שמות

פרשת שמות

פרק א'

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

׳פרו ורבו׳ היא ברכה, הראשונה מכל הברכות שברך אלוהים את האדם. הולדת ילדים נחשבת בדרך כלל לברכה. יש בה הבטחה להמשכיות הדורות ולקשר אינטימי ואוהב עם בני הדור הבא, שיתפוס בבוא העת את מקומנו בעולם.

אך כאשר האחר, השונה, הזר מממש את אותה הברכה ומעמיד צאצאים לרוב, אנו נכנסים לכוננות.

אנשים שחוו מצוקה והחלו להתבסס ולהיקלט בארץ חדשה, יחושו ביטחון ותקווה לעתיד אם ילדו ילדים שיצמחו בבריאות ובטבעיות על הקרקע החדשה. לכן אין זה מפתיע שקבוצה אנושית שנקלטה היטב במקום חדש תגיב בגידול אוכלוסיה משמעותי. הבעיה היא כיצד מרגישים המקומיים, בעלי הבית, לגבי תופעה זאת.

הפריה והרביה של בני ישראל במצרים מקבלת דימוי מרתיע של השרצה, כמו אצל אותם בעלי חיים המסוגלים להכפיל אוכלוסייתם בעשרות מונים תוך זמן קצר של תנאים טבעיים טובים. כך, כנראה, חשו המצרים באותה תקופה שלא ידעה את יוסף.

׳ויעצמו מאד׳ - גם הוא ביטוי של כוח מצטבר, המאיים על תושבי הארץ. בינם לבין המהגרים החדשים נוצרים קונפליקטים על רקע של זרות מנהגים ושל תחרות כלכלית, ואלה מולידים חרדה פוליטית מפני התקוממות ומפני נסיונות השתלטות.

ספר שמות מספר לנו שהמצרים בחרו לשעבד את העברים כדי להחלישם, כלומר כדי להקדים תרופה למכה. ואנו מכירים סיפורים הפוכים, של מהגרים או של מיעוטים, שהעסקים המכניסים נמנעים מהם בדרכים שונות, וכדי לשרוד הם נאלצים לעבוד עבודות קשות בשכר נמוך מאד. ואם הגרסה הזאת יותר מציאותית, נוכל להמשיך ולהסיק כי תנאי העבדות הם המזינים את הטינה, את האלימות ואת השאיפות להפוך את הקערה על פיה.

שתי הגרסאות מוכרות מאד גם בימינו, והן מתחלקות בין המשעבדים למשועבדים. ההאשמות בחוסר נאמנות למולדת, ואפילו בבגידה בה, מופיעות בנקודת זמן, שבה כבר קשה לקבוע מה גרם למה.

מצרים של אותם ימים לא היתה מדינה שוויונית מלכתחילה. גם המצרים עצמם היו משועבדים לפרעה, והגרסה המקראית מזכירה גם את חלקו של יוסף בחיזוק אותה טוטליטריות שלטונית. מנקודה זו ועד לכבילת מיעוט לאומי לסטטוס של עבדים - הדרך קצרה.

***************

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

כמה דורות עברו מירידת יעקב ובניו, שבעים איש, למצרים, ועד שהפכו לעם, שמילא את הארץ? התורה מפרטת כמה שושלות, ובסך הכל לא מדובר ביותר משישה דורות. הנה פירוט אחד: יעקב הוא בנו של יהודה. יהודה הוא אביו של פרץ. פרץ הוא אביו של חצרון. חצרון הוא אביו של כלב, שהיה מיוצאי מצרים. או ניקח דוגמה אחרת: צלופחד, מבני ישראל שמתו במדבר, הוא בן חפר, בן גלעד, בן מכיר בן מנשה. מנשה הוא בנו של יוסף. הרי לנו שישה דורות.

האם התיאור של משפחה אחת, בת שבעים נפשות, ההופכת במרוצת ארבעה עד חמישה דורות לעם רב, הוא תיאור מציאותי? התשובה חיובית, גם אם המספר שישים ריבוא (שש מאות אלף) הוא מספר 'ספרותי', סמלי. דוגמה לגידול אוכלוסיה מרשים במיוחד תוך תקופה קצרה יחסית יש לנו מההיסטוריה המודרנית של עם ישראל.

במהלך המאה ה- 19 התרחש באירופה גידול עצום באוכלוסיה. גידול זה חל גם על העם היהודי. בשנת 1800 מנה העם היהודי כ- 2 מיליון נפש, אולם ב- 1870 מנה עמנו כ- 7 מיליון. המספרים מדברים בעיקר על היהודים באירופה, כאשר הגידול העיקרי היה במזרח אירופה. הגורמים לכך היו:

א. צמצום תמותת התינוקות בעקבות שמירה על היגיינה, שמירה על התא המשפחתי וטיפול מסור בתינוקות.

ב. שמירה על אורח חיים דתי. בעיקר במזרח אירופה, שם חיו היהודים בתחום המושב, נותרה החברה היהודית יחסית סגורה. מכיוון שכך נישואיי תערובת היו מאוד נדירים ולכן התינוקות שנולדו נותרו יהודים.

גידול זה גרם, בין השאר, לתחילת נדידה ענקית של יהודים ממזרח אירופה למערב (ובעיקר לאמריקה) בשלהי המאה ה-19. אפשר להניח כי גם האנטישמיות ניזונה לא מעט מתהליכים אלה.

נחזור למשפחת יעקב. הרעב בארץ כנען, שדחף אותם לכיוון ארץ הנילוס, לבטח השפיע על משפחות 'עבריות' נוספות ללכת באותו הכיוון. הרעיון שכל בני ישראל במצרים היו ממש בניו וצאצאיו של ישראל, הלא הוא יעקב, הוא רעיון ספרותי יפה, אך ההיגיון ההיסטורי מציע לנו נדידה של משפחות שמיות קרובות בזהותן זו לזו מארץ כנען למצרים באותה תקופת רעב קשה, שיש היסטוריונים, הטוענים כי נמשכה כחמישים שנה בארצות מזרח הים התיכון, ולא שבע שנים, כפי שחלומו של יוסף מתאר. (על פי תעודות מממלכת החיתים נמשך רעב נורא זה בין השנים 1213 לפנה"ס ל-1175 לפנה"ס, החל מהעשור האחרון לשלטונו של פרעה רעמסס השני במצרים). שילוב של הופעת משפחות שמיות נוספות במצרים במשך אותה תקופה, תנאי חיים סבירים לכל אורכה (בארץ גושן?), והתבדלות שבטים אלה מהתרבות המצרית, שהיתה מאד שונה משלהם – שילוב זה איפשר את הצמיחה המהירה של אוכלוסיה זו, שהתורה קוראת לה 'בני ישראל'.

עמנואל בן יוסף

פרק ב'

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

פרק א׳ של ספר שמות העביר אותנו מהבמה המשפחתית, במתו העיקרית של ספר בראשית, אל הבמה הלאומית, אל בני ישראל כעם. פרק ב׳ מחזיר אותנו אל הסביבה האישית- אנושית, אל סיפור משפחתו של משה - האב והאם, האחות והתינוק, שנולד אל תנאים נוראים, המחייבים את ההורים להצפין אותו תחילה, ואחר כך - להפקיר אותו לרחמי מי שימצא אותו.

ומי שמוצא את התינוק אינו חיל המצב של המלך, כי אם אשה אחת, המגיעה אליו כשהיא לבדה מולו, פנים אל מול פנים. מפגש אינטימי זה מאפשר לבתו של פרעה האכזר לעמוד חשופה מול רגשותיה הטבעיים, ולמרות שהיא מנחשת נכונה שילד מילדי העברים הוא, היא בוחרת לקחתו, אם משום שהיא חומלת על הילד, ואם משום שהיא משתוקקת לילד משלה, ואולי זו דרך למרוד באביה, שעם דרכיו היא אינה משלימה. חכמינו תהו לא מעט על הסיבות שהביאו אותה למשיית הילד ממי היאור.

וכך, ללא הזכרת שם האלוהים, שאולי הנחה מלמעלה את כל השתלשלות העניינים, נפרש לעינינו סיפור אנושי המקשר אם אמיצה ונבונה, תינוק מצודד, אחות דאגנית ונסיכה עצמאית ובעלת חמלה טבעית, סיפור שאינו גדול מהמציאות, שכן רבים כמותו התרחשו לפני כשבעים שנה על אדמת אירופה.

עמנואל בן יוסף

* אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַדּוּעַ נֶאֱמַר ' וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי '? שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. עַמְרָם - גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה גְּזֵרַת פַּרְעֹה, גֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְגֵרְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ מִרְיָם: אַבָּא, גְּזֵרָתְךָ קָשָה מִשֶּׁל פַּרְעֹה. פַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גּוֹזֵר עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת; פַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה גּוֹזֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא! הָלַך עַמְרָם וְהֶחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהֶחְזִירוּ כֻּלָּם אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. (עפ"י מסכת סוטה)

*

אָמַר הַכָּתוּב: 'וַתָּשֶׂם בַּסוּף עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר'. שָׂמָה אֵם-מֹשֶׁה אֶת הַתֵּיבָה בִּמְקוֹם קָנֶה וְסוּף הַגָּדֵל עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר; וְהִנֵּה בָּחֲרָה הַצַּדֶּקֶת לַעֲשׂוֹת הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, לְפִי שֶׁרָאֲתָה כִּי בִּהְיוֹת הַיֶּלֶד בְּבֵיתָהּ הָיָה הַמָּוֶת בְּצַוָּארָהּ בְּוַדָּאי, וְאֵין עוֹד מַר מִמָּוֶת, וְגַם אֱלֶיהָ וּלְכָל בֵּיתָהּ הָיְתָה סַכָּנָה מִמַּה שֶּׁהִצְפִּינַתוּ, לְפִי שֶׁעָבְרָה מִצְוַת הַמֶּלֶך. וְאָמְנָם, בְּהוֹצִיאָה אוֹתוֹ מִבֵּיתָהּ הָיְתָה הַהַצָּלָה מִן הַמָּוֶת אֶפְשָׁרִית, כִּי לֹא יִוָּדַע בֶּן מִי הוּא הַיֶּלֶד, אִם עִבְרִי הוּא אוֹ מִצְרִי, וְעַל הַסָּפֵק לֹא יְמִיתוּהוּ... (עפ"י אברבנאל)

וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

גוסטב דורה

'וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן' – וַתַּהַר בְּעֵת גְּזֵרַת פַּרְעֹה לְהַשְׁלִיךְ הַזְּכָרִים לַיְּאוֹר, וַתֵּלֵד בֵּן.

'וַתֵּרֵא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ' - כָּל הַוְּלָדוֹת אִמּוֹתֵיהֶם מְרַחֲמוֹת עֲלֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁמֹּשֶׁה נוֹלָד לְסוֹף שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּלְפִיכָךְ יָכְלָה אִמּוֹ לְהַצְפִּינוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, שֶׁכֵּן הַמִּצְרִים הָיוּ מְבַקְּרִים אֶת הַמְּעֻבָּרוֹת בְּסוֹף תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים. לָכֵן נִסְתַּכְּלָה בּוֹ אִמּוֹ בִּשְׁעַת הַלֵּידָה אִם הוּא נֵפֶל, שֶׁאָז לֹא תִּטְרַח בְּהַסְתָּרָתוֹ, וְרָאֲתָה כִּי טוֹב וְיָפֶה הוּא, כִּי נִשְׁלְמוּ סִמָּנָיו, שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו, וְיָדְעָה שֶׁהוּא בַּר קְיָמָא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָה יְרָחִים עַד סוֹף תִּשְׁעָה יְרָחִים, שֶׁהוּא זְמַן לֵידַת רֹב נָשִׁים, וּכְשֶׁבָּאוּ לְבָדְקָהּ אָמְרָה לָהֶם: נֵפֶל הָיָה, וְהִשְׁלִיכוּהוּ הַמִּצְרִים בַּיְּאוֹר. (עפ"י רשב"ם)

ארץ מצרים ארץ מישור היא, שָׂדֶיהָ יעטפו בר, ומבלי שיֵרֵד הגשם תוציא אדמתה מדי שנה בשנה כל פרי עץ למינהו ורוב תבואות יעלה בה. ויִראו אבות משה את הארץ כי טובה, ובכנען אדמת מגוריהם היה רעב, ויקומו וילכו שמה וַיִּתְאַחֲזוּ בגושן ויפרו וירבו שם. ויקנאו בהם יושבי-הארץ ויחשבו עליהם רעות ויאמרו להכחידם. ויאמר אלוהים: את בריתי אשר כָּרַתִּי עם אבותיהם לא אָפֵר, ויעמיד להם את משה, ראש הגואלים.

ותהי למלך הארץ בת יחידה, אשר אֲהֵבָהּ מאד, והיא היתה בְּעוּלַת-בַּעַל ולא היה לה וָלָד. וַתְּכַל נפשה ללדת בן-זכר, למען יֵשֵׁב על כסא המלך ולא תיסוב המלוכה לאַחֵר. וַיִּקַּר מִקְרֶהָּ ללכת לרחוץ במים ביום בו שָׂמוּ את הנער משה על שפת היאור. ותרד בת-המלך המימה ותרחץ את בשרה וַתֵּשֵׁב לה תחת אחד השיחים לנגב את גופה. וַתֵּרֵא תיבה מרחוק, וַתְּצַו לאַמְהוֹתֶיהָ להביאה לה – והנה בה נער יפה ותמים מכף רגל ועד ראש. ותחמול עליו ונכמרו רחמיה כאילו יְלָדַתּוּ בעצב, ותגמור אומר לחנכו ולגדלו. וַתָּשָׁב לביתה בחצר המלך, וַתַּעֲרֵם ותאמר כי הרה היא, וַתְּבַשֵּׂר בעוד מספר ירחים כי ילדה בן. כה גדל משה בחצר המלך עם בני-גדולים ושרי המלך, והוא לומד חכמה ולשון ותורת כל עם ועם. ויעל משה בחכמתו גם על מוריו ומלמדיו, וישתוממו כולם על שכלו ועל בהירות רוחו. (מיכה יוסף בן-גוריון, על פי מדרשי חז"ל)

שְׁמוֹת – אליעז כהן

לְעוֹלָם

לֹא תּוּכְלוּ לְהָבִין

אֵיךְ יָלַדְנוּ שָׁם

בְּשֶׁקֶט.

מָוֶת רוֹדֵף דּוּמָם

וַאֲנִי נֶאֱנֶקֶת

אֵינִי יְכוֹלָה

וְ... אָה...

נִקְרַעַת לִשְׁנַיִם

אִישִׁי בָּעֵינַיִם

רוֹעֵד בְּיָדִי, מַבָּטוֹ

אֶל הַדֶּלֶת

שֶׁלֹא יִקְּחוּ לִי

אֶת הַיֶּלֶד.

על מוצאו המסתורי של מנהיג

סיפור לידתו וגידולו של משה מתחיל, לכאורה, בתוך המשפחה שלנו, בני ישראל, בקרב צאצאי לוי בן יעקב; אבל רק לכאורה. המקרא מספר, כי בשל הצו של פרעה להשליך אל היאור את כל הבנים הנולדים לעברים, מוסרת אותו אמו לחסדי שמים, והיא מניחה אותו בתיבה על מי היאור. הוא נמצא על ידי בת פרעה, ונלקח אל הארמון, שם הוא גדל בזהות שאולה של נסיך מצרי, עד שהוא מתוודע אל אחיו העברים, מקבל את השליחות הגורלית להנהיג את עם העבדים אל החופש, ויוצא לדרכו החדשה כמנהיג. הסיפור המרתק הזה מזכיר כמה סיפורים עתיקים אודות מנהיגי ממלכות, שמוצאם לא היה מקרב בית המלוכה, אלא מוצא זר. אגדת לידתו של משה, כמו גם אגדת מקום קבורתו הלא ידוע, נרקחה מאותם מרכיבים של סיפורי עמים אחרים, וקשה למצוא בה את הגרעין ההיסטורי האמין. נזכיר כאן כמה סיפורי לידת מנהיגים מימי קדם.

מסמך אשורי עתיק מהמאה ה-8 לפנה"ס מספר את תולדותיו של סרגון מלך אכד, בן המאות ה-23-24 לפנה"ס, וזו נוסח האגדה:

אנוכי סרגון, המלך החזק, מלך אכד. אמי כוהנת גדולה (ממעמד ה'נדיתום', כוהנות שאסור להן להתעבר). את אבי לא ידעתי. אחי אבי ישבו בהרים (כלומר התכחשו לו, לסרגון). עירי - אוזרפני אשר לחוף נהר פרת תשכון. אמי הכהנת הגדולה חִבָּלְתָנִי (הרתה אותי באופן לא חוקי), בסתר ילדתני (דינה ודינו מות), שמתני בתיבת גומא, ותאטום את הפתח בזפת' השליכתני לנהר (ואני) שוקע ועולה. נשאני הנהר אל אקי שואב המים. אקי שואב המים, בהשקיעו את הדלי אשר לו, העלני. אקי שואב המים כבנו גידלני…

המוטיבים הדומים בסיפורי סרגון ומשה הם הלידה בתנאי סכנה ליילוד ולאמו, ההנחה בתיבת גומא על הנהר והמציאה על ידי מישהו אחר, המגדל את התינוק.

הרודוטוס היווני מספר סיפור דומה על לידתו של כורש, מייסד האימפריה הפרסית, בן המאה ה-6 לפנה"ס:

לאחר הקרב בין מדי ללוד כרתו שני הצדדים ברית שלום, ואסטיאגס מלך מדי נשא את אריאניס הנסיכה הלידית לאישה, ממנה נולדה לו בתו מנדנֵה. חלום לילה הזהיר את אסטיאגס שבנה של בתו עתיד להחליף אותו, ולפיכך השיא אותה לאיש פרסי נשוא-פנים בשם כנבוזי. אך אסטיאגס הוזהר על ידי חלום שני, ובעקבות כך הוא החזיר את בתו מנדנה חזרה לארצו, ומסר את התינוק שלה לאיש ימינו הרפגוס על מנת שייפטר מהילד. הילד נחשב אז למת כבר, אך בדרך מקרה הוא הוחלף בילד שאך זה נולד, וכורש גודל בידי רועה ואשתו בצפון מדי. בגיל 10 הביאה אותו התנהגותו חסרת הפחד לתשומת לבו של אסתיאגס, שזיהה אותו כנכדו שלו, ושלחו להוריו.

על-פי קטסיאס, רופא וסופר יווני, ששירת את בית המלכות הפרסי, כורש לא היה נכדו של אסטיאגס או בן משפחתו, אלא פרסי ממשפחה לא-מיוחסת. אם נכון הדבר, הרי שהסיפור שמספר הרודוטוס הוא גירסה, שנועדה לחזק את הלגיטימיות של כורש כשליט האימפריה הפרסית, על ידי ייחוסו בתי המלכות של מדי ושל לידיה כאחד.

אם נשוב ונבחן את סיפור משה, יתכן, כמו שטוענים כמה חוקרים, שמשה לא היה עברי במוצאו, אלא נסיך מצרי, וכי אותו חלק בסיפור, המתאר את לידתו לעמרם בן שבט לוי, נועד לאותה מטרה, של חיזוק הלגיטימיות של מנהיגות משה בקרב בני ישראל.

מרכיבים אחרים בסיפור משה נמצאים בסיפור מצרי עתיק, אודות שלישיית האחים האלים סת, איזיס ואוזיריס:

המיתוס המרכזי של איזיס הוא הסיפור אודות מותו ולידתו מחדש של אחיה אוסיריס. את הגירסה המפורטת ביותר של סיפור זה ניתן למצוא בכתבי פלוטרכוס היווני מן המאה הראשונה לפני הספירה.

על פי פלוטרכוס, האל סת החליט לרצוח את אחיו אוסיריס. הוא מדד את אוסיריס בשנתו, ובנה תיבת עץ יפהפייה המתאימה בדיוק למידותיו. לאחר מכן ערך נשף מפואר, והזמין את אוסיריס כאורח הכבוד. במהלך הנשף הכריז סת, כי מי שיתאים לתיבה היפה, יוכל לקבל אותה במתנה. כמה אורחים ניסו את מזלם, אך רק אוסיריס הצליח להיכנס בדיוק לתוך התיבה. מיד כשנשכב אוסיריס בתיבה, סגר סת את המכסה, והפך את התיבה לארון הקבורה של אחיו. הוא השליך את התיבה לנהר היאור, והיא נסחפה בזרם. כששמעה איזיס על מעללי סת, יצאה בחיפושים כדי להשיב את התיבה ולקבור את אוסיריס בצורה מכובדת. היא מצאה אותה לכודה בין ענפי עץ לחוף העיר ביבלוס (גבל בפניקיה, לבנון של ימינו), והחזירה אותה למצרים. אותו לילה יצא סת לצוד, וגילה, שארון הקבורה של אוסיריס שב למצרים. בזעמו, הוציא את אוסיריס המת מן התיבה, ביתר את גופו ל-14 גזרים, ופיזר אותם בכל רחבי הארץ. כשגילתה איזיס מה אירע, היא לקחה עמה את אחותה נפתיס, וביחד הן חיפשו בכל הארץ ומצאו 13 חלקים מגופתו של אוסיריס. החלק ה-14 (איבר זכרותו של אוסיריס) לא נמצא כיוון שנאכל על ידי דגים בנהר היאור. בקסמיה, איזיס בראה לאוסיריס איבר זכרות חדש, חיברה את כל חלקי הגופה, והשיבה את אחיה לחיים.

כמה מרכיבים בסיפור מזכירים את סיפורו של משה. הסיפור מתרחש במצרים, וקטע חשוב בו מתרחש על היאור. תיבת משה התינוק מתחלפת בסיפור המצרי בארון קבורה הצף על פני היאור. השלישיה סת, איזיס ואוזיריס מתחלפת בתנ"ך בשלישית האחים אהרון, מרים ומשה.

נזכיר עוד כי לא מעט היסטוריונים יווניים-מצריים ראו במשה כוהן או נסיך מצרי, שדרכו הרוחנית סתרה את מנהגי הפולחן המצריים, ועל כן עזב, ברח או גורש ממצרים עם קבוצת אנשים – עבדים, מצורעים, או זרים – וכבש בעזרתם את ארץ כנען.

אם כן, סיפור לידתו של משה, אפילו זה המתואר בתנ"ך, מתאים בהחלט לחידת מוצאו של האיש המיוחד הזה. השאלה אם היה מצרי במוצאו, או עברי, אינה מקבלת מענה חד משמעי. אפשר להניח שהסיפור המקראי הושפע, מצד אחד, מסיפורים דומים שכבר התגלגלו במרחב מזה מאות רבות בשנים, ומצד שני – מהצורך לגבש סיפור סביב דמותו של מנהיג ענק.

עמנואל בן יוסף

בַּת פַּרְעֹה – חנה קב-רוט

הַאֻמְנָם מָצָאתָ אֶת מֹשֶׁה בַּתֵּבָה

אוֹ הָיָה זֶה פְּרִי אָהֲבָה שֶׁהֻסְוָה

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ-

אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים אוֹתְךָ לְטוֹבָה.

רגליים קטנות פוסעות בין הקנים.

עיניים חכמות מביטות כל הזמן אל נקודה אחת.

המים מטלטלים אותה. הגלים מקיפים. מאיימים להטביע למצולות כמו אבן

את זה שנשבעה לשמור עליו.

ידיים רכות כאלה שלא ראתה כמותן מעולם, פותחות את התיבה.

תינוק.

בתוך הגומא.

מבט אחד מספיק לה כדי להבין. היא יודעת מאיפה בא הילד הזה.

אימה.

דממה.

ורגע אחד שהופך מוות לחיים

אבדן לתקווה

עבדות לחירות.

***

אינספור זמן אחר כך, בלילה ההוא שבו הותירה מאחוריה את כל מה שידעה, היא מביטה אל הירח העגול שמאיר את המדבר כולו ולוקחת אתה אל האינסוף

תוף

לקרוא בו לנשים

מותר לרקוד. מותר לשיר. מותר לצאת במחול.

כשהים נבקע לשניים, בולע לתוכו את פרעה וחייליו

מטביע איתם למצולות דורות של שעבוד

שכחה, השפלה, דיכוי ואבדן.

***

עכשיו מותר לרקוד. עכשיו מותר לשאת בקול ולספר

קראו לה עלמה. אחות. נביאה. מצורעת. מנהיגה.

אבל שם בין הקנים היא עדיין רק

זוג רגליים יחפות

זוג עיניים חכמות

שיודעת מוקדם משצריך לדעת

מה היא מסירות

אימה

אומץ

מים

ואהבה.

***

מיכל ברקאי ברודי

תֵּבַת גֹּמֶא / רחל חלפי

אֵיךְ לְהָשִׁיט עַל פְּנֵי הַיְאוֹר הָאָדִישׁ הַזֶּה

אֶת תֵּבַת הַגֹּמֶא

הַקְּטַנָּה שֶׁל הַדְּאָגָה

שֶׁל הָאַהֲבָה

שֶׁל הָאֵין אוֹנִים לַעֲזֹר לוֹ?

אֵיךְ לְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ

מִמֶּנִּי וָהָלְאָה

אֶל הַגָּדָה הָאַחֶרֶת?

אֵיךְ לְצַפּוֹת אוֹתָהּ

בַּזֶּפֶת הַנְּכוֹנָה הַמְּאַטֶּמֶת הַמְּשַׁמֶּרֶת?

אֵיךְ לְהָנִיחַ אֶת כָּל

הַמַּהֻיּוֹת

הַפְּלוּמָתִיּוֹת

נֶעֶדְרוֹת-הַכֹּבֶד הָאֵלֶּה

שָׁם בַּתֵּבָה הַזְּעִירָה

וּלְקַוּוֹת

כִּי לֹא תִּטְבַּע?

אֵיךְ לְנַסּוֹת

וּלְנַסּוֹת

וּלְנַסּוֹת שׁוּב וָשׁוּב

וְלֹא

לְהַשְׁלִיךְ עַצְמִי לַיְאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה

(מתוך: "עד פתח הגן", הוצאת אבן חושן)

עוֹמֶדֶת בַּצֵּל - חנה קב רוט

כַּמָּה בְּוַדַּאי כָּאַב ליוכבד

שֶׁנֶּאֱלָצָה לְשַׁלֵּחַ אֶת בְּנָהּ

לִזְרוֹעוֹת אִשָּׁה אַחֶרֶת

מְאֻשֶּׁרֶת עַל הַצָּלָתוֹ

וּבוֹכָה עַל לֶכְתּוֹ

עָמְדָה בַּצֵּל, נְשׁוּכַת שְׂפָתַיִם

וְהִמְשִׁיכָה לַעֲמֹד בַּצֵּל

בְּנָה גָּדַל כִּנְסִיךְ מִצְרַיִם

וְהָיָה לְגוֹאֵל יִשְׂרָאֵל

וְלִמְיַסְּדָהּ שֶׁל הָאֻמָּה

וְלָנוּ הוֹתִיר הַתָּנָ"ךְ

כִּמְעַט רַק

אֶת שְׁמָהּ.

פרק ג'

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

דבר האלוהים אל בני ישראל עוסק בהווה שלהם ובעתיד המחכה להם בהמשך. המציאות הקשה בה נתונים בני ישראל בהווה מחייבת תחילה התייחסות ברורה לפתרון בעיית העבדות. פתרון זה יבוא ביציאת העם מארץ מצרים, יציאה שתביא עמה את החירות מעבדות.

כל אדם, שנמלט ממצוקה קשה על ידי מעבר למקום חדש, מוצא עצמו מתמודד עם שלל בעיות קשות חדשות: עם הצורך להשיג בית לגור בו, למצוא עבודה להתפרנס ממנה ולקבל את הסכמת תושבי המקום לכניסתו לחייהם בדרך זו. כמו כן יתמודד הפליט עם הקושי להשתלב בתוך תרבות זרה, אפילו אם הוא מגיע עם משפחתו, לא כל שכן אם הוא בגפו.

אלוהים מבטיח לבני ישראל ארץ חדשה, טובה ורחבה, זבת חלב ודבש. אנו, החיים בארץ זו כל חיינו, יודעים את מה שידעו גם בני ישראל, את מה שהם שמעו מאבות אבותיהם – שהארץ מועדת לבצורות תכופות, ושלא תמיד קל לחיות בה. תיאור הארץ כארץ רחבה מוזר על רקע האלטרנטיבה – ארץ מצרים הרחבה הרבה יותר. גם החלב והדבש הזבים ממנה נשמעים כסופרלטיב. כך משווקים למהגרים ארץ חדשה, ובאותה העת משמיטים עובדות בעייתיות. על פי סיפורים דומים גם ברחובות ניו-יורק התגלגל הזהב בסוף המאה ה-19...

עובדה חשובה נעדרת מההבטחה, והיא הפיכת בני ישראל לעם. בני ישראל יגיעו אל הארץ המובטחת כיחידה לאומית מגובשת גיבוש ראשוני, מה שיקל עליהם את ההיקלטות במקום החדש. גם הברית בין משפחת אברהם לאלוהים אינה מוזכרת, כמו גם המחויבות של אלוהים למשפחה זו כחלק מהברית. לא יוזכר שהעם יוולד תחת כנפי אותו אל, שרק כעת נזכר בברית המחייבת הזאת.

ולבסוף – הזכרת שמות העממים החיים על אדמת ארץ כנען – מה משמעותה? האם יש בה המחשה לכך שהאדמה הזאת יכולה לפרנס אוכלוסיה, או שמא תפקידה לרמוז לכך, שהעלייה לארץ תהיה כרוכה במאבקים אלימים עם יושביה? התנ"ך מתעלם מעממי הארץ, והוא רואה בהם רק מכשול שיש לסלקו.

התנ"ך מזכיר עמים ולאומים נוספים שעלו על במת ההיסטוריה פחות או יותר באותה תקופה כמו עם ישראל – המואבים, העמונים והאדומים בארצות השכנות לארץ כנען. התנ"ך מזכיר, אמנם, את העממים שקדמו להם באותם אזורים, והוא מתעלם גם מגורלם.

נראה שהבעיה הזאת, של הזכות על הארץ ושל גורל העמים המגורשים ממנה, ממשיכה ללוות את עמנו, והיא חוזרת להיות קריטית לעתידנו עם התחדשות המפעל הציוני בארץ ישראל.

******************

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ, חֹתְנוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.

זוכרים את ארץ כנען, הארץ המובטחת לזרעו של אברהם, והנה היא שוב מובטחת למשה? ובכן, אין אנו נמצאים בארץ כנען. זוכרים את ארץ מצרים, בה מתענים בני ישראל בעבדות קשה, מצרים שממנה ברח משה אל המדבר? ובכן, גם בארץ מצרים אין אנו נמצאים כעת. לכאורה מתרחקת העלילה מהעיקר, ואותו משה, שגדל כנסיך בארמון פרעה, וכבר התוודע אל פרעה, מופיע לפנינו כעת, והוא פליט המפחד מנקמת פרעה, המתארח אצל המדיינים, שוכני המדבר, מתחתן בהם, ורועה את צאנם. מסיפור יוסף למדנו כי לעתים ירידה היא זמנית, ולצורך עלייה היא. גם האתנחתא בסיפור בני ישראל במצרים היא מעין ירידה של המנהיג המיועד, לפני שיפגוש בגורלו ויקבל את שליחותו, זו שתחזיר אותו למצרים.

ואותו נסיך עצמאי, שהתרחק מארמון המלך, לוקח על עצמו בשעת ירידה זאת לעסוק ברעיית צאן דווקא, ונראה כי אין כל קשר בין העיסוק הפשוט והארצי הזה ובין עוצמתה של המשימה העומדת להיות מוטלת עליו בעוד רגע. ובכל זאת – ישנם לפחות שני חוטים המקשרים בין רעיית הצאן לבין השלב הבא בקריירה של משה.

מי היו המדיינים? על פי ספר בראשית, מדיין היה אחד מצאצאי אברהם מאשתו השנייה, קטורה. מספרי ההיסטוריה אנו למדים כי המדיינים התיישבו בצפון מערב חצי האי ערב, בחלק ניכר מהחלק המזרחי של ים המלח) אשר מאוחר יותר נושב על ידי העמונים, המואבים והאדומים) וכן בערבה. בזמן בו מתרחש המתואר בספר שמות, שטחם כלל ככל הנראה חלקים מחצי האי סיני. באזור זה הם שלטו ככל הנראה מהמאה ה-12 עד המאה העשירית לפני הספירה. כיום נמצאת הטריטוריה העתיקה של מדיין בחלקים מערב הסעודית,דרום ישראל ודרום ירדן.

גם אם הגרעין ההיסטורי של סיפורי משה הוא מצומצם, וקשה לזהותו, אפשר להניח שטמונים בו רמזים למיתוסים ולאגדות על ימי קדם. על פי פרופ' קנוהל (בספרו 'כיצד נולד התנ"ך') קיימת האפשרות, שמשה הביא ממדיין אל בני ישראל כמה מעיקרי האמונה של המדיינים, ובתוכם את שמו של האל האחד והיחיד יהוה, מעין גירסה ראשונה למה שיתפתח בעתיד לדת מונותאיסטית. ממדיין הגיעה גם תרבות רועי הצאן, תרבות המנוגדת לחלוטין למקובל במצרים, ורמז לכך אנו מוצאים בעיסוקו של משה כרועה.

החוט השני הקושר את עיסוקו של משה כרועה בסיפור הגדול של יציאת מצרים קשור באמונה המקראית, כי כמה מהתכונות הנחוצות לרועה הצאן מתאימות גם לרועה בני אדם, למנהיג אנושי. גם דוד, על פי ספר שמואל, החל את דרכו בחיים כרועה צאן. חז"ל אהבו מאד את החיבור הזה, ואחד ממדרשיהם, משמות רבה, ממחיש אותו טוב מאד:

בְּחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶה בְּצֹאן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה מֹשֶה רַבֵּנוּ רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ מֹשֶה אֶצְלוֹ, אָמַר: "אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה". הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ – חַיֶּיךָ, אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל.

מה יש בו, באותו עיסוק פסטורלי של רועה הצאן, הנראה להם, לחז"ל, דומה למה שתובעת המנהיגות מאדם? אולי בדידותו של הרועה, הדורשת ממנו התגייסות מלאה לטובת העדר, ללא כל אפשרות של היעזרות באחרים? ואולי, וזה מה שיפה כל כך במדרש הזה, עומד לנגד עיניהם של חז"ל הדימוי של המנהיג מן הסוג החומל, המסוגל לגלות אמפתיה למצוקותיהם של החלשים יותר בחברה? הלוואי עלינו...

עמנואל בן יוסף

תּוֹלְדּוֹת

ציפי לוין בירון

לִפְנֵי שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה,

בִּיְצִיאַת מִצְרַיִם,

הָיִינוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף.

כְּמוֹ הַהוֹדִים, כְּמוֹ הַסִּינִים בְּאוֹתָם יָמִים.

הֵם הֻנְּחוּ בְּעֵמֶק הַגַּנְגֶּס

אוֹ עַל גְּדוֹת הַיַאנְג צֶה הָרָחוֹק,

וְהֵם פָּרִים וְרָבִים בְּאֵין מַחֲרִיד.

אֲנַחְנוּ נִבְחַרְנוּ מִכָּל הָעַמִּים

לִהְיוֹת שְׁטִיחַ דְּרִיסָה שֶׁל מִפְתַּן הַדֶּלֶת.

אֲחַר-כָּךְ פֻּזַּרְנוּ כְּמוֹ מֶלַח עַל פִּצְעֵי הָעוֹלָם.

אָבִי אָמַר שֶׁאֲנַחְנוּ צֶאֱצָאִים רְחוֹקִים שֶׁל הַגְּרָ"א.

בַּמְּנוּסָה אָבְדוּ לוֹ הַתְּעוּדוֹת.

מִמֵּילָא דּוֹרוֹת דִּלְּלוּ אֶת שִׂכְלוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן.

עַכְשָׁו זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ הוּמוֹר אֱלֹהִי,

אִם אַחֲרֵי מַאֲמָץ הִיסְטוֹרִי לִשְׂרֹד

עַל פְּנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים וְיַבָּשׁוֹת,

מֶדִיטַצְיָה בּוּדְהִיסְטִית תְּגַלְגֵּל אוֹתִי שְׁלֵוָה

לְחַיִּים אֲחֵרִים.

פרק ד'

אל מול הסנה הבוער נגלה ה' למשה, ומטיל עליו את המשימה האדירה – להוציא ציבור עבדים לחירות, להפוך אותם לעם ולהנהיגם בדרך המדבר אל הארץ המובטחת. ומשה מהסס. אלוהים משיב על כל הקושיות של משה, וחלק מהתשובות פחות מעניין אותנו מהבעיות אותן צופה משה בדרך להנהגה. הוא אינו שיכור כוח ולא תאב שלטון.

א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה.

אכן, קצת קשה להאמין לאדם המופיע מאי-שם, ואין בידיו קבלות על עשייה קודמת. אבל כך צומחים מנהיגים בעתות מצוקה, כשאין מישהו אחר בסביבה שיצמח להנהגה בדרך המקובלת, מאתגר קטן לגדול יותר. גם גדעון השופט התמודד עם אותה בעיה, והמדיינים כבר משחיתים את השדות...

י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה: בִּי, אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל, גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

גם טענתו השנייה של משה רלוונטית מאד: איש ציבור המועמד להנהגה עומד בפני מבחן הדיבור בפני קהל, ואנו יודעים על מנהיגים לא מעטים שהיו מוכשרים מאין כמותם להנהגה, אך קשה היה להם לעבור את 'מבחן המסך'. הפער בין יכולת המשילות ליכולת הנאום, המומחש בסרט 'נאום המלך' הוא רק דוגמה אחת מוכרת. מוכרים לנו גם מנהיגים כושלים, שהיו אוראטורים מבריקים, וד"ל.

יג וַיֹּאמֶר: בִּי, אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח! יד וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי - יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ, וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.

"אולי אני לא הבחירה הנכונה? אוותר בקלות על הכבוד, אם יימצא אחר במקומי" – אומר משה. כאן מעניינת במיוחד תשובתו של אלוהים, תשובה העשויה להיות מוצלחת בכל עת: מנהיג טוב, המכנס סביבו צוות הנהגה המסור לעניין, ואשר בו משלימים חברי הצוות זה את חסרונו של האחר, עשוי להוות פתרון עדיף על כל שלטון יחיד של אדם, שכמו כולנו איננו נקי מחסרונות.

**************

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת

אלוהים מצייד את משה בשלושה אותות, שבאמצעותם יוכל לשכנע את פרעה ואת חרטומיו שדבריו ראויים להישמע, שכן מי שמסוגל לחולל מעשי כשפים, יש לו גם דיבור עם כוחות שמימיים.

האם יספיקו האותות האלה לשכנע את המצרים שעליהם להיענות לדרישת משה לשחרר את עם העבדים? יתכן שכן, אך האל מתכנן מהלך מורכב יותר.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם

התסריט האפשרי של כניעת פרעה לדברי משה, המחוזקים בשלושת האותות המאגיים, תסריט זה נפסל על ידי אלוהים, שאולי חבל לו על כעשרה פרקים בספר שמות, שייחתכו ממנו. אלוהים מתכנן עלילה מסובכת וארוכה יותר. הלהטים שיבצע משה לעיני פרעה יהיו דווקא אפקטיביים, אבל אלוהים יפעיל מנגנון פיסיקלי מתוחכם, שיכביד את לב פרעה. מה אפשר להבין מזה? פרעה יבין שיש לו עסק עם אלוהים רב כוח, אבל לבו (גאוותו? כעסו?) לא ייתן לו לעשות את הצעד הנכון, ולהיפטר מעם העבדים הפרובלמטי הזה.

התפתחות זו בעלילה מציבה סימני שאלה גדולים על דמויותיהם של משה ושל פרעה. אם ציפינו לדרמה אנושית, למאבק אדירים בין שתי דמויות ענק, משה ופרעה, נכונה לנו אכזבה רבתי. הגיבור היחידי של עלילה זו הוא אלוהים. כוח השפעתו של משה על פרעה אינו רלוונטי לתוצאה. גם פרעה, שחז"לינו אוהבים לייחס לו רשעות קיצונית, זכאי להערכה מחודשת. מרגע זה אין לו רצון עצמאי.

מי שמאמין בכוחו ובצדקתו של מנהל העולם, יכול להמשיך להתבשם מהדרמטיות של העלילה, שתתפתח לקטסטרופה בקנה מידה היסטורי עבור המצרים, ולאירוע לאומי מכונן עבור בני ישראל. מי שמצפה מבני אנוש לקחת אחריות על חייהם ועל יחסיהם עם זולתם, יתאכזב מהסיפור, ויאבד עניין. ראו, הוזהרתם!

עמנואל בן יוסף

משה נמשה מן המים

מֶה עשתה יוכבד? לקחה לו תיבת גומא, שֶׁקְּלַעֲתָהּ מקני-סוּף, שהם קלים על פני המים, ויכולים לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה, לפי שהדבר הקשה – המים מוליכים אותו בחוזקה, וכשנתקל באבן, הוא נִשּׁוֹף ונשבר; אבל דבר רך - משנתקל, אינו נשבר אלא מזדקר לאחוריו ומשתמר יפה. וַתַּחְמֹר את התיבה בחֵמָר מבפנים ובזפת מבחוץ. בזפת מבחוץ – כדי שלא יחדרו המים דרך נקבובי הקנים. ובחֵמָר מבפנים – כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת. ותשם את הילד בתיבה, ותעש לו מלמעלה וילון דק כמין חופת-נעורים, כי אמרה: שמא לא אזכה לחופתו. ותשם את התיבה בסוף על שפת היאור והלכה לה. אבל אחותו מרים התייצבה מרחוק לראות מה יהא בסופו, כי עד שלא נולד היתה מתנבאה ואומרת: עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל, וכיוון שנולד, ונתמלא הבית כולו אורה, עמד עמרם אביה ונשקה על ראשה. אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך. וכיוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וּטְפָחָהּ על ראשה, ואמר לה: היכן נבואתך? לפיכך היתה מרים מתהלכת אילך ואילך על שפת היאור לדעת מה יהא בסוף נבואתה על הילד הזה.

(לוי גינצבורג, אגדות היהודים)

פרק ה

רק אתמול היסס משה לקבל עליו את התפקיד לייצג את בני ישראל לפני פרעה, וכבר הוא מקבל הוכחה כואבת לעומק הבעיה עמה הוא צריך להתמודד.

בין משה ואהרן לבין פרעה מתקיים דו-שיח, שבו לפחות צד אחד 'חרש': משה מבקש מפרעה להוציא את בני ישראל ל'רגילה' במדבר, דרך שלושת ימים, כדי לזבוח לאלוהיהם. משה מציג את החשש מעונשו של אלוהים, אם לא יתקיים הפסטיבל במדבר. את פרעה זה לא מעניין. הוא רואה בבני ישראל מספר גדול מאד של עובדים, שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לשחררם, שכן העבודה הציבורית תיפגע מאד. זה טיעון מתחכם, שכן פרעה אינו רוצה לשתף את משה בסיבות האמיתיות שהביאו אותו לשעבד את בני ישראל, אלה שהוזכרו בפרק א'. משה מבין שאין יושר בדברי פרעה, ואם נביא בחשבון מה באמת הבטיח האלוהים למשה, ומה תיכנן כאשר ציווה את משה לעמוד לפני פרעה, יודע משה כי גם דבריו אינם דברי אמת; הלא אלוהים אמר למשה בפירוש: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." מדו-שיח זה כבר לא יצא טוב...

העסק הולך ומסתבך. המתח הולך וגובר: פרעה מחליט להכביד את העול על בני ישראל, ולהטיל עליהם משימות בלתי אפשריות. גם הוא עצמו אינו מאמין לנימוק שהוא מציג להחלטה זו – בני ישראל יעבדו כל כך קשה, שלא יהיה להם זמן פנוי לקיטורים ולמרידות. כך עושים בדרך כלל עם עבדים, אלא שלפעמים זה מתפוצץ לך בפנים.

אבל לפני הפיצוץ עולה הקונפליקט מדרגה אחת נוספת: בני ישראל, שהיו מודעים לפנייתו של משה אל פרעה, מאשימים את המנהיג החדש שלהם בהחרפת מצבם. והם אומרים למשה: "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ." המנטליות של עבדים מדברת מגרונם. הם לא מוכנים לשלם מחיר נוסף על הניסיונות לחלץ אותם מהעבדות. ומשה צריך לבלוע, ולתכנן את הצעד הבא.

והיות שיש במאי אחראי מלמעלה, שב משה אל האלוהים, להזכיר לו כמה עובדות: משה לא רצה מלכתחילה לקבל את המשימה; משה דיבר אל פרעה בשמו של ה', ולכן ה' הוא האחראי למה שהתרחש, כלומר להרעת מצבו של העם; ולבסוף, העובדה הרביעית: העם הוא 'עמך', כלומר עמו של ה'.

וכך מסתיים הפרק בשיאו של הייאוש. דברים שאומר ה' למשה כדי להרגיעו, והבטחתו לקחת אחריות ולהציל את המצב, מועברים על ידי משה אל העם, וזאת כבר בתחילת הפרק הבא, אך העם "לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." אין פלא! העם כורע תחת נטל עבודת הפרך, ועליו להתמודדות גם עם התעללות לשמה. באותה העת הוא נקרא להתמודד עם משימות של שינוי מנטליות מעבד לאדם חופשי ובנוסף לכך - להתגבש ממשפחות עבדים לעם אחד – זה הרבה יותר מדי עבור אנשים נורמליים.

**********

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. הֵם יֵלְכוּ וְקשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן.

אחת מהדרכים בהן נקט פרעה לדכא את רצון בני ישראל לחופש היתה הכבדת נטל העבודה. כך מאמין אדון העבדים, ויש לו הוכחות לאמונה זאת: אם יש להם, לעבדים, זמן פנוי, הם יכולים לשבת יחד, לשוחח על צרותיהם ולהעלות רעיונות כיצד לשפר את מצבם. במצב של עבודה מאומצת עד שמתמוטטים אל שנת הלילה, נחלש כוח הרצון, מתדרדר הדימוי העצמי, ואתו התקווה לעתיד טוב יותר. זה עובד בדרך כלל, אם כי סכנת הפיצוץ, המרידה של מי שאין לו עוד מה להפסיד, מרחפת מעל ההתנהגות האכזרית הזאת של בעל העבדים.

הפרק מתאר עוד מנגנון של שליטה בעבדים ושל החלשת כוח ההתנגדות שלהם. האדון בוחר מקרב העבדים אנשים, המסוגלים ומוכנים לקבל עליהם תפקיד של ניהול העבודה בקרב אחיהם. מנגנון זה משיג מספר מטרות: נאמנות אותם שוטרים (כך קורא להם התנ"ך) מובטחת בזכות ההטבות הניתנות להם; העבדים צייתנים יותר לבני עמם, המכירים אותם טוב יותר, ויודעים את רגישויותיהם; הנוגשים, הם מנהלי העבודה המצריים, זוכים בדיסטאנס מהעבדים, מה שמאפשר להם לבצע את העבודה עם פחות מתחים. תפקידם של השוטרים, למרות ההטבות שהם מקבלים, הוא כמעט בלתי אפשרי. עליהם לרצות את כל הצדדים, ולהתרחק ככל הניתן מהדימוי של משת"פים. עם גבור הלחץ על בני ישראל, מענישים הנוגשים את השוטרים על מחדלי הביצוע של העבדים. ואז, כמובן, נשברים השוטרים.

וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה, לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם? וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר: לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ?

אין קושי להבין את הסיטואציה הנוראה הזאת. המאה העשרים המחישה לנו את הדבר בסיפורים הטראגיים על תפקיד ה'קאפו' במחנות הריכוז הנאציים. להלן קטע שתומצת מערך בויקיפדיה:

את הקאפואים מינו אנשי האס אס כדי לדאוג שהאסירים ימלאו את פקודותיהם. הם היו אחראים על ביצוע העבודות ועל המשמעת, הסדר והניקיון בקרב האסירים, לעיתים תוך כדי השפלה ופגיעה בהם, כחלק ממשטר האימה שהטילו הנאצים במחנות.

לאחר מכן הפך המונח 'קאפו' לכינוי נפוץ לאסירים, יהודים ולא-יהודים, שהיו ממונים מטעם הנאצים על תחומי אחריות נוספים כמו השגחה על אסירים אחרים, על צריפי המגורים או על המטבחים. במספר גטאות הפעיל היודנראט משטרה יהודית להשלטת סדר, שאנשיה היו לרוב שנואים על האסירים. המונח משמש רבים כיום לציון משתפי פעולה עם הנאצים, למרות שחוקרי השואה מציינים שיש להבדיל בין הקאפואים: היו כאלה שניסו לעזור ככל יכולתם לשוכני המחנות ואף להצילם ממוות, אך אחרים היו אדישים לסבל האסירים והיו אף כאלה שירדו לשפל המדרגה ונודעו באכזריותם. היו אף מקרים ספורים שהאסירים רצחו קאפואים אכזריים במיוחד. חלק מהקאפואים נבחרו בניגוד לרצונם, וחלקם התנדבו לתפקיד, כשראו הזדמנות לשפר את תנאיהם בצורה מקסימלית ואולי גם להציל את חייהם. בתמורה למשימתם ניתנו להם תנאים משופרים בהרבה משאר האסירים, כולל מנות מוגדלות של מזון, מגורים נפרדים, וביגוד חם. היתרון הגדול ביותר מבחינת הקאפואים היהודים היה אי-שילוחם להשמדה באקציות הגדולות במחנות, אולם עם סיומן רובם נשלחו אל מותם.

עמנואל בן יוסף

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

דורשים לגייר את בת פרעה - רוחמה וייס

כשהלב צועק - רק אלוהים שומע - רוחמה וייס

קבצים מצורפים

לפרשת שמות - הרב אבי פסקל

'אל ישעו בדברי שקר' - בארי צימרמן