וירא

פרשת וירא – אשת לוט, ישמעאל, עקידת יצחק, הגר

פרק יח

טז וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם, וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. יז וַיהוָה אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה: זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.

שני סיפורים, לכאורה שונים זה מזה תכלית שוני, מחוברים ביחד בפרק זה: תחילה מופיעים שלושה אנשי אלוהים בפתח מאוהלו של אברהם, והוא, שאינו יודע מי האנשים, נוהג כלפיהם מנהג הכנסת אורחים, שהוא אחד המנהגים היפים שיש להם שורשים עתיקים בתרבויות האזור. האורחים מביאים לאברהם את בשורת לידת יצחק, והוא, אברהם, וגם שרה – לא מאמינים למשמע אוזניהם. לפני פרישתם משקיפים המלאכים אל עבר ככר סדום, יעדם הבא, והם מדברים על הענשת העיר החוטאת. כאן מתחיל הסיפור השני. אברהם פונה אל אלוהים ישירות ומתחיל לנהל אתו משא ומתן על תכנית האל להשמיד את סדום ואת אנשיה.

ואכן, מה הקשר בין הסיפורים? הקשר מצוי בברכת האל לאברהם. מעשיו הטובים של אברהם הם מעשי חסד, צדקה ומשפט בין אדם לחברו. כך הוא מכניס אורחים, וכך הוא חומל על רשעי סדום. אלוהים יודע כי את המורשת המוסרית הזאת ינחיל אברהם לבניו, ועל כן הוא מברך אותו בבן, שימשיך את המורשת הזאת בקרב צאצאיו ההולכים ומתרבים, שכולם יהיו עם השומר צדקה ומשפט. אמנם נאמר בפרק כי התנהגות מוסרית זו יש לה מטרה – "לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו ", כלומר למען עצמו ולמען בניו, אך תוספת זו היא מינורית על רקע הסיפור והברכה הנמצאת בו.

הכנסת האורחים של אברהם עומדת בניגוד גמור להרגלי הכנסת האורחים של אנשי סדום. ההבטחה של אלוהים להמשך זרעו של אברהם עומדת בניגוד לתכנית ההשמדה המלאה של קהילת סדום החטאה. לא בכדי נתפרו שני הסיפורים האלה לפרק אחד, המעלה על נס את תרבות החברה המקבלת, המשתפת והמוסרית לעומת אלטרנטיבות בסגנון 'אדם לאדם זאב'.

מה אין לנו בפרק, וטוב שאין? אלוהים אינו מתנה תנאים לברכה שהוא מברך את אברהם. הוא אינו מודיע מה יעשה אם אברהם או בניו יפרו את הברית ההדדית בין האל לעם. זה יופיע בהמשך, ועוד נצטער על כך.

אברהם הוא כה מיוחד באנושיותו. גם בהתייחסות אל אנשי סדום הוא מפגין אופי יוצא דופן. ישנם אנשים העושים טוב וסרים מרע, דואגים לקהילתם המקיימת תרבות הומניסטית, ועוצמים עין לסבלות אנשים החיים בחברת זאבי-אדם. אברהם מאתגר אותנו לראות את הטוב בכל אדם, לחמול על כל יצור חי, גם על כזה שסר מדרך הטוב. לא קל להיות אברהם.

עמנואל בן יוסף

גדולה הכנסת אורחים

גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה (שבת קכ"ז)

...

וכל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין (ברכות ס"ג)

...

בין שישה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, היא הכנסת אורחים (שבת שם)

...

מנהג גדול היה בירושלים, שהייתה מפה פרוסה על גבי הפתח לאות שמבקשים אורחים לכנוס שם, וכשנסתלקה המפה אין אורחים נכנסין (עי' ב"ב צ"ג).

...

ולא רק בלילי פסח אמרו "כל דכפין ייתי ויכול", כי רב הונא אמרין בכל ימות השנה (תענית כ)

...

המזון אשר יגישו הגברים (המארחים) הוא הלוואה הניתנת לאורחים. (פתגם בדואי)

...

מספרים על אביו של הבעל שם טוב, רבי אליעזר, שהיה מהדר מאוד במצוות הכנסת אורחים, והיה מעמיד שליח בשכר בקצה הכפר, כדי שיזמין אל ביתו את עוברי האורח העניים. והיה מאכילם ומשקם ונותן להם צורכי לינה בעין יפה. בשמיים התעוררה שמחה גדולה ממעשיו הטובים של רבי אליעזר, עד שבא השטן וקטרג ואמר, שכדי לדעת אם מעשיו אכן לשם שמיים, יש צורך לנסותו. והוחלט לנסותו, אלא שבזכות המצווה ריחמו עליו וקבעו, שלא השטן ינסהו אלא אליהו הנביא. בשבת אחת אחר הצהרים, הגיע אל ביתו של רבי אליעזר, יהודי עובר אורח, תרמילו על כתפו ומקלו בידו. מחלל שבת גמור. וכדי שיהיה ברור שהשבת לא נשכחה ממנו, ברך העני את רבי אליעזר בברכת שבת שלום חגיגית. רבי אליעזר לא רצה לבייש את העני, העלים עינו מחילול השבת, הזמינו לסעודה, ונתן לו מכל טוב. גם למחר, כשנפרד ממנו, לא גער בו, אלא בחביבות רבה נפרד ממנו לשלום, ואף הוסיף, שמעתה, בכל פעם שיעבור במקום, יוכל לבוא ולהתארח בביתו. באותה שעה נתגלה אליהו הנביא בפני רבי אליעזר, ובישר לו, שבזכות אהבת ישראל ומצוות הכנסת האורחים, עתיד להיוולד לו בן לעת זקנתו, שיאיר את עיני ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל שם טוב.

...

מַכְנִיֵסי-אוֹרְחִים - מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

אני עושה חסד עם המתים ועם החיים, בהציבי פּה ציוּן למשוּלם "מכניס-אורח" ולאשתו חיה הצדקת.

משוּלם היה "בעל-בית" נודע בקיטוֹב, ממַצע בעסקי מכירת נוֹפת ונוסע לתכלית זו לרוב לעיר-המחוז ומרויח ממון במידה הגוּנה. אבל כל מה שהיה מכניס היה מוציא לאחרים. בנים לא היו לו, אבל מעולם לא היה סועד לבדו על שולחנו. על כל עני ואביון הולכי-דרך וסובבים בעיירות היה לו משפט הבכורה. הוא נוטל ידיו לסעודה; והזר, לא ידע אותו מתמול-שלשום, גם כן נוטל ידיו ויושב ואוכל עד כדי שׂוֹבע.

משוּלם פּירנס עניים בביתו לא אך בימי השבת בלבד, כי אם גם בימות-החול; ובימי פסח וּמועד היו גם שנים וּשלושה אורחים סועדים אצלו. הוא לא היה בודק לנפשות, לא היה מסתכל בפני ההֵלך, אם יפיקוּ אֵמוּן, ולא היה מקפּיד בזה אם איש לא-נקי גם בבגדיו גם בבשרו היה מתאכסן אצלו. כל איש מזרע היהודים הוא בן לאבות אצילים, ואין עתה הבדל כלל בין בני השפחות וּבין בני רחל ולאה ממש. הוא אינו מיטיב את הדלים, אינו נותן משלוֹ לרעבים, הוא אך פורס מהונו של מקום, שכל קניני העולם ברשותו ושהכל ברא ויצר לקיוּם הבריות.

וחיה רעיתו גם היא גזבּרת נאמנת היתה. היא משתדלת לאפות ולבשל, ואין לה נחת-רוח אחרת, כי אם למלא כל קיבה ריקה במטעמים טובים. חלק אנוֹש עלי אדמות הוא אך להקים נכשלים, לתת צדקה לכל פּושט-יד ולהשאיל לשכנות עניות כל כלי דרוש להן או אף עצים להסקה ושוּמן ליום השבת. אם השמש יאסוף נגהוֹ אז יחשך העולם. אם אין חום יתקרר ויגוַע הכל; ואם יתקשה הלב ולא ירגיש בצורך אחרים, מה ישאר עוד בחלל המציאות? על אודות אֵל "גומל חסדים", "חונן וּמַלוה" נאמר גם ב"קרבן-מנחה"; וכי תתפּלל לשכינת-עולם, עליך לבוא לא אך בלב טהור, כי אם במידות ובמעשים.

אברהם אבינו היה "מכניס-אורח" גדול, וארבעה פּתחים לביתו לכל רוּחות השמים גם שׂרה לשה קמח ועשתה עוּגות למלאכים נראים כאנשים אם בבבל אם בכנען, אם בספרד אם בשאר ארצות הגולה – אֵל עולם זן ומפרנס פּעם על ידי עצמו, פּעם על ידי שליחו.

משוּלם לא האריך ימים וימת בן חמישים, ויתאבלו עליו כל אנשי קיטוֹב. חיה עוד האריכה ימים אחריו חמש-עשרה שנה וַתַּאכל את העניים משארית הונה. וּכשכָּלה זה החלה למכור את הכלים והמיטלטלין אחד אחד, כדי שלא להניח ידה ממצווֹת ומעשים טובים. וכשמתה ספדו גם לה ואנו ואבלו רבים, וחצבו לה קבר על יד קבר בעלה. תהיינה נשמות שניהם צרוּרוֹת בצרוֹר הנצח!

...

מכניסי האורחים - הנם אנשי הדממה. בעידן שבו קיימת אובססיה תקשורתית, שבמסגרתה כל אפצ'י של גומל חסד מקבל אזכור תקשורתי שבועי בעיתונות, והמצלמה הפכה ל'פרה קדושה', מהווים אלו את הניגוד החריף לכך. הם מפעילים מפעל-אדירים עצמאי של חסד, בלהט וללא-לאות, אך בשקט-בשקט, בצנעה כה יפה של 'בלתי לה' לבדו'. ניתן לומר אפוא, כי מבחינה זו היהודים הטובים הללו שייכים לדור הקודם, הצנוע כל-כך, אשר הכיר יותר את המעשה ופחות את המצלמה.

...

אחת החוויות המרתקות והיפות בשביל ישראל הוא המפגש עם 'מלאכי השביל'. אלו אנשים שדואגים לשלומם של המטיילים, בהתנדבות כמובן, ונותנים להם מקום ללון, מקלחת חמה, אירוח לקפה, סיוע בהטמנת מים במדבר, רשות להשתמש בחצר להקמת אוהל ועוד. קיימת רשימה של מלאכי שביל, בה כדאי להצטייד לפני היציאה למסע. אלו מסוג הדברים שיש רק כאן, בישראל, והמטיילים בשביל ישראל מעידים שהטיול רק האיר להם זאת יותר.

שיעור באזרחות

יצחק מאיר

וַיֹּאמֶר יְ.ה.וָ.ה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה ( בראשית י"ח, כ'-כ"א)

הפסוק "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" לא נותן צלי מנוח. אמרו אותו בשמים. האלוהים לפמליית המלאכים שלו. בסדר הזה. עד שלא עלתה זעקת המעונים של סדום ועמורה לא ידעו למעלה כי חטאתם של מושלי ערי המדינה האלה הייתה כבדה מנשוא. עיני ה' המשוטטות בארץ לא ראו מה מעוללים השליטים העריצים לנתיניהם? עד שאלה לא צעקו – השמים לא ידעו?

לא ידעו.

סדום הייתה מדינת חוק. שופטיה דנו חפים מפשע על חפותם – כחוק. גזרו מיטות סדום על כל מי שלא התיישר עם המשטר כחוק. אנסו זרים כחוק. זה היה חותם הממלכות-החוק. קדושת החוק. בשמים הניחו כי במקום שיש חוק יש גם זכויות, עד שעלתה זעקת חסרי הזכויות עד השמים והכריחה את האלוהים לרדת לראות מה מתרחש במדינה בה יש חוקים ואין זכויות.

זה מה שהפסוק המטריד הזה אומר. זעקה רבה. בעקבותיה גילוי כי חטאתם של העריצים כבדה מאוד.

סדום ועמורה היו לעיי חרבות. לא הייתה להם לשמים ברירה. אבל שדי סדום ועמורה הסתננו לתוך דברי הימים ושבו וניסו את האלוהים בארבע כנפות הארץ. עבדים ניקנו כחוק. שועבדו כחוק. הוכו כחוק. ילדים לא ידעו קרא וכתוב כחוק. מתו בשחפת בשתים עשרה ארבע עשרה שעות עבודת פרך כחוק. עיתונים נסגרו כחוק. יריבים הושלכו לבור כחוק. זרים גורשו לגיהינום כחוק. בתי המשפט חוקקו מוות ליהודים כחוק. מדינות היו למדינות הדורות חוק. לתפארת עצמן. בברכת שדי סדום ועמורה.

עד שבאה הזעקה של האנושות המדוכאת ותבעה זכויות, לא כחוק, אלא על משמר החוק, כל חוק, דרשו כי השמים ירדו ויסתובבו בארץ ויבחנו אם החוק משגיח בצלם האלוהים בו נברא כל ילוד אישה ומוציא כל שטן מן הדעת.

הפסוק לא נותן לי מנוח, כי הוא פסוק של פרשת השבוע, ואם אין מלמדים אותו בבתי הספר, שווא לומדים את כל היתר.

(ערב שבת פרשת וירא התשע"פ)

פרק יט

על מה חשבת, לוט?

'האנשים', אותם מלאכי ה', שביקרו אצל אברהם, ממשיכים אל משימתם השנייה, והם יורדים אל סדום. לוט יושב בשער העיר, פוגש את האנשים, מכבד אותם בהשתחוות, ומפציר בהם ללון בביתו. הם נעתרים לו, ונכנסים הביתה, לקבל הכנסת אורחים מסורתית, שיש בה, בנוסף לאש"ל, גם התחייבות לשמור על שלומם. אנשי סדום, כולם, מנער ועד זקן (?) מתקהלים סביב הבית, ותובעים מלוט להוציא אליו את האורחים. מטרתם ברורה – הם מתכוונים לאנוס את האורחים. לוט מנסה להגן על בני חסותו, והוא מציע להם תחליף:

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ. אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי!

מעשהו של לוט מבקש הסבר. האם ההתקהלות ההמונית של אנשי העיר סביב ביתו הטילה עליו מורא, והוא ניסה למצוא פתרון של הרע במיעוטו, כזה שלא ישבור את ההתחייבות המסורתית של המארח? או שמא, בנוסף לכך, כמו שפרשנים מוקדמים סברו, ראה לוט בהפקרת הבנות עניין פעוט לעומת ההכרח להגן על הגברים האורחים? הנה מה שכותב הרמב"ן:

מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו, להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו; אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו - אין זה כי אם רוע לב, שלא היה עניין הזימה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו.

במילים אחרות, חטא הפקרת האורחים שבאו בצל קורתו נחשב בעיני לוט גדול הרבה יותר מהחטא של הפקרת בנותיו לאונס. לא נשפוט את לוט בפזיזות. התנ"ך מתאר לנו מצב נורא, שבו לא היתה לו, ללוט, אלא ברירה בין שתי אפשרויות בלתי מוסריות בעליל. עם זאת, נוכל ללמוד משתי האופציות האלה משהו: מנהג הכנסת האורחים, על כל מה שהוא מחייב את המארח, היה מנהג כמעט מקודש, על רקע חוסר הביטחון שליווה כל אדם שנדד בדרכים. ללא המחסה של ביתו-מבצרו, היה הנודד מופקר לאלימותם של אנשים שאינם מכירים אותו, ומי שלקח אליו הביתה את הנודד, קיבל עליו את ההגנה עליו. מעמד הנשים בימי קדם, כמו שאנחנו מכירים אותו, היה, באמת, נחות ממעמד הגברים, ובמובנים מסוימים הן היו בגדר רכוש האב, המועבר ברגע מאד מסוים לידי הבעל. החברה המקראית, שבה מי שאונס בתולה חויב, כ'עונש', רק לשאתה לאישה, בלי שהנאנסת נשאלה לרצונה כלל, אכן הקלה ראש באונס נשים, ביחוד כאשר האב (או הבעל) נותן את הסכמתו לאונס. לא נצקצק בלשוננו, ונכיר בעובדה, שגם כיום מוכרים אבות, שהגיעו לפת לחם, את בנותיהן לעבדות.

עמנואל בן יוסף

בראשית יט טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן-תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר. טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר. יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה. יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל-נָא אֲדֹנָי. יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כב מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר צוֹעַר. כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה. כד וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. כז

אֵשֶׁת לוֹט - אנה אחמטובה 1922-24

תרגום: בינה ברזל

רֵיחַ מְדוּרוֹת אֶמֶשׁ

וְרוּחַ שַׁחַר קָרָה,

בֵּדוּאִי נוֹדֵף רֵיחַ עָשָׁן וּגְלִימָה

רְטֻבָּה עָבַר

לְיַד מִנְזָר מַרְסַבָּא. אַתָּה

קוֹרֵעַ אֶת הַדְּמָמָה

יוֹרֵד, פּוֹרֵק אֶת הַשַּׁחַר הַהוּא,

פּוֹרֵט לִנְתָזִים שֶׁל דֶּמַע,

בּוֹכֶה בְּדָם:

בֵּן לִי הָיָה, יֶלֶד קָטָן

וְעָלָה בְּעָשָׁן

יֵשׁ בַּמְּצוּקִים יְדִיעָה מֻקְדֶּמֶת

מִן הָרְגָעִים שֶׁשָּׂרְדוּ,

מִן הַמֶּלַח שֶׁהֶחְוִיר אֶת שְׂפָתֶיהָ,

מִן הַצְּעָקָה הַהִיא שֶׁמִּתְמַשֶּׁכֶת.

כַּתְּרִי לִי, אֵשֶׁת לוֹט, אַתְּ אוֹמֶרֶת

שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת יוֹתֵר.

אנחנו תמיד מדמיינים כאילו לוט היה הצדיק בסדום, זה שהיה לו שולחן שבת וספרים וזמירות יפות.. ושכל השכנים שלו היו מן רשעים 'להכעיסניקים' כאלה, שדווקא עושים ההיפך ממה שצריך.

אבל האמת היא שזה היה הפוך. כל אנשי סדום היו הנורמלים, אלה שהולכים לפי הכללים, אלה שדואגים ששום זר ומוזר לא ייכנס ויקלקל את החינוך של הילדים. השכנים של לוט הם אלה ששרו 'אשר בחר בנו להיות בארץ של שפע', וזה בגלל הצדיקות שלנו, לשמור על המסורת של ההורים החכמים שלנו, ולא להכניס זרים וארחי פרחי. אבל לוט היה יוצא דופן וזר. הוא לא מסכים עם הדרך, הוא דוקא יביא אורחים, כי ככה הדוד שלו לימד אותו. אשתו מתעצבנת עליו: 'מה אתה עושה בושות, למה להיות אחרת, ותראה - כל השכנים סובבו סביב הבית וצועקים: כופרים! נראה לכם מה זה! לא מספיק מה שקרה לבת, שהחליטה להתחכם, ומתה בחטאה?'

תמיד חשבתי שהפחד והרכרוכיות גרמו לאשת לוט להלשין על האורחים, פתאום הבנתי שמה שהניע אותה, זו תחושת אשמה נוראה, על אי הליכה בתלם. ככה אפשר להבין איך אחד שמחשיב את עצמו לצדיק בסדום מוציא את הבנות שלו שיאנסו אותן, כי הוא לא הרגיש צדיק בסדום. הוא הרגיש רשע שיהרוס את המסגרת ויהי מה! ולכן, גם כשהוא בורח מסדום, הוא לא עושה סעודות הודאה על שניצל. הוא משתכר, כמנהג כל האלה שלא הולכים בתלם ולא יודעים מה נכון, ומרוב כאב על מי שמת ועל מי שחי, מטביעים יגונם ביין, ואז הוא גם שוכב עם הבנות שלו..

מאשה יעקובסון

שָׂרָה שָׂרָה

נאוה סמל

לְסֵפֵר בְּרֵאשִׁית אֲנִי רוֹצָה לְהִכָּנֵס

בְּפֶּרֶק כַּף אָלֶף לְחוֹלֵל אֵיזֶה נֵס,

לְהוֹסִיף עוֹד שׁוּרָה

וְלוֹמַר כָּךְ לַשָּׂרָה:

*

אַל תְּגָרְשִׁי אֶת שִׁפְחָתֵךְ הַגָּר

אַל תְּגָרְשִׁי אֶל הַמִּדְבָּר.

שָׂרָה, שָׂרָה

תְּנִי לְיִצְחָק, תְּנִי לְיִשְׁמָעֵאל

לִהְיוֹת אַחִים מְאֻשָּׁרִים.

*

שֶׁיְּשַׂחֲקוּ, שֶׁיִּגְדְּלוּ יַחַד

שֶׁיִּהְיוּ חֲבֵרִים,

מִכָּאן וְעַד סוֹף הַדּוֹרוֹת.

אַת תַּחְסְכִי מֵאִתָּנוּ הֲמוֹן צָרוֹת.

אנה אחמטובה

הָלַךְ הַצַּדִּיק אַחַר שְלִיחַ אֱלַֹהַּ,

עָצוּם וּמֵאִיר בִּשְחוֹר הָהָר,

וַחֲרָדָה נִדְנְדָה בְּקוֹל גָּבוֹהָ:

אֶפְשָר עוֹד לִרְאוֹת! עוֹד לֹא מְאֻחָר!

מִגְדְּלֵי אַרְגָּמָן שֶל הָעִיר הַמֻּכֶּרֶת,

כִּכָּרוֹת וְחָצֵר, שָם אָרְגָה וְרָקְדָה,

חַלּוֹנוֹת רֵיקִים שֶל בַּיִת וְקֶרֶת

שָם לְגֶבֶר אָהוּב אֶת בָּנָיו יָלְדָה.

הִבִּיטָה. קְפוּאִים בִּכְאֵב קוֹדֵחַ

עֵינֶיהָ לֹא יָכְלוּ עוֹד לִרְאוֹת,

גּוּפָהּ הָפַךְ רַק לֹבֶן מֶלַח

וְרֶגֶל זְרִיזָה דָּבְקָה בַּחוֹלוֹת.

מִי יִבְכֶּה לְזִכְרָהּ שֶל אִשָּה כָּמוֹהָ –

אָבְדָּנָהּ מִצְטַיֵּר לְעִתִּים כְּמוּעָט?

בְּלִבִּי לֹא תּוּכַל דְּמוּתָהּ לִגְווֹעַ –

הִיא נָתְנָה אֶת חַיֶּיהָ תְּמוּרַת מַבָּט.

(תרגום: מירי ליטבק)

אשת לוט - דודו פלמה

מָתַי הָיָה הָרֶגַע בּוֹ

חָשָׁה שֶׁהִיא בּוֹחֶרֶת

לַהֲפֹךְ לִנְצִיב מֶלַח

-

הַאִם הָיָה זֶה כְּבָר בָּרֶגַע

שֶׁבּוֹ הֵחֵלוּ הַפְּצָצוֹת וְהָאֵשׁ

לְכַלּוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים

-

רַק בְּאֹפֶן מְמֻקָּד

וְלֹא בְּאֹפֶן קוֹלֶקְטִיבִי

כְּמוֹ לֹא מִזְּמַן בַּמַּבּוּל

-

אוֹ שֶׁאוּלַי כַּאֲשֶׁר נָסָה מִסְּדוֹם

אַחַר גַּבָּם הַמִּתְרַחֵק שֶׁל לוֹט וּבְנוֹתֵיהֶם

אֶל מִפְלַט הֶהָרִים וְנִזְכְּרָה בְּסִפּוּרָם

-

שֶׁל אוֹרְפֵיאוּס וְאוּרִידִיקֶה בַּשְּׁאוֹל

וּבְכֹחָם שֶׁל הָאֵלִים לְהַפְרִיךְ אֶת

שְׁאִיפַת בְּנֵי הָאָדָם לְשִׁחְרוּר מִגּוֹרַלָם

-

"הֱיֵה שָׁלוֹם אֲהוּבִי" לָחֲשָׁה

וְהָפְכָה לְאַט אֶת פָּנֶיהָ

וְהִבִּיטָה לְאָן שֶׁאָסוּר

גלית חזן-רוקם ( השיר הפותח והשיר המסיים בפרק 'שקט של גבישים' מספרה 'אשת לוט')

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לְהִסְתּוֹבֵב אַחַת וְלֹא עוֹד אֶל הָאֵש וְהַגָּפְרִית

וְאַחַר כָּךְ לַחֲזוֹת בַּחֲלוֹף הָעִדָּנִים

בְּהִתְחַלְפוּת הָאֲבָנִים וְהֶהָרִים

בְּהִתְהַדֵּק הַמִּדְבָּר אֶל תַּבְנִיתוֹ

בְּשוּב הַמַיִם מִן הַיָּם אֶל הָרָקִיעַ

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לִשְלֹחַ מַבָּט אַחֲרוֹן אֶל הַר הַגַּעַש

וְאַחַר כָּךְ לִסְגֹד לְכִבּוּי הַלֹּעוֹת

לְהַרְגָּעַת הָרְעָשִים

לָאֲבָנִים הַמַּצְמִיחוֹת דְּמָמָה

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לַחְדֹּל מִן הַמְּנוּסָה

לְהִשְתַּקֵּעַ בַּבְּדִידוּת שֶבֵּין רָקִיעַ וּמִדְבָּר –

אֵינֶנִי מְנֻסָּה.

---------------------------

אֵשֶת לוֹט

נוֹעֶלֶת סַנְדָּלִים שֶל עוֹר

עַל רַגְלֵי הַמֶּלַח שֶלָּהּ

עוֹטֶפֶת אֶת גֵּו הַגָּפְרִית

בְּבִגְדֵּי שֵש

הוֹלֶכֶת לְחַפֵּשׂ אֶת הָעוֹלָם

שֶנָּטַש אוֹתָהּ

מַפְנָה מַבָּטָהּ

לְכִוּוּן הַמֻּתָּר.

הַפְּרָחִים נוֹבְלִים מִיָּד לְמַגַּע אֶצְבָּעוֹתֶיהָ.

הַדְּמָעוֹת שֶלָּהּ יוֹתֵר מְלוּחוֹת

מִשֶּל אֲחֵרִים.

בַּלֵּילוֹת הִיא נָצִיב

שֶשּוּב יִנָּטֵש בְּשֶקֶט שֶל גְּבִישִים.

ָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָ

אשת לוט - אבינעם מן

וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח (בראשית יט, כו)

אַךְ לֹא לְאֶבֶן,

אֲשֶר כִּמְעַט נִצְחִית הִנָּה,

לוּ תִּמָּדֶּד בִּשְנוֹת חַיֵּי אָדָם.

עַמּוּד, בַּגֶּשֶם הָרִאשוֹן נָמֵס,

וְרוּחַ מְצוּיָה אֶת גַּרְגֵּרָיו

זָרְתָה לְכָל הָעֲבָרִים.

וְטַעֲמָם כְּטַעַם הַדִּמְעָה.

ב

הֵן כֹּה אָמַר לָה לוֹט:

בָּא קֵץ בָּשָׂר.

מַבּוּל גָפְרִית וְלֶהָבָה

אֶת הַזָּדוֹן יַכְרִית,

וְאַתּ תִּהְיִי חַוָּה,

יַחְדָּו אֲנִי וְאַתּ

אֱנוֹש חָדָש נוֹלִיד,

נוֹלָד עוֹלָם חָדָש.

אַךְ הִיא, בְּחָכְמָתָּהּ, הִבִּיטָה לְאָחוֹר.

**********************

אשת לוט - רוני סומק

עֵינֶיהָ הֵן הַפְּרִיט הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּשְׁאָר

בַּאֲגַף הָאֲבֵדוֹת וְהַמְּצִיאוֹת

שֶׁל מִשְׁטֶרֶת סְדוֹם.

שִׂמְלוֹתֶיהָ הֻשְׁלְכוּ בְּרִיצָה לִקְצֵה הָהָר

וּבְתוֹכָן רֵיחַ חֲטָאֵי הַגּוּף לִפְנֵי שֶׁאֱלֹהִים

הִמְלִיחַ בּוֹ סָלָט

עַל צַלַּחַת הַמִּדְבָּר.

אִם הָיָה צָרִיךְ לְהַלְחִין אֶת הַמַּבָּט לְאָחוֹר

הָיִיתִי נוֹתֵן לַגִּיטָרָה בָּס אֶת תַּפְקִיד הַבָּרָד.

גֶּשֶׁם רַךְ יְטֻפְטַף עַל קְלִידֵי פְּסַנְתֵּר,

וְכִנּוֹר אֵשׁ יְלַחֵךְ שׁוּלֵי רֹאשׁ

שֶׁהִתְעַקֵּשׁ

ומה היה סופו של לוט? היו הוא ובנותיו יושבים במערה, והיה לוט רואה בבנותיו ומשתומם: הרי אנו ניזונים בצמצום, ואין לנו אלא כדי קיום הנפש בלבד, ובנותי מעלות בשר מיום ליום. זאת מניין להן? לסוף שאל אותן: בנותי, שמא הרות ללדת אתן? אמרו לו: הן, אבא. החל לוט בוכה ומקונן, אמר: אוי לי שהפקרתי את בנותי לרשעי סדום, ומילטנו הקדוש ברוך הוא מהם והפך את עירם, וכסבור הייתי שניצלנו, והרי שאפילו לפני כן כבר נאנסו בנותי ואני לא השגחתי, ועתה ילדו את בני האנסים וישאירו את זרע סדום בעולם. אמרו לו: שלך הם, אבא. אמר להן: בנותי, וכי נגעתי בכן באצבע קלה מימי? אמרו לו: כך היה המעשה, שהגענו לכאן, ואמנו איננה, וסבורות היינו שאין עוד אדם בעולם, ועתיד גזע האדם להיכרת. עמדנו והשקינוך יין, ושיכרנוך עד שלא היכרתנו, ובאנו אליך אחת אני ואחת אחותי, שחשבנו שבכך נעמיד את העולם. ועתה ילדינו בניך הם, ויהיו צדיקים כמותך. החל לוט בוכה ומקונן עוד, אמר: אוי לי שהענישני אלוהי והביאני לידי גילוי עריות, שהיא עבירה שאין שקולה כנגדה. וכך היה מקונן והולך, עד שיצתה נשמתו בבכייה ומת, וקברוהו בנותיו אצל נציב המלח.

אבינעם מן

אֵשֶׁת לוֹט – Hoky

אֲנִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט

שֶׁלֹּא רוֹצָה לָלֶכֶת

שׁוּב לִסְבִיבָה זָרָה

לַאֲנָשִׁים שׁוֹנִים

שֶׁלֹּא אוּכַל סְתָם כָּךְ

לָתֵת שֶׁהַמִּדְרֶכֶת

הַגַּן וְהַבָּתִּים

יַשְׁחִירוּ עֲשֵׁנִים

אִם חָטְאָה עִירִי

הֲרֵי אֲנִי כָּמוֹהָ

אִם בָּא סוֹפָהּ - אֶגְוַע

פֹּה גַּם אֲנִי עַד תֹּם

רַק אַל תֹּאמַר "לְכִי

וְאַל תַּפְנִי פָּנַיִךְ",

כִּי כֵּן אַפְנֶה פָּנַי

אַבִּיט לִי כָּל הַיּוֹם!

אַתָּה הַמְשֵׁךְ לָלֶכֶת

וְתַרְגִּישׁ צַדִּיק וְטָהוֹר

אַדְמַת הַיִּשּׁוּב מִתְהַפֶּכֶת -

וַאֲנִי כֵּן אֶפְנֶה לְאָחוֹר.

אל תביטי אחור - ג'אן דורית

אַל תַּבִּיטִי אָחוֹר

אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ:

אַל תַּבִּיטִי אָחוֹר.

אֵין הֵם

חָסִים עַל נָשִׁים,

הֵם יוֹרְקִים

וּפוֹצְעִים

וְחוֹבְטִים

רֹאשׁ אֶל סֶלַע.

אַתְּ תְּדַמְּמִי לָמוּת

אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ

תְּדַמְּמִי לָמוּת.

תַּהַפְכִי לִנְצִיב מֶלַח.

יַכְשִׁירוּ אִתָּךְ עוֹפוֹת

יַכְשִׁירוּ אוֹתָם

וְאֶת מַצְפּוּנָם.

אַל תַּבִּיטִי אָחוֹר.

אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ.

קבר מלח - ענת לויט

מוּטָב הָיָה לְאֵשֶת לוֹט לוּ לָמְדָה

לְהִפָּרֵד בְּכָבוֹד. רָאוּי הָיָה לִלְמֹד

לְכַבֵּד גַּם אֶת אֵשֶת לוֹט

שֶלֹּא יָכְלָה עוֹד שֶלֹּא לְהַבִּיט לְאָחוֹר.

גַּעְגּוּעֶיהָ זָרְעוּ בָּהּ מֶלַח

שֶלֹּא הִצְמִיחַ לָהּ אֲפִלּוּ קֶבֶר

בֵּין הֶחֳרָבוֹת.

אשׁת לוֹט - גילה פורת

לֹא הֶאֱמַנְתְּ בְּעֶלְיוֹן מִמֵּךְ אִשָּׁה

עַל אַף הָאִסּוּר, הִבַּטְתְּ לְאָחוֹר

רָצִית בְּמוֹ עֵינַיִךְ לִרְאוֹת אֶת הָעֲנִישָׁה

לֹא הֶאֱמַנְתְּ בְּעֶלְיוֹן מִמֵּךְ אִשָּׁה

רָצִית לִלְמֹד וְלָדַעַת בְּמַמָּשׁ אֶת הַתּוֹפָעָה

וְהָפְכָה יְדִיעָתֵךְ לִנְצִיב מֶלַח וְאֵין חֲזֹר

לֹא הֶאֱמַנְתְּ בְּעֶלְיוֹן מִמֵּךְ אִשָּׁה

עַל אַף הָאִסּוּר, הִבַּטְתְּ לְאָחוֹר.

דמעות המלח/ רותי תימור

בשעה שהאש החלה אוכלת את בתֵי סדום אמר לה לוט לאשתו: מהרי, הכיני לחם וחֵמֶת מים ונברח על נפשנו פן ניספה. אמרה לו: אנחנו את נפשנו נציל, ובנותינו יישארו כאן?

ומניין שהיו ללוט עוד בנות שנותרו מאחור? שבתחילה נאמר "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עוד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ" (בראשית יט, יב), ואחר נאמר "קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת" (שם, יט, טו). מלמד שנותרו הנשואות מאחור עם בעליהן. אמר לה: הסי, אשה! עשי כדבריי!

שתקה.

ויוציאום המלאכים מהעיר ולא אמר לוט לאשתו דבר מדבריהם. הלך הוא בצעד בוטח, והיא משתרכת אחריו. היה לבה כבד עליה מאוד, הפכה ראשה לאחור וראתה את עירה, את משפחתה ואת רכושה עולים באש. "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (שם, יט, כו). דמעה אחר דמעה נטפה מעיניה, והדמעות הולכות ומתמלאות, הולכות וגוברות עד שנעשו לנציב מלח. התמוטטה ונפלה, ולא זזה עוד. ולוט לא הביט לאחוריו.

מעשה באשה, גברת לוט - עודד ישראלי

מעשה באשה, גברת לוט

שלא צָפְתָה הבאות.

היא הביטה אחור -

סוֹדְיוֹמֹו של הכלור,

והשאירה ללוט הבנות.

שתי בנות היו לו, ללוט;

הן דווקא צָפוּ הבאות:

השקו אותו יי"ש,

הוא היה כה נרגש -

מואב ועמון תוצאות...

הראשון בין השנים, מואב,

בארץ ארנון הוא ישב.

גדלה שָׁמָה רות,

כולה נאמנות,

ואותה בעז כה אהב.

מעשה באשה, גברת לוט

שלא צָפְתָה הבאות,

לא צָפְתָה העתיד -

שיגיע דויד,

וכל השאר אגדות...

שלום לך "לוטה",

מכיוון שהאחראים על המורשת המקראית בחרו שלא להעניק לך שם, ומכיוון שאַת רעייתו של לוט ואני מתקשה לפנות אל נְטולת-שֵם, בחרתי לכנותך: לוטה. "לוט" משמעותו מכוסה, עטוף ולכן חסר שקיפות.

על פי הנתונים המקראיים, היו לכם בנות רווקות וגם חתנים, מכאן אני למדה שהיו לכם גם בנות נשואות וייתכן שגם נכדים. אולי הייתה אחת מבנותייך לאחר לידה ולכן לא התאים לה לצאת אתכם למסע המדברי למחוז לא נודע. את יודעת, לוטה, יום יבוא ובני עמנו ייגלו מארצם, ינדדו למרחקים, לעתים יסולקו שוב מביתם. יבואו ימים שבהם תגבר הסכנה ומי שיהיה קל רגליים ומהיר החלטה ימהר לשוב אל ארץ אבותייך-אבותינו ואילו אחיותיהם, המטופלות (והמטפלות) בטף יחששו לעזוב את ביתן המוכר. גם בעתיד יהיו לנו ראשי משפחה שיאמרו: האל נגלה אליי ואמר, מהר למלט את עצמך ואת משפחתך, אל תביטו לאחור... תתעלמו מהוריכם הזקנים, מאחיכם הנכה ובִתכם שילדה שלשום... כי אם תביטו לאחור אל מצוקתם: תתאבנו... את יודעת, אחות רחוקה, "ילכלכו" עלייך, שנשים דעתן קלה, ירכלו עלייך שאת סקרנית, שאת מסתכלת לאחור כי את תרה אחר דראמת אש ועשן.

ואני תוהה האם התבוננת במופע הנורא בדאגה לבתך היולדת, שהחלב שבה רתח והתינוק רתוק ומרותך... אל אחיך הנכה בכלא נכותו ובהורייך, בהם טיפלת. אַת, שמביתך הציע לוט להוציא את בנותייך לאונס של האספסוף, רואָה אותן מקפצות בקלילות כאיילות שלוחות על ההרים; עצַרְתְ באחד המדרונות התלולים...

ואני שואלת אותך אם שאלְת את עצמך: מה קרה לי? איך יכולתי להמשיך לבטוח באיש הזה וללכת אתו ולשוב ולהקים אתו ביחד בית חלופי?! בעוד הבית בו ילדתי את ילדיי, כיירתי את קערותיי, תמכתי באחי שמיטת סדום כרתה כפות רגליו וסעדתי את הוריי המתעוורים עולה באש? לא ייפלא ממני, אֵפוא, שכפות רגלייך נצמדו לקרקע וכמו הצמיחו בה שורשים בל יינתקו. מאחלת אני לך שהשיתוק השקיטך והרגיעך.

שולה לויטל

אשת לוט – תמר משמר

הִיא הִבִּיטָה אֲחוֹרָה וְיָדְעָה

כָּךְ,

מֵעֵבֶר לַהֲלִיכָה מֵאֲחוֹרָיו.

סַקְרָנוּת, פְּסִיעָה וְהַמֶּלַח יָבוֹא בְּעוֹרְקֶיהָ, יַעֲלֶה נֵס

יְיַצֵּב קוֹמָתָהּ.

הִיא יָדְעָה, הַמֶּלַח יִטְפֹּף בְּעוֹרְקֶיהָ יִתְפֹּר לָהּ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת

אַבְנֵי מֶשֶׁךְ, אַבְנֵי רֶסֶס וּמֶתֶּק

הַמַּהְפֵּכָה, לֵחָה מְתוּקָה בִּגְרוֹנָהּ

הָאוֹת

בְּעֵינֶיהָ, הָאֵשׁ וְהַגּוֹפְרִית.

וְהִיא לוֹט

תַּכְרִיךְ מֻטְלָא, רַב גְּבִישִׁי, לְגִלּוּי וּלְעִלּוּי.

הִיא רָצְתָה לְהִשָּׁאֵר, רְצוֹנָהּ נִשְׁאַר בְּמֵעֶיהָ וְהַמֶּלַח לָחַךְ גּוּפָהּ

וְהַמֶּלַח הָיָה רְצוֹנָהּ

וְהַסַּקְרָנוּת הַפְּחוּתָה שֶׁהָפְכָה גַּאֲוָה

הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן

לָתֵת אֶת הַטּוֹן

הִיא רָצְתָה לְהִשָּׁאֵר

יָדְעָה, יָדְעוּ בְּנוֹתֶיהָ

כַּמָּה שִׁכְחָה מְעֻצֶּבֶת בְּזֶה

הֲרֵי הֻזְהַר

הֲרֵי לֹא הִזְהִירוּ אוֹתָהּ

רָאוּ בָּהּ שׂוֹרֶכֶת שְׂרוֹכֵי נַעֲלָיו

וְהִיא אֲחוֹרָה

הִבִּיטָה לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹלָד

מַה שֶּׁלֹּא הֵבִינָה אֵשֶׁת לוֹט וּמַה שֶּׁאוּלַי יָדְעָה וְלֹא הִסְפִּיקָה לְסַפֵּר

יעקב שי שביט

מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים הִבְזִיקוּ הַזִּכְרוֹנוֹת

רֶגַע הִיא שָׂחָה עִם שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְהֵן

שׁוֹאֲלוֹת זוֹ מִזּוֹ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ

הַיְּלָדוֹת מְצַחֲקוֹת אֶת יַלְדֵיהֶן

וְהָאָרֶץ, כֻּלָּהּ מַשְׁקֶה

נוֹשֵׂאת אֶת רוֹעֵי מִקְנֶה

לוֹט עִם רוֹעֵי מִקְנֵי סְדוֹם

מֵאָז וְעַד -

וְרֶגַע שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בָּאִים מֵעִם אַבְרָהָם

וּזְדוֹן הַשִּׁכּוֹרִים בְּרֵעֹה לַיְלָה

כְּמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וְהֵם

מִתְמַהְמְהִים

נִדְחָפִים לְהִמָּלֵט

וְהַחֲתָנִים לוֹקְחֵי בְּנוֹתֵיהֶם אֵינָם מַאֲמִינִים

וּכְבָר הִיא מִתְנַשֶּׁפֶת אַחֲרֵי אִישָׁהּ וּבְנוֹתֶיהָ בְּדֶרֶךְ צֹעַר

הִיא לֹא יָכְלָה כַּמּוּבָן לָדַעַת אֶת הַנָּרָטִיב מִטַּעַם

הִיא גַּם לֹא הֵבִינָה שֶׁסִּפּוּרָהּ שֶׁלָּהּ אָסוּר שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שׁוֹמְעִים

הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וּסְדוֹם בּוֹעֶרֶת וְנֶהְפֶּכֶת

צַעֲקָתָהּ עוֹלָה וּבָאָה אֵלֶיהָ

וְהִיא שׁוֹמַעַת וְרוֹאָה

וְאֵינֶנָּה

אֵשֶת לוֹט - גל גרינברג

לוֹחֶשֶת גָּעַש אֶל תּוֹך תְּנוּכִי

הֶבֶל פִּיךְ מְחַמֵּם אֶת לֶחְיִי

אַתּ כִּישּוּף תְּנַ"כִי

חִידוּדִין חִידוּדִין

אַתְ עוֹשָה בְּעוֹרִי

אֲנִי סְדוֹם

וְאַת הַמוֹרָה לִי:

הֲפוֹך דַפִּים

וַעֲנֵה עַל הַשְאֵלָה!

אַל תִּסּוֹב לְאָחוֹר,

אַל תַּבִּיט אֶל הַחוֹר!

הָאִם נְצִיב מֶלַח אַתָּה,

אוֹ מֶלֶך נִיצַּב לְמּוּלִי בַּמַרְאָה?

אֵשֶׁת לוֹט

עדית נעמן

בִּגְבוּל הַכִּכָּר בּוֹאֲךָ מִצֹערָה

שָׁם עוֹמֶדֶת אֵשֶׁת לוֹט

בִּגְבוּל הַכִּכָּר סָבְבָה אֲחוֹרָה

הָיְתָה לְצוּק בַּגְּבָעוֹת.

אֵיךְ עָלוּ לֶהָבוֹת שֶׁל אֵשׁ בִּסְדוֹם

הָרִים נִדְלְקוּ בַּעֲמוֹרָה

וְהִיא אֶבֶן גְּבוּל יְהוּדָה וֶאֱדוֹם

אֶבֶן מֶלַח קָרָה...

וְכָךְ יְסַפְּרוּ: בְּיָמִים עָבָרוּ,

עִם עֲרֹב אַחֲרוֹן לֵילוֹת,

אֶל שַׁעַר הָעִיר מִן הַדֶּרַךְ סָרוּ

שְׁלִיחֵי הָאֵל, אֶל אֵשֶׁת לוֹט.

אָחֲזוּ בְּיָדָהּ וּבְיַד בְּנוֹתֶיהָ

מִן הָעִיר לְהִמָּלֵט

בִּגְבוּל הַכִּכָּר תַּמוּ כֹּחוֹתֶיהָ

הֵסֵבָה רֹאשׁ וַתַּבֵּט...

חָלְפוּ הַשָׁנִים, הַגָּפְרִית נָדַמָה,

אֵין תִּמְרוֹת עָשָן חָגוֹת

רַק סְתָיו וְאָבִיב, עֵת הַשֶׁמֶש קָמָה,

אוֹחֶזֶת אֵשׁ בַּפְּסָגוֹת.

וְיֵשׁ וּבָהָר מְשׁוֹטֵט הָרוּחַ

אֶל הַיָּם נוֹשׁרוֹת דְּמָעוֹת.

אוּלַי בִּגְלָלָן הוּא כָּזֶה מָלוּחַ,

נוֹשֵׂא אֶת תֹּם אֵשֶׁת לוֹט...

אשת לוט – הכותב לא ידוע

כְּשֶׁהַשַּׁחַר עָלָה עַל אוֹתָה גִּבְעָה טַרְשִׁית

הִיא נוֹתְרָה שָׁם זְקוּפָה וַחֲרִישִׁית

הִיא שֶׁהִתְמַהְמְהָהּ מִלָּרוּץ אֶל הַמָּחָר

וְהִגְנִיבָה מַבָּט אֶל מַרְאוֹת הָאֶתְמוֹל וַהֲמוּלַת הֶעָבָר

בּוֹדֵדָה, מִבְּלִי שֶׁאִיש אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ יִמְחֶה

מַה בְּעֶצֶם קוֹרֶה כְּשֶׁנְּצִיב מֶלַח בּוֹכֶה?

וְלִבָּהּ קָרָא לְעֵינֶיהָ לְהַבְטִיחַ

שֶׁבְּגוּפָהּ הַמָּלוּחַ אֶת הַכֹּל הִיא תַּנְצִיחַ

וְהִיא שֶׁרָאֲתָה אֶת עֲמוֹרָה וְאֶת סְדוֹם

יֵאוּשׁ וְתִקְוָה, מְצִיאוּת וְחָלוֹם

רָאֲתָה אֶת עָצְמַת הָאָדָם וְאֶת יֵצֶר הַהֶרֶס

חָשָׁה אֶת אַהֲבָתוֹ וְאֶת חִצֵּי הָאֶרֶס

כֵּיצָד הוּא שׁוֹעֵט לֶעָתִיד וְרוֹמֵס אֶת הַבְּרִיאָה

אֵיךְ לַמְדָּנוּתוֹ מְכַסָּה עַל עֵירֹם וְעֶרְיָה

רָאֲתָה אֶת יְהִירוּתוֹ וְאִי יְכָלְתּוֹ לְהַאֲמִין

וּבִקְּשָׁה מֵהָאֵל "תַּעֲשֶׂה שֶׁיָּבִין"

וְאָז רָעֲדוּ הֶהָרִים וְזָעָה הָאֲדָמָה

וְרַעַד עָבַר בְּגוּפָהּ בְּעָצְמָה

וְלִרְסִיסִים הִתְפַּזְּרוּ מִילְיוֹנֵי דִּמְעוֹתֶיהָ

זוֹהֲרִים נְגוֹהוֹת בְּאַדְמַת אֲבוֹתֶיהָ

וּבְרוּחַ סוּפָה נִסְחֲפוּ הַשְּׁבָרִים

וְנָשְרוּ בְּכָל מָקוֹם בּוֹ אֲנָשִׁים הָיוּ שָׁרִים

לְמַעַן נֵדַע עָבָר וְעָתִיד, אַהֲבָה וּצְחוֹק

כֵּיצַד לְטַשְׁטֵשׁ כְּאֵב אַךְ לְעוֹלָם לֹא לִמְחֹק

וּמֵאָז כָּל דִּמְעוֹתֵינוּ מְכִילוֹת גַּם רֶמֶז תּוֹדָה

לְעוֹד אִשָָּׁה בְּרֵאשִׁיתִית שֶׁשְּׁמָהּ לֹא נוֹדַע

אשת לוט

ויסלבה שימבורסקה

נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת.

אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף.

שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן – אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל.

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק

שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.

בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,

אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.

בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים.

בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף.

הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ.

שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס.

חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק.

רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר חֲפָצַי.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד.

עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים,

עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי-שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז.

כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים – פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי

זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת.

מִבּוֹשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה.

מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב.

רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם,

הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי.

דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם

וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם.

לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיּנוּ לְעֵיל.

הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.

זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי.

הַנָּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי.

עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר, זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת.

שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר.

לֹא, לֹא, אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה,

זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי,

עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם

וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת.

מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר-סְחוֹר.

אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת.

לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת.

אָפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר.

ים המלח : שיר מקראי

דוד ברבי

כָּל שָׁנָה יוֹרְדִים בְּאוֹתָם מוֹרָדוֹת מְפֻתָּלִים

הַצֶּבַע הַצָּהֹב-חוּם מִשְׁתַּלֵּט עַל הַנּוֹף הַמִּדְבָּרִי

הַמְּקַבֵּל אֶת פָּנֵינוּ שׁוּב בְּשַׁאֲגַת נִצְחוֹן הַטֶּבַע

גָּוֶן מִתְחַלֵּף שֶׁל מַיִם מֵתִים,

כְּמוֹ מַרְאָה מְאֻבֶּקֶת,

מַזְכִּיר לִי אֶת הַצַּדִּיק מִסְּדוֹם

אֶת הַסֶּדֶק שֶׁל הַפְּלָנֶטָה

סֶדֶק שֶׁטָּרַף אֶת כֻּלָּם

מִלְּבַד אֶת מִי שֶׁיָּצָא כְּמוֹ סֵיסְמוֹגְרָף עַתִּיק

אוֹ אוּלַי חוּשׁ נֶעְלָם שֶׁאוֹתוֹ יֵשׁ לִמְעַטִּים

וְהֵם שֶׁיָּדְעוּ לְהִמָּלֵט מִמְּקוֹם הַסַּכָּנָה

וַאֲנַחְנוּ בָּאִים לְהַחֲיוֹת עַצְמֵנוּ בַּמַּיִם הַמֵּתִים

רוֹאִים אֶת הַבּוֹלְעָנִים הַמְּצִיצִים אֵלֵינוּ

מֵהַמִּדְבָּר וְנָוֵהוּ הָעַתִּיק

נִכְנָעִים לְתַאֲוַת הַחַיִּים שֶׁנִּשְׁכְּחָה מֵהַמָּקוֹם

שֶׁנִּרְדַּם סֶדֶק גַּעֲשׁוֹ וְנִרְדְּמָה לַהֶבֶת תְּשׁוּקָתוֹ

זוֹ שֶׁפָּרְצָה בַּיּוֹם הַהוּא

בּוֹ נִמְצָא הַצַּדִּיק

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפִיכָה

דרשה לפרשת וירא: מני גל

הסיפור הפנטסטי על הפיכת סדום ועמורה מרגש ומרתק בכל פעם מחדש. משולבים בו מראות אימים של אסון טבע, נופים קסומים, מלאכים והתערבות שמימית, רוע, סכנת חיים ועקירה של משפחה אחת מוכה ומפוחדת אל המדבר – להתחיל חיים חדשים מתוך הנפילה אל המעמקים הגדולים ביותר שניתן לתאר.

כל כך מרתק הסיפור, שבדרך כלל אין אנו מחפשים בו מסרים חבויים, מלבד המסר הגלוי בדבר העונש האכזרי הניתך על קהילת אנשים חוטאים. אך המסרים החבויים בסיפור הם מעניינים הרבה יותר, דווקא משום שכל אחד מאיתנו, אם יחפש – בוודאי ימצא בו מסרים אחרים.

כמה קשה להיבדל מעל חברה בתוכה אתה חי, משום שאורחות חייה והקודים המוסריים המנחים אותה נוגדים עמוקות את אמונותיך שלך!

כמה קשה לקבל החלטה לעזוב הכל מאחוריך, מבלי להביט אחורה – לא משום שלא נשאר שם דבר בעל משמעות עבורך, אלא משום שאין ברירה, ואם חפץ חיים אתה – תצטרך להתחיל מחדש במקום אחר.

ואם ניצלת – בנס, או בזכות החלטתך האמיצה ובזכות תושייתך – האם מצויד אתה בכוחות נפש להתחיל מחדש, לבד ובלי משאבים מסייעים? האם יש בידיך הכלים המוסריים לעצב לעצמך את עולמך, ללא קהילה תומכת ועוטפת?

איך מגייסים תקווה לעתיד, כשההווה כל כך טרגי, לאחר שחלומות כה יקרים נרמסו ואינם עוד?

האם לקחי העבר וחוויותיו הקשות לא עשו אותך קשה ומתגונן, נוקמני ונוטר טינה, חשדני ומסתגר, מנמיך ציפיות וספקני? מה מביא אתה אתך אל העתיד, למרות כל מה שאירע בעבר?

רק לפני שישים וחמש שנה התמודד דור ההורים והסבים שלנו עם אותן שאלות קשות - עם תום מלחמת העולם השניה ונוראותיה. רבים מהם גייסו תעצומות נפש, ולמרות המחיר האישי הכבד שנגבה מהם, מצאו את הדרך להביט קדימה בתקווה, אם לא עבורם – לפחות עבורנו, הדורות שבאו אחריהם, ולהם חבים אנו הרבה ממה שיש לנו כיום.

מתוך 'אור הגנוז' – בובר

בא זקן אחד ושאל להבעל שם טוב: על הכתוב המספר כי אברהם ראה שלושה אנשים ניצבים עליו, אומר הזוהר הקדוש שהם אברהם, יצחק ויעקב, איך אפשר שאברהם, יצחק ויעקב יעמדו לפני אברהם?

ברוך, בנו של הבעש"ט, שהיה אז בן שלוש, עמד אצלו ושמע. מיד אמר: סבי, מהו ששואל אותו זקן שוטה? אברהם, יצחק ויעקב הרי הן המידות של האבות: חסד, גבורה ותפארת!

שאל הרבי מאוסטרהא לרבי פנחס: המלאך שבא לבשר את לידת יצחק אומר לאברהם: 'שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך'. היכן כתוב ששב אליו המלאך?

השיב רבי פנחס: יודע אתה ששלושת האבות הם שלוש בחינות של מלאכים. וזה הוא שאמר המלאך: בבחינת בן של שרה אשתך שוב אשוב אליך.

חסיד אחד שאל לרבי זוסיא: אצל אברהם נאמר בשעה שבאו אליו שלושת המלאכים: 'ויקח

חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו'. האם אין זו פליאה שהאדם עמד ממעל למלאכים?

רבי זוסיא ביאר: האיש בעל הקדושה מעלה את הניצוצות הקדושים הצפונים במאכלים, שהוא יודע את כוונת האכילה. אבל המלאכים אינם יודעים אותה. לפיכך נאמר באברהם 'והוא עומד עליהם', כי הוא המשיך עליהם את קדושת האכילה.

שאלו לו לרבי שמלקי: מפני מה מפליגים כל כך בשבח עקדת יצחק? הרי אברהם אבינו כבר זכה קודם לכן להגיע למדרגה גבוהה כל כך של קדושה – ומה הפלא שעשה מיד את שדרש ממנו השם?

השיב הצדיק: בשעה שמנסים את האדם ניטלות ממנו כל המדרגות וכל הקדושות. מעורטל מכל מה שהשיג ניגש הוא אל פני המנסה.

התורה מספרת, אמר רבי מנחם מנדל מקוסוב, שהשם ציוה לאברהם להקריב את בנו, ואברהם שמע בקולו והכין עצמו לעשות כן; אבל אחר-כך עיכב מלאך בידו ומיד ציית לו אברהם ירא-השם, אף-על-פי שהשם עצמו לא ביטל את דברו. בזה באה התורה ללמדנו: להמית אדם – דבר זה צריך השם עצמו לצוות לנו, ולאחר שציווה, אפילו בא מלאך קטן ואומר לנו: 'אל תשלח ידך', עלינו לשמוע בקולו.

אמר ר' לוי יצחק מברדיטשוב: יודעים אתם מהו ההבדל שבין אברהם אבינו עליו השלום ובין לוט? מפני מה מספרים בהנאה כל-כך כיצד הביא אברהם לפני המלאכים חמאה וחלב ובן בקר רך וטוב? הרי גם לוט אפה מצות ועשה להם משתה. ומדוע נחשב לו לאברהם הדבר לזכות, שקיבל אותם בביתו? הרי גם לוט הזמינם ואיכסנם. אבל העניין כך הוא: אצל לוט נאמר: 'ויבואו שני המלאכים סדומה', ואילו אצל אברהם נאמר: 'וישא עינו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו'. לוט ראה מלאכים, ואילו אברהם ראה נודדים עניים, מכוסים אבק דרכים, הזקוקים למנוחה ולסעד הלב.

כשנתמנה ר' לוי יצחק לרב בברדיטשוב, התנה עם ראשי הקהל, שלא יזמינו אותו למועצותיהם, אלא אם יאמרו להנהיג מנהג חדש או תקנה חדשה. פעם אחת הוזמן למועצה. מיד לאחר אמירת שלום שאל: מה הוא המנהג החדש שאתם אומרים להנהיג? השיבו לו: אנו רוצים שמכאן ואילך לא יחזרו עוד העניים על הפתחים, אלא ייקבעו קופסאות בבתי העשירים והאמידים, והם ישלשלו לתוכן מטבעות, כל אחד לפי עושרו ורכושו, ומן הכסף הזה יתנו לנצרכים את סיפוקם. כששמע זאת הרבי אמר: אחי, כלום לא התניתי עמכם, שלשם מנהג ישן ולשם תקנה ישנה אל תבטלו אותי מן התורה? בהשתוממות פנו אליו ראשי הקהל וטענו: רבנו, הרי זו תקנה חדשה, שאנו אומרים להתייעץ עליה! טועים אתם, קרא הרבי, מנהג ישן נושן הוא, מנהג של סדום ועמורה. זכרו מה שמסופר על הנערה בסדום שנתנה פת לעני; שתפסוה והפשיטו בגדיה מעליה, ומרחו את שערה בדבש, והפקירו אותה לעקיצות הדבורים, וכך ענשוה על פשעה. ומי יודע, שמא היתה גם להם קופסה של הקהל, ובה שלשלו האמידים את נדבותיהם, כדי שלא יצטרכו לראות בעיניהם את פני אחיהם העניים!

אמר הרבי מקוברין: הנשמה אומרת ליצר הרע מה שאמר אברהם אבינו ללוט: 'אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה'. אם רצונך להוליכני לשמאל – אומרת הנשמה ליצר הרע – איני שומעת לך ואני בוחרת בדרך הימנית, ואפילו אם תייעץ לי ללכת עמך לימין, מוטב לי ללכת לשמאל.

מה היה סופו של לוט? היו הוא ובנותיו יושבות במערה, והיה לוט רואה בבנותיו ומשתומם: הרי אנו ניזונים בצמצום, ואין לנו אלא כדי קיום הנפש בלבד, ובנותי מעלות בשר מיום ליום. זאת מניין להן? לסוף שאל אותן: בנותי, שמא הרות ללדת אתן? אמרו לו: הן, אבא. החל לוט בוכה ומקונן, אמר: אוי לי שהפקרתי את בנותי לרשעי סדום, ומילטנו הקדוש ברוך הוא מהם והפך את עירם, וכסבור הייתי שניצלנו, והרי שאפילו לפני כן כבר נאנסו בנותי ואני לא השגחתי, ועתה ילדו את בני האנסים וישאירו את זרע סדום בעולם. אמרו לו: שלך הם, אבא. אמר להן: בנותי, וכי נגעתי בכן באצבע קלה מימי? אמרו לו: כך היה המעשה, שהגענו לכאן, ואמנו איננה, וסבורות היינו שאין עוד אדם בעולם, ועתיד גזע האדם להיכרת. עמדנו והשקינוך יין, ושיכרנוך עד שלא היכרתנו, ובאנו אליך אחת אני ואחת אחותי, שחשבנו שבכך נעמיד את העולם. ועתה ילדינו בניך הם, ויהיו צדיקים כמותך. החל לוט בוכה ומקונן עוד, אמר: אוי לי שהענישני אלוהי והביאני לידי גילוי עריות, שהיא עבירה שאין שקולה כנגדה. וכך היה מקונן והולך, עד שיצתה נשמתו בבכייה ומת, וקברוהו בנותיו אצל נציב המלח.

אבינעם מן

פרק כ'

Anything goes – שבעים פנים לתורה, ולחלק מהפנים – בושת פנים.

קריאה חפוזה ובלתי ביקורתית בפרק המוזר הזה מעמידה בפנינו מעשיה תמוהה, בבחינת 'יצאת צדיק' של אברהם, המסבך את עצמו ואת שרה בסיפור מיותר, ועוד יוצא מזה כמו טפלון עם צאן ובקר ועבדים ושפחות. הפרק הזה ממש מזמין 'התעללות' דרשנית. הנה מקבץ פנינים מבית מדרשו של ר' עמנואל הקטן:

וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח אֶת-שָׂרָה - אמרו חכמים: היכן גְּרָר? לא שם ממלכתו של אבימלך היתה גרר, כי אם העיר אליה גָּרַר אבימלך את שרה. לא אבתה שרה לבוא עמו, והוא בכוח גררה מאוהלו של אברהם.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל – יודע אני כי מצאה חן בעיניך הרבה, וכי מת אתה עליה. יודע אתה כי יש לה בעלים?

וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ - הכיצד לא בא אליה אבימלך? נעשה לה נס, ובא לה אורח כנשים.

וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג ? אמר אבימלך לאלוהים: מה לך אצלי? גוי אנכי ועוד צדיק אנכי. הכסדום דמינו?

בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת – בתם לבבי ובנקיון כפי גררתי את שרה.

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי - מהם מעשים שעשה אברהם, שלא ייעשו? כחש באבימלך אודות שרה אשתו, הורה לשרה לדבר שקר בפני אבימלך, הכניס שרה לבית מלך גרר והיא אשת איש, ראה בהעניש אלהים את אבימלך ולא אמר דבר.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה – אמר אברהם בלבו: אין יראת אלהים במקום הזה, ואלהים לא רואה ולא שומע את מעשי. אחטא ולא אנזק.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי – אומר היה אברהם לאבימלך: לו יושב הייתי בבית אבי, שומע בקולו ומכבד את מצוותיו – לא הייתי חוטא. כשם שהנחש פיתה את האשה בגן העדן, כך התעה אלהים אותי, הצדיק.

וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם, וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ - לא פרס קיבל אברהם על מעשיו. יודע היה אבימלך כי צרה גדולה תבוא עליו אם יוסיפו אברהם, שרה ואלהים לשכון בביתו, וכל מחיר שבעולם היה נותן כדי שיצאו משם ולא יוסיפו הצק לו.

וּלְשָׂרָה אָמַר: הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ, הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ, וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת – מהי כסות עינים? בכסף, בצאן, בבקר, בעבדים ובשפחות כיסה אבימלך את עיניו של אברהם, שלא יוסיפו לשים מזל רע בכל אשר לו.

כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם – רוצות היו נשים של אבימלך ללדת, ועובריהן אומרין להן: לא נצא לפני שהאיש הזה יצא מארמונכן.

חז"ל מדברים בגנות אברהם

אברהם, המאמין הגדול, המצוּוֶּה והמקיים, הנאמן לבני ביתו, המכניס אורחים, לא מצליח להתחמק מעיניהם הביקורתיות של חז"ל ויתר הפרשנים המוקדמים, כאשר הוא עושה פאדיחה. בפרק זה לא התאפקו הפרשנים, וחבטו בו, באברהם, בשבט לשונם.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ: אֲחֹתִי הִוא. וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה.

אומר הרמב"ן: לא היה זה כמו במצרים, כי שם בבואם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא, ויהללו אותה אל השרים ואל המלך, כי אנשי זמה; הם אבל המלך הזה תם וישר, גם אנשיו טובים, רק אברהם חשד אותם, והיה אומר לכל: אחותי היא.

אבימלך מלך גרר היה, לדעת הרמב"ן תם וישר, ואילו אברהם – חשדן, ולא בצדק.

וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ, וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?!

אומר 'בעל הטורים': פירוש - אם תהרוג אותי, גם אברהם הצדיק תהרוג, כי הוא פשע, וגרם לי זאת.

אברהם, שהוא בדרך כלל צדיק, פשע זאת הפעם, והוא שגרם לאבימלך להסתכן בחטא.

וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי, בַת אָבִי, הִוא, אַךְ לֹא בַת אִמִּי, וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה.

אומר הרמב"ן: לא ידעתי טעם להתנצלות הזה, כי גם אם אמת הדבר, שהיתה אחותו ואשתו, וברצותם באשה, אמר להם 'אחותי היא', להטעותם בדבר, כבר חטא בהם, להביא עליהם חטאה גדולה, ואין חילוק והפרש כלל, בין שהדבר אמת או שקר.

הרמב"ן אינו מקבל את התנצלותו של אברהם, שאמר כי לא שיקר לאבימלך. אברהם אמר כי שרה היא אחותו למחצה, בת אביו, אך לא בת אמו. אפילו נכון היה הדבר (מה שהרמב"ן לא בטוח בו כלל) – היה בדברי אברהם לאבימלך משום הטעיה המביאה לחטא חמור.

האם פרק זה משנה את תדמיתו של אברהם בעינינו? בהחלט כן! אמנם גם בסיפור גירוש הגר ראוי היה אברהם לביקורת על מעשיו, אבל התנ"ך טרח ללמדנו, כי הכל היה חלק מתכנית אלוהית; בעוד שבפרק זה אלוהים נמנע מלהורות לאברהם מה לעשות, והוא מתערב רק לאחר ששרה נלקחת אל בית אבימלך, ואז מעניש האל את אבימלך. כלומר – הפעם האחריות על מעשה ההטעיה היא אחריות מלאה של אברהם.

אם נעצור לרגע ונחשוב, נוכל להעריך את הסיפור, המגלה לנו צדדים נוספים באישיותו של אברהם, החושפים דמות אנושית, עם מעלות וחסרונות, כמו כל אדם.

שני הפרקים הבאים ימשיכו לחשוף בפנינו את חולשותיו של אברהם. הקונפליקט המשפחתי שלא נפתר בסיבוב הראשון של סיפור הגר, יבוא על סיומו באקורד צורם מאד, ולמרות שהדוחפת העיקרית למעשה הגירוש היתה שרה, ולמרות שאלוהים מעודד את המעשה המקומם, אברהם הוא המגרש באכזריות את האם והילד אל המדבר. צייתנותו המוחלטת של אברהם לדבר האל, תתברר כחולשה נוספת, והיא תקבל את הביטוי המזעזע ביותר בסיפור העקידה.

עמנואל בן יוסף

פרק כ"א

ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה: צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים! כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק-לִי! ז וַתֹּאמֶר: מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה, כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו!

בואו נניח כי אלהים יכול לחולל נסים כאלה – להביא הריון בריא לזוג בני מאה ותשעים; גם אם זה אפשרי, עדיין לא מובן מדוע נותן אלוהים לזוג לחכות עד אבדן תקווה, ואז לחולל את הנס הזה? האם יש לאברהם, ואולי גם לשרה, משימות חשובות להשלים בטרם ייגשו לשלב הקריטי כל כך בחייהם? האם גם זה מבחן לאמונתם של השניים באל? האם חושש האל שלאחר שיולידו בן תיפגע צייתנותם המוחלטת? האם יודע האל כי מרגע לידתו של יצחק חייב יהיה הוא, האל, להעמיד מבחן נוסף בפני אברהם, את מבחן העקידה?

כמה טוב, שאפשר להשאיר את השאלה הזאת פתוחה!

ואברהם שותק...

ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם, מְצַחֵק. י וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי, עִם-יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.

הסיפור מוותר על כמה פרטי עלילה מעניינים, ומדלג מיידית אל הבעיה הקשה שהתעוררה כמה שנים מאוחר יותר, ואיך לא?! אין לנו מושג איך ואם השתנה יחסו של אברהם לישמעאל לאחר לידת יצחק. אין לנו מושג מה הרגישה הגר מרגע שנולד בנה של שרה. אנו מקבלים, ללא כל רמז על תקופת הביניים, פוקוס על שרה, הרואה (או שמא רואה בעיני רוחה) את ישמעאל מצחק עם יצחק (וכי מה יעשה עם יצחק? ילמד תורה?). ולא כל כך משנה מה פירוש 'מצחק' – לפעמים די בטון הדיבור או במבט העיניים או בג'סטות הגוף כדי להבין שמדובר במשהו פסול, לפחות בעיני שרה.

שרה אינה מתמהמהת. בגילה לא דוחים שום דבר למחר. בלי לבדוק מה קורה שם בין שני האחים, שהופקרו על ידי הוריהם הזקנים לבלות זמן בצוותא וללא השגחה של ממש, היא באה אל אברהם בתביעה לגרש את האם ואת הבן ביחד, והיא אינה מנמקת את הדבר בתירוצים, שברור כי דחוקים הם, אלא מניחה את הקלפים האמיתיים גלויים על השולחן: "לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי, עִם-יִצְחָק ". ישמעאל הוא 'בן האמה הזאת', ואילו יצחק הוא 'בני', כאילו אבא של ממש אין לילדים האלה.

ואברהם שותק...

נכון, רע הדבר בעיני אברהם מאד, אבל הטקסט מציגו כמי שלא נותרו מילים בפיו. מרוב כעס? מרוב תדהמה? מחוסר אונים?

וכאן מתערב האל עצמו בדרך, המוכיחה ללא צל ספק שרגשותיו של אברהם אינם רלוונטיים בעיני האל:

יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם: אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ! כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה - שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ, כִּי זַרְעֲךָ הוּא.

אברהם, שידע להתווכח עם אלוהים על התכנית האכזרית למחות את סדום מתחת לשמיים, שוב שותק. אלוהים בונה על זה.

ההתערבות האלוהית תמוהה מסיבה נוספת: עד עתה ברור היה לנו כי אברהם הוא נושא הבשורה האלוהית אל הדורות הבאים, ולא שרה; וכאן מכפיף האל את אברהם למצוות שרה. האם הוא מזהה בשרה איזו תובנה שאין לאברהם? כלל וכלל לא! אצל שרה משחק רק רגש הקנאה, והיא חסרה כל מבט לאחור על כל השנים שחלפו, ועל ההחלטות שהיא עצמה קיבלה, החלטות שהביאו למצב הזה.

אם יש היגיון בסיפור העצוב הזה, הוא הלקח המוזר שהוא מספר לנו – שלמעשי אלוהים אין היגיון אנושי.

יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם, וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר, שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד. וַיְשַׁלְּחֶהָ, וַתֵּלֶךְ, וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.

ואברהם עדיין שותק...

**********

הגר וישמעאל במסורת המוסלמית הקדומה

הקוראן מספר כי "אברהם אבינו" עליו השלום, שחי עם משפחתו בארץ ישראל, נצטווה על ידי אללה לקחת את אשתו "האג'ר" ובנו "אסמאעיל" לארץ "אל-חג'אז" ולעזוב אותם במדבר, במקום הידוע כיום בשם "מכה". האל רצה להצמיח אומה חזקה מילדיו של אסמאעיל, שהתחיל את חייו החדשים באתגר הישרדות מעצים. אברהם אבינו חזר לאשתו שרה בארץ ישראל.

המים המעטים שהיו להגר ולבנה אזלו, והתינוק חש צמא. האג'ר החלה לחפש מים במדבר הצחיח, והחלה לרוץ בין שתי גבעות שנקראו אל-ספא ואל- מרו'וא, בתקווה נואשת למצוא מים. מרוב הצימאון החל התינוק בוכה ומגרד ברגליו את הקרקע מתחתיו, ולפתע בקעו מתחת לרגליו מים מן האדמה בעוצמה ובקול חזק (בערבית "זמזם"). משלא מצאה האג'ר מים, וחזרה אל בנה עצובה ומודאגת נדהמה למראה המעין שפרץ בדרך נס, שתתה ונתנה לאסמאעיל התינוק לשתות. אללה לא שכח אותה ואת בנה, ולא הפקיר אותם במקום השומם. , מאז חיו השניים ליד הבאר.

המקום נקרא מאז בשם "באר זמזם", והוא נמצא במכה, בין שתי הגבעות שנקראות "אל ספא ו"אל מרווא".

על פי המסורת המוסלמית, חזר אברהם אבינו כמה פעמים לבקר את אסמאעיל ואת הג'ר. באחד הביקורים ציווה האל עליו ועל אסמאעיל לבנות "אל כעבה" שהוא הבית הראשון שנבנה לעבודת האל.

יכולים אנו להתעלם מסבלם הלא מוצדק של הגר ושל ישמעאל, בשל האמונה בייעוד המיוחד של יצחק ושל עמנו; אך אין להקל ראש בחוויית הנטישה האכזרית, המהווה סיפור מכונן בתולדות העמים הערביים ובנראטיב המוסלמי הקדום.

שְׁנֵי שִׁירִים עַל יִשְׁמַעאֵל

אליעז כהן

יִשְׁמַעאֵל מְיַדֶּה בִּי אֲבָנִים

"מִלִּים"

הוּא צוֹעֵק

מִלִּים קָשׁוֹת מֵאֲבָנִים, וְאֵיפֹה הָיִיתָ

כְּשֶׁגֵּרְשׁוּ אוֹתִי עִם שַׁחַר וְחֵמֶת מַיִם

הַבָֹּנִים שֶׁלָּנוּ

צוֹעֵק יִשְׁמַעאֵל

יִתְרוֹצְצוּ בְּקִרְבֵּנוּ יַעַבְדוּ זֶה לָזֶה

יִשְׁאֲלוּ סֻלָּמוֹת, מַלְאָכִים, נָשִׁים

יְיַדּוּ זֶה בָּזֶה זִכְרוֹנוֹת

נְעָרִים עַרְבִיִּים עוֹשִׂים לִי אֶת זֶה

זוֹרְקִים אוֹתִי שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה אָחוֹרָה

רָצִים עֵירֻמִּים, הַגְּבָעוֹת מְקַשְּׁתוֹת

גֵּוָן הַיָּרֹק לְגוּפֵנוּ

אִמּוֹתֵינוּ דָּשׁוֹת מִנְחַת קְנָאוֹת, כְּמוֹ לֹא רוֹאוֹת

כְּשֶׁיִּשְׁמַעאֵל וַאֲנִי זוֹרְעִים בְּרוּחוֹת הַשָּׁמַיִם

הָגָר

משׁה שַׁפריר

הוּא הִשְׁכִּים לִפְנוֹת בֹּקֶר

וְלָקַח אֶת הַמַּיִם

וְלָקַח אֶת הַלֶּחֶם

וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד;

כְּשֶׁנָּתַן צֵידָתָהּ עַל הַשֶּׁכֶם

- לֹא הֵעֵז לְהַבִּיט בְּפָנֶיהָ,

כְּשֶׁנָּתַן אֶת הַבֵּן בְּיָדֶיהָ

- לֹא הֵשִׁיר מַבָּטוֹ בְּעֵינֶיהָ,

אַךְ פָּנָיו מֵחֶרְפָּה שָׁם הֶחְוִירוּ

כְּשֶׁאוֹתָם מִבֵּיתָם כָּךְ שָׁלַח הוּא.

הִיא הָלְכָה לָהּ בַּבֹּקֶר,

הִיא הָלְכָה עִם הַיֶּלֶד,

הִיא הָלְכָה שָׁם בַּשֶּׁמֶשׁ,

הִיא הִדְרִימָה עַד בֶּקַע,

- תָּעֲתָה בְּמִדְבַּר בְּאֵר-שֶׁבַע;

כְּשֶׁנִּגְמַר לִשְׁנֵיהֶם שָׁם הַלֶּחֶם

וְאָזְלוּ גַּם הַמַּיִם בַּחֵמֶת

(וְנוֹתְרוּ רַק הַשֶּׁמֶשׁ, הָרוּחַ),

- אֲזַי הִיא אֶת הַיֶּלֶד הִשְׁלִיכָה

אֶל מִתַּחַת אֶחָד מִבְּנֵי-שִׂיחַ.

הִיא יָשְׁבָה שָׁם מִנֶּגֶד

בְּמֶרְחָק חֵץ-מִקֶּשֶׁת,

הִיא יָשְׁבָה שָׁם דּוֹמֶמֶת

- לֹא נוֹתַר בָּהּ עוֹד כֹּחַ

כָּךְ לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד;

וְהָיָה רַק הַשֶּׁמֶש קוֹפֵחַ

וְהָיָה רַק הָרוּחַ קוֹדֵחַ;

וְאַחַר בָּא הַבְּכִי הַבֹּוקֵעַ:

שֶׁיְּהֵא אֱלֹהִים קְצָת שֹׁומֵעַ

וְיוֹשִׁיעַ שָׁם יֶלֶד גּוֹוֵעַ.

הגר

מילים ולחן: שלום חנוך

כשיצלצל בעיר הפעמון בקול אדיר

אות הוא ללכת

השליכי את צרורך על גב

ואת עינייך נא מנעי מבכי

אמצי את יד ילדך, יד ישמעאל

ושאי אותו עמך אל התבל

קומי, קומי, הגר, הגר

ולכי לך אל המדבר

אל המדבר, הגר

עברי, אישה, בעיר

וכל אחד פניו יסתיר מפני עינייך

אמרי שלום, ברכי הגר

את מי אשר בעיר נשאר אחרייך

אמצי את יד ילדך, יד ישמעאל

ושאי אותו עמך אל התבל

קומי קומי הגר הגר

ולכי לך אל המדבר

אל המדבר, הגר

הנה אני אשא ידי

חזקי, הגר, אל תמעדי בדרך

אל תעצרי למחות דמעות עינייך

הלחות עד בוא הערב

אמצי את יד ילדך, יד ישמעאל

ושאי אותו עמך אל התבל

קומי קומי הגר הגר

ולכי לך אל המדבר

אל המדבר, הגר

הפרשה חושפת בפנינו את ההורות הפגומה, האימפוטנטית של אבי האומה שלנו: אברהם. לאן נעלמו: אחוות הדוד הטוב שהצעתָ ללוט; צווי הפיוס שהִצעתָ לידידך האל, הקנא, כשהתרסתָ כלפיו: "האף תספה צדיק עם רשע?!; כבר ב"קטע" של השְאָלת רעייתך הזיוונית "בעבור ייטב לי בעבורך" נרמזנו, שבטן שׂבעה מזרעי דגניים חשובה לך יותר מאשר איזה זרע ילחלח את בטן רעייתך; אם הגעתם, שרה ואתה להחלטה שזו הדרך היחידה לשרוד ועדיף לה לילה בערשו של פרעה על פני גוויעה ברעב: מי אני ש"ארד" עליך, אף פעם לא רעבתי: "אל תדוני... עד ש..."; אבל לשלח את ישמעאל למדבר עם פחות מליטר מים?! לפחות היית נותן להם נאקה לאחר המלטה כדי שילקקו טיפת חיים מפטמותיה, יישנו צמודים אליה בלילות החורב/ף ואולי גם כלב שיגן עליהם מִטורפים?!

שולה לויטל

אהבת הגברים

מילים: איציק מאנגר

תרגום: חיים חפר

הגר מתוך הארגז, מוציאה היא,

מחרוזת אלמוגים כמו דם.

סינור קטן וירוק וממשי,

וכובע של קש עם סרט תכלת גם.

את זה במתנה הוא נתן לי.

מזמן כשהלכנו לטייל.

שנינו ביחד שם באחו,

ליד מסילת הברזל.

הוי, כמו עשן מארובת הבית.

כמו עשן העולה מקטרים.

כזאת היא אמא שלי, היקרה לי.

כזאת היא אהבת הגברים.

לאן נשאר לי עכשיו ללכת?,

עם תינוק בידיים, מה נשאר -

רק לקחת אותו עם הפעקאלאך,

ולחפש עבודה ברחוב.

ואז מטאטא היא לוקחת,

ומטאטאה את האבק טוב טוב.

ומה שהוא מתחת לחולצה שלה,

עוד אומר: את אוהבת אותו.

הוי, כמו עשן מארובת הבית.

כמו עשן העולה מקטרים.

כזאת היא אמא שלי, היקרה לי.

כזאת היא אהבת הגברים.

אברהם: (מתפרץ לבמה- שרה עומדת כל הסצנה וצופה מהצד) נולד לי בן, חבר'ה, נולד לי בן (זורק סיגרים לקהל) סוף סוף יש לי בן.

הגר: (ניצבת בצד ולידה ישמעאל) חשבתי שכבר נולד לך בן.

אברהם: (בהיסוס) נו טוב, אני לא מכחיש שישמעאל הוא בני, אבל בכל- זאת... (ממשיך לרוץ) נולד לי בן, סוף סוף לשרה ולי יש בן.(יוצא מן הבמה).

הגר: (מחבקת את ישמעאל) אל תדאג ישמעאל, אבא קצת מתעלם ממך עכשיו, אבל אתה זוכר כמה הוא אוהב אותך, תראה שהוא עוד יחזור לעצמו...ואולי, אולי יהיה לך מעכשיו חבר חדש, אח שתוכל לשחק איתו על הגבעות מסביב למאהל.

(שרה עולה לבמה)

שרה: זה לא ילך לך...

הגר: מה לא ילך לי?

שרה: הרחמים העצמיים שלך...אני יודעת שאת אוהבת אותו!

הגר: לא אמרתי שלא..הבן אדם גדול, פשוט ענק... אבל שמתי לב שלפעמים הבן אדם לא אתנו....מדבר עם כוכבים, תמיד מדבר עם חבר דמיוני...עם מישהו שאף אחד לא רואה חוץ ממנו... אבל זה לא משפיע על מה שקורה לנו באוהל...

שרה: את אל תתערבי בעניינים שאת לא מבינה בהם..תעשי את העבודה שלך...תמשיכי לנקות ולסדר את האוהל שלי, אח"כ תיניקי את יצחק...אם יש לך בעיות עם זה את יכולה ללכת למדבר כבר עכשיו.

הגר: אוהבת... את נאיבית.... יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד. לא הכול אהבה. כי צריך גם משהו לאכול, ומקום לישון, ובית לילד. אם הייתי יודעת קודם, אולי

הייתי משקיעה יותר בפרחים, במקום בגברים מלאי קסם, שכבר עברו את שנות השיא שלהם...

שרה: איך את מדברת?! חתיכת ערביה! אחרי כל מה שעשינו בשבילך... מילא הנימוסים הטובים, אבל הכבוד העצמי שלך! הבאתי אותך לפה, מרעב הצלתי

אותך, ואני צריכה לעמוד מחוץ לאוהל שלי ולחכות שכבודו יגמור עם רומן המשרתות שלו...

11.1.2015 – דודו פלמה

בִּכְיָהּ שֶׁל הַגָּר

עַל בְּנָהּ

הַנִּשְׁמָט מֵחַיֶיהָ

נִשְׁמַע

מִסּוֹפ הָעוֹלָם עַד

סוֹפוֹ.

הָיָה זֶה הַבְּכִי הָרִאשׁוֹן

בַּתּוֹרָה,

קוֹלוֹ עָצַר מִלֶּכֶת

גַּם אֶת אַבְרָהָם

שֶׁנִּזְכַּר:

גֵּוָה מִתְרַחֵק בַּמִּדְבָּר,

צְחוֹקוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד

קוֹפֵא,

מַבָּטוֹ שֶׁנִּשְׁבָּר.

הוּא זָר

לְעַצְמוֹ,

הַמִּלִּים מִתְכַּתְּשׁוֹת:

גּוֹי גָּדוֹל, בְּרִית, בְּרָכָה

וּכְבֵדָה הַמִּילָה

מִשְׁפָּחָה.

יעל ליפשיץ

בַּשָּׁעָה הַהִיא - חוה פנחס כהן

נִקְרֵאתִי לְתוֹרָה בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה

הַהִיא שֶׁגֹּרְשָׁה הָגָר לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר עִם בְּנָהּ,

גֹּרְשָׁה עַל יְדֵי אֲהוּבָהּ אֲבִי בְּנָהּ, לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר

עַד מוֹתוֹ עַד מוֹתָהּ, לִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר וְלָלֶכֶת,

לָלֶכֶת וְלִתְעוֹת בַּמִּדְבָּר. לֹא סִבָּה, לֹא

מָקוֹם לָלֶכֶת אֵלָיו, וְרַק הַלֶּחֶם וְחֵמֶת הַמַּיִם

הֵם אוֹת שֶׁעָזְבָה בַּיִת וְאִישׁ שֶׁחָבַק אֶת גֵּוָהּ

וְלִטֵּף אֶת בִּטְנָהּ, שֶׁרָאָה אֶת שָׁדֶיהָ נוֹבְעִים חֲלֵב אֵם.

וּבְנוֹ הַבְּכוֹר - לֹא בָּחֲרָה לָלֶכֶת וְלִתְעוֹת

וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת הַיֶּלֶד לָמוּת תַּחַת צֵל הַזּוּגָן, לִרְאוֹתוֹ מֵרָחוֹק

וְלִתְעוֹת וְלִתְהוֹת וְלִבְכּוֹת. מָה יֵשׁ בַּמִּדְבָּר שֶׁאֵין בּוֹ רֹךְ -

מִתְפָּרֵץ הַצֹּר מִתּוֹךְ הַחוֹל. מָה חָשְׁבָה עַל אֲבִי בְּנָהּ וְעַל

אִשְׁתּוֹ אֲדוֹנִית הַבַּיִת שֶׁחִכְּתָה לְשׁוּבוֹ לְמַלֵּא לָהּ אֶת חֵמֶת הַמַּיִם

אוֹת אַהֲבָתוֹ, אוֹת לַתּוֹדָה שֶׁפָּתְחָה אֶת רַחְמָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ.

כָּל אֵלֶּה מִלְּאוּ אוֹתִי אָשָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,

כְּשֶׁעָלִיתִי לָרִאשׁוֹנָה לַתּוֹרָה בִּצְרִיף בִּרְחוֹב חִזְקִיָּה.

הגר - חנה קב-רוט

אולי הפליטה הראשונה

שתעתה במדבר עם בנה

הידעת, הגר

היום חוצים את

המדבר

פליטים בהמונם,

אבל אין מלאך

שיתערב למענם.

פרק כ"ב

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם...

את הסיפור הקשה הזה כבר דָּשְׁנוּ וְטָחַנּוּ. כבר הוצאנו את כל הזעם – גם על האלוהים וגם על אברהם, הנאמן לו עד אבסורדום. מה נותר עוד לחדש?

מי עורך ניסיונות לבני אדם? מי עורך ניסיונות לאנשים המוכרים לו היטב? לשם מה הניסיון? האם אמירתו של ה' "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" אמנם מנסחת את מטרת הניסיון ואת תוצאותיו?

בתרבות הבידור הרדודה שלנו אנו מעלים אל מול הזרקורים אנשים לא מוכרים, ואחד התעלולים הראשונים שאנו מבצעים בהם הוא מיון וסינון באמצעות מבחנים, מה שקרוי בלעז auditions. במהלך אותם מבחני מיון אנו לומדים להכיר, ולו במעט, את המועמדים בתחרות, לומדים לחבב חלק מהם ולהעמיס עליהם את תקוותינו כי ישלימו את המסע התחרותי כמנצחים.

אברהם, אחרי עשרה פרקים עשירים בחוויות אישיות, בהתנסויות ובאתגרים, ואחרי ברית שנחתמה בינו ובין ה', אינו נמצא כעת בנקודת ההתחלה. אלוהים מכיר אותו היטב, ואף מחויב לו לאחר הברית שכרת עמו בין הבתרים. וכעת – ניסיון נוסף? השאלה המתבקשת היא, כמובן, מדוע מעמיד ה' את אברהם בניסיון הנורא הזה של העקידה. והתשובה היחידה שאני מסוגל להציג היא, פשוט, כי אלוהים יכול! אלוהים מיומן מאד בניסיונות בבני אדם. הוא החל במשחקים האלה כבר בגן העדן, שם העמיד את הזוג התמים הראשון בהיסטוריה בניסיון גדול של פיתוי לעשות מעשים שאת תוצאותיהם לא יכולים היו לצפות, ושאת משמעותם המוסרית עדיין לא הבינו.

עצם קיומם של ניסיונות קשים, שאנו מאמינים כי האל מעמיד אותנו בהם, הוא פריה של אמונה בכך שלפתח חטאת רובץ, שביסודנו אנו תמיד אשמים או מועדים לחטוא, וכי אנו עומדים למבחן ולביקורת כל העת. את כל הטוב שבחיינו אנו מייחסים לטוב לבו של האל כלפינו, בעוד שכל אסון המתרחש עלינו נראה לנו כעונש מידי האל על חטאינו.

אברהם עבר הרבה בחייו הארוכים. במבט לאחור עולים בזיכרונו של הזקן בזה אחר זה האירועים הלא-שגרתיים שטלטלו את חייו לא פעם ולא פעמיים: עזיבת הבית המשפחתי והתרבות בה גדל, הנדודים בארץ כנען, שנות הרעב והירידה מצרימה, העקרות והכיסופים לבן, נטישת לוט האחיין, המלחמות האזוריות בהן נטל חלק, הניסיון הבעייתי לפתור את בעיית העקרות באמצעות הגר, התביעה לברית המילה, אותה על אברהם לקיים בכל בני ביתו, הבאתו של אברהם בסוד תכניתו הקטלנית של האלוהים כלפי אנשי סדום, המעשה הנורא שכופה עליו שרה כלפי הגר וישמעאל – ולאורך כל השנים האלה חוזר האל ומבטיח לאברהם את הייעוד, את הייחוד, את העתיד. אברהם עמד יפה בכל הניסיונות שהחיים העמידו בפניו, בזכות אמונתו ובזכות צייתנותו הרבה.

פעם אחת, לפני שנים, עוד יכול היה אברהם לשאת ולתת עם האלוהים, ולהשפיע על החלטותיו. זוכרים את הוויכוח בין השניים לפני מעשה סדום ועמורה? כעת זקן אברהם, ובוודאי אינו חזק דיו לעמוד בפני האל התובעני הזה, המחליט לערוך עוד ניסיון בבן חסותו:

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם...

הציור: זאב אנגלמאייר

וזה הנוסח שזכה בפרס שני:

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם! וַיֹּאמֶר: מַה עַכְשָּיו? ב וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ! ג וַיֹאמֶר אַבְרָהָם אֶל לִבּוֹ: אֵין עִם מִי לְדַבֵּר... וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל מָקוֹם אַחֵר, הַרְחֵק מֵהַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: ד וַיִּמְצָא הָאֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי אוֹהֵב אָדָם אַתָּה, בַּעַל מַצְפּוּן וְנֶפֶשׁ רַחוּמָה!

עמנואל בן יוסף

משל הצעיר והזקן

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָם וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיֵּלֵךְ,

וַיִּקַח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.

וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו,

יִצְחָק, הַבֵּן הַבְּכוֹר, אָמַר, אָבִי,

הַבֵּט אֶל הַמַּעֲרָכָה, הָאֵשׁ וְהַבַּרְזֶל,

וְאַיֵּהוּ הַשֵּׂה לְקָרְבַּן-עֹלָה?

וַיַּעֲקֹד אַבְרָם אֶת הַנַּעַר בְּאֵזוֹר וּשְׂרוֹךְ,

וַיִּבֶן סוֹלְלוֹת לַחֲפִירוֹת בָּאֲתָר,

וַיִּשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

וּרְאֵה! וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,

אַל תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה. הַבֵּט וּרְאֵה,

אַיִל נֶאֱחַז בִּסְבַךְ בְּקַרְנָיו;

הַעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בִּנְךָ-יְחִידְךָ.

אַךְ הַזָּקֵן מֵאֵן, וְאֶת בְּנוֹ שָׁחַט,

וַחֲצִי זַרְעָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה, אֶחָד, אֶחָד.

–

וילפרד אוון, מאנגלית: גיורא לשם

העקדה - חנוך לוין

סכין - אבינעם מן

וְשׁוּב אָנוּ קוֹרְאִים בְּסִפּוּרִים מִקֶּדֶם

אֵיךְ פַּעַם חַיּוּ כָּאן שְׁלֹשָׁה אָבוֹת,

וּמְחֻכָּמִים נֹאמַר: הֵם רַק הַסֵּמֶל

לְאֵלֶה שֶׁקְדָמוּנוּ בָּאֲדָמָה הַזֹּאת.

וּמָה רִאשׁוֹן סְמָלִים? זוֹ מַאֲכֶלֶת,

בָּהּ אָב אֶחָד אֶת בְּנוֹ לָאֵל כִּמְעַט הִקְרִיב.

מֵאָז אָנוּ צוֹפִים, בְּתוֹךְ בְּרָק הַמַּתֶּכֶת,

בָּבוּאָתֵנוּ,קְצָת עֲמוּמָה,

וּכְפוּלַת תַּדְמִית.

ירושלים - אבינעם מן

כָּאן הָיָה זֶה הַנּוֹרָא בַּמַּעֲשִׂים,

בְּבֹא אָב זָקֵן אֶת בְּנוֹ לָשִׂים,

אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, לְעֵת עֶרֶב נוֹלָד,

לָשִׂים עַל הַמִּזְבֵּחַ וּלְהַקְרִיבוֹ לְאֵל אֶחָד.

אֶת בְּנוֹ הָאֶחָד הַמִּדְבָּרָה גֵּרֵשׁ,

עַתָּה אֶת רֵעֵהוּ יַעֲלֶה בָּאֵשׁ.

זוֹ מִצְוַת אֱלֹהָיו וְאֵין לְהָפֵר,

לֹא יִהְיֶה לוֹ יוֹרֵשׁ, פִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר!

פִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר – וְהָאָרֶץ נוֹצְרָה,

פִּי אֲדֹנָי מִלֵּל – וְיָלְדָּה עֲקָרָה,

פִּי אֲדֹנָי גָּזַר – וּסְדוֹם נֶהֶפְכָה,

פִּי אֲדֹנָי אָמַר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ.

תָּם וְלֹא נִשְׁלָם מַעֲשֶׂה הָעֲקֵדָה,

יִפְתֹּר כָּל אִישׁ וָדוֹר לְעַצְמוֹ הַחִידָה

ככה זה היה - אבינעם מן

הָאָב

הֶאֱמִין בָּאֵל

עָרַךְ אֶת הָעֵצִים

הִדְלִיק אֶת הָאֵשׁ

עָקַד אֶת בְּנוֹ

וְהֵנִיף אֶת הַמַאֲכֶלֶת.

רַק הֶרֶף עַיִן הוֹתִיר לָאֵל:

הֲיִהְיֶה אוֹ יֶחְדַּל?

הַבֵּן

הָלַךְ עִם אָבִיו

נָשָׂא אֶת הָעֵצִים

נָשָׂא אֶת הָאֵשׁ

וְשָׁאַל: אַיֵּה הַקָּרְבָּן.

רַק הֶרֶף עַיִן הוֹתִיר לָאָב:

כְּשֶׁנֶּעֱקַד

הֲיַּקְרִיב?

הָאַיִל

נִתְפַּס בַּסְּבָךְ

כִּסְתָם אָדָם.

לְהַסְפִּידוּ אָמְרוּ:

הָיָה בַּמָּקוֹם

וּבַזְּמַן

הַלֹּא נְכוֹנִים.

הַמַּלְאָךְ הִמְתִּין

לְהֶרֶף הָעַיִן

שֶׁבּוֹ עָלָיו הַהַכְרָעָה.

********************************************************************

אל תשלח - אבינעם מן

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַתַּעַר,

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַצַּעַר.

אַל תִּשְׁלַח לַצַּעַר נַפְשְׁךָ,

אַל תִּשְׁלַח לָעֶצֶב יַלְדְּךָ,

אַל תִּשְׁלַח לַחֹפֶשׁ יוֹנָתְךָ,

אַל תִּשְׁלַח לְחִפּוּשׂ עוֹרְבְךָ.

שׁוּט לְךָ בְּתֵבָתְךָ,

נוּם לְךָ בְּאָהָלְךָ,

אַל תְּקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה,

אַל תַּפְנֶה אֵלֶיהָ תְּחִינָתְךָ,

הַנַּח אֶת סְדוֹם לְגוֹרָלָהּ.

הַנַּח לַצִּפּוֹר בֵּין הַבְּתָרִים,

יֵרֵד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים,

תְּהִי אֶרֶץ כְּנַעַן לָאֱמוֹרִים,

מַה לְךָ וְלַנִּבְחָרִים.

הַנַּח לַסְּנֶה וְיִבְעַר,

אַל תִּגַּשׁ אֶל הָהָר,

אַל תִּתְבּוֹנֵן בַּקּוֹלוֹת,

אַל תַּקְשִׁיב לַמַּרְאוֹת,

יְדַבֵּר הָאֵל אֶל הַחוֹלוֹת.

כִּי אֵין מִפְלָט מִן הַגּוֹרָלוֹת.

עקדת יצחק

מַעֲשֵׂי אָבוֹת – ט. כרמי

וְאַחֲרֵי הָעֲקֵדָה?

אָז הִתְחִיל הַנִּסָּיוֹן הַקָּשֶׁה מִכֻּלָּם.

אַבְרָהָם לָקַח אֶתּ בְּנוֹ לְמְרוֹצֵי גְּמַלִּים

טִיֵּל אִתּוֹ מִנְּהַר פְּרָת עַד נְהַר מִצְרַיִם,

שָׂחָה לְצִדּוֹ, מַשְׁגִּיחַ בְּשֶׁבַע עֵינַיִם,

בְּמֵימֵי אֵילַת. וּבְשׁוּבָם הַבַּיְתָה,

שָׁחַט צֹאן וּבָקָר לָרֹב,

הַכֹּל רַךְ וָטוֹב,

נִיחוֹחַ שִׁירִים וּבְשָׂרִים וּשְׁרָרִים

וּקְרוּאִים טוֹבֵי-עַיִן מִמֶּרְחָק.

יִצְחָק אָכַל וְאָכַל, אָכַל

וְשָׁתַק.

אַבְרָהָם קָנָה לְאִשְׁתּוֹ מְעִיל פַּרְוָה,

עֲדָיִים מִזְּהַב-פַּרְוַיִם,

הִתְקִין לָהּ תְּאוּרַת-חֵרוּם בָּאֹהֵל,

הֵבִיא לָהּ מַגָּפַיִם מֵאֲרָם-נַהֲרַיִם,

חֲשִׁישׁ מִתַּרְשִׁישׁ,

קִנָּמוֹן מִלְּבָנוֹן.

שָׂרָה, שֶׁבָּלְתָה בִּן לַיְלָה,

לֹא פָּשְׁטָה אֶת בִּגְדֵי הָאֲבֵלוּת.

אַבְרָהָם הִתְפַּלֵּל לֵאלֹהָיו שַׁחֲרִית וְעַרְבִית,

תָּלָה קֻפּוֹת-צְדָקָה עַל כָּל הָאֲשָׁלִים,

עָשָׂה תּוֹרָתוֹ לַיְלָה וְיוֹמָם,

צָם,

וְהֵלִין מַלְאָכִים בַּחֲצִי חִנָּם.

הַקּוֹל מִמָּרוֹם נֶעֱלַם.

וְהַקּוֹל שֶׁבְּתוֹכוֹ

(ׁׁהַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר לוׂ)

אָמַר: כֵּן, הָלַכְתָּ,

מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

וְעַכְשָׁו, סוֹף-סוֹף, מֵעַצְמְךָ.

פַּחַד יִצְחָק

דודו פלמה

דּוֹמֶה שֶׁתָּמִיד הָיְתָה

בֵּינֵיהֶם מַאֲכֶלֶת.

הָאָב הַגָּדוֹל שֶׁהָלַךְ

מֵאַרְצוֹ וּמִמּוֹלַדְתּו

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּמִיד

יֵלְכוּ מִמֶּנָּהּ בָּנָיו.

שָׂרָה תַּעֲקֹב

בְּעֵינַיִם קָשׁוֹת וּמָרוֹת

אַחַר הַחֲמוֹרִים הַנֶּעֱלָמִים

לְאַט מֵאֲחוֹרֵי הָעִקּוּל,

וּשְׁנֵי נְעָרִים הוֹלְכִים בַּמְאַסֵּף

וּמִתְקַצְּרִים עַל קַו הַהַר.

כָּל זֶה עוֹד לִפְנֵי

שֶׁפָּאוּלוֹ אוּצֵ'לוֹ הִמְצִיא

אֶת הַפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה.

הוּא הָיָה מְצַיֵּר אוֹתָם כָּךְ:

יָשִׁישׁ שְׁרִירִי מְרֻשָּע לְמַרְאֶה

עוֹטֶה גְּלִימָה לְבָנָה

(מַקְפּיד עַל הַקְּפָלִים בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן)

אוֹחֵז בְּיָד קָשָׁה אֶת

יָדוֹ הָרְפוּיָה שֶׁל הַיֶּלֶד

וְיָדוֹ הָאַחֶרֶת מְלַטֶּפֶת

אֶת חַמוּקֵי הַמַּאֲכֶלֶת.

אַחֲרֵיהֶם הַחֲמוֹרִים

שֶׁפַּס שֶׁל זֵעָה מִתְאַדֶּה

מִגַּבָּם אֶל תּוֹךְ עֲצֵי הַמּוֹקֵד.

וּשְׁנֵי נְעָרִים מְדַשְׁדְּשִים

בְּאַפְלוּלִית הָרֶקַע הַמִתְעַכֵּר

לְהָעִיד אֶת עִקְבוֹת

צַעַר הֶעָתִיד לָבוֹא

שֶׁדּוֹמֶה תָּמִיד הָיָה בֵּינֵיהֶם

מְאַכֵּל אֶת הַהַבְטָחָה.

פָּאוּלוֹ אוּצֵ'לוֹ יִפְסַע אָז לְאָחוֹר

יִפְשֹׁט זְרוֹעוֹ כְּשֶׁאֲגוּדָלוֹ

זָקוּר לְפָנִים,

יְצַמְצֵם עֵינָיו לִשְׁנֵי סְדָקִים

צָרִים כַּמַּאֲכֶלֶת

וּבְאִבְחָה חַדָּה שֶׁל מִכְחוֹלוֹ

יְצַיֵּר מֵעֲלֵיהֶם אֶת

פַּחַד יִצְחָק.

לילה

ויסלבה שימבורסקה

ויאמר קח נא את בנך את יחידך... על אחד ההרים אשר אמר אליך

יִצְחָק, מַה הוּא כְּבָר עָשָׂה,

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הַכֹּמֶר-הַמְּוַדֶּה?

אוּלַי נִפֵּץ בְּכַדּוּרוֹ שִׁמְשַׁת שָׁכֵן?

אוּלַי קָרַע אֶת מִכְנָסָיו הַחֲדָשִׁים

בְּעָבְרוֹ סִבְכַת-גָדֵר?

גָּנַב עֶפְרוֹנוֹת?

הֵנִיס תַּרְנְגוֹלוֹת?

הִלְשִׁין?

יִשְׁקְעוּ הַמְּבֻגָּרִים

בְּטִפְּשׁוּת חֲלוֹמָם.

הַלַּילָה אֲנִי

צְרִיכָה לֶאֱרֹב עַד שַׁחַר.

הַלַּילָה הַזֶּה דּוֹמֵם,

דּוֹמֵם נֶגְדִּי,

שָׁחֹר

כַּאֲדִיקוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם.

אַיֵּה אֶסָּתֵר,

כְּשֶׁתָּנוּחַ עָלַי

עֵינוֹ הַתְּנָ"כִית שֶׁל הָאֵל

כְּמוֹ שֶׁנָּחָה עַל יִצְחָק?

סִפּוּר יָשָׁן

הָאֵל, בִּרְצוֹתוֹ,

מֵקִים לִתְחִיָּה וְגוֹאֵל,

אָז בִּכְפוֹר חֲרָדוֹת

אֲנִי מוֹשֶׁכֶת עַל רֹאשִׁי אֶת הַשְּׂמִיכָה.

מִיָּד יַחֲוִיר

דְּבַר-מָה מֵעֵבֶר לַחַלּוֹנוֹת,

בְּעוֹף, בְּרוּחַ

בְּחַדְרִי יִרְחַשׁ.

אַךְ אֵין עוֹף

שֶׁכְּנָפָיו גְּדוֹלוֹת כָּל-כָּךְ

אוֹ רוּחַ

שֶׁחֻלְצָתוֹ כָּל-כָּךְ אֲרֻכָּה.

הָאֵל יַעֲמִיד פָּנִים

שֶׁהִתְעוֹפֵף בְּמִקְרֶה פְּנִימָה,

שֶׁזֶּה כְּלָל וּכְלָל לֹא כָּאן,

אַחַר-כָּךְ יְזַמֵּן אֶת אַבָּא

אֶל הַמִּטְבָּח לִקְנוּנְיָה,

בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל בְּאָזְנָיו יִתְקַע.

וּכְשֶׁמָּחָר עִם שַׁחַר

יִקָּחֵנִי אַבָּא עִמּוֹ,

אֵלֵךְ, אֵלֵךְ

חֲשׂוּכָה מִשִּׂנְאָה רַבָּה.

לֹא אַאֲמִין

בְּשׁוּם טוּב-לֵב, בְּשׁוּם אַהֲבָה,

חַסְרַת אוֹנִים

מֵעֲלֵי נוֹבֶמְבֶּר.

לֹא לָתֵת אֵמוּן,

אֵין דָּבָר שֶׁרָאוּי לְאֵמוּן.

לֹא לֶאֱהוֹב,

בֶּחָזֶה לָשֵׂאת אֶת הַלֵּב הַחַי.

כְּשֶׁיִּתְרַחֵשׁ מַה שֶּׁאָמוּר לְהִתְרַחֵשׁ,

כְּשֶׁיִּתְרַחֵשׁ,

פִּטְרִיָּה מְיֻבֶּשֶׁת

אֶת לִבִּי תִּירַשׁ.

הָאֵל מְחַכֶּה,

מִמִּרְפֶּסֶת הֶעָבִים צוֹפֶה,

הָאִם הָעֵץ לְעֹלָה

בּוֹעֵר כַּיָּאוּת, עוֹלֶה יָפֶה

וְהוּא יִרְאֶה

אֵיךְ מֵתִים לְהַכְעִיס,

שֶׁכֵּן אָמוּת,

לְהַצִּילֵנִי לֹא אַרְשֶׁה.

מִלַּילָה זֶה וְאֵילָךְ

מֵעַל וּמֵעֵבֶר לַסִּיוּט,

מִלַּילָה זֶה וְאֵילָךְ

מֵעַל וּמֵעֵבֶר לַבְּדִידוּת,

הֵחֵל הָאֵל

בְּאִטִּיּוּת

יוֹם אַחַר יוֹם

לַעֲבֹר

מִכְּלָל מִלָּה

לְהַסְמָלָה.

שלושה בנים היו לאברהם ולא רק שניים..

יהודה עמיחי, מתוך 'פתוח-סגור-פתוח'

שְׁלֹשָׁה בָּנִים הָיוּ לְאַבְרָהָם, יִשְׁמָעֵאֶל וְיִצְחַק וְיִבְכֶּה.

אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע עַל יִבְכֶּה, כִּי הוּא הָיָה הַקָּטָן

וְהָאָהוּב, שֶׁהוּעֲלה לְעוֹלָה בְּהַר הַמּוֹרִיָה.

אֶת יִשְׁמָעֵאֶל הִצִּילָה אִמּוֹ הַגָּר. אֶת יִצְחָק הִצִּיל הַמַּלְאָךְ,

וְאֶת יִבְכֶּה לֹא הִצִּיל אַף אֶחָד. כְּשֶׁהָיָה קָטַן,

קָרָא לוֹ אָבִיו בְּאַהֲבָה, יִבְכֶּה, יֶבֶך, יֶבֶך הַקָּטָן

וְהֶחָמוּד שֶׁלִּי. אֲבָל הוּא הִקְרִיב אוֹתוֹ בַּעֲקִידָה.

וּבַתּוֹרָה כָּתוּב הָאַיָּל, אֲבָל זֶה הָיָה יִבְכֶּה.

יִשְׁמָעֵאֶל לֹא שָׁמַע שׁוּב עַל אֶל בְּכָל יָמָיו.

יִצְחָק שׁוּב לֹא צָחַק בְּכָל יָמָיו

וְשָׂרָה צָחֲקָה רַק פַּעַם אַחַת וְלֹא הוֹסִיפָה.

שְׁלֹשָׁה בָּנִים הָיוּ לְאַבְרָהָם,

יִשְׁמַע, יִצְחָק יִבְכֶּה,

יִשְׁמָעֵאֶל, יִצְחַקאֶל יִבְכֶּה-אֶל.

אברהם נעשה אנושי - אורי ברנשטיין

יֶלֶד אֶחָד שָׁלַחְתִּי לָמוּת,

וְאֶחָד נִסִּיתִי לַעֲקֹד.

וְשָׁמַרְתִּי עַל תְּמִימוּת

שֶׁלֹּא תְּסַיַּע לִי עוֹד.

וּכְשֶׁכָּל הַנְּבוּאוֹת מִתְקַיְּמוֹת –

וְתָמִיד מִתְקַיְּמוֹת לְרַע –

עֵינַי אֵלֶיךָ מוּרָמוֹת

בִּתְחִנָּה, כְּעֵינֵי פָּרָה.

רְאֵה אוֹתִי בְּעָנְיִי, רְאֵה

אוֹתִי כְּשֶׁיָּמַי נִסְפְּרוּ.

הָיִיתִי, כִּכְלוֹת הַכֹּל, רַק מִקְרֶה

שֶׁסְּבִיבוֹ הַדְּבָרִים קָרוּ.

ויצחק שותק – דודו פלמה

-------------------

דְּמָמָה כְּבֵדָה יָרְדָה לִשְׁכֹּן בָּהָר

וְרוּחַ צוֹנֶנֶת לָחֲשָׁה קִינָה בַּוָּאדִיּוֹת

יִצְחָק מוּטָל עָקוּד עַל הַמּוֹקֵד

חוֹזֶה אֵיךְ עַנְנֵי אֵילִים צְחוֹרִים

שָׁטִים בַּשָּׁמַיִם הַקָּשִׁים בְּאֵין מַפְרִיעַ

שׁוּם יָד לֹא תּוּשָׁט מִשָׁם לְהוֹשִׁיעַ

וְיִצְחָק שׁוֹתֵק.

-

כָּכָה הוּא שׁוֹתֵק עַד

שֶׁלִּפְעמִים הוּא יוֹרֶה

וְלִפְעָמִים בּוֹכֶה וּמַכֶּה

הַחֶשְׁבּוֹן כְּבָר מוּכָן

וּמוּטָל עַל הַמּוֹקֵד

רַק הַסַּכִּין עוֹד לֹא הוּנְפָה

רַק הָאֵשׁ לֹא אָחֲזָה עוֹד בָּעֵצִים.

-

וְלִפְעָמִים הוּא חוֹלֵם יָד

מוּשֶׁטֶת לַעֲצוֹר אֶת הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁבְּיָדוֹ

לִפְעָמִים הוּא חוֹלֵם אַיִל

נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ לִהְיוֹת כַּפָּרָתוֹ

וְכַפָּרַת כָּל הַיְלָדִים שֶׁאִתּוֹ

עֲקוּדִים עַכְשָׁיו לְאַלוֹת.

-

וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר

פָּנָיו לַשָׁמַיִם הַקָּשִׁים

בְּגַבּוֹ הַמּוֹקֵד וּבֵין הַשִּׂיחִים

לָכוּד יִשְׁמָעאֵל לֹא הָאַיִל

וְיִצְחָק שׁוֹתֵק.

איל אין תחתיו - ע. הלל

הרחק על ארץ חולת מדבר

ירח רם יבער,

ואיש ישראל בחלון ניצב

מול ירח ישא עיניו.

מה המראה תחתיך נשקף

ירח, מה המראה?

סיד יחוויר ירח חף

סוד מדבר תחתיו.

הו, דבר - נא ירח, בל תרהה

ויהיה המראה אשר יהיה!

שם בקצה מדבר אראה

נער - חייל כמו נרדם למראה

שם בעפר פניו.

הו, דבר - נא ירח, הכי יוכר

זה הנער, הו, הנער הזה?

כי אדבר את אשר אראה

הן, את בנך, את יחידך אשר אהבת בזה

ואין איל בסבך תחתיו.

סח ירח ויתכס עב

וילט איש ישראל פניו.

עִזְרוּ לִי לַהֲרֹג אֶת אֱלֹהִים

לִבְרֹא אוֹתוֹ בְּצַלְּמִי

הִנֵּה הוּא עָקוּד

וְהָאַיִל גֹּרַשׁ

חֲסֵרָה לִי רַק הַמַּאֲכֶלֶת

-

(גיורא גריפל)

יְרֻשָּׁה / חיים גורי

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

צֶמַח צֵל

עִם אָב כָּזֶה וּבֶן כָּזֶה

מָה מָקוֹם נִשְׁאַר לוֹ?

אָבִיו כִּמְעַט עָקַד אוֹתוֹ

אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ סבבוהו בכחש

עַל מָה יִצְחַק?

חנה קב רוט

וְיִצְחָק שׁוֹתֵק – דודו פלמה

דְּמָמָה כְּבֵדָה יָרְדָה לִשְׁכֹּן בָּהָר

וְרוּחַ צוֹנֶנֶת לָחֲשָׁה קִינָה בַּוָּאדִיּוֹת

יִצְחָק מוּטָל עָקוּד עַל הַמּוֹקֵד

חוֹזֶה אֵיךְ עַנְנֵי אֵילִים צְחוֹרִים

שָׁטִים בַּשָּׁמַיִם הַקָּשִׁים בְּאֵין מַפְרִיעַ

שׁוּם יָד לֹא תּוּשָׁט מִשָׁם לְהוֹשִׁיעַ

וְיִצְחָק שׁוֹתֵק.

-

כָּכָה הוּא שׁוֹתֵק עַד

שֶׁלִּפְעמִים הוּא יוֹרֶה

וְלִפְעָמִים בּוֹכֶה וּמַכֶּה

הַחֶשְׁבּוֹן כְּבָר מוּכָן

וּמוּטָל עַל הַמּוֹקֵד

רַק הַסַּכִּין עוֹד לֹא הוּנְפָה

רַק הָאֵשׁ לֹא אָחֲזָה עוֹד בָּעֵצִים.

-

וְלִפְעָמִים הוּא חוֹלֵם יָד

מוּשֶׁטֶת לַעֲצוֹר אֶת הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁבְּיָדוֹ

לִפְעָמִים הוּא חוֹלֵם אַיִל

נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ לִהְיוֹת כַּפָּרָתוֹ

וְכַפָּרַת כָּל הַיְלָדִים שֶׁאִתּוֹ

עֲקוּדִים עַכְשָׁיו לְאַלוֹת.

-

וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר

פָּנָיו לַשָׁמַיִם הַקָּשִׁים

בְּגַבּוֹ הַמּוֹקֵד וּבֵין הַשִּׂיחִים

לָכוּד יִשְׁמָעאֵל לֹא הָאַיִל

וְיִצְחָק שׁוֹתֵק.

מוֹת שָׂרָה

ציפי לוין בירון

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶה הִיא מֵתָה מְנֻצַּחַת

עַל שֶׁלֹּא שָׁמְרָה עַל הַיֶּלֶד.

חוֹמֶלֶת עַל כָּל צִפֹּרֶן, עַל פִּקַּת הַבֶּרֶךְ הַשְּׂרוּטָה,

עַל הַתְּנוּךְ הָרַךְ, עַל הָאֶצְבַּע הַדַּקִּיקָה הַמְּפָרֶקֶת תַּלְתַּלִּים.

הִיא מֵתָה רָצוֹא וָשׁוֹב בֵּין יְרִיעוֹת הָאֹהֶל.

אֵיךְ הִנִּיחָה לַיֶּלֶד לַחְמֹק עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת בַּחֲסוּת נְעִירָה

וְשַׁחַר הַנֶּעֱרָם לְכֹבֶד עַפְעַפֶּיהָ.

שׁוֹמַעַת אֵיךְ נֶחְלָשׁ הֵד שְׁמוֹ

וְעִמּוֹ קוֹלָהּ הַקּוֹרֵא אֵלָיו.

הִיא מֵתָה לֹא מְבִינָה אֵיךְ הִגִּיד הָאִישׁ אֶת נֶפֶשׁ בְּנָהּ

וְהוֹתִירוֹ שָׁמוּט עַל אַחַד הֶהָרִים

חָתוּם בִּתְנוּעַת מַאֲכֶלֶת.

הִיא מֵתָה בְּשׁוּבוֹ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא

זְחִיחוּת נוֹהֶרֶת מֵעֵינָיו, עוֹטֶפֶת אוֹתָן בְּהִלַּת קְדוֹשִׁים מְעַנִּים.

הַצְּחוֹק הַמֻּכְחָש שֶׁהִתְכַּוֵּץ בַּחֲלַל בִּטְנָהּ

נֶהֱפַךְ לְעֵין הַנַּחְשׁוֹל

הִיא מֵתָה שֶׁמָּא יַעֲבֹר בְּסָמוּךְ לָהּ,

וְיָדֶיהָ לֹא מְמֻשְמָעוֹת יְכַתְּרוּ אֶת גְּרוֹנוֹ –

מֵעַתָּה אֵין הִיא וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר בְּאוֹתוֹ עוֹלָם.

וּבְטֶרֶם יֶהֶדְפֶנָּה מֵאָחוֹר כֹּחַ חֲסַר פָּנִים אֶל הַקְּפִיצָה,

הִיא נֶאֶסְפָה אֶל מוֹתָהּ

עקידת יצחק – חוזה סאראמאגו

כשהגיע למקום עליו דיבר אלוהים, בנה אברהם מזבח והניח עליו עצים. הוא כפת את בנו, וכמעט ששיסף את גרונו, כשחש ביד האוחזת בזרועו. - מה אתה עושה, רשע שכמותך? זה תמיד אותו סיפור! זה מתחיל בשה ונגמר ברצח של האדם שאתה אמור לאהוב יותר מכל! - אבל אלוהים אמר לי לעשות את זה - אמר אברהם והמשיך להיאבק. - שתוק, או שאני אהיה זה שהורג כאן. שחרר את הנער מיד! - מי אתה? שמי הוא קין, אבל כותבים את זה כַּיִן בכ׳. אני המלאך שהציל את חייו של יצחק. - לא נכון, כַּיִן אינו מלאך; התואר הזה שייך ליצור שזה עתה נחת במשק כנפיים נמרץ. – איחרת - אמר כַּיִן. המלאך נראה נבוך לגמרי. - צר לי על האיחור, אבל באמת שזו לא היתה אשמתי. הייתי בדרכי לכאן, כשהתפתחה לי בעיה מכנית בכנף הימנית. למעשה, אפילו לא ידעתי אם אצליח להגיע בכלל, והואיל ואיש לא אמר לי איזה מבין כל ההרים פה הוא המקום שנבחר כמקום הקורבן, אין זה אלא נס שהגעתי בכלל... - איחרת - שב כַּיִן ואמר. - עדיף מאוחר מאשר לעולם לא - סנט המלאך באסרטיביות, כאילו גילה איזו אמת גדולה. - אז כאן אתה טועה. 'לעולם לא' זה לא ההיפך של 'מאוחר'; ההיפך של 'מאוחר' הוא 'מאוחר מדי' - השיב בעצבים כַּיִן. - אוי, לא - מילמל המלאך - ראציונאליסט....

(שחרית לשבועות מנהג מגנצא, "אז טרם נוסדו", ר' יוחנן הכהן ב"ר יהושע, מהדורת גולדשמידט / פרנקל עמ' 372)

עֲקֵדָה

עודד ניב

זוֹ הַפַּעַם

לֹא אָחַז אֱלוֹהִים

בְּיָדוֹ שֶׁל הָאָב

הָאַיִל לֹא נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ,

וְחָמַק

בְּהֶנֶף יָד מָהִיר וְחַד, מִבְּלִי לְהַסֵּס

אֶל הַבֵּן נִשְׁלְחָה מַאֲכֶלֶת

גַּם כְּשֶׁזַּעֲקָתוֹ שֶׁל הַבֵּן – מַדּוּעַ?!

חָזְרָה כְּהֵד, נִשְּׂאָה בָּרוּחַ.

לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם חִכּוּ נְעָרָיו

מְצַחֲקִים עִם הַחֲמוֹר

סוּמִים מֵעֵין הַשֶּׁמֶשׁ.

שָׁב הָאָב אֶל הָאֵם הַמְּרֻקֶּנֶת

וְיָשַׁב לֶאֱכֹל אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב.

אַתָּה אוֹחֵז בְּיָדוֹ שֶׁל בִּנְךָ

יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְלוֹקֵחַ

אוֹתוֹ אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס.

מַה תֹּאמַר לוֹ, הִזָּהֵר תֹּאמַר לוֹ

מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם תֹּאמַר

לוֹ, מִן הַנּוֹשֵׁך וְהַמֵּמִית, כֵּיצַד? כֵּיצַד

יִזָּהֵר אֱמוֹר? מֵהֵיכָן תִּזָּרֵק אֶבֶן הַקֶּלַע?

כֵּיצַד תַּבְהִיק הַסַּכִּין בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם?

מֵהֵיכָן יִשָּׁלְפוּ הַצִּפָּרְנַיִם? כָּעֵת הַנֶּהָג

מַבִּיט בָּכֶם הוּא יוֹדֵעַ זֶה בִּנְךָ

זֶה יְחִידְךָ הוּא

רֹאֶה אוֹתְךָ אוֹחֵז בְּיָדוֹ בַּדֶּרֶך

הָעוֹלָה אֶל הַר הַמּוֹרִיָּה אַתָּה

לֹא לְבַד הוּא אוֹמֵר לְךָ אֲנִי

לוֹקֵחַ אֶתְכֶם בַּדֶּרֶך אֶל הָהָר

כְּמוֹ אֶתְמוֹל כְּמוֹ מָחָר הוּא

אוֹמֵר כָּעֵת אֶסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת

אַתָּה אוֹחֵז בְּיָדוֹ, הִזָּהֵר אַתָּה אוֹמֵר

וְהַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת עַל לִבְּךָ הַנִּשְׁבָּר.

גיורא גריפל

וַיֵּרָא – אליעז כהן

בַּבֹּקֶר, מֻקְדָּם מֻקְדָּם בָּעַרְפִּלִּים

סִלֵּק קְווּצַת שֵׂיבָה מִמֶּצַח

שָׁקֵט יָצָא הוּא אֶל הַנֶּצַח

מִכֹּחַ לֵךְ-לְךָ אַחֲרוֹן.

בְּלֹא מְרוֹן-אַף וְחָרוֹן

בָּקַע עֵצִים, סַכִּין נָטַל

נִשְׁמַת קָטָן. בַּדֶּרֶךְ

אַף כִּי הַשָּׂטָן

פָּסַח מוֹקֵשׁ, אוֹ אָז

שָׁמַע קוֹל בְּנוֹ לוֹחֵשׁ

"אַבָּאלֶה, אַיֵּה הַשֶּׂה לָאֵל?"

בְּקוֹל רוֹעֵד, צוֹעֵד בַּסָּךְ,

עָנָה לוֹ כָּךְ, כִּי שָׁם, בַּסְּבָךְ,

יִמְצָא רֹאשׁוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל...

עִם סָבִי / זלדה

כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ

שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,

שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ

מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,

שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד -

הָיָה סָבִי.

אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה

בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל

וְזָקָן רַךְ-גַּלִּים.

בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,

בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:

אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.

וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְּנֻפָּץ

שָׁרוּ כְּרוּבִים

עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעֲלָה.

אבי האומה

אַבְרָהָם, לוֹ חָיִיתָ הַיּוֹם

הָיוּ בָּנֶיךָ מֻגְדָּרִים "יְלָדִים בְּסִכּוּן"

ופקידת סָעַד חָרוּצָה

בְּלִוּוּי מִשְׁטָרָהּ אִם צָרִיךְ

הָיְתָה לוֹקַחַת אוֹתָם מִמְּךָ.

חנה קב רוט

אַתָּה אוֹחֵז בְּיָדוֹ שֶׁל בִּנְךָ

יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וְלוֹקֵחַ

אוֹתוֹ אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס.

מַה תֹּאמַר לוֹ? הִזָּהֵר תֹּאמַר לוֹ,

מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם תֹּאמַר

לוֹ, מִן הַנּוֹשֵׁך וְהַמֵּמִית, כֵּיצַד? כֵּיצַד

יִזָּהֵר אֱמוֹר? מֵהֵיכָן תִּזָּרֵק אֶבֶן הַקֶּלַע?

כֵּיצַד תַּבְהִיק הַסַּכִּין בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם?

מֵהֵיכָן יִשָּׁלְפוּ הַצִּפָּרְנַיִם?

כָּעֵת הַנֶּהָג מַבִּיט בָּכֶם.

הוּא יוֹדֵעַ זֶה בִּנְךָ, זֶה יְחִידְךָ. הוּא

רֹאֶה אוֹתְךָ אוֹחֵז בְּיָדוֹ בַּדֶּרֶך

הָעוֹלָה אֶל הַר הַמּוֹרִיָּה. אַתָּה

לֹא לְבַד הוּא אוֹמֵר לְךָ, אֲנִי

לוֹקֵחַ אֶתְכֶם בַּדֶּרֶך אֶל הָהָר,

כְּמוֹ אֶתְמוֹל, כְּמוֹ מָחָר, הוּא

אוֹמֵר, כָּעֵת אֶסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת.

אַתָּה אוֹחֵז בְּיָדוֹ, הִזָּהֵר, אַתָּה אוֹמֵר,

וְהַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת עַל לִבְּךָ הַנִּשְׁבָּר.

(גיורא גריפל)

עֲקֵדַת עֵרָן

איתן פרץ

לזכר בנו ערן, שנספה באסון המסוקים)

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ

וְלִי אָמַר:

"לֵךְ לְקוֹשֵש עֵצִים,

הַשֶה לְעוֹלָה

יִמָּצֵא בֵּין הַשִיחִים"

וְאָבִי הוֹשִיט לִי אֶת הַמַאֲכֶלֶת

וְלִי אָמַר:

אֱלוֹהִים יַמְצִיא לָנוּ נֶחָמָה

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדָש!".

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי קָחֵנִי…"

וּבְנִי עֵרָן

שוֹכֵב עָקוּד,

נוֹעֵץ עֵינָיו בַּשָמַיִם

וְהוּא תָמִים מִכְדֵי לִשְאוֹל וּלְהָבִין.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי קָחֵנִי…"

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ

וַאֲנִי סָתַמְתִי פּרְצוֹתָיו

וַאֲתַקֵן מַעֲלוֹתָיו.

וּבְנִי עֵרָן עַלָיו

שוֹכֵב מִתְבּוסֵס בְדָמוֹ

וְלֹא יֵדַע אִם עָפָר אוֹ דְמָעוֹת בְאֶגְרוֹפָיו.

וַאֲנִי בּוֹכֵה בְּנִי! בְּנִי!

לוּ נִיתַן מוּתִי תַחְתֶךָ"

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

קבצים מצורפים

בני, מה עשה לך אביך? - על פרשת חיי שרה - ארי אלון

פרשת וירא - אבי פסקל

|ואבימלך לא קרב אליה - בארי צימרמן

וישלח אברהם את ידו - בארי צימרמן