משפטים

פרשת מִשְׁפָּטִים

פרק כ"א

וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא. אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.

מילדותנו למדנו כי עבד עברי הוא עבד עם זכויות בהשוואה לעבד כנעני. הזכות הגדולה ביותר היא הזכות לצאת לחופשי לאחר שש שנים. היציאה לחופשי אינה מותנית בדבר – יצא לחופשי חינם.

אך איזו טרגדיה היא להיות עבד עברי – אפשר להבין משלושה הפסוקים הקצרים והברורים האלה:

"אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו". מכאן שעם השתעבדות הגבר, גם אשתו הופכת לשפחה של אותו אדון. האפשרות שהאישה נשארת חופשיה כל תקופת עבדות בעלה אינה נזכרת כאן, וכנראה שלא היתה קיימת.

"אם אדוניו יתן לו אשה...". מכאן שהאדון יכול לזווג אותו עם אחת משפחותיו. תחילה נשאל אם יכול העבד לסרב לקחתה לאשה. אחר נשאל אם רשאי הוא לקחת אישה אחרת, שאינה משועבדת לאדון. ככל הנראה זה לא היה בא בחשבון. אם הואיל האדון בטובו לתת לו אישה – הם ייצרו עבורו עבדים קטנים, ר"ל.

" הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ" – האישה היתה מלכתחילה רכושו של האדון, גם אם שפחה עבריה היא. יציאתו לחופשי של הגבר אינה מזכה את האישה בחופש, ומכאן שהוא חייב להינתק ממנה ולאבד גם את הקשר עם ילדיו. ומתי ישתחררו הם?

בחובם של שלושה פסוקים יבשים אלה מסתתרת טרגדיה גדולה, של העבד, של אשתו ושל ילדיו. ואני תמה מתי משהו מחוקים אלה התקיים, אם בכלל...

עמנואל בן יוסף

אתה שואל למה יש לי חור כזה באוזן? מה אתה באמת לא יודע? אני עבד עברי! מה חשבת שאין דבר כזה בקרב עמנו המתקדם והנאור שבעמים? אז תתפלא יש ויש, ואפילו יש לזה הכשר מתורתנו הקדושה. תורתנו מצווה כי אדם שלא יכול להחזיר את חובו ימכר לעבדות, וזה מה שקרה לי.

הייתי חקלאי צעיר, עדיין רווק, שהוריו נפטרו זה מכבר, בן יחיד למשפחת איכרים מדורי דורות. כדי לקנות זרעים לקחתי הלוואה לא גדולה משכני העשיר. באביב, כמה שבועות לפני הקציר הופיע הארבה וחיסל את כל היבול. נשארתי עם החוב לשכני, והחמולה לא רצתה לעזור לי. רציתי למכור את חלקתי, אבל זקני השבט, אסרו עלי את הדבר בשם חוקי תורתנו הקדושה, האומרת כי האדמה היא קדושה ואין להוציא נחלה מחזקת המשפחה. אתה מבין, אצלנו בעם ישראל יש הרבה דברים יותר קדושים מהאדם ומחרותו.

הפכתי להיות העבד של שכני. הייתה זו הרגשה מאד מוזרה, כי בעצם המשכתי לגור באותו הכפר, לראות את אותם אנשים, אבל כולם ידעו שאני עבד, אדם מסוג ב', הייתי ל"אחר". די מהר כל חברי התרחקו ממני, והיו עוברים לצד השני של הרחוב, כאשר היו נתקלים בי. המוכר בחנות, אליה הייתי הולך בשליחות האדון שלי, גם הוא החל לדבר אלי בזלזול.

בתוך ים השחור והדכאון שנפלתי לתוכו, מצאתי כוכב שהאיר את חיי. קראו לה סהר. היא הייתה שפחה בת 18, יפה, חכמה, וטובת לב. היא נמכרה לאדוני כשהייתה בת 10, כי אביה גם הוא היה חייב כסף לאדוני. על-פי חוקי התורה השפחה העברית בכלל לא זכאית לשחרור כמו העבד העברי המשתחרר אחרי שבע שנים. היא נמכרת לאדון על-מנת שתהיה לאחת מנשיו, ואם הוא מואס בה הוא יכול להעביר אותה לבנו. אסור לו למוכרה למישהו אחר, לפי חוקי התורה, לאחר שעברה את מסלול היסורים דרך מיטתו ודרך מיטת בנו. היא נשארת בחצרו של האדון, עד שתינשא לאיזה עבד אחר, או שפשוט תשאר להזדקן ערירית בביתו של האדון. ראיתי לא מעט נשים אומללות כאלו.

לא אכחד ממך כי סהר אשתי עברה את מסלול ההשפלה הזה במיטותיהם של האדון ובנו. אך בדרך פלא נפשה לא נפגעה, והיא לא הפכה לאשה צינית ומרירה. היא האירה אלי פנים מיד עם הגיעי לביתו של האדון. היא עודדה אותי וניסתה לשכנע אותי שלהיות עבד זה לא סוף העולם. שאני פשוט צריך לוותר על גאוותי כאדם חופשי. זהו גורלי, כך רצה האל. עוד שש שנים אשתחרר ואולי עוד אהיה מאושר.

היא הייתה שומרת בשבילי את מיטב נתחי הבשר, ובבואי מהחריש בשדות הייתה מגישה לי ארוחה חמה, ויושבת עמי שעה ארוכה, ומדברת על ליבי, שלא אפול ברוחי. ידעתי שאסור לי להתאהב בה כי אם אתחתן עימה, ואף עם יוולדו לנו ילדים, לפי חוקי תורתנו הקדושה לא אוכל לקחתם עמי כאשר אשתחרר, והם ישארו עם אדוני. ידעתי שאדוני אדוק במצוות התורה, ולא יוותר על שלו.

אך לא עמדתי מול קסמיה של סהר. לאט לאט התארכו שעות הישיבה המשותפות שלנו מול האש בלילה. לבסוף היא נשארה לישון על מזרוני. כאשר סהר נכנסה להריון פניתי אל האדון שיאפשר לנו להינשא. האדון הסכים אך התרה בי כי עלי לדעת שבתום שש השנים של עבדותי, סהר וילדיה ישארו ברשותו. לא יכולתי לאכזב את סהר וחשבתי "כשנגיע לגשר, נעבור אותו" – אולי הדברים יסתדרו איכשהו, אולי אדוני יוותר.

הייתה לנו חתונה עלובה של עבדים. כל החגיגה נערכה בחצר של אדוננו, והמוזמנים היו רק עבדיו של אדוני, ועבדים נוספים של שכניו של אדוני. אבל אני למדתי במרוצת השנה הזו, לשמוח בחלקי, ולקבל את גורלי. ממילא הקשרים שלי עם ידידי ומשפחתי נותקו זה מכבר.

הייתי המאושר באדם כאשר נולד בני הבכור. שכחתי לגמרי את הדילמה שתעמוד בפני בעוד כמה שנים. סהר הייתה אם מקסימה. לא שבעתי מלראותה מיניקה את בננו הקטן. קראנו לו דרור, בתקווה שאדוננו יבין לאן אנו חותרים.

כך נולדו לנו עוד ארבעה ילדים – שני בנים ושתי בנות. הם היו יפים כמלאכים ואני הייתי מאד גאה בהם. כמעט שלא הרגשתי שאני עבד. הייתי חוזר הביתה מהשדה, ומתקבל בכבוד מלכים ובאהבה מכל בני המשפחה. הודיתי כל יום לאלוהים על כך שנתן לי את סהר ואת הילדים האלו.

עברו שש שנים. יום אחד קרא לי אדוני ואמר לי כי על-פי מצוות התורה עלי להשתחרר ולעזוב את ביתו. כמו-כן יהיה עלי לעזוב את סהר ואת הילדים. נפלתי לרגליו ונשקתי אותן. בדמעות שליש ביקשתי ממנו כי יניח לי לקחת את סהר וילדי עימי. אדוני פתח את ספר תורתנו הקדושה והראה לי כי מה שאני מבקש מנוגד לתורתנו הקדושה. הוא שאל אותי האם אי-פעם בתקופת שהותי אצלו כעבד הוא לא נהג כלפי לפי חוקי התורה? האם היכה אותי פעם? האם שבר לי שן או אבר אחר? האם העביד אותי בפרך? נאלצתי להודות שאכן הוא היה הוגן עימי בכל התקופה הזו ונהג בי לפי חוקי התורה. ואז הוא שאל אותי, "אם כך למה אתה רוצה להוציא ממני את מה ששייך לי"? הסברתי לו כי בלי סהר וילדי אין לי חיים. זה כל מה שיש לי בעולמי. בלעדיהם אטרוף נפשי בכפי!

אדוני הקשיב לי, ואז פתח את ספר התורה שוב, ואמר לי "אם כך המוצא היחיד לפי תורתנו הקדושה הוא שתהפוך לעבד עולם". אמרתי לו כי אם הוא אינו מוכן לוותר לי בשום אופן, אני מסכים להפוך לעבד עולם. אדוני קרב אותי למשקוף הדלת ורצע את אוזני. זהו החור הגדול שאתה רואה באוזני.

מאז עברו עשרות שנים, וכבר שכחתי מה זה להיות אדם חופשי. אני עבד, עם התנהגות של עבד, ועם מנטליות של עבד. בכל זאת מה שכואב לי הוא שילדי גם נשארו עבדים, וגם ילדיהם נשארו עבדים. כלומר באותה החלטה שאני קיבלתי, גזרתי את גורלם של כל צאצאי לעבדות. אתה רואה איך בחסות תורתנו הקדושה קם לנו גזע של עבדים עבריים?

איתן קליש

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה, וָמֵת, סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.

שאלת האחריות לנזק חמור שגרמת שלא במתכוון היא שאלה גדולה, והיא מופיעה במגוון וריאציות במציאות. האם ניתן לגזור מהחוק בדבר שור נגח כללים, המתאימים למציאות ימינו, השונה כל כך מהתקופה המקראית? אכן, הדבר ניתן, ובלבד שאנו מצליחים להבין את העיקרון, ולא נאחזים בכל פרט מהפסוק המקראי. ובכן, מהו העיקרון?

'שׁוֹר נַגָּח מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם' הוא שור שכבר נגח בעבר, וגרם נזק רציני לרכוש או לבעל חיים אחר. בעליו הוּעַד, כלומר, הוזהר. אין הוא יכול לומר: לא ידעתי שהוא כזה. למרות שהוזהר, לא שמר בעל השור על החיה המסוכנת, כלומר – הזניח את חובתו לשמור עליה שלא תזיק.

אני רוצה לנסות למתוח קו של השוואה בין בעליו של שור מועד (שור שכבר נגח ובעליו הוזהר), אשר חזר ונגח למוות איש או אישה, לבין בעליה של מכונית, הנוהג בשכרות, ודורס למוות בן אדם, שלא תרם בהתנהגותו מאום לסכנה אליה נקלע. לכאורה רב השוני בין המקרים, אך אנסה להראות, שהעיקרון דומה.

גם אם המכונית שלי מעולם לא דרסה אדם, יש לנו ניסיון סטטיסטי מאלפי מקרים של מכוניות אחרות, שעשו זאת. גם אם מעולם לא נהגתי בשכרות, יש לנו ניסיון סטטיסטי מאלפי מקרים של נהגים שיכורים, שלא הצליחו להשתלט על השור שלהם (המכונית), ודרסו למוות אזרחים חפים מכל פשע או מאחריות לתאונה (לא קפצו אל תוך הכביש, אלא נדרסו על המדרכה).

האם הוּעַדְתִּי? האם הוזהרתי? אין לי הזכות להתעלם ממאות הדיווחים שהשמיעו באוזני כל אמצעי התקשורת אודות דריסות קטלניות, שבוצעו בידי נהגים שיכורים.

האם היתה כאן מצידי התעלמות מהאזהרות ששמעתי? לבטח! את ההתעלמות ביטאתי בהחלטה לנהוג במכונית, לאחר ששתיתי משקה משכר. בהחלטה לנהוג במצבי זה הפכתי את עצמי לשור מועד.

מה יעשה עורך דין ממולח להגנתי? ינסה, אולי, להוכיח שבדיקות האלכוהול בדמי לא היו אמינות, או, לחילופין, יטען כי כאשר התחלתי לשתות, הייתי בטוח כי לא אנהג במצב שכרות, וכי מרגע שהפכתי שיכור, לא יכולתי כבר לחשוב בהיגיון, ולהיזכר באזהרות ששמעתי. האם זה יכול לשכנע? זה כבר תלוי בתרבות החברה בה אני חי. בחברה מתוקנת, הדואגת לשלום אנשיה, תיחשב ההחלטה להתחיל לשתות אלכוהול לקיחת אחריות על מה שיקרה, כשהחשיבה ההגיונית שלי כבר לא תהיה במיטבה.

'וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה' – ניסוח מביך, המעיד על כך שבימי קדם לא הכל סברו, שהריגת אישה היא עבירה חמורה בדיוק כהריגת גבר.

'הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת' – עונש זה ממחיש בחריפות עד כמה שונים מנהגי ואמונות החברה שלנו מאלה של תקופת המקרא.

עמנואל בן יוסף

פרק כ"ב

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה

הכישוף, או העיסוק במאגיה, מופיע מדי פעם בתנ"ך, ובדרך כלל הגישה אליו שלילית. הכישוף מיוחס לדתות של ה'אחרים', בעוד שאלוהים אוסר על העיסוק בו. עם זאת, עצם העובדה שהנושא צץ מדי פעם, ולא רק בקבצי החוקים שבתורה, אלא גם בסיפורים, כמו על שאול ובעלת האוב בעין-דור, מעיד על כך שהעיסוק במאגיה לא נעלם מתרבות עמנו. ספרות התלמוד ממשיכה לעסוק בכישוף, והיא מזכירה לחשים, קמעות, קללות, שדים ורוחות כחלק לגיטימי מעולמנו.

בפרקנו, העמוס בחוקים רבים ומגוונים, מופיע פסוק קצר ביותר: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה'. זה אינו החוק היחידי בתורה המתייחס לכישוף, אך פה אנו מופתעים מהקיצור הלקוני של הדברים. ואנו נותרים עם תמיהות כמו:

מיהו מכשף? מיהי מכשפה?

מדוע נאמר 'מכשפה' ולא 'מכשף'?

ומה פירוש הציווי 'לא תְּחַיֶּה'?

השאלה הראשונה רומזת לנו שישנה בעיה גדולה בקביעה שפלוני הוא מכשף, שאלמונית היא מכשפה. למי הסמכות והיכולת לקבוע על הזולת, שהוא עוסק בכישוף? זו גם שאלה פוליטית, כי בעלי הכוח בחברה – חכמים, רבנים, כוהנים, גברים – עלולים לפגוע באחרים על ידי הגדרתם כעוסקים בכישוף, ואם אי אפשר להוכיח עיסוק במאגיה, הרי שההחלטה לראות בהתנהגות כלשהי עיסוק בכשפים עלולה להיות מושפעת מאינטרסים אישיים, מלחצים פוליטיים או מדעות קדומות.

השאלה השניה מחזירה אותנו שוב לעניין המגדרי. גברים, שאינם מבינים את השוני בין הנשים לבינם, עלולים לראות בהתנהגות הנשית עיסוק בכשפים. בחברה פטריארכלית תהפוך האשמה זו לחד-צדדית: גברים יאשימו נשים בכישוף, ולא להפך. סמכותם להגדיר, לשפוט ואף לענוש את הנשים נובעת ממעמדם בחברה. ומדוע מייחסים גברים לנשים עיסוק בכישוף? האם זה בשל היכולת הנשית לפעול בדרך יותר אינטואיטיבית ופחות לוגית (יכולת נהדרת, לדעתי)? אשאיר את השאלה פתוחה.

ומה זה 'לא תְּחַיֶּה'? מסתבר שציווי זה חמור יותר אף מ-'דינה מוות', שכן הוא דורש מהשופט לעשות מעשה, שבסופו לא תחיה המכשפה. אין דרך להתחמק מזה. לשופטים אלימים זו מתנה, המשחררת אותם מהתלבטויות מוסריות.

**********

וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וְשָׁכַב עִמָּהּ, מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת.

פסוקים אלה ממחישים לנו באופן הבוטה ביותר את מעמדה הנחות של האשה בחוק התורה וביהדות הרבנית, החיה על פי מצוות התורה. אם סבורים אנשים בימינו כי חוק התורה יכול להחליף את חוק המדינה, באים פסוקים אלה וזועקים את הפער הבלתי נסבל בין דרכה של תורה לבין נורמות משפטיות של מדינה מודרנית.

נוסח מעט שונה של אותו חוק מצוי בדברים כ"ב, כי שם מדובר באונס ממש, ולא בפיתוי הנערה:

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ, וְנִמְצָאוּ, וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.

חשוב מאד להבחין בין יחס התורה לשוכב עם בתולה לבין יחסה לשוכב עם נערה מאורשת או עם אשת-איש. הבחנה זאת תעמיק את הבנתנו את מערכת הערכים (תרתי משמע) שבתוכה נוצרו חוקים אלה.

ננסה לתאר את המקרה, עליו מדברים הפסוקים בפרקנו, פרק כ"ב בספר שמות: נערה בתולה, אשר עדיין לא אורשה, פותתה על ידי גבר לשכב אתו. הם 'נמצאו', פירוש הדבר - המעשה נתגלה. על הגבר המפתה לשלם לאבי הנערה את מוהר הבתולות כמקובל, ולשאת את הנערה לאישה. זכות הסירוב ניתנת לאב. אם, מטעמיו שלו (אם משום שנענה לבקשת הבת לא להינשא לגבר המפתה, או משום שהחליט בעצמו כי הגבר הזה אינו ראוי לבתו, או אם החליט להעניש את בתו המאוהבת בגבר) – אין הוא מסכים לנישואין, עדיין חייב הגבר המפתה לשלם את המוהר, כאילו קנה את הנערה לאישה. עלינו לזכור, כי סיכויי הנערה להינשא לגבר אחר, לאחר שנמצאה שוכבת עם הראשון, אינם גבוהים, ויתכן כי לא תינשא לעולם.

שני פסוקים קצרים אינם יכולים לפרוש את היריעה כולה, ואנו נותרים עם שאלות קשות:

א. נערה שעדיין לא אורשה היתה באותם הימים נערה צעירה מאד, מתחת לגיל 12. היא חיה ברשות אביה, ולא נתנסתה בחיים עצמאיים. מה היכולת שלה להעריך את הסיכויים של נישואין כפויים אלה להיות נישואין טובים? מה הסיכויים שנישואין, שהחלו בצעד כל כך לא בוגר ואחראי, יהיו נישואין טובים? מהי מידת האחריות של ילדה צעירה וחסרת ניסיון לגבי המפגש האינטימי שלה עם גבר? מהי מידת האחריות של אביה, שלא שמר עליה כהלכה?

ב. הדעת אינה סובלת את הרעיון שמי שזכאי, לפחות על פי החוק, להסכים או לסרב לנישואין כאלה הוא האב, ולא בתו. זכות זו של האב על בתו מאד דומה לזכות על קניינים חומריים.

ג. מהם באמת הסיכויים של נערה, שסירבה להינשא למי ששכב עמה, או שאביה סירב להשיאה לאותו גבר, מהם סיכוייה באותם הימים להינשא למישהו אחר?

מהי, אם כן, מערכת הערכים של אותה חברה קדומה, שעיצבה את חוקי התורה?

א. האישה נחותה מהגבר.

ב. עד נישואיה נמצאת האישה בחזקת אביה, ולמעשה שייכת לו. עם נישואיה עוברת החזקה הזאת לבעל.

ג. עסקת הנישואין נחתמת, למעשה, בין הגבר לאבי האישה.

ד. פיתוי נערה צעירה מאד, עוד טרם אירושיה, מהווה עבירה חמורה פחות מאינוסה.

ה. אינוס נערה צעירה מאד, עוד טרם אירושיה מהווה עבירה חמורה פחות מאינוס אשת איש, או אפילו עם קיום יחסים בהסכמה עם אשת איש.

ו. קיום יחסי אישות בין גבר לבין אשת איש הוא עבירה חמורה של שניהם, המחייבת מיתה.

האם התרחקנו מאד מאותה מערכת ערכים של ימי קדם? איני משוכנע בכך. אצל רבים, החיים בינינו, עדיין שולטת ההערכה, כי אישה שנאנסה היא אישה פגומה. גם אישה, שצברה ניסיון מיני כלשהו עוד טרם נישואיה, נחשבת אצל רבים לסחורה משומשת. מה אנו למדים מכך? שבתחום מעמד האישה בחברה - הדרך ארוכה עוד לפנינו. ועוד נזכור עובדה חשובה מאד: יחסה האינטואיטיבי של החברה למעמדה של האישה אינו נקבע רק על ידי החוק.

עמנואל בן יוסף

פרק כ"ג

שלך הוא אביון זה, ופרנסתו עליך

וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ... לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

התורה מבססת את משפטיה על הדין ועל השוויון בפני הדין. חוק הוא חוק, והדיין מוזהר ע"י התורה שלא להקל בעונשו של חוטא רק משום שעני הוא ומשום שיקשה עליו מאד לשלם את הקנס הכספי, ובוודאי שלא להטות את משפטו לרעה רק משום שבעל ריבו עשיר, מכובד ובעל זרוע.

וכך אומר רש"ר הירש:

בפסוקים אלה דיבר הכתוב במצוות גמילת חסד והגשת עזרה ביחסי האנשים שמחוץ לכותלי בית הדין, ואילו בבית דין עצמו - יקוב הדין את ההר... נאמר 'אֶבְיוֹנְךָ' – שלך הוא אביון זה, ופרנסתו עליך; ובתור'אביון' הריהו מרגיש, שרצונו תלוי ברצון העשירים, ומשום כך הוא צופה עוד יותר לעזרתה של נציגות הציבור (בית הדין). אף-על-פי-כן, כשהוא עומד לפניך 'בְּרִיבוֹ', בבית הדין, אסור לך להטות לטובתו כמלוא נימה.

אך בדברי חז"ל ניתן לראות גם את ההיבט המשלים – את חובתו של השופט לגלות גמישות למצבם של בעלי הדין, ולהתאים את גזר הדין גם לנסיבות המיוחדות של המעשה.

רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה שָׁבְרוּ לוֹ הַכַּתָּפִים חָבִית שֶׁל יַיִן. נָטַל מֵהֶם בִּגְדֵּיהֶם. בָּאו הַכַּתָּפִים וְאָמְרוּ לְרַב (ר' אבא בר איבו) . אָמַר לוֹ רַב לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: תֵּן לָהֶם בִּגְדֵּיהֶם. אָמַר לוֹ: הַדִּין כָּך? אָמַר לוֹ: הֵן, 'לְמַעַן תֵּלֵך בְּדֶרֶךְ טוֹבִים' (משלי ב:כ). נָתַן לָהֶם בִּגְדֵּיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: עֲנִיִּים אָנוּ וְטָרַחְנוּ כָּל-הַיּוֹם, וּרְעֵבִים אָנוּ וְאֵין לָנוּ כּלוּם. אָמַר לוֹ רַב לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: תֵּן לָהֶם אֶת שְׂכָרָם. אָמַר לוֹ: הַדִּין כָּך? אָמַר לוֹ: הֵן, 'וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר' (שם). (בבא מציעא)

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: "לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלֹא עָשֹוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת-הַדִּין". (בבא מציעא ל ע"ב)

"הַמִּשְׁפָּטִים" – נוטריקון (ראשי תיבות):

הַדַּיָּן מְצַוֶּה שֶׁיַעֲשֶׂה פְּשָׁרָה טֶרֶם יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. (בעל הטורים)

מה אומר בעל הטורים? המשפט משליט סמכות במקום בו לא הצליחו לשאת ולתת על פשרה, שתשכין שלום בהסכמה הדדית. אפילו הדיין מְצֻוֶּה לנסות להשכין שלום ופשרה בין בעלי-הדין, כדי להימנע מקיום המשפט.

האם בימינו דין אחד לאביון ולבעל הממון? השיטה המשפטית שלנו מאפשרת לבעלי דין שיש להם ממון רב לשכור להם עורכי דין מכובדים, שיש להם מהלכים בבתי-המשפט ובתקשורת, ואשר מסוגלים להטות בכוח כישוריהם את גזר הדין לטובת בעלי הדין אותם הם מייצגים. ואותם אביונים שפוטרו ללא צדק, שמשכורתם מעוכבת חודשים על חודשים, שנאלצים לעבוד תמורת שכר עלוב במשמרות-לילה מפרכות ובתנאי עבודה ובטיחות נחותים – חסרים הן את הידע אל מי לפנות לסעד משפטי, הן את האמון במערכת המשפט, הן את הזמן הפנוי לבוא אל בית המשפט, והן את הכסף הדרוש לתשלום לעורך-דין טוב.

'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת'

המונח 'להטות את הדין' מקובל אצלנו במשמעות של עיוות הדין, של שינוי ההכרעה ממה שהחוק דורש. במשמעות זו נדרוש את הפסוק הזה: אם בהכרעת רוב הוחלט לפסוק את הדין לחומרה, לרעתו של הנאשם, למרות שהחוק היבש מצביע על פסק דין חמור פחות – אין להצטרף לדעת רוב זו.

הכרעת רוב, שהיא אחת מעקרונות הדמוקרטיה, עלולה לפגוע במיעוט. פגיעה כזאת במיעוט יכולה להיות אנושה, אם הרוב מתעלם מצרכיו של המיעוט ואינו מוכן לעשות פשרות כלשהן, כדי שגם המיעוט יוכל להתקיים בכבוד תחת הכרעות הרוב. במקרה זה מדברים על עריצות הרוב.

גם חומרת התגובה של החברה לחטאיו של היחיד יכולה להיות מושפעת מעובדת היות יחיד זה חלק ממיעוט בחברה. זו הזדמנות לרוב לנצל את המצב הזמני בו יחיד בן מיעוטים עומד למשפטו של הרוב על חטא שחטא, ולפגוע בו במידה רבה יותר משהיה פוגע בבן הרוב, שעבר אותה עבירה.

ועל כן נאמר בתורה: 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת'. הֱיֶה רגיש למצבים בהם הכרעת הדין חמורה יותר ממה שנהוג להכריע בדרך כלל. רשאי אתה להתנגד לכך, למרות שזה מה שהרוב הכריע.

***********

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

העיקרון האומר כי חפץ השייך לך, אינך מאבד את זכות הבעלות עליו גם אם איבדת אותו, אינו מובן מאליו. במקרה של בעל חיים שנמצא תועה, ובעליו אינו עמו, קובע הפסוק עיקרון נוסף, והוא האחריות של המוצא לעשות את המאמץ ולהחזירו לבעליו, אם בשל ערכו הרב, ואם בשל הסכנה שבעל החיים יגווע ברעב אם לא יוחזר לביתו.

פתגם אנגלי קצר וקולע טוען ההפך: Finders keeprs, כלומר – אם מצאת משהו – הוא שלך. היש בלקסיקון הפתגמים העברי פתגם דומה?

אחת הבעיות המלווה אירועים של איבוד ומציאה היא שאלת הוכחת הבעלות. אם מצאתי חפץ, ופלוני מגיע אלי, וטוען כי החפץ שייך לו, זכותי לדרוש ממנו הוכחה כי אכן החפץ שייך לו. בעיה אחרת קשורה במשך הזמן שחלף מרגע המציאה, ועד שמגיע המאבד אלי, ותובע את רכושו. האם לאחר זמן רב מאבד הבעלים המקורי את זכות הבעלות שלו? בעיה נוספת קשורה בהוצאות שהוצאתי על המציאה, בעיקר אם מדובר בבעל חיים, שהאכלתי עד שנמצא בעליו.

בחברה כפרית דלת אמצעים שאלות אלה הן חשובות ביותר, והכבוד לרכושו של הזולת מאפשר לאנשים לחיות בשכנות טובה עם תושבי אותו הכפר. בעלי חיים יכולים לרעות בשדה ללא השגחה של בעליהם, ואיש לא יבוא לגנוב אותם.

מדרש יפה מספר על אחד מצדיקי הדור הראשון של התנאים. ר' חנינא לא היה ידוע בלמדנות, אלא במעשים טובים וביכולת לחולל ניסים.

וְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא מֵהֵיכָן הָיוּ לוֹ עִזִּים? מַעֲשֶׂה וְעָבַר אָדָם אֶחָד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, וְהִנִּיחַ שָׁם תַּרְנְגוֹלוֹת וּמְצָאָתַן אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, וְאָמַר לָהּ: אַל תֹּאכְלִי מִבֵּיצֵיהֶן; וְהִרְבּוּ בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִין וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתָם, וּמְכָרָן וְקָנָה בִּדְמֵיהֶן עִזִּים. פַּעַם אַחַת עָבַר אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁאָבְדוּ מִמֶּנּוּ הַתַּרְנְגוֹלוֹת וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: בְּכָאן הִנַּחְתִּי הַתַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁלִּי. שָׁמַע רַ' חֲנִינָא: אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בָּהֶן סִמָּן? אָמַר לוֹ: הֵן. נָתַן לוֹ סִמָּן וְנָטַל אֶת הָעִזִּים. (בבלי תענית)

ר' חנינא מיישם את העיקרון של השבת אבידה הרבה מעבר למה שהתורה מחייבת. הוא שומר על התרנגולות שמצא, ומאכיל אותן, והן מתרבות מאד, ואפילו גורמות לו צער. כדי לפתור את הבעיה, מוכר ר' חנינא את התרנגולות, וקונה בכסף שקיבל עיזים. אין ספק שר' חנינא העלה את ערך המציאה. משמגיע בעל האבידה, שומע ר' חנינא על המקרה, פונה אליו ביוזמתו, ומספר לו את קורות התרנגולות. הוא מבקש מבעל התרנגולות סימן, שיוכיח שאלה היו תרנגולות שלו, משתכנע, ומוסר לבעל האבידה את העיזים. הוא אינו מבקש כל תמורה על המזון שהאכיל את התרנגולות ואת העיזים. הוא גם נמנע מלאכול את ביצי התרנגולות. אכן, צדיק למופת!

בחברה עירונית צפופה, קטנים הסיכויים למצוא חפץ שאיבדת, אם לא תיעזר באמצעי התקשורת המודרניים. ברשתות החברתיות מפרסמים אנשים שמצאו מצלמה תמונות מזיכרון המצלמה, בתקווה שמישהו יזהה את האנשים המצולמים ויסייע באיתור המאבד ביש המזל. לאחרונה נוסד אתר אינטרנט בשם Losty, ובו יכול המאבד לכתוב מה איבד, ובאיזה אזור גיאוגרפי, והמוצא יכול לפרסם מה מצא והיכן. רשימות האבידות והמציאות נשמרות באתר, כך שיש סיכוי שעובדת המציאה תתפרסם ביום מן הימים על ידי המוצא הישר. זכרו, פעמים רבות ערכה של המציאה שמצאתם אינו כה גבוה עבורכם, ואילו עבור המאבד ערכה גבוה הרבה יותר!

עמנואל בן יוסף

"לֹא תְּבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"

(שמות כ"ג 19)

ציפי לוין בירון

לַגְּדִי הַמִּתְבַּשֵּׁל,

חֲלֵב אִמּוֹ

לֹא יִרְתַּח פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר.

גַּם לָעֵז לֹא יֵקַל

אִם חָלָב זָר יְבַשֵּׁל אֶת גְּדָיֶיהָ.

לַיּוֹשְׁבִים לָאֲרוּחַת גְּדָיִים, יִטְעַם.

לִבָּם הַיַּשְׁבָנִי וּמַרְאִית הָעַיִן

מְשַׁלְּחִים אֶת הָאֵם לְבִשּׁוּל נִפְרָד מֵהַבָּנִים.

פרק כ"ד

וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר

אלוהים מציג עצמו בפני בני אנוש רק בדרכים סמליות או מופשטות. האדם זוכה לראות רק את שליחיו המלאכים, וגם הם לפעמים לובשים צורת בני-אדם. בני ישראל כולם זוכים לחזות בהתגלות האל בצורת אש וברקים ועשן, ואף לשמוע קולות כמו אלה של איתני הטבע. מופעים אלה של אלוהים מחזקים את התדמית המופשטת שלו, או את הריחוק הגדול שהוא נוקט במגעיו עם בני אנוש. בנוסף לאיסור לדמות את האל בדמויות קונקרטיות ("לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" - שמות כ', ג) נאמר לנו כי מראהו האמיתי של האל הוא כל כך נורא, ש-"לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחַי" (שמות לג, כ).

האם ראו שבעים זקני ישראל את דמותו של האלוהים? הפסוק רק רומז לכך, ומפנה מיד את מבטינו ואת מבטיהם אל מתחת למראה הנורא, אל הדום רגליו של האל, והוא יפה באופן מופלא.

ואולי 'ויראו' מספר לנו רק על היראה הגדולה שאחזה באותם אנשים, שידעו כי הם בסכנה גדולה, שמא יחזו בדמות האל וימותו?

************

כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

הצהרתם זו של בני ישראל היא חזרה במילים אחרות מעט על מה שאמרו כמה פסוקים קודם לכן, לאחר שקרא משה באוזניהם את דברי ה' ואת משפטיו: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה נַעֲשֶׂה!

אבל הנוסח השני, זה של 'נעשה ונשמע', עורר לאורך כל הדורות את סקרנותם ואת דמיונם היוצר של הפרשנים, שניסו לענות על השאלות הבאות: האם יש הבדל בין 'נעשה' לבין 'נשמע', או שמא הכוונה ממש לאותו הדבר? ומדוע קודם 'נעשה' ואחרי כן 'נשמע', ולא בסדר הפוך, הנשמע הגיוני יותר?

אם אנו מבינים את שתי המילים האלה כפשוטן, הרי ש'נעשה' מכוון לקיום המצוות בפועל, בעוד ש'נשמע' מכוון להקשבה לתוכנן של המצוות.

ואם זאת הכוונה, האם לא הגיוני להקשיב ולשמוע תחילה, ורק אחר כך לעשות ולקיים? מי שמבצע תחילה, תוך שהוא מנחש מה מתבקש ממנו, עלול לעשות את מה שלא נתבקש לעשות, ואפילו להזיק. מה יועיל לו לשמוע לאחר שהדבר כבר נעשה?

את הקושיה הזאת ניתן לפתור בכמה דרכים. הדרך הפשוטה ביותר היא לומר כי לסדר המילים במשפט אין משמעות, כי ברור שתחילה יש לשמוע ורק אחרי כן לעשות. אפשר גם לפרש את 'נעשה ונשמע' כ-'נעשה את אשר שמענו'. דרך אחרת לגמרי, המזמינה ויכוח גדול, היא להבין את המשפט כך: ברור שנשמע תחילה, ואחר, בלי להתווכח, נעשה ונקיים את המצווה. אם נרצה להתווכח, נעשה זאת אחר כך, ונשמע הסברים ונימוקים מפורטים, שאולי ישכנעו אותנו ואולי לא; אבל עלינו לקיים את מצוות האל גם אם טעמן אינו ברור לנו. האמונה השלמה באל מחייבת אותנו לכך.

אך באליה זו ישנו קוץ גדול. נוסח מצוות התורה, אלה המופיעות בדפוס מזה מאות רבות בשנים, לאחר שהועתקו דורות רבים קודם לכן ממגילה למגילה, הוא תוצר של אמונתו של הכותב, שכך ציווה ה'. הסבירות שהאדם שגה בהבנתו את המצוות בעת העתקתו אותן מפי מישהו שמסרן לו, סבירות לא נמוכה היא. כמו שמצויות בנוסח המסורתי המקראי שגיאות כתיב, דפוס ותחביר, כך יתכן שמצויות בו מצוות שנוסחו בטעות, והן אינן מבטאות את רצון האל.

כשמבצעים תחילה, ורק אחר כך שואלים שאלות, עלולים להגיע לשגיאות שאינן ניתנות לתיקון. כך עלול לקרות במקרה של סקילת בן סורר ומורה או במקרה של הריגת אנשים ונשים החשודים בניאוף. כך עלול לקרות לגבי מצוות קיצוניות כמו השמדת כל עממי כנען.

כללי המוסר ההומניסטי מטילים על האדם להיעזר במצפונו לפני שהוא מבצע מצווה, שדגל שחור של חטא מתנוסס מעליה. המצווה עצמה יכולה להיות מבוססת על מוסר צודק, ובכל זאת, המציאות מפגישה אותנו עם מצבים, בהם קשה להכריע אפילו לגבי עובדות.

ולכן נאמר: נשמע, וְאַחַר, אם מצפוננו יהיה שלם עם הדבר, נעשה!

עמנואל בן יוסף