בִּרְכַּת הָאַהֲבָה – יעקב גלפז
בָּרוּךְ אֱלֹהֵי הַגּוּף, וּבָרוּךְ אֱלֹהֵי הַנְּשָׁמָה
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן, וּבָרוּךְ הַנּוֹטֵל,
וּבָרוּךְ אֱלֹהֵי הַשִּׁיר.
וְצָרִיךְ רַק לָקַחַת אֶת כָּל הַפִּיּוּט שֶׁבְּתוֹךְ אַהֲבָה אַחַת,
וְלָצֶקֶת לְאָט לְתוֹךְ הַכֵּלִים –
כְּלֵי הַגּוּף, וּכְלֵי הַמִּטְבָּח, וּכְלֵי הַמִּטָּה וּכְלֵי הַלָּבָן,
וּלְבָרֵךְ שֶׁלָּעָד לֹא יִקְפָּא, וְלַנֶּצַח יִזְרֹם.
בָּרוּךְ אֱלֹהֵי הַגּוּף, וּבָרוּךְ אֱלֹהֵי הַשִּׁיר,
וּבְרוּכָה אַהֲבַת הָאִישׁ וְהָאִישָׁה
הַטּוֹבֶלֶת פִּיּוּט, סוֹבֶלֶת שִׁגְרָה,
הוֹפֶכֶת שָׁמַיִם פְּשׁוּטִים
לְחֻפָּה שֶׁאֵינֶנָּה בַּת סוֹף.
בין הטעמים לקיומו של ט"ו באב נאמר (תענית, ל'-ב') שיום זה היה "יום שכלו בו מתי מדבר": כמבואר במדרש איכה (פתיחתא פר' לג):
אמר ר' לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנים בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו, והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאין כי ט"ו אלף מבני ישראל אינם עוד בין החיים, על חטא שחטאו המרגלים. וכך, בארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר חסרו שש מאות אלף. גם בשנת הארבעים עשו כן, ומצאו עצמם שלמים – איש לא חסר. אמרו: דומה שטעינו בחשבון. וכן בעשור באב ובי"א ובי"ב ובי"ג וי"ד. כיון שכך, אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזרה מעלינו, ורשאים אנו להיכנס לארץ. חזרו ועשאוהו יום טוב...
לאותם מתים של ארבעים לילות תשעה באב קורא המדרש 'מתי מדבר', וכנראה זה אחד המקורות לאגדת מתי מדבר המתוארת בפואמה של ביאליק.
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (בגדים) שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים, ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך? אל תיתן עינך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל." (תלמוד, תענית ל"א)
לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל
כְּחַמְּשָׁהּ עֶשֶׂר בְּאָב וְיוֹם הַכִּפּוּרִים
שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת
בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ
אֶת מִי שֶׁאֵין לו
וּמַה הַיּוֹם מַה, לְאָן יֵצְאוּ אֵלֶּה
שֶׁאֵין לָהֶן כְּלֵי לָבָן שְׁאוּלִין
וּמַה מְחִירוֹ בַּשּׁוּק הַחָפְשִׁי שֶׁל בֶּגֶד לָבָן שָׁאוּל,
וְהַבּוּשָׁה שׁוּב אֵינָהּ מַסְתִּירָה פָּנֶיהָ,
וְאֵיךְ תֵּצֵאנָה הַבָּנוֹת לַכְּרָמִים
בִּבְגָדִים שְׁאוּלִין וּלְמִי כְּבָר אִכְפַּת
שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ לְכָל הָרוּחוֹת מִי שֶׁאֵין לוֹ בְּגָדִים שְׁאוּלִין
-
וּמַה הַיּוֹם מָה לְאָן כְּבָר יֵצְאוּ הַבָּחוּרִים
לְחַפֵּשׂ אֶת הַבָּנוֹת שֶׁאֵין לָהֵן כְּלֵי לָבָן שְׁאוּלִין,
שׁיָדָן אֵינָהּ מַשֶּׂגֶת לִשְׁאוֹל, וְשָׁוְיוֹ שֶׁל בָּחוּר
כְּשָׁוְיוֹ שֶׁל עוֹבֵד זָר כִּי אֵין אֲרוּחוֹת חִנָּם
רַק הַשִּׂנְאָה הִיא חִנָּם וְהָאַלִּימוּת
וְהַלְבָּנַת הַפָּנִים וְהָעֲבוֹדָה הַזָּרָה
-
לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל
כְּחַמְּשָׁהּ עֶשֶׂר בְּאָב וְיוֹם הַכִּפּוּרִים
שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת
בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ
אֶת מִי שֶׁאֵין לו
-
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶן בְּנוֹת בָּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם
אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מָה תַּגִּידוּ לוֹ
שֶׁאֵין לִי בִּגְדֵי לָבָן שְׁאוּלִין
שֶׁיָּדַי רֵיקוֹת מִפַּרְנָסָה
שֶׁאֲנִי עוֹבֶדֶת וְלֹא גּוֹמֶרֶת אֶת הָחֹדֶשׁ
שֶׁהָחֹדֶשׁ גּוֹמֵר אוֹתִי
שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתִי לָרְחוֹב
-
שֶׁחָרָא הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶׁנִּמְכְּרָה לְבַעֲלֵי הָהוֹן
שֶׁרוֹחֲצִים אֶת הַתַּחַת בשמפניה
בְּיַחַד עִם אַנְשֵׁי שָׂרְרָה.
שֶׁלֹּא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל
כְּחַמְּשָׁהּ עֶשֶׂר עֹשֶׁר בְּאָב בָּאָב וְיוֹם וָיוֹם הַכִּפּוּרִים.
-
וּלְמִי הַיּוֹם יֵשׁ בִּכְלָל חֵשֶׁק לָצֵאת לַכְּרָמִים בְּבִגְדֵי לָבָן
כַּאֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם קוֹרְסִים תַּחַת עֹמֶס הַמִּסִּים
שֶׁאֵין עֲבוֹדָה, שֶׁאֵין כֶּסֶף וְאַנְשִׁים נִזְרָקִים לָרְחוֹב
כִּכְלִי מְבֻיָשׁ, רֵיק, רָמוּס וּמֻשְׁפָּל, שֶׁאֵין בּוֹ חֵפֶץ עוֹד
-
וְהָאַהֲבָה הָאַהֲבָה מֵתָה כְּבָר מִזְּמַן בָּהוֹצָאָה לַפֹּעַל
דודו פלמה
בְּרוּכָה אַתְּ הָאַהֲבָה, מַתְּנַת שָׁמַיִם
בְּרוּכוֹת תְּשׁוּקַת הַגּוּף וְאַחְדּוּת הַנֶּפֶש בֵּין הַשְׁנַיִם
בְּרוּכוֹת הַחִבָּה, הַדְּאָגָה וְהַמְּסִירוּת בֵּין הוֹרִים לְיַלְדֵיהֶם
בְּרוּכִים הַפִּיּוּס וְהַהֲבָנָה בֵּין שְׁכֵנִים
בְּרוּכָה אַתְּ הָאַחְוָה בֵּין כָּל בְּרוּאֵי אָרֶץ
אָמֵן!