ברוך גדעון בן עם עני

בָּרוּךְ גִּדְעוֹן בֶּן עַם עָנִי

שופטים ז א וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל, הוּא גִדְעוֹן, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּחֲנוּ עַל-עֵין חֲרֹד. וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה-לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן: רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם, פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. ג וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר: מִי-יָרֵא וְחָרֵד - יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד. וַיָּשָׁב מִן-הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן: עוֹד הָעָם רָב. הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם, וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ - זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ, הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ - זֶה לֹא-יֵלֵךְ עִמָּךְ, הוּא לֹא יֵלֵךְ. ה וַיּוֹרֶד אֶת-הָעָם אֶל-הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר-יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן-הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב - תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר-יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. ו וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל-בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדֶךָ, וְכָל-הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ. ח וַיִּקְחוּ אֶת-צֵדָה הָעָם בְּיָדָם וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם, וְאֵת כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו, וּבִשְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק, וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק.

ט וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה: קוּם, רֵד בַּמַּחֲנֶה, כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ. י וְאִם-יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת, רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל-הַמַּחֲנֶה. יא וְשָׁמַעְתָּ מַה-יְדַבֵּרוּ, וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ, וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל-קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יב וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל-בְּנֵי-קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב, וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, כַּחוֹל שֶׁעַל-שְׂפַת הַיָּם לָרֹב. יג וַיָּבֹא גִדְעוֹן, וְהִנֵּה-אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל, וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל. יד וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר: אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל, נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה.

טו וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת-מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת-שִׁבְרוֹ, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיָּשָׁב אֶל-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: קוּמוּ, כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיֶדְכֶם אֶת-מַחֲנֵה מִדְיָן. טז וַיַּחַץ אֶת-שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד-כֻּלָּם, וְכַדִּים רֵיקִים, וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים. יז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ, וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה כַאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה - כֵּן תַּעֲשׂוּן. יח וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר, אָנֹכִי וְכָל-אֲשֶׁר אִתִּי, וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם-אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל-הַמַּחֲנֶה, וַאֲמַרְתֶּם: לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן.

יט וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה-אִישׁ אֲשֶׁר-אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה, אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת-הַשֹּׁמְרִים, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת, וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם. כ וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת, וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים, וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד-שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים, וּבְיַד-יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ, וַיִּקְרְאוּ: חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן. כא וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה, וַיָּרָץ כָּל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּרִיעוּ וַיָּנוּסוּ. כב וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת, וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה, עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה עַל-טַבָּת.

זמר לגדעון – נעמי שמר

ברוך גדעון בן עם עני

אשר היכה במדיני

היכה ולא חדל

וירדפם ויפחידם

הרחק מעבר לירדן

בשלוש מאות חייל

היה אז קיץ בגבולות

הבשיל שדה את יבולו

אבל המדיני חמס

מחמנית ועד תירס -

היה אז קיץ בגבולות

גדעון בגת חבט חיטים

בגורן כל צמרו הסתיר

ובלילות במארב

יצא לשמור על עדריו -

גדעון בגת חבט חיטים

ברוך גדעון בן עם עני...

כבדה ידם של מדינים

כלו אז שבע השנים

קרא גדעון בשופרות

נרד אל מעין חרוד -

כבדה ידם של מדינים

שלושה ריבוא של חילים

ירדו לישון באוהלים

והוא בחר בשלוש מאות

שלא כרעו בירכם לשתות

שלושה ריבוא של חילים

ברוך גדעון בן עם עני...

בראש אשמורת תיכונה

לפתע קול שופר ענה

נופצו שלוש מאות כדים

ויתלקחו הלפידים

בראש אשמורת תיכונה

היכה גדעון במדינים

בשלוש מאות בן עם עני

כי אנשיו בני חיל הם

שלא כרעו על ברכיהם -

היכה גדעון במדיני

ברוך גדעון בן עם עני...

לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם.

גדעון הוא מנהיג מזן מיוחד: הוא נלקח מן השדה אל משימת השעה – להושיע את ישראל מיד מדין. הוא מפקפק ביכולותיו, ורק בתהליך איטי ומדורג הוא רוכש את הביטחון העצמי, לו הוא זקוק כדי להנהיג את המבצע הצבאי. במילים שלנו – הוא האדם הנכון לרגע הנכון. גדעון מודע למגבלותיו של הכוח המובחר, אך הקטן מאד, שגייס לו לצורך הנס הצבאי שהוא עומד לחולל. שום נוזל לא עולה לו לראש עם בריחת מחנה המדיינים הגדול אל מעבר לירדן, וכאשר באים אליו אנשי שבט אפרים הכועסים, על שלא צירף אותם למבצע, הוא בוחר שלא להיפגע אישית, ובמקום זה הוא משלח אותם בהמוניהם למרדף אחר המדיינים, פעולה ששלוש מאות חייליו העייפים והרעבים כבר אינם מסוגלים ליטול על עצמם. עם תום הקרב והשגת הניצחון השלם – לוקח גדעון על עצמו עוד מעשה סמכותי, אם כי בעייתי, של מנהיג צבאי, והוא נוקם באנשי סוכות ופנואל שלא עמדו לצדו ברגעים הקשים. רגע לאחר מכן, כשמציעים לו מנהיגי הלוחמים את המלוכה – לו ולדורות צאצאיו, בוחר גדעון לשוב הביתה, והוא מוותר על הכבוד. יתכן שברגע זה מוכיח גדעון פעם נוספת את ראייתו המציאותית, ואת המסקנות המשתמעות מהמציאות של אותו רגע נתון: את המלוכה, היא ההנהגה הרשמית של העם כולו, אי אפשר לקבל מראשי הצבא, ועוד - מנהיג לזמן מלחמה אינו בהכרח המנהיג המתאים לימי שלום שלאחריה. כך גם סברו הבריטים, שהורידו את וינסטון צ'רצ'יל ממעמדו הרם בבחירות שאחרי סיום המלחמה העולמית.

עמנואל בן יוסף

חלפו למעלה משלושת אלפים שנים. באוהל קטן בעין-חרוד יושב אדם וקורא שוב ושוב את סיפור מלחמתו של גדעון. עיניו נוצצות בהתלהבות, והוא שקוע בסיפור העבר, כשפער אלפי שנים נמחק כלא היה. קפיטן צ'ארלס אורד וינגייט – "הידיד" - לא ראה את התנ"ך כסיפור עבר, אלא כחלק מן ההווה שחזה בו סביבו – תחיית העם היהודי בארצו. לוחמיו של גדעון זהים היו בעיניו לחלוצים בעמק ובגליל שהתגייסו ל"פלוגות הלילה" על-מנת להגן על היישובים וללחום בכנופיות הערביות. תבונתו של גדעון, שיטותיו וגישתו היו נר לרגליו של הקצין האנגלי האמיץ והמקורי. תעוזה ומקוריות הביאו את וינגייט ואנשי "פלוגות הלילה" לנקוט דרכי פעולה דומות עד להפתיע לאלה של גדעון, בהציבם נדבך רב-חשיבות בבניין כוח צבאי עברי בארץ-ישראל. (מנחם זהרוני)

גִּדְעוֹן – שמואל בס

"לֵך בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשָׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו')

בֶחָרוֹן הַנּוֹשֵׁף, בַּקָּלוֹן הַנּוֹגֵחַ,

בַּיָּגוֹן הַנּוֹקֵב וּפוֹלֵחַ עַד תֹּם,

בַּמַּדְוֶה הַצּוֹרֵר נִשְׁמָתְךָ תְּנַצֵּחַ.

בּכֹּחַ הַזֶּה אַךְ תָּקוּם וְתִקֹּם!

הַמַּחְבּוֹא הַלָּזֶה, הַמְּנוּסָה, הַאֵין יֶשַׁע,

וְאָזְלַת זוֹ הַיָּד וְאָבְדַּן אֵין-מְתֹם,

זוֹ שִׁפְלַת הָעַבְדּוּת כִּי יָדַעְתָּ הִיא פֶּשַׁע,

הַכְּלִמָּה הַגְּדוֹלָה בְּלִבְּךָ כִּי תַּחְתֹּם, -

עוֹד לֹא תַּם פֹּה הַכֹּל, הַזְּוָעָה עוֹד תּוּכַל לָהּ,

יַפְרְךָ הַמַּכְאוֹב כַּמָּטָר וְכַטָּל.

תּוֹךְ דֶּמַע וָדָם הִתְאוֹשֵׁשׁ וְלֵךְ הָלְאָה!

בַּכֹּחַ הַזֶּה עוֹד תִּגְבַּר וְתִגְדַּל!

כד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן: אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה, וּתְנוּ-לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ, כִּי-נִזְמֵי זָהָב לָהֶם, כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. כה וַיֹּאמְרוּ: נָתוֹן נִתֵּן! וַיִּפְרְשׂוּ אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. כו וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת זָהָב, לְבַד מִן-הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן-הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. כז וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד, וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה, וַיִּזְנוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם, וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ.

וכמו בסיפורי-עלילה מרתקים רבים, אחרי ה-climax מגיע ה-anticlimax.

זוכרים את נוח, ששרד את המבול הנורא, ועלה על היבשה כדי לפתוח דף חדש ונקי בתולדות האנושות? טרגדיית ההרס האולטימטיבי שחווה העולם מגיעה אל שיאה ואל סיומה באקורד אופטימי עם הופעת הקשת בענן, המסמלת את כריתת הברית המחודשת בין האל למין האנושי.

ומה עושה נוח לאחר מכן? נוטע כרם, בוצר ענבים ודורך אותן בגת, שותה יין ומשתכר... הדף החדש בתולדות האנושות מוכתם ביין-שיכורים ובחולשה הפאתטית של נוח הגיבור, שערוותו המתגלה לעיני בניו אינה מבשרת לאנושות התחדשות.

וגדעון, המנצח הבלתי מעורער של הקרב עם המדיינים, זה ששמר על כבודו וסירב להצעת זקני ישראל להקים שושלת מלוכה, האיש שהתחיל את הקריירה המנהיגותית שלו בהריסת מזבח הבעל, נופל בפח הגורל, שכנראה המתין לו בפינה, אוסף את כל תכשיטי המדיינים, ומייצר מהם אפוד, כלי-פולחן אלילי המסייע בהגדת עתידות.

המספר המקראי אינו מתנסח בבוטות, ואינו מאשים את גדעון עצמו בנטישת הקב"ה, ומצידו – אפשר להמשיך להעריץ את גדעון. אבל אם היתה לנו תקווה נאיבית כלשהי, שהפעם נצא מהלולאה ונגיע, סו"ס, אל המנוחה ואל הנחלה, הרי שנאלצים אנו לשוב אל הנוסחה שליוותה את תקופת השופטים מתחילתה. עם ישראל הוא כפוי טובה. קיבל שופט שהושיע אותו ממצוקתו, ורגע לאחר השיא, הוא חוזר ושוקע במשחקי הבגידה שלו.

מה לעשות, התנ"ך אינו ספר אופטימי...