אמור
פרשת אֱמֹר
ויקרא כא
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, לָהּ יִטַּמָּא. ד לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ. ה לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת. ו קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה, לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ. ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. ח וְקִדַּשְׁתּוֹ, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ט וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת. בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים, אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה, זֹנָה, אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח, כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשׁוֹ.
לכאורה - חוקי טהרה והיבדלות המיוחדים לכוהנים, אלה המשרתים בקודש ומייצגים את עם ישראל, ואשר חייבים לעמוד בדרישות מחמירות של טהרה, צניעות ושלמות גופנית ורוחנית. אליהם נשואות עיני-כל, וראוי שדמותם תהיה מופת והשראה ליחס של כבוד לקדושת האל.
מה מטמא את הכהן, ומונע ממנו לשרת בקודש? גילוח שער הראש, קעקוע עור הגוף, נישואים עם אישה שאינה בתולה, פריעת שער הראש ופרימת הבגד, קיום מגע עם גופת המת, יציאה אל מחוץ למקדש, ועוד כהנה וכהנה. ועוד פסולים לכהונה בעלי מום כלשהם, כולל מי שידו או רגלו נשברה!
אז מה בכך? מהמורמים מעם נדרשים סטנדרטים מחמירים. האין אנו מצפים מהנבחרים שלנו שישמשו מופת לכולנו?
אך מדוע רובן של הדרישות הן גופניות, בעוד שאין כמעט זכר לדרישות בתחום המוסר? אפשר אולי להבין את הדרישה מאדם הממלא תפקיד ייצוגי - שיקפיד על בגדיו, ואפילו יימנע מקעקוע עור-גופו. אך מה בנוגע לבעל המום? מדוע פסול הוא מלשמש בקודש?
ומה מקרינות הנורמות האלה כלפי העם כולו ותרבותו החברתית? סכנה רבה טמונה בהן. תחילה – ביחס שהן יוצרות כלפי יחידים בחברה, שכל חטאם הוא בכך שנולדו בעלי מום או הוטל בהם מום שלא באשמתם. גם נשים שהתאלמנו או גורשו על ידי בעליהן נכנסות לקטגוריה המושפלת הזאת. כל אלה עלולים להיחשב לנחותים יותר מבחינה רוחנית, מבחינת ערכם כבני-אדם, ובעקבות זאת – לבעלי זכויות מופחתות.
בני משפחות הכהונה ששפר גורלם, ומום לא הוטל בגופם, והקפידו להימנע מחטאים נוראיים כמו נשיאת אישה גרושה או אלמנה – נחשבים לעילית הרוחנית של החברה. האין קשר בין ייחוס זה לייחוס שמתגדרים בו כל בני-ישראל כלפי הגויים, הנחותים מהם גם מכוח ההורשה והתורשה, וגם בזכות הבחירה שבחר בהם אלוהים?
*********
אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו.
המגבלות שמטילה התורה על הכוהנים מעניינות אותנו לא בהקשר של יחס התורה לכוהנים, אלא בהקשר של יחסה לנשים. כלומר – מצבים מסוימים בהם מצויות נשים פוסלות אותן מלהינשא לכוהנים, ומשמעות הדבר היא, שמעמדן של נשים אלה נחות. נפרט מעט את מה שמלמד אותנו הפרק, ואת מה שגזרו ממנו חז"ל.
מהי אישה זונה? לכאורה – מי שזנתה, כלומר אישה נשואה, שקיימה יחסי מין אסורים. מסתבר שאת התווית המפוקפקת הזאת הדביקו חז"ל גם לנשים נוספות. על פי מסכת יבמות, ההלכה היא כי זונה היא "גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות". 'גיורת' על שום מה? יתכן על שום שלפני שנתגיירה, לא היתה מחויבת לחוקי הצניעות המינית של התורה. למרות שנתגיירה גיור חוקי, כלומר נתקבלה לחיק העם היהודי, יזכרו לה לנצח חטא נעוריה טרם היותה יהודיה. 'משוחררת' היא שפחה (יהודיה, כמובן) שנשתחררה מעבדותה. ומדוע? כנראה משום שבעת היותה שפחה, היתה לבעליה זכות לבוא עליה, וכעת, גם כאישה יהודיה חופשיה, דבק בה הכתם הזה, שלא היא יזמה את סיבתו, ולא היתה רשאית להתנגד לאדונה בזמן עבדותה. 'נבעלה בעילת זנות' – ביטוי עמום משהו, שחכמים פרשוהו כמי שנבעלה לא לשם קידושין, או שנבעלה 'על תנאי' מסוים לשם קידושין, והתנאי לבסוף לא נתקיים.
נראה, שכלילת שלושה המקרים לעיל במונח 'זונה' עושה חטא כלפי נשים, שלא יזמו בעצמן כל מעשה מיני אסור, אלא נקלעו למצבים אלה ללא יכולת להתנגד. הדבקת התווית 'זונה' לנשים אלה, והאיסור על כוהנים להינשא להן, מהווים פגיעה בנשים, שאין לה כל מקבילה אצל גברים. לא צריך להתפלא, על שגם נשים שנאנסו נכללו בקטגוריה מבזה זו.
מהי אישה 'חללה'? חללה היא בת שנולדה לכהן מנישואים האסורים עליו בגלל היותו כהן, או שנולדה לחלל. כעת הולך ומתברר לנו, כי איסורי הנישואין המוטלים על כוהן אינם קשורים כלל וכלל בחטאים של אותן נשים האסורות עליו, אלא במצבים שאותן נשים נקלעו אליהם ללא יכולת שלהם להימנע מהם. במקרה של חללה, האישה האומללה ירשה את התווית המפוקפקת הזאת ברגע לידתה מאביה הכוהן שהוליד אותה מיחסי נישואין אסורים. זה מצב סופי, שאין כל דרך לבטלו.
אישה 'גרושה מאישה' – עוד מצב הממחיש את הכתמים שמטילה ההלכה על נשים שלא חטאו. בעל יכול לגרש את אשתו גם אם לא חטאה לו. מרגע שגורשה – מקבלת גם אישה זו תווית של אסורה לנישואין לכוהן. נצרף לרשימה הלא מכובדת הזאת גם את האישה שנאנסה, וגם היא אסורה על כוהן.
אם כן, די ברור, שהיחס אל כל אותן נשים האסורות על כוהן אינו נובע מהעובדה שהן חטאו, אלא מהעובדה, שלדעת ההלכה הן לכאורה 'מקולקלות'. כמו שאסור ליהודי לאכול בשר שלא נשחט כהלכה, כך אסור לכוהן 'להשתמש באישה פגומה'. לכאורה, אלה רק מגבלות המוטלות על כוהנים, אך הן מעמידות את המגזר הנשי כולו בסטטוס נחות מזה של הגברים. כל זה אינו אמור להפתיענו, ביודענו כי את התורה כתבו גברים, או בגירסה האמונית – אם את התורה כתב ה', הוא לבטח גבר.
'אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ' - אזולאי?
רוב האנשים מזרע אהרן הכהן השתמשו בשמות משפחה כמו "כהן" או "כהנא", אך גם אלו ששינו את שם משפחתם ניסו לשמר זכר לכהונתם. כך שם המשפחה מזא"ה הוא ראשי תיבות של מזרע אהרן הכהן, ושם המשפחה כ"ץ הוא ראשי תיבות כהן צדק, ונושאי שם משפחה זה הם רובם ככולם צאצאי אהרן הכהן. יש הטוענים כי משפחת אזולא"י ממרוקו שינו את שמם מהשם "כהן" לראשי תיבות של הפסוק "אשה זונה וחללה לא יקחו" שמתייחס לדיני איסורי נישואים לכהן, אך הרב חיים יוסף דוד אזולאי יצא כנגד פירוש זה לשם, בנימוק שהוא עצמו אינו כהן. פירוש נוסף לשם אזולאי הוא 'עיניים כחולות' בספניולית. פירוש זה נראה הגיוני, לאור העובדה ששמות משפחה נוספים המבוססים על שמות צבעים מוכרים לנו, כמו אמריליו (צהוב בספניולית) או שוורץ או וייס (שחור ולבן ביידיש).
עמנואל בן יוסף
החיד"א - ר' חיים יוסף אזולאי
נולד וחי בארץ-ישראל, המאה ה-18, נצר למשפחת רבנים מפורסמים ממרוקו,
מגדולי הפוסקים בדורו.
ויקרא כב
פרק כ"ב עוסק במגבלות שיש להטיל על פעולות הכוהנים, הן בהקרבת הקרבנות והן באכילת התרומות. מעמד הכהונה בא ארוז ביחד עם חוקי התנהגות מחמירים שאין לסטות מהם. חוקים אלה נועדו להשיג כמה מטרות. האחת היא הכבוד שיש לתת לטקסי הקרבנות, כבוד המעצים את תחושת הקדושה המלווה את המעשה, והמונע את זילות הטקס. המטרה השניה היא מניעת שחיתות של הכוהנים, בעלי זכויות היתר. אלה מטרות חשובות מאד.
ומצד שני – החומרה הזאת בדיני הקרבת הקרבנות מדירה זרים, בעלי מום, טמאים. היא יכולה להוביל לטהרנות, וכשהיא הופכת לתכונה של עם או של מנהיגיו, היא עלולה להפוך להתנשאות על הזולת. מי קובע את אמות המידה לטומאה ולטהרה, או את הזכות לאכול בתרומה? האם יש סכנה בכך, שהכוהנים יהיו מעל לחוק, או ייקחו לעצמם את הזכות לפרש בדרך לא הגונה את חוקי היסוד של התורה?
ניצול זכויות יתר להשגת הזדמנויות להטבה עצמית של אנשי ציבור על חשבון הציבור עצמו היא בעיה ציבורית מוסרית מדרגה ראשונה גם בימינו.
בשמואל א' פרק ב' מסופר על בני עלי הכהן:
יב וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל, לֹא יָדְעוּ אֶת יְהוָה. יג וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם, כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ. כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. טו גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן, וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ: תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן, וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל, כִּי אִם חָי. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ: קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ, וְאָמַר לו: לֹא, כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם לֹא - לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. יז וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְהוָה, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְהוָה.
בני עלי פרשו את חוקי התורה כרצונם, או פשוט התעלמו מהחוקים. הם לא היו האחרונים. גם מסוף ימי בית שני ידועים סיפורים על התנהגות לא ראויה של כוהני המקדש. ובימינו? לא יכול להיות... אין כוהנים בימינו!
********
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָֹה, וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָֹה, וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט, נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ, וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה. וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָֹה, וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ...
לפנינו רשימה מפורטת של מומים של בעלי חיים, הפוסלים אותם מלהיות קרבן לה'. מה אומרים הפרשנים על המומים האלה? האם הצליחו לזהותם? הנה ניסיון קצת מגומגם לפרש את מונחי הרשימה הרפואית המסתורית הזאת:
עַוֶּרֶת (עיוורון) אוֹ שָׁבוּר (באחת מעצמותיו) אוֹ חָרוּץ (בעל פצע של חתך) אוֹ יַבֶּלֶת (גידול בבשר או שלפוחית) אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת (שניהם מזוהים כפגעים בעור), וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ (בעל איבר מדולדל או ארוך יתר על המידה) וְקָלוּט (ההפך משרוע, בעל איבר מצומק ומצומצם בגודלו), וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת (כל מיני מרעין בישין של איבר הזכרות בבעל החיים) לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָֹה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ...
יוצאים מן הכלל המחמיר הזה קרבנות נדבה, אלה שאינם מוטלים על האדם כחובה. חלק מהמומים המתוארים בפסקה, כמו שור ושה שרוע או קלוט, אינם פוסלים את בעל החיים להיות קרבן נדבה. קרבנות הנדר אינם שייכים לקטגוריה זו. הם קרבנות חובה, שכן הנודר התחייב להקריב קרבן לה', אם יקרה דבר מה. קרבות הנדר, כמו קרבנות החטאת למיניהם, חייבים להיות נקיים מכל מום.
האם הקפידו הכוהנים על מצוות אלה? קרוב לוודאי שכן, משום שמאותם בעלי חיים שהועלו כקרבנות הופרשו גם החלקים המתאימים למאכל הכוהנים.
האם היה טעם לדרישות המחמירות האלה? נראה שללא המגבלות האלה היו העם מביאים למשכן דוקא את הפגומים שבצאנם ובבקרם, מה שהיה מביא לזילות של מעמד הקרבנות, המשכן והכוהנים.
ויקרא כג
י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.
למקרא פסוק י' עולה בדמיוננו הטקס שבני ישראל מצווים לקיים עם הקציר הראשון בארץ בה התנחלו באותה השנה, כמו 'חג ההודיה' האמריקאי, שנחוג לראשונה על ידי המתיישבים כהודיה לָאֵל עַל יבולי הסתיו הראשון שעלו יפה לאחר שנת התאקלמות קשה מאד. באמריקה הפכה סעודת ההודיה למנהג, שהלך והתפשט במושבות, עד שנקבע כחג לאומי, הנחוג מדי שנה.
פסוק כ"א מבהיר לנו שלא מדובר באירוע חד-פעמי. אלוהים קובע את חג העומר בלוח השנה, חג שייחגג מדי שנה באותו המועד.
ואני רוצה לחזור לאחור, ולנסות לשחזר בדמיוני את החג הראשון של עונת הקציר בארץ ישראל של תקופת ההתנחלות. קציר השעורים, ואחריו קציר החיטים, פתחו את עונת היבולים, שנמשכה עד הסתיו. אך באותה שנה ראשונה – אם היו עצי פרי, אלה היו ירושה מעממי כנען שנוצחו וגורשו ונושלו מאדמותיהם. מאגרי דגן משנים קודמות כנראה לא היו, ובוודאי היתה זו התחלה קשה, בה לא ניתן מזון בשפע. יבול הדגנים הראשון, פרי עמלם של המתנחלים העברים, בוודאי הביא עמו אנחת רווחה. האסמים מלאו בר, והיה על מה להתגאות ולהודות. חג הקציר הראשון היה, בוודאי, מרגש מאד.
בניגוד לסעודת ההודיה האמריקנית, שהיתה מתחילתה משפחתית, שיאו של חג הקציר הוא העלייה לבית המקדש ברוב עם והבאת הביכורים אל הכוהנים. וכך מצטרף חג של ראשית הקיץ אל חג האביב, שנחגג לראשונה עוד במצרים, ערב היציאה הגדולה לחירות.
********
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי יְהֹוָה, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, שַׁבָּת הִוא לַיהֹוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.
הביטויים 'מועדי ה'' ו'מקראי קודש' שגורים על שפתנו עד היום. כדאי לעצור לרגע ולבחון את מקורם. מסתבר, כי משמעותם במקור היתה אחרת מהמשמעות שאנו מייחסים להם כיום.
'מוֹעֵד' בשפת ההווה הוא מעין שם נרדף ל'חג' (שגם למשמעותו המקורית עוד נתייחס). ביחוד נפוץ הצירוף הלשוני 'חגים ומועדים'. במקור – המועד הוא אירוע של התוועדות, של התכנסות. 'מועדי ה' בפרק שלנו הם אותם זמנים, בהם על העם להתכנס כדי לקיים מצווה בציבור. בלשון ההווה יש המבדילים בין חגים למועדים, כאשר החגים הם שבתונים, בעוד המועדים הם כל היתר.
'מקרא קודש' דומה מאד במשמעותו המקורית ל'מועדי ה''. 'מקרא' הוא ממש מילה נרדפת ל'מועד', שכן משמעותו נגזרת מאותו תחום סמנטי כמו המילה 'קרואים', המשמשת אותנו עד היום במשמעות של 'משתתפים' או 'מוזמנים'. המקרא הוא, אם כן, הזמן בו העם נקרא להתכנס, ו'מקרא הקודש' הוא האירוע בו מתכנסים למטרה פולחנית.
אין לראות בביטוי 'מקרא קודש' רמז כלשהו לקריאה בתורה בציבור, מנהג שהחל להתבסס רק עם שיבת ציון (ראו נחמיה ח 8: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא).
גם למילה 'חג', שאינה מופיעה בפרקנו, יש מקור לשוני מעניין. הנה ציטוט מהויקיפדיה:
שורש המילה הוא ח-ג-ג. משמעות הפועל "לחוג" היא "לסובב". בחגים היו נהוגים טקסים בהם סבבו את המזבח או הבמה מספר פעמים. ממנהג זה הושאל השורש למשמעות המוכרת של חג, חגיגה וחגיגיות. בבית המקדש בכל חג ומועד היו מביאים קרבן חגיגה. באופן דומה, בערבית לאדם, העולה לרגל למכה כדי להסתובב סביב אבן הכעבה' קוראים חג' . מבחינה זו קרוב השורש ח-ג-ג לשורש ע-ג-ג (עוגה, למשל), שגם משמעותו היא עיגול.
ויקרא כד
י וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה. יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. טו וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ, כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת... כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
חכמים שונים ביקשו לענות על כמה שאלות הקשורות בסיפור הקצר והלא-שלם הזה, סיפור המקלל. הם שאלו מי היה אותו המקלל, ומדוע קילל את אלוהים. היו להם כמה רעיונות יפים ויצירתיים, ובאמצעותם הרחיבו את הסיפור בפרטים נוספים.
אבל אני סבור, שהסיפור הזה, קצר כמות שהוא, מעלה שאלות הרבה יותר כבדות-משקל.
לפעמים טוב להעלות את השאלות, ולהשאירן בלתי פתורות. כששאלה מוצגת בדרך זו אפשר להניח שעדיין לא נמצאה לה תשובה, או שהתשובה מצויה בתחום האמונה, ולכן אפשר שאנשים שונים יחזיקו בתשובות שונות, או שאנו, המציגים את השאלות, מעוניינים שכל הקורא אותן יחשוב בעצמו וינסה להתמודד עם הקושי שלהן.
ואלו השאלות, שאני מוצא מעניינות ומאתגרות:
מה כוחה של מילת קללה? האם יש לקללה כוח נגד אל?
מדוע ביטוי קללה כלפי אלוהים הוא עוון שדינו מיתה?
מה בין ימינו אנו לימי קדם בעניין זה?
מדוע העונש בא מידי אדם ולא מידי שמים?
האם הצורך לקלל את האל קיים לפעמים גם אצל אנשים המאמינים בו?
האם תוקפנותם של המוסלמים כלפי 'שרלי אבדו' נובעת מרגשות דומים?
האם שיתוף העם בביצוע גזר דין מוות הוא רעיון טוב? מה עומד מאחורי רעיון זה?
אני מאמין, שטוב נעשה אם נשאיר שאלות רגישות אלה כשאלות פתוחות, וככלל – נעשה זאת בשאלות של דת. אולי בזכות זה נרבה שלום בעולם. הלואי!
**********
אני מקלל לפעמים את ה' בלב, למרות שאני לא רוצה, ולמרות שאני אוהב את אלוהים מאד, ומאמין בו - אני מקלל אותו. אני פשוט לא מצליח לשלוט על זה! יש לי כבר את זה במשך 4 חודשים, נראה לי! מישהו יכול לעזור לי, שאני לא אקלל יותר את אלוהים? תנו לי שיטה , דרך איך לא לקלל את אלוהים!
פתחתי כזה אשכול לפני חודש וחצי בערך על אותו נושא, שאני רשמתי עכשיו, ואז אמרו לי כל מיני שיטות, כדי שאני לא אקלל אותו יותר, וזה לא עזר, ואני עדיין מקלל. אני פשוט מיואש! חשבתי שבזכות השנה החדשה זה יתחיל לעבור לי, אבל זה לא עובר!
אז מה?
(פנייה לקבוצת עזרה וייעוץ באתר ואללה)
********
שאלה: מה קורה למי שמקלל את אלוהים? חבר שלי אתאיסט עושה את זה על בסיס קבוע.
תשובה: זה עניין של הקב"ה.
(שאלה באתר 'הידברות')
(התשובה התקבלה מהרב מוטי דשא, ראש הגרעין התורני בכפ"ס)
...
לפני מספר שנים הזמר אברהם פריד לקח את שירו של יורם טהרלב "שהשמש תעבור עלי" והכשיר אותו לשימוש אורתודוכסי למהדרין. במקור שרה אותו ירדנה ארזי כך: 'רק תפילה אשא, הו אלי, אלי, שהשמש וכו'', אבל פריד שחט אותו כהלכה, המליח והוציא לו את המיץ ואת הנשמה, כשהמיר את המילה "אֵלִי" בכינוי המוזר - "קֵלִי". וזאת, שימו לב, כדי להפוך אותו ליהודי יותר!
הוספת והמרת האותיות המשונות, ההרחקות החגיגיות והמגונדרות, 'אלוקים', 'יקווק', 'אדושם', ואפילו 'ה' צבקות' - כל אלה לטעמי, אינן עושות חסד עם אלוהים, ואינן מקרבות אותנו אליו. ההפך הוא הנכון. אני רוצה לנקוב בשמו. להתקרב אליו. להכיר אותו ושהוא יכיר אותנו וּבָנוּ. ובשביל זה צריך לנקוב בשם, צריך לדבר ולשחק, ולא להיות מונעים מפחד הסקילה; ולחייך, וללטף את האותיות המכושפות, עד שנשוב להיות קדושים ומקודשים. לנו ולו ולנו.
נעם דן - ראשת מכינת בינ"ה ע"ש לובה אליאב
עמנואל בן יוסף
ההפטרה
יחזקאל מ"ד
כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטֻהוּ וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ.
האם יחזקאל ממשיך את אותו הקו של חוקי הכוהנים מספר ויקרא? יחזקאל חוזר על רבים מחוקי-התורה, אך חשוב להבחין בכמה שינויים מעניינים, שאולי מבטאים רוח של תקופה מעט יותר מאוחרת:
הכוהנים הם בני-אדם. האיסור על שתיית יין אינו איסור גורף, כמו לגבי הנזירים, כי אם איסור שתחולתו היא בעבודת הקודש. בבואם אל החצר הפנימית של המקדש יקפידו הכוהנים לא להיות שתויים.
האיסור על נשיאת נשים שאינן בתולות – גם הוא מתעדן מעט, ויש בשינוי הקל שמציע יחזקאל התחשבות בנשות הכוהנים שאיתרע מזלן ונתאלמנו. יש להן זכות להינשא בשנית – ויש לכוהנים הזכות לגאול אותן מאלמנותן.
בצמוד לחוקים המגבילים, חוקי 'אל-תעשה', מוסיף יחזקאל את תפקידם הרוחני של הכוהנים. עבורו הם אינם רק משרתים בקודש, מנהיגי הפולחן. עליהם להורות לעם את דיני ההבדלה בין קודש לחול ובין טהור לטמא. כמו כן יש להם תפקיד שיפוטי גם בנושאים חברתיים, הקרויים בלשון יחזקאל 'ריב'.
מעניין שיחזקאל אינו מזכיר את נגע השחיתות, המלווה את מעמד הכהונה ומסכן את תדמיתה, ולעומת זאת, כבר בפרק הבא הוא מפנה קריאה אל נשיאי ישראל, המנהיגים החילוניים, אשר ממונים מטעם השלטונות הזרים – להישמר מחטא זה.
עמנואל בן יוסף
קישורים
קבצים מצורפים
לפרשת אמור - הרב אבי פסקל