וארא

פרשת וארא

פרק ו'

שני תארים הוצמדו לדמותו של משה רבנו. האחד-רועה צאן. והשני איש ׳האלוקים׳.

״אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ומשה רץ אחריו עד שנזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא. עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר בורא עולם, אם יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך, חייך, אתה תרעה צאני את בני ישראל.

והנה, בא משה ומלמדנו שני עקרונות יסוד של מנהיג, מחנך, מפקד, הורה- כל מי שאחריות על כתפיו.

א. אל תוותר על אף גדי. אל ׳תזדכה׳ על אף חייל, אל תתייאש מאף ילד. אל תחכה שהוא יבוא אליך-אלא, אם צריך- הפשל שרווליך ורוץ אחריו.

ב. אל תאשים את הגדי בבריחה. הוא בסך הכל גדי צמא. אל תוציא עליו את כל הכעס, כי הוא באמת לא אשם. לפני שאתה כועס על הגדי למה הוא בורח-בדוק את עצמך אולי יש בך משהו שהבריח אותו, ואולי יש לך בעדר עוד כמה גדיים צמאים שרק מרוב פחד לא בורחים. בדוק את עצמך האם אתה כרועה יודע בכלל מה קורה אצלך בעדר תחת האף. הגדי הבורח הוא לא כישלון של הגדי, אלא כישלון שלך כרועה שלא הצלחת לזהות את בעיית הצמא בזמן, ורק בריחת הגדי היא זו שגילתה לך עד כמה אתה מנותק מהמציאות. רק רועה צאן שרואה כך את המציאות הכי ארצית של הגדי, יכול להגיע לפסגות הגבוהות ביותר ולהיות ׳איש האלוקים׳.

איציק דהן

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהוָה, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי – יְהוָה - לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

משמעות שמותיו השונים של האלוהים נידונה בעניין רב בתקופות שונות. מעניינת במיוחד התייחסותו של האל לעצמו ולשמו שלו בפרקנו, פרק ו'.

בפרק מתגלה האלוהים בפני משה פעם נוספת, ומתחיל בציון שמו – 'יהוה'. האם האלוהים רוצה שמשה לא יטעה, ולא יזהה אותו עם אלוהות אחרת? זה כרטיס הביקור שלי - אומר האל למשה - אל אברהם, יצחק ויעקב נראיתי באל שדי. זה היה השם בו הזדהיתי בפניהם.

האמנם החליף האל את שמו, או אם שמות רבים לו, מדוע יבחר האל להזדהות בפני אנשים שונים בשמות שונים? האם עבר האל טרנספורמציה מאז תקופת האבות, ומשום כך הוא 'יהוה' כעת? או שמא השם השונה מייצג גם אופן התגלות ופעולה אחר? לאלוהים פתרונים!

אחד ההסברים המקובלים לשאלות שנשאלו הוא הטענה שבאותם ימים קדומים היו, לאמיתו של דבר, אלים רבים בסביבה השמית- העברית, אלים שמוצאם אולי בחבלי ארץ שונים או בקבוצות אתניות שונות. בין האלים האלה, או בין הפולחנים שלהם, התרחשו גם התנגשויות וגם התמזגויות. על פי טענה זו יתכן כי האל אומר למשה בפסוקים שלפנינו: אני הוא אני, אני הוא זה שאבותיך בשכבר הימים הכירו בשם 'אל שדי', ואילו אתם כיום תקראו לי 'יהוה'.

ביודענו שלאורך רוב תקופת בית ראשון התקיימו, בצד עבודת ה', גם פולחנים לאלים נוספים, ריבוי השמות של האל האחד אינו מפתיע כל כך.

כיצד באה לידי ביטוי התמזגות של אלים שונים? אפשר שעובדי 'אל שדי' היו אומרים: זה אותו האל שאתם קוראים לו 'יהוה'. אצלנו הוא ידוע בשם 'אל שדי'. אפשרות אלימה יותר תנוסח בהצהרה מעין זו: ישנו רק אל אמת אחד, והוא 'יהוה'. כל האלים האחרים אותם אתם עובדים הם אלילי שקר. הם אינם קיימים בכלל? זה בעצם מה שאמר פרעה בפרק הקודם למשה ולאהרון: "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה...".

התורה, שגובשה, על פי חוקרים רבים, מכמה מקורות שונים, מצטיירת בנוסחה הקאנוני כמציגה את האל היחיד כבעל שמות רבים, בעוד שהיא חוזרת ומזהירה מפני עבודת אלים אחרים. המאבק באלים האחרים רק מתחיל, והוא מהווה גירסה שונה במהותה ממעשהו של אברהם מנפץ הפסילים של תרח אביו. זה מאבק קנאי על בעלות האל על העם שלו. מאוחר יותר הוא יתואר כמאבק באנשים המאמינים באלים אחרים, שכן התורה תציג את 'יהוה' כאל היחיד: הוא אחד, ואין שני.

************

יוצאים לדרך עם נתוני פתיחה גרועים

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָֹה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה - אֲנִי יְהוָֹה!

היפוכי זמנים, כלומר שימוש בצורת העבר כדי להתייחס לפעולות שיתבצעו בעתיד, ולהפך, מאד נפוצים בסגנון המקרא. רוב הפרשנים אינם מייחסים לתופעה כל משמעות מיוחדת. ובכל זאת, בפסוקים שלפנינו הייתי רוצה לנסות ולמצוא מסר תוכני כלשהו בסגנון הכל כך מיוחד הזה.

כבר בפרקים הקודמים יכולנו להבין, כי את האירוע הענק הזה של יציאת מצרים מנהל האל מלמעלה, וכי אין לבני האדם הרבה השפעה על מה שיקרה. הוא, בידו החזקה, יוציא את עם העבדים, בו בחר, ממצרים, יהפוך אותם לעם ה', ויוביל אותם אל ארץ הבחירה, היא ארץ כנען. גם אם העבדים יהיו נרפים, ולא יהיה בהם האומץ להתמרד, גם אם דוברם, משה, יחשוש להתעמת מילולית עם בית המלוכה המצרי, וגם אם פרעה ימאן להיענות לבקשות משה להוציא את העם לחמשוש במדבר, התכנית האלוהית תתבצע. אכן, אלו נתוני פתיחה חלשים ביותר למבצע כל כך מורכב, אבל מאום לא יעצור את אלוהינו. על כן מתאר אלוהים את כל המהלך הארוך כאילו כבר התבצע בעבר. ואכן, אם יודע אתה מה יתרחש בעתיד בדיוק, יכול אתה כבר לסכמו כאירוע מן העבר.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

אלוהים פורש בפני בני ישראל את התכנית הגרנדיוזית שלו. הוא - יש לו חזון. אבל הם נמצאים במקום אחר לחלוטין. הם אינם שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. הם עסוקים בהישרדות – איך יסתיים יום העבודה הקשה בלי להתמוטט פיסית, איך לבלוע את ההשפלה בלי להסתכן בתגובה, והיכן להניח את הראש בסוף היום. מי שמצוי במצב כזה, אין לו היכולת לפתוח ראש ולחשוב על חזון. כשהמצב הקשה הזה מתמשך, אפילו המחשבה על אופציה אלטרנטיבית מצטיירת כמסוכנת.

משהו מאווירת הייאוש הזאת מצייר אהרן דוד גורדון, בראותו את הקושי היומיומי של חלוצי העלייה השנייה, שרבים מהם אינם מצליחים להתרומם מעל המאבקים הסיזיפיים הקטנים של היומיום, ולראות את התמונה הכללית, תמונת החזון הציוני:

משום מה רוחי כל כך עצובה? עצובה ולא סרה אמנם, דווקא ברגע זה, שאני רואה מסביב צעירים וצעירות נוסעים לארץ ישראל, תוקפני איזה רגש של טרגיות תהומית. כמה אנחנו חלשים! כמה אומללים! מאין יבוא עזרנו? אולי הטרגיות התהומית הזאת שווה דבר מה בחיים האנושיים, אבל הרי אין כובשים בה ארץ ואין גואלים עם... מה?... יותר אין להביע.

אין שינוי חברתי מהפכני יכול להתרחש אם מושאי השינוי, בני האדם של אותה חברה, אין בהם הכוח, המודעות, האומץ, הנכונות והחזון לגרום לו שיתרחש. חבורת הנהגה, שיש לה התכונות האלה, יכולה להוביל חברה שלמה למהפכה, אך רק אם התנאים האובייקטיביים דוחפים לכך. במקרה של הציונות – חברו יחדיו לחצים כלכליים בלתי נסבלים, אנטישמיות מתפרצת והתפשטות תופעת החילון, שחיזקה את תחושתם של היהודים באירופה, שהפתרון למצוקותיהם לא יבוא מהאל. חבורת הנהגה פוליטית ורוחנית סימנה את הכיוון לפתרון, והקלה מעט על היחידים, שבחרו להפנות עורף לתרבות המקומית שלהם, לעקור עצמם ממנה, ולהתחיל משהו חדש בארץ ישראל. קוצר הרוח והעבודה הקשה שהמתינו להם כאן, בפלסטינה, הנמיכו את הרוח החלוצית והובילו רבים מאד לוותר ולנטוש את הדרך ואת הארץ.

התנ"ך מציג, כמובן, את הגישה שלו, האומרת כי אלוהים בכבודו ובעצמו יחולל את המהפכה, על אפם וחמתם של המצרים ושל בני ישראל. לו היו יהודי מזרח אירופה של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים מחזיקים כולם בגישה המקראית הזאת, המעשה הציוני לא היה קורם עור וגידים.

עמנואל בן יוסף

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר: תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת, וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת מַטְּךָ, וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה, וִיְהִי לְתַנִּין. י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים, וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם, וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה. מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם. טו לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר, וְהַמַּטֶּה, אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ. טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר, וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. יז כֹּה אָמַר יְהוָה: בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה. הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. יח וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת, וּבָאַשׁ הַיְאֹר, וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר.

"וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין". בְּאוֹתָה שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת, וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ אוֹתוֹתָיו שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, בְּנֵי אָדָם מוֹלִיכִים פְּרַקְמַטְיָא (סחורה) לְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים לָהּ. כְּלוּם מְבִיאִים דָּגִים לְעַכּוֹ? אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַכְּשָׁפִים בִּרְשׁוּתִי הֵם? מִיָּד שָׁלַח וְהֵבִיא תִּינוֹקוֹת מִן אַסְכּוֹלֵי (בית ספר) שֶׁלָּהֶם, וְעָשׂוּ אַף הֵם כָּךְ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: רְאִי, הֵיאַךְ בָּאוּ הַיְּהוּדִים לְשַׂחֵק בִּי... (על פי שמות רבה)

פרק ז'

ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה, וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ד וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי, אֶת עַמִּי, בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

המאבק בין ה׳ לפרעה נראה לנו, הקוראים, כמשחק מכור. התוצאה ידועה מראש. משה ואהרון יאמרו לפרעה בדיוק את הדברים שיכתיב להם ה׳. ה׳ ידאג שפרעה לא ישנה את גישתו. הוא לא יתגמש, ולכן יסרב לקחת אחריות על המצב, ולא יעשה ניסיון לפתור את הבעיה.

אנו יודעים, שגם ללא התערבות שמימית יכולים שני מחנות בני אדם להתנגש זה בזה ללא שום סיכוי לצאת מהקופסה לקראת פתרון סביר יותר מעוד מלחמה מיותרת. אבל בסיפורנו זה אלוהים מתעלל במצרים לפני שהוא מוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה. מדוע?

האם מכות מצרים נועדו, למעשה, להעביר מסר לעם ישראל ולא למצרים? האם זו מעין סדרת חינוך שמטרתה להפוך את עם העבדים למלך מצרים לעם עבדים ליהוה?

אין ספק, שמבחינה ספרותית יוצרת סדרת המכות מתח, הנובע מהידיעה של הקוראים, שהנה עוד מהלך חסר תוחלת התרחש: היריב החלש יותר, הוא פרעה, חוטף מכה ומופל אל הקרשים, והוא מתרומם וממשיך להיאבק רק כדי לחטוף מכה נוספת. מתי תסתיים הפארסה הזאת?

ואולי נוצר הסיפור הדרמטי הלא הגיוני הזה כדי לעודד את רוחו של העם, שההיסטוריה חזרה והנחיתה עליו מכות, שאת סופן הוא לא חוזה בינתיים?

*********

וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה, וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר, וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר, וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם, וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה. וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת. וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת, כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר.

ישנם מלומדים, המנסים לזהות כל אחת ממכות מצרים באחד מאסונות הטבע המציאותיים, כאלה המתרחשים מדי פעם, ומאיימים על קיומנו. הנה הסברו של צבי עצמון באתר 'גלילאו צעיר' למכת הדם:

באותם ימים לא היו מיקרוֹסקוֹפּים ומעבּדוֹת, לכן אפשר להניח שכל נוזל אדום נקרא דם. חוקרים רבים חושבים כי מכת הדם נגרמה מריבוי של אַצוֹת מיקרוסקופיות שצִבעָן אדום בנילוס. ריבּוּי אצות אדומות במקווי מים מוכּר ממקומות שונים בעולם. המים עלוּלים להיעשות במקרים כאלה לא ראויים לשתייה, ועם הִתפּרקוּת האצות - אף רעילים.

אני סבור, שאין צורך להרחיק לכת ולהצביע על תופעות טבעיות מסוג זה, כמקור לעשרת המכות. בהנחה שסיפור בני ישראל במצרים, ובתוכו סיפור עשר המכות, הועלה על הכתב דורות רבים לאחר אותם אירועים היסטוריים ששימשו מקור לזיכרון הסיפורי הזה, ברור כי הסיפור הוא יצירה ספרותית, שרב הדמיון בה על המציאות.

מה שיש לפנינו הוא ניסיון להתמודד עם זיכרון היסטורי של מעצמה קדומה, מצרים שמה, שקיומה הבטוח והעשיר היה מבוסס על תנאי טבע מצוינים – על נהר הנילוס שסיפק לארץ מצרים מים, שכמעט מעולם לא הכזיבו, על מישורי אדמה, שהועשרה בסחף שיטפונות הנהר, ואשר הפכו לשדות פוריים, ועל גבולות מדבריים, שהקשו על אויבים מבחוץ להשתלט על נווה המדבר הענקי הזה. אותה מעצמה עשירה וחזקה ידעה גם תקופות שפל, בהן השתלטו עליה זרים, כמו גם אסונות טבע. סיפור עשר המכות הוא אוסף של זיכרונות היסטוריים של אותן תקופות טראומטיות, זיכרונות שעברו עיבוד ושינוי במרוצת הדורות.

מכת הדם, הראשונה בעשר המכות, מעמתת את האדם המצרי עם הפחד הגדול ביותר שלו – עם אובדן האמון במי הנהר. במקום זיהום המים יכול היתה המכה להתחלף בשיטפון הרסני, אך עיקרו של דבר – מי הנהר, שהביאו במשך דורות את השגשוג ואת הביטחון לתושבי מצרים, בגדו בתפקידם, והביאו את הנזק הגדול ביותר, עליו אפשר לחשוב.

מה שלא יופיע במסגרת עשר המכות היא הסכנה של תרבות אנושית אויבת, העלולה לפלוש למצרים ולהשתלט עליה. מכה זו הונחתה מדי פעם על מצרים, אך עבור המספר המקראי היא נפסלת כאופציה, שכן מדובר בגלריה של מכות מידי שמים.

עמנואל בן יוסף

" כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה". לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲרִי וְחַיּוֹת וְשוּעָל שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בִּסְפִינָה, וְהַחֲמוֹר גּוֹבֶה מֶכֶס מִן הַסְּפִינָה. אָמַר לָהֶם הַחֲמוֹר: תְּנוּ לִי מֶכֶס. אָמַר לוֹ שׁוּעָל לַחֲמוֹר: כַּמָּה עַזִּים פָּנֶיךָ! אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת עִמָּנוּ, וְאַתָּה שׁוֹאֵל מֶכֶס?! אָמַר לוֹ הַחֲמוֹר: מִן הַמֶּלֶך אֲנֲי נוֹטֵל וְלִגְנָזָיו אֲנִי מַכְנִיס. אָמַר לוֹ הָאֲרִי: קָרְבוּ לִי הַסְּפִינָה! וְיָצָא וּטְרָפוֹ לֶחֲמוֹר וּנְתָנוֹ לַשּׁוּעָל. אָמַר לוֹ: סַדֵּר לִי אֲבָרָיו שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה. הָלַךְ הַשּׁוּעָל וְסִדְּרָם. רָאָה לִבּו שֶׁל הַחֲמוֹר, נְטָלוֹ וַאֲכָלוֹ. כְּשֶׁבָּא הָאֲרִי מָצָא אֶת אֲבָרָיו נְתוּחִים, וְאָמַר לוֹ: לִבּוֹ שֶׁל שׁוֹטֶה זֶה הֵיכָן הוּא? אָמַר לוֹ הַשּׁוּעָל: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! לֹא הָיָה לוֹ לֵב, שֶׁאִלּוּ הָיָה לוֹ – לֹא הָיָה נוֹטֵל מֶכֶס מִן הַמֶּלֶךְ. אַף כָּך פַּרְעֹה הָרָשָע – אִלּוּ הָיָה לוֹ לֵב, לֹא הָיָה אוֹמֵר לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים: תֵּן לִי דּוֹרוֹן! (על פי ילקוט שמעוני)

'שלח את עמי' - מוזיאון המרציפן, כפר תבור

משה ואהרון לפני פרעה

קוראן, סורה 26

41 כאשר באו המכשפים, אמרו לפרעה, האם נבוא על שכרנו אם נהיה אנו הגוברים. 42 אמר, כן, וגם תהיו במקורבים. 43 אז אמר להם משה, השליכו את אשר יש בדעתכם להשליך. 44 הם השליכו את חבליהם ואת מטותיהם ואמרו, חי כוחו האדיר של פרעה! הנה אנו הגוברים. 45 אז השליך משה את מטהו, וזה בלע את להטיהם הכוזבים. 46 המכשפים השתחוו אפיים, 47 ואמרו, מאמינים אנו בריבון האולמים, 48 ריבונם של משה ושל אהרן. 49 אמר (פרעה), התאמינו לו בלא רשותי? אין הוא אלא הגדול שבכם, אשר הכניסכם בסוד הכישוף! סופכם לדעת: כרות אכרות את יד ימינכם ואת רגל שמאלכם, ואצלוב את כולכם. 50 אמרו, אין בכך אסון, כי בלאו הכי נשוב אל ריבוננו. 51 נכספים אנו כי יסלח לנו ריבוננו על חטאינו, כי היינו ראשונים להאמין.

פרק ח'

פרעה שבוי בידי ה׳, לבו כבד, והוא נחוש לסרב לדרישת משה ואהרון. הוא יעמוד על שלו עד הסוף המר.

אנשיו, חרטומי מצרים, היודעים להפליא בלהטיהם, נכשלים פעם אחר פעם בניסיונותיהם להביס את משה, המציג את המכות המונחתות משמים ככישופי מאגיה שמטהו יודע לממש. בשתי המכות הראשונות עוד רואים החרטומים את עצמם כמשתתפים בתחרות קוֹסְמוּת, והם מצליחים לחקות את מעשי משה בהופכם מים לדם ובהעלותם להקות צפרדעים נוספות מן היאור. הם חכמים מספיק כדי להבין, שבמעשיהם הם רק העצימו את המכות שהונחתו על מצרים, ולאחר שמונחתת על המצרים מכה שלישית, מכת כינים, הם מנסים לנצל את יכולותיהם לבצע פעולה הפוכה ולהשמיד את הכינים. כל גננת יודעת שזו משימה קשה הרבה יותר מהבאת כינים לגן, והחרטומים המתוסכלים מגיעים סוף סוף למסקנה שיש כאן התערבות אלוהית. אצבע אלוהים היא!

לפרעה, המובל באף על ידי ה׳ אל עברי פי פחת, כל זה אינו משנה. מסקנתם ההגיונית של החרטומים אינה חודרת דרך קליפות הכעס, העוינות ותחושות האשם על שלא קיים הבטחותיו למשה ולאהרון.

הרמז הבא מופיע עם המכה הרביעית. הערוב פוגע בארץ מצרים כולה, מלבד בארץ גושן, מושב בני ישראל. בעוורונו ממשיך פרעה להבטיח, שאם תוסר המכה הזאת, הפעם הוא ישלח את עם ישראל. כל גורם אנושי היה כבר מזמן חותר לסיום המאבק האסימטרי הזה מתוך ידיעה שאין סיכוי שפרעה באמת יסכים לשלח את העם. אך החתול ממשיך להתעלל בעכבר.

ולנו נותר רק לתהות מה יביא לסיומה של הפארסה הזאת.

************

אחת ממכות מצרים, שהסעירו את דמיונם הפורה של חז"ל יותר מכל, היתה, כמובן, מכת הצפרדעים. אותן חיות מוזרות, שקול קרקורן גדול בהרבה ממה שאפשר לנחש מממדי גופן , המקפצות בין המים ליבשה, שקצב התרבותן בתנאים טובים מרשים במיוחד, ועובדת היותן חיות לא כשרות – כל אלה מתחו את היצירתיות של חכמינו עד קצה הגבול.

נתחיל בספר הזוהר:

תא חזי (בוא וראה), פרעה, שממשלתו היתה בכוח המים, שכתוב, 'התנים (התנין) הגדול הרובץ בתוך יאוריו', משום זה נהפך תחלה היאור שלו לדם, ואחר כך (יצאו משם) הצפרדעים, שהיו נוגפים אותם בקולות מרעידים שצעקו בתוך מעיהם, יצאו מתוך יד החזקה (שהיא גבורה), ויד הזה התחזק הצדדים עד שהמצרים נפלו כמתים בבתיהם...

ותעל הצפרדע - (היה צריך לומר הצפרדעים, ומשיב) צפרדע אחת היתה והולידה ונתמלאה מהן הארץ, והיו כולם מוסרים את עצמם לאש, שכתוב ובתנוריך ובמשארותיך, ומה היו אומרים: באנו באש ובמים, ותוציאנו לרוויה.

ואם תאמר אם כן, מה נוגע להם למצרים, שכל אלו הצפרדעים באו באש, אלא כולם באו באש, והלכו בתנור ולא מתו, ואלו שמתו - מה עשו? לחם היה בתנור, ונכנסו לתוך הלחם ונתבקעו, ויצאו מהן אחרות, ונבלעו בתוך הלחם, וכשבאו לאכול מן הלחם, חזר הלחם במעיהם להיות צפרדעים, ורוקדים ומרימים קולות, עד שהמצרים היו מתים, ומכה זו היתה קשה להן מכולן. בוא וראה: כתוב 'ושרץ היאור צפרדעים' וגו', (ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים, הרי שבאו בתוך גופם). פרעה הוכה תחלה ויותר מכולם, (שהרי נאמר 'ובך ובעמך ובכל עבדיך').

ועל זה, הזכיר אותם הקב"ה במצרים, ועלו על פרעה, אלו שאינם משתככים יום ולילה, ומי הם? הם הצפרדעים שקולם אינו משתתק לעולם, והוא משום שהתקיף בעם הקדוש שאינם שותקים יום ולילה מלשבח את הקב"ה, ולא היה אדם במצרים שיוכל לדבר עם חברו, ומהם נשחת הארץ, ומקולם היו מתים תינוקות וילדים.

ואם תאמר: איך לא יכלו להרוג אותם? אלא אם הרים אדם מקל או אבן להרוג אחת, התבקעה ויצאו ממנה מתוך מעיה שש צפרדעים, והלכו ובעטו בארץ, עד שהיו נמנעים מלקרב אליהם.

הזוהר מנסה להתמודד בדרך מדרשית עם התמיהה המובנת מאליה: מה כבר יכול להיות כל כך גרוע בצפרדעים? כשיש דמיון פרוע, אין קושי לענות על השאלה הזאת. הקולות שהשמיעו צבאות הצפרדעים היו ממש מחרישי אוזנים, ומי שחווה רעש כזה, לא יקל בו ראש. הצפרדעים נכנסו לתוך גופם של המצרים פנימה, והמשיכו לקרקר מבפנים, לזוועת נושאיהם. התקשורת הבין-מצרית קרסה והתמוטטה ברעש הזה. המצרים לא היו מסוגלים לדבר ביניהם, ולהתאחד כנגד המכה הזאת. קול הרעש אפילו גרם למותם של תינוקות וילדים רכים. הִתְרַבּוּת הצפרדעים היתה אקספוננציאלית: עם כל הריגת צפרדע אחת, יצאו מתוך מעיה שש אחרות... הצפרדעים מילאו את הכל. אפילו אל תנורי הלחם הלוהטים נכנסו הצפרדעים, פלשו אל תוך הבצק, ומשאכל מצרי את הלחם המצפורדע הזה, נתבקעו צפרדעים צעירות ורעננות בתוך בני מעיו, והחלו בחגיגה פנימית!

גם מדרש שמות רבה חוגג על מכת הצפרדעים:

'את כל גבולך בצפרדעים', רז"ל אמרו: המכות שהביא הקב"ה על המצרים גרם להם שיעשו שלום ביניהם. כיצד? היה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצרים, המצרים אומרים: עד כאן תחומנו, והכושים אומרים: עד כאן תחומנו. כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם, הגבול שהיו נכנסות לתוכו, הדבר ידוע שאין השדה של כוש, שנאמר 'את כל גבולך', גבולך ולא של אחרים. (שם שם ב)

אסונות טבע יכולים להשפיע אפילו על יחסים בינלאומיים. בהתפשטות הצפרדעים אך ורק בגבול מצריים, שמו אלה קץ למחלוקת הגבולות העזה בין מצרים לבין שכנתה מדרום, כוש. הן סימנו בדרך הצבעונית ביותר את הגבול.

'ובתנוריך ובמשארותיך' - כשהיתה המצרית לשה את העיסה, ומסקת את התנור, באין הצפרדעין ויורדין לתוך העיסה, ואוכלין את הבצק, ויורדין לתוך התנור, ומצננין אותו, ונדבקות בפת, שנאמר: 'ובתנוריך ובמשארותיך', ואימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור? הוי אומר: בשעה שהוא מוסק. מן הצפרדעים נשאו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר בעצמן, וירדו לתוך כבשן האש.

כמות הצפרדעים, שנדחסה אל תוך התנורים הלוהטים, היתה כה גדולה, שגופן של הצפרדעים קירר את התנור, וכך לא מתו אלה בחום התנור. חנניה, מישאל ועזריה היו רעיו של הנביא דניאל, אשר הושלכו אל הכבשן הלוהט על אשר סירבו לשתחוות לפסלו של נבוכדנצאר מלך בבל. מסיפור הצפרדעים למדו שלושה צדיקים אלה, כי נס כזה יכול להתרחש, ואכן, הם יצאו מהכבשן ללא פגע.

נסיים בתיאור הומוריסטי מפולפל ממדרש הגדול, חיבורו של הרב דוד בן עמרם עדני מהעיר עדן שבתימן, מהמחצית הראשונה של המאה ה-14:

'ויקרא פרעה למשה ולאהרן' - אמרו עליו, על פרעה הרשע, שנתעטר בבגדי מלכות, וישב על כסאו, וכל גדולי מלכות לפניו, ובאותה שעה נזדמנו להם צפרדעים, והיו נכנסים מטבעתו, ויוצאין מפיו, וכל אוכלוסיו (נתיניו) כך, לקיים 'ובך ובעמך', והיה הצפרדע קורא ממעי פרעה, ועונין לו חבריו ממעי אוכלוסיו וגדוליו, וצפרדע אומר לחברו: אימתי נצא מכאן? ועונין צפרדעין זה לזה: עד שיבא בן עמרם ויתפלל בעדנו. לכך 'ויקרא פרעה למשה ולאהרן'.

חשבו על המעמד, בו יושב פרעה, המלך הגדול, עם גדולי המלכות (אצילים? דיפלומטים זרים?), מוקף בעבדיו ובמשרתיו, ודנים בעניינים שברומו של עולם. לפתע מקרקרות צפרדעים מתוך בטנו, והן דנות בענייניהן עם חברותיהן, המקרקרות מתוך בטני המצרים האחרים הנוכחים בחדר.

עמנואל בן יוסף

ובינתיים, בצד השני של העיר / פעלה עוד מכונה ללא זיופים / גם לה היו הישגים יפים / (בפיתום כבר דולקים עם ערב האורות / ברעמסס כבר נמכרו כל הדירות) / וכל פעם שהמכונה האנושית הזו גילתה סימני חולשה / נוגשי פרעה חיזקו חלקיה ביד קשה / היכו והצליפו במי שעוד מסוגל לעבוד / צעקו: הבו לבנים, אין פנאי לעמוד / השליכו ליאור את כל הבן הילוד / דאגו לתחזוקה שוטפת של המנגנון / שימנו בדמעות את פעולת הבוכנות / רחצו בדם את הברגים ואת החיבורים / דאגו לתקינות העבודה העברית

אני עומד בלב פרשת "וארא" / ומרגיש נורא / מימיני מחזק אלוהים את לבו של פרעה / משמאלי מחזיק פרעה בצוואר בני עמי / איני יודע כבר בעד מי / להיות / זה נוגש וזה נוגש / זה אלים וזה אלים / זה רשע וזה רשע / יופי של פרשה

בארי צימרמן

דָּם - מִשִּׁירֵי מַכּוֹת מִצְרַיִם – נתן אלתרמן

נֶחְשַׂף לֵילֵךְ, אָמוֹן. דָּרַךְ כּוֹכָב הַגֵּר

וְאוֹרוּ לוֹ כָּאֵשׁ פְּנֵי אֲגַמִּים וּבְאֵר.

וְקַמְתְּ כְּשׁוּפָה, אָמוֹן, כְּיַהֲלוֹם שָׁנִי,

מִמַּחְלְפוֹת עַלְמָה וְעַד פְּרוּטַת עָנִי.

פְּרוּטַת עָנִי לוֹהֶבֶת כְּאִישׁוֹן דָּמִים.

בְּפִי עַלְמָה שׁוֹאֶבֶת - צַעֲקַת אֵימִים.

קָפְאָה מָשְׁכָה יָדֶיהָ - אֵל אַדִּיר, הַצֵּל!

וְעָף הַדְּלִי לַבְּאֵר. וְעַד כְּלוֹתוֹ צִלְצֵל.

הִכָּה שָׁנִי זוֹהֵר פְּנֵי יְשֵׁנִים וָעֵר.

צַמּוֹת עַלְמָה צוֹנְחוֹת כַּפְּטָל עַל פִּי הַבְּאֵר.

דּוֹלְקִים רִיסֵי הַחַי וְשִׂפְתֵיהֶם שָׁרָב...

אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

סְחַרְחַר אֲנִי אָבִי, סְחַרְחַר לֹא מִמָּחוֹל.

נִחָר אֲנִי, אָבִי, נִחָר אֲנִי כַּחוֹל.

חַבְּקֵנִי כִּבְיוֹם שֹׁד. סַמְּכֵנִי עַד אֹבַד.

סַמְּכֵנִי, אָב, בְּנֵטֶף מַיִם מִן הַכַּד.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לְדָם הָיוּ הַמַּיִם,

כִּי דָּם טָהוֹר, בְּכוֹרִי, כִּי דָּם שֻׁפַּךְ כַּמַּיִם.

חָשְׂכוּ עָמְקֵי הַבְּאֵר, אָדְמוּ עֵינֵי הַבְּעִיר,

כִּי דָּם הָיָה בָּעִיר וְלֹא חָרְדָה הָעִיר.

אָבִי, אֵין קֵץ, אָבִי, אֵין קֵץ לַצִּמָּאוֹן.

כּוֹכַב גֵּרִים, בְּכוֹרִי, זוֹהֵר עַל עִיר אָמוֹן.

מֵימֶיהָ, אָב, קָמִים כָּאֵשׁ בְּכַדֵּיהֶם.

דָּמֶיהָ, בֵּן, סוּמִים וְאָנוּ בִּידֵיהֶם.

פרק ט׳

ברד ואש יחד? הכיצד?

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם, וַיהֹוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה, וַיַּמְטֵר יְהוָֹה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיְהִי בָרָד, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד -כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי.

יש חוקרים, המוצאים עניין רב בשאלה אודות הגרעין האמיתי בסיפורי עשרת המכות, יציאת מצרים, חציית ים סוף ומעמד הר סיני. אותם חוקרים מאמינים שבסיפורים הדרמטיים האלה אכן קיים זיכרון היסטורי מתקופות המוקדמות לתקופה בה עוצבו הסיפורים עיצוב סופי ונכתבו כחלק מהתורה המקודשת.

אחד הניסיונות המרתקים לקשר אירוע היסטורי לסיפורי המקרא מתמקד באחד מאסונות הטבע הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. אירוע זה התרחש בסביבות 1500 לפני הספירה, והוא קרוי אסון סנטוריני. אי זה, הנמצא בים התיכון מרחק גדול מאד מחופי מצרים, והשייך כיום ליוון, עוצב על ידי התפרצות הר געש ענקית, שפירקה את ההר לחתיכות, ששלחה גלי צונאמי ענקיים אל עבר חופיו של מזרח הים התיכון, התפרצות שהרסה, ככל הנראה, תרבויות מפוארות כמו התרבות המינואית בכרתים, ואשר החשיכה למשך ימים רבים את שמי האזור כולו בענני אפר שחור.

יש המסבירים את כל עשר המכות כתופעות לוואי שנגרמו על ידי אסון זה, אך אנו נתמקד הפעם רק במכת הברד. התורה מספרת ״וַיְהִי בָרָד, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד - כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי.״

ענני האפר שפוזרו במרחב למשך זמן רב חסמו את קרני השמש (וזו היתה גם מכת החושך) והורידו את הטמפרטורה באופן קיצוני. וכך, בזכות התקררות אדי המים שבאוויר, זכתה מצרים המדברית למכת ברד.

ומהי אותה האש המעורבת בברד? חלקיקי אפר וולקני לוהטים שהתעופפו מהאי סנטוריני ועד למצרים. ידוע גם שבהתפרצויות הרי געש, בנוסף ללבה הנוזלית ולחלקיקי האפר, מועפת לבה אל על, ובמהלך מעופה היא מתקררת. לבה זו, שבאה במגע עם הרבה אוויר, אינה מתקשה לבזלת כבדה, כי אם לאבני פּוּמִיס נקבוביות וקלות, ואלה עפות למרחקים. ואכן, בחפירות העיר הקדומה אוואריס שבמצרים נמצאו אבני פומיס כאלה, והחוקרים המבינים דבר אישרו שתקופתן והרכבן המינרלוגי תואמים את האי סנטוריני ואת תקופת האסון.

ומה הקשר בין אסון סנטוריני מהמאה ה-15 לפני הספירה ליציאת מצרים, שרוב החוקרים מייחסים את אירועיה למאות מאוחרות יותר? רושם האסון נותר בזכרונם של האנשים שניצלו ממנו, והם העבירו אותו לדורות הבאים, ומשהו מזיכרונות אלה שובץ בסיפורי יציאת מצרים.

״אין עשן בלי אש״, וסיפורי פלאות כמו עשר המכות חייבים להיות מבוססים על גרעין היסטורי, כך טוענים המחזיקים בתיאוריה זו.

האם זה חשוב באמת אם יציאת מצרים היתה או לא היתה או שמא רק דמיון היתה? מכל מקום - הקישור הוא מרתק!

*********

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים: שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי!

זו אינה הפעם הראשונה בה מופיע הביטוי 'שַׁלַּח אֶת עַמִּי'. ביטוי זה הפך למטבע לשון, ששובצה ביצירות ספרותיות ושיריות רבות, כמו במזמור הדת Let my people go. ומה שקורה לביטויים השגורים על לשוננו, הוא שאנו מפסיקים לנסות להבינם כפשוטם.

מה אומר אלוהים לפרעה, באמצעות משה ואהרון? נפרק את המשפט לגורמיו:

'שַׁלַּח' – היות שפרעה מבין מלכתחילה, שלא מדובר בבקשה לחמשוש של מסיבת טבע במדבר, אלא בדרישה לסיים את חוזה ההעסקה הכפוי, הרי ש'שלח' – משמעותו 'שלח לחופשי'. עבור פרעה, שבחסות דורות קודמים של בית המלוכה שלו ישבו בני ישראל, שגשגו והתרבו, ואשר הצליח לגייסם לעבודות כפייה לטובת ממלכתו, אופציה זו של 'שלח לחופשי' אינה קיימת. היכולים אנו לדמות בנפשנו תסריט שונה מזה המופיע בספר שמות, תסריט שבו מחליט פרעה לשלח את העם לחופשי?

'אֶת עַמִּי' – האל, אשר ציווה על אברהם לפתוח במהלך הנדודים, להתקשר עמו ועם הארץ המובטחת לעתיד, אותו אל, שבזכותו עלה יוסף לגדולה בארץ מצרים, והעלה את בני משפחתו אליה, כדי שיישבו בה לבטח, יתרבו ויהיו לעם, מכריז על בעלותו על העם הזה. האם מישהו סיפר לבני ישראל, כי אדון חדש עומד לקנות אותם לעצמו?

'וְיַעַבְדֻנִי' – עַם העבדים לפרעה עומד להפוך לעם העבדים לה'. כמו בני אנוש אחרים, גם בני ישראל – יש להם רצון עצמאי, והם עומדים להפר מדי פעם את הוראות אדונם, אבל הם עומדים לחטוף על כך, כמו שחוטפים עבדים סוררים. את ההתייחסות הדואלית לאותם קשרי שעבוד לאל שלנו אנו מכירים לכל אורך ההיסטוריה. מחד – 'עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי', כדברי ר' יהודה הלוי, ומאידך – הזרם החילוני ביהדות המודרנית, שאינו מכיר בה' כאדון. חשוב להבין את הצהרתו זו של האל, המנוגדת לחלוטין מהאתוס של שחרור העבדים, אתוס שדבק בסיפור יציאת מצרים לדורות רבים בעתיד.

אותו פסוק מספר ויקרא, האומר 'וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם' מתאר את הקשר בין האל לעמו כאילו הוא קשר הדדי, מתוך בחירה חופשית. מאידך מכירים אנו תיאורים שונים מאד של אותה ברית בין העם לאלוהיו: 'ויתיצבו בתחתית ההר' – אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית; אמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם! (שבת).

במעמד זה של משה ואהרון מול פרעה מצהיר ה', שהעם הזה הוא שלו. המהלכים הבאים כבר לא יפתיעו אותנו. האל יוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה, בלי לשאול אותם לדעתם. הוא לא יבנה על תובנה דתית, חברתית או פוליטית אצל עבדים מיואשים ומזי רעב. הוא ייקח אותם אל המדבר, ושם – אם ירצו או לא ירצו – יקבלו עליהם את עולו של האדון החדש.

עמנואל בן יוסף

מתוך 'אור הגנוז'

תלמיד אחד שאל לו להמגיד מזלוטשוב: בפרשת יציאת מצרים כתוב 'ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו'. העבד שעובד עבודת פרך, כלום יש לו צורך שיגרשוהו לחירות? האם לא ימהר לרוץ בעצמו כציפור הנמלטת מפח?

השיב המגיד: כשישראל בגלות הרי הוא תמיד בגלות של עצמו, ורק אם הוא בעצמו מסיר את כבליו, אז באה גאולתו. אם הוא מכניע את כוח הרע בקרבו, הרי נשברת ממשלת הקליפה, ומיד כלה גם הכוח המשעבד של השלטון הארצי. כיון שבמצרים לא רצה ישראל לצאת מגלות הנשמה, אמר משה אל השם: 'והצל לא הצלת את עמך', כלומר: לא בך תלויה ההצלה. אבל השם אומר: 'עתה תראה', והוא, המושל על כל הממשלות, מקיים את שבועתו אשר נשבע. הוא מפיל את אורו הגדול למול שלטון הקליפה של מצרים, עד שמסמא את עיניה. הניצוצות הקדושים אשר היו שבויים בתוכה ננערים, מין מוצא את מינו, הניצוצות רואים את האור הקדמון ולוהטים כנגדו, עד שהקליפה אינה יכולה עוד לסבלם, ועל כרחה היא מגרשת אותם. ומה שמתרחש למעלה מתרחש גם למטה, לישראל ולפרעה. וזה טעם המכות.

אמר ר' לוי יצחק מברדיטשוב: אני מקנא בפרעה. איזה קידוש שם שמים נצמח מקשיות לבו!

שאלו לו לר' אלימלך: בתורה כתוב שה' אמר למשה ולאהרן: 'כי ידבר אליכם פרעה לאמר: תנו לכם מופת' – הרי היה עליו לומר: תנו לי מופת?

הסביר: המכשפים יודעים שאין מעשיהם אלא אחיזת-עיניים, ובכן לא בשביל עצמם נעשה המופת, אלא בשביל הרואים. ואילו העושים בכוח השם יתברך אינם יודעים לא ממה נתהווה ולא איך נתהווה, והפלא העולה ממעשיהם מפליא גם את עצמם. וזהו מה שמכוון פרעה בדבריו: אל תעשו בלהטים, אלא הביאו מופת מעולם האמת, המעיד עליכם ומאמת אתכם.

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

מכתב אנטי דמוקרטי - הרב בני לאו

מי מפחד מנשים גדולות מהחיים? רוחמה וייס

קבצים מצורפים

הצפרדעים ופרשת וארא - הרב אבי פסקל

משה המגמגם - קטעים ממאמרה של רוחמה וייס

ואני ערל שפתיים - הרב אבי פסקל

ויחזק ה' את לב פרעה - בארי צימרמן