶּבֶת מִתְמַשֶּׁכֶת

אוֹ כְּמוֹ זָנָב בִּלְתִּי-נִרְאֶה, שֶׁמְּטַלְטֵל אֶת הַגּוּף כֻּלּוֹ, עַד לַחֹטֶם

וּמִתְכַּשְׁכֵּשׁ מֵאָחוֹר, לְעֵת פַּחַד וְשִׂמְחָה –

הַזָּקֵן שֶׁבָּנוּ, בְּשָׁמְעוֹ דֶּלֶת חוֹרֶקֶת, הָיָה נִלְפָּת, מְלַחֵשׁ: שׁוּב מִצְרַיִם נִפְתְּחָה

זְקֵנָה אַחֶרֶת, מִדֵּי פַּעַם, הָיְתָה קָמָה, מִצְטַעֶקֶת:

אֲנִי שִׁפְחָה! וּנְסִיכָה!

יֵשׁ אוֹר גָּדוֹל! וַחֲשֵׁכָה! וּבְיָדֶיהָ הַצְּפוּדוֹת הִבִּיטָה.

וְתִינוֹק צָהַל. וְטָלֶה בָּכָה.

הַקְּלָלָה, כְּתִזְכֹּרֶת, הָיְתָה עַל שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן בְּצִפֹּרֶן קֵהָה מִנַקֶּשֶׁת.

וְיָד גְּדוֹלָה, כִּלְהַרְגִּיעַ, עַל רָאשֵׁינוּ הִנִּיחָה הַבְּרָכָה.

עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ, אוֹ עָנָן, הִמְשִׁיךְ לְפָקְדֵנוּ, שַׁתְקָנִי וְכָנוּעַ.

לִפְעָמִים, בַּחֲצוֹת, הָיוּ הַמִּצְרִים קוֹרְאִים אֵלֵינוּ מִמֶּרְחָק

וְלֹא יָדַעְנוּ אִם קְרִיאוֹת שֶׁל גִּדּוּף הִשְׁמִיעוּ, אוֹ קוֹלוֹת הוֹמֵי גַּעְגּוּעַ

אַךְ אֶת קְרִיאוֹתֵיהֶם לְשִׁיר, כְּמוֹ תָּוִים, חָרַזְנוּ

וְלִצְלִילֵיהֶן הַקְּצוּבִים הִמְשַׁכְנוּ הָלְאָה לָנוּעַ.

יציאת מצרים / עדי עסיס

לַחֲמֹק

דֶּרֶךְ דְּלָתוֹת הַיָּם

הַנִּפְתָּחוֹת לְפֶתַע

לִשְׁמֹעַ אֶת שִׁקְשׁוּק

הַבַּרְזֶל הַמִּתְקָרֵב

לְהַדֵּק אֲחִיזָה

סְבִיב צְוָּאר הַצְּרוֹר

לִנְשֹׁם אֶת זֵעַת הָרוֹדֵף

הַלֵּב רוֹטֵט

כְּמוֹ טִיט

לְהַסְפִּיק לְהַגִּיעַ

טְרִיקַת הַמַּיִם

שְׁקִיעַת הַמְּרְכָּבוֹת

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

מֵאָז מַכַּת הַחֹשֶׁךְ

הַיָּרֵחַ פּוֹקֵחַ אֶת עֵינוֹ

המסלול מוכן / גלעד מאירי

וּבְהֵעָלוֹת הַנַּוְטָן

עַל מָסָךְ יִסְעוּ

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בְּכָל מַסְעֵיהֶם

כִּי שָׁכַן עָנָן

זִכָּרוֹן מָלֵא כְּבוֹדוֹ

בְּרִכְבַּם יוֹמָם

וְאֵשׁ לַיְלָה בּוֹ.

אִם לֹא יַעֲלֶה

הַנַּוְטָן בְּשָׁמַיו

לֹא יִסְעוּ עַד עֲלוֹתוֹ

כִּי הַדֶּרֶךְ נִשְׁכַּחַת.

רַק בְּעֵת הֵעָלוֹת

נַוְטָן מְעֻדְכָּן לְעֵינֵיהֶם

יְכַס עָנָן אֶת רִכְבָּם

וַיָחֵלוּ בִּנְסִיעָה בְּטוּחָה

כַּאֲשֶׁר יַנְחֶה אוֹתָם

וְיַגִּיעוּ לִיְעָדָם.

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

קבצים מצורפים

ישבתו העם ביום השביעי - בארי צימרמן, תשע"א

ה' ימלוך לעולם ועד - בארי צימרמן תשע"ב