ויצא

פרשת וַיֵּצֵא

פרק כ"ח

סולם יעקב , יעקב ורחל

על מה אתה חולם בלילה?

הרב בני לאו

כשנופלת מציאות קודרת על שמיו של אדם, כשהאדמה השקטה נרעדת תחת רגליו, יש פחד מן הלילה. מה יהיה טיב החלום שישאב אותי לתוכו? האם ייבראו בו עולמות כמוסים של געגועים אל אותו עדן שהיה ולא ישוב? ואם יחדור העדן הזה לתהומות הנפש – האוכל לקום בבוקר אל המציאות החסרה והמאיימת?

נסו ללוות את יעקב באותו לילה ראשון, כשברח מן הבית מפני אחיו, עזב את האינקובטור של אמא רבקה ואת המעדנים שמילאו את ביתה, על מה חלם?

עיניו של יעקב נעצמו והוא הפליג למראה סולם ומלאכים. ושם, למעלה – הנה ה' ניצב עליו. החלום של הסולם הוא גדול ושמיימי. הוא חוצה את החיים הפרטיים של יעקב ומציע לו תמונת עתיד רחוקה. פורס למול עיניו את הארץ המובטחת, את העם שייולד ממנו, ולבסוף גם הבטחה אישית: "ושמרתיך בכל אשר תלך... כי לא אעזבך..."

לאחר שהתאושש ממאורעות הלילה נודר יעקב נדר ואומר:

"אִם יִהְיֶה אֱלֹוהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹוהִים".

מבחינת יעקב הבורח זו תמצית החלום. לא ארץ ולא זרע. רק השגחה פרטית לבגד ולחם, והבטחה שאחזור אל בית אבי. החלומות הגדולים הם בודאי יסוד העולם. אך הקול הפנימי והאינטימי מבקש רק לדעת שבמסע הקשה הזה של ארצות החיים איני פוסע לבד.

מלאכים מטפסים בסולם על חזית כנסיית Bath abbey, סומרסט, אנגליה

סולמות

יצחק מאיר

שיחה ערה בשולחן סעודת השבת על סולם יעקב. איני יודע אם הוא אכן סולמו של יעקב, או סולמם של המלאכים, של יעקב כי הוא חלם אותו, של המלאכים כי הם עלו וירדו בו.

אסתי, בתי הבכירה תוהה אם הסולם המוצב ארצה נשען על השמים, או אם הוא סולם שרק מגיע השמימה , והוא דו רגלי, נשען על עצמו, וגובהו נמדד בביטוי "מגיע השמימה". רבקה רעייתי יצרה יצירה באמייל, הקבועה כציור קיר בכותל מזרח של בית האבות היהודי הנודע הוגו מנדלהיים בציריך. הסולם שלה עולה בשיפוע אל שער השמים, אולי בהשראת רש"י שהלך אצל המדרש ומצא שם כי "הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש ", בדרך אל שער השמים שלמעלה, צפונה מהר המוריה.

אסתי חולקת. לא היה בית מקדש בימי יעקב, ואי אפשר להראות לו לאדם בחלומו מה שלא היה, שכל החלומות הולכים לעולם אצל מה שכבר היה.

אני אומר כי הכתוב אינו אומר כי מהסולם עומד בבאר שבע. הוא מוצב. הרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י מפנה תשומת הלב לעובדה כי הכתוב אומר "מוצב,", לא "ניצב", ניצב – אילו עמד הסולם מעצמו, מוצב, על ידי אחר, ואני שואל אם כן סולם זה מי הציב אותו? רבקה פוסקת כי זה סולמם של המלאכים, הם הציבו אותו, הציבו ועלו בו, ומן השמים ירדו בו. עד שבא יעקב ופגע במקום וילן שם, לא היה סולם כזה בעולם, כיון שלן, הגיחו מלאכים מן החלום והציבו סולם להעלות בו תפילת הלחש של יעקב הנס אל נפשו ולהוריד בו את ההבטחה להשגחה אלוקית כל הימים עד הנה

אסתי חולקת. הסולם הזה מוצב מששת ימי בראשית, היא אומרת. וילן במקום, משמע הוא לן במקום שיש בו הסולם הפלאי הזה. ההשגחה לא ירדה מן השמים, היא מלווה את יעקב מימי בואו לעולם, המלאכים העולים הם מלוויו, היורדים אלה שילוו אותו חרנה. לא אותם מלאכים. בארץ יש סכנות של הארץ הצריכות למלאכים של הארץ, בחוצה לארץ סכנות אחרות, הגנה אחרת, מלאכים אחרים.

עכשיו פונים אליי לומר גם פירושי שלי. אני אומר כי איני יודע. אני הולך אחר הכתוב האומר ,מוצב", קרי על ידי אחרים, וכל שאני יכול ללמוד הוא כי העולה במעלות של סולם צריך להודות שבזכות מה שהציבו אחרים לפניו זוכה גדול בישראל לעלות, וכל מי שעולה במעלה צריך לדעת כי הוא נשען על מה שעשו קודמיו, מה שהכינו, מה שהניחו או הציבו . גדולה אישית היא המשך של מאמצים אלמוניים והעולה מעלה מעלה מתחייב בצניעות ועליו להודות בחלקם של האלמונים בהצלחתו. ספק אם דבריי נראו ...

עודנו מדברים, מגיעה קדירת פירות לשולחן. מקטיף גינתנו, שהמתינה צוננת במקרר. החלום שלי אומרת רעייתי, היה תמיד שאזכה לאכול מפירות אילנות הפרי שנטעתי. הנה זה בא. עליתי בסולם לקטוף. לא חלום. מציאות. השגחה עליונה. לא פרשת השבוע. פרשת חיינו.

מוצאי פרשת ויצא התש"פ

מְנוּחָה נְכוֹנָה

אביבית לוי

אִם אֵרָדֵם

וּבְעֵינֵי רוּחִי לֹא יִהְיוּ

סֻלָּם וּמַלְאָכִים

וּמַרְאוֹת שָׁמַיִם מְדַבְּרִים אֵלַי,

וּשְׁתֵּי יָדַי לֹא יַסְפִּיקוּ עוֹד

כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ

לַעֲלוֹת וְלַרֶדֶת,

אָז אֶבֶן אֲבַקֵּשׁ

לְהַנִּיחַ לִמְרַאֲשׁוֹתַי

וַאֲדָמָה טוֹבָה

לִמְנוּחָה נְכוֹנָה.

לכבוד רשות ההשגחה האלוהית

אבקש לעדכנכם כי מחר לפנות ערב אנו מתכננים להעמיד בבית אל סולם גדול וראשו בשמים. במשך כל הלילה יעלו וירדו מלאכים בסולם.

האירוע מתואם ומופעל על ידי חברת "לך לך", שהשיגה את כל הרישיונות הדרושים בלשכתכם.

אנו מבקשים, כמקובל, להיערך בהתאם ולסגור את המרחב האווירי סביב בית אל.

אנא הודיעו לטייסים במרחב ואשרו לי קבלת ההודעה.

יעקב בן יצחק, מנכ"ל 'יושבי אוהלים'.

סֻלָּם יַעֲקֹב - אבינעם מן

השמים שמים ליהוה והארץ נתן לבני אדם (תהלים קט"ו ט"ז )

לְמַלָּחִים טוֹבְעִים זוֹרְקִים

סֻלָּם חֲבָלִים.

בְּסֻלָּם יַעֲקֹב עוֹלִים

רַק מַלְאָכִים.

לָעוֹמְדִים בְּחַלּוֹן בַּיִת בּוֹעֵר

מְרִימִים

סֻלָּם כַּבָּאִים.

בְּסֻלָּם יַעֲקֹב יוֹרְדִים

רַק מַלְאָכִים.

לְמַרְגְּלוֹת סֻּלָּם יַעֲקֹב

אֲנָשִׁים

טוֹבְעִים וְנִשְׂרָפִים.

סֻלָּם יַעֲקֹב,

שַׁעַר הַשָּׁמַיִם,

רַק לְמַלְאָכִים.

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

התמונה הכל-כך פנטסטית, של חיבור מוחשי בין שמים וארץ, הסעירה את דמיונם של בני אנוש מאז שחר ההיסטוריה. תמונה זו היא אחת מתולדותיה של התפיסה הקדומה, המאמינה באל או באלים, הנמצאים מעלינו, בשמים, ומנהלים במידה זו או אחרת את העולם מלמעלה. אל השמים אין אנו, בני האדם, יכולים לעלות. מי שניסה זאת, ובנה את מגדל בבל, נאלץ לוותר במפח נפש. במות הגוף, עולה הנשמה לשמים, ויש אומרים כי היא מתאחדת שם עם האל. אחרים אומרים כי נשמות גם יורדות מהשמים, להיכנס לתוך גופו של תינוק שזה עתה נולד. יחידי סגולה, כמו חנוך ואליהו, עלו השמימה בעודם בחיים. יחידי סגולה אחרים זוכים לביקורים של שליחים אלוהיים מהשמיים, ושליחים אלה נקראים גם 'מלאכים'.

והנה, בחלומו של יעקב, נוסף מרכיב מעניין לתמונה זו, סולם מוחשי, המאפשר קשר דו-כיווני בין הארץ לשמים. אמנם בני אנוש אינם משתמשים בסולם, אבל, כפי שמספר החלום, הוא נוח לעליה ולירידה של מלאכים.

מה פשר החלום הזה עבור יעקב הצעיר, הנמלט מפחד עשיו אל ארץ זרה, לפתוח בחיים חדשים? אולי נוכל לעמוד על משמעות החלום מתוך דבריו של יעקב לאלוהים: אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי! תרבויות קדם האמינו בקשר שבין מקום לבין אלוהיו של אותו מקום. לכל מקום – אלוהי המקום. כאשר יוצא יעקב מביתו המוכר, ומתחיל לנדוד בארץ זרה, אפילו בתחומי ארץ כנען, הוא מרגיש מנותק מהאל של בית הוריו. החלום אומר לו, ליעקב, כי אלוהים נמצא בכל מקום, וכי מלאכיו מיומנים בהורדת סולמות אל הארץ בכל מקום בו הם מבוקשים. ומכאן – המסקנה, כי יכול אדם לנדוד בדרכים, ועדיין להיות מוגן על ידי האל. רעיון זה שונה מהרעיון שמצאנו בדברי אברהם למלכיצדק, כוהן לאל עליון. אברהם מברך את האל המקומי, כלומר – הוא מכיר בו, באל זה.

'סולם יעקב', או באנגלית 'We are climbing Jacob's ladder' הוא שיר עם אפרו-אמריקאי משלהי המאה ה-18. אותם שירי עבדים, שנקראו Negro spirituals, נתנו ביטוי לרוח החופשית של העבדים, שנאחזו באמונה הנוצרית, כדי להאמין בעתיד טוב יותר. בשיר זה, סולם יעקב הוא גם החייל בשרות הצלב של ישוע. העלייה בסולם היא גם עליה רוחנית והתחזקות באמונה בישוע. החייל בשרות הצלב יהיה, אולי, זה שיכריע את אדוני העבדים.

We are (we are)

Climbing (climbing)

Jacob's ladder

We are (we are)

Climbing (climbing)

Jacob's ladder

Soldier (soldier)

of the cross

Ev'ry round goes higher higher (x2) / soldier of the cross

Sinner do you love my Jesus (x2) / soldier of the cross

If you love Him why not serve Him (x2) / soldier of the cross

Do you think I'd make a soldier (x2) / soldier of the cross

Faithful prayer will make a soldier (x2) / soldier of the cross

בערך באותה התקופה, תחילת המאה ה-19, הופיע לראשונה בדפוס סיפור עם אנגלי, 'גק והאפון'. הסיפור הוא וריאציה אחרת על רעיון הסולם המוביל לשמים. ג'ק, שרכש במיקח גרוע, לכאורה, אפונים תמורת פרה, זורע בגינתו את האפונים, ואחד מהם, אפון פלא, נובט בן לילה, והופך למעין סולם המוביל לשמים. ג'ק הנועז מטפס עד למעלה, מגלה עולם אחר, שבו חיים ענקים, גונב את אוצרו של אחד מהם, וגולש בחזרה הביתה. כדי למנוע מהענק, הרודף אחריו, לתופסו, כורתים ג'ק ואמו את גבעול האפון, והענק צונח אל מותו.

המלאך מסולם יעקב מופיע בשירו היפה של יורם טהר-לב. השיר משלב את האהבה התמימה לנופי הארץ, ואת התקוה לפיוס בין אוהל עשיו לבין בית יעקב.

בבוקר אל דשא ביתי הרטוב

אל דשא ביתי הרטוב

ירד משמיים

בלובן כנפיים

מלאך מסולם יעקב.

מאין תבואה ואנה תצעד?

מארץ הנגב אל ארץ גלעד.

את מי שם תראה, מלאכנו הטוב?

את אוהל עשיו ואת בית יעקב.

בטרם אפתח את דלתי לקראתו

אפתח את דלתי לקראתו

פרש הכנפיים

ועף לשמיים

מלאך מסולם יעקב.

חכה נא עוד רגע, חכה ואני

הנה זה ארד במשעול אל גני,

ופרח אקטוף מפרחי היסמין

הבא אותו שי לאחי בנימין.

בבוקר על דשא ביתי הרטוב...

פרק כ"ט

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו, וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים, וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ אֶת-הַצֹּאן, וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא-עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה! הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ, רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ: לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְרָחֵל בָּאָה עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה הוּא, וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבֶּק-לוֹ, וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן: אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה! וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.

אמר הרבי מקוברין: כתוב 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה'. הרי זה כל אדם ואדם. על כל אחד לדעת: אני הנני חומר, אחד מחרסי האדמה הרבים לאין מספר אני, אבל 'ראשו מגיע השמימה' – עד השמים מגיעה נשמתי, 'והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו' – אפילו העליה והירידה של המלאכים תלויות במעשי.

" וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ " - לָמָה בָּכָה ? אָמַר יַעֲקֹב: אֱלִיעֶזֶר - בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה מַה כָּתוּב? "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְּמַלִּים... ", וַאֲנִי - אַף לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד לָקַחְתִּי.

דָּבָר אַחֵר, לָמָה בָּכָה ? שֶׁרָאָה (לֶעָתִיד) שֶׁאֵינָה נִכְנֶסֶת עִמּוֹ לִקְבוּרָה (במערת המכפלה).

דָּבָר אַחֵר, לָמָה בָּכָה ? שֶׁרָאָה הָאֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים אֵלוּ לְאֵלוּ מִפְּנֵי שֶׁנְּשָׁקָהּ. אָמְרוּ: מַה בָּא זֶה לְחַדֵּשׁ לָנוּ דְּבַר עֶרְוָה (דבר אסור)? (בראשית רבה, פרק ע')

שְׁלֹשָׁה נִזְדַּוְּגוּ לָהֶם זִוּוּגֵיהֵם מִן הַבְּאֵר: יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְרָחֵל, מֹשֶׁה וְצִפּוֹרָה.

בְּיִצְחָק כְּתִיב (בראשית כ"ד, סב) "וְיִצְחָק בָּא מִבּוא בְּאֵר לַחַי ראִי". וְעוֹד, שֶׁנִזְדַּוְּגָה רִבְקָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַמַּעֲיָן. בְּיַעֲקֹב נֶאֱמַר - "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה". וּבְמֹשֶׁה - "וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת...". (שמות רבה א', לב)ׂ

קִרְאוּ לְיַעֲקֹב

"וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית לה, טז)

אסתר ויתקון זילבר, משוררת, ציירת, מרצה לספרות עברית

הָבוּ לִי בָּנִים, אִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי –

נַחְשׁוֹל מְרִירוּת נִלְפַּת בִּגְרוֹנִי, פָּרַץ מֵעֵינַי, סִמֵּא אֶת עֵינָיו.

כִּסָּה בְּיָדוֹ עֵינָיו וְנָאַק:

הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי –

הִתְפַּלַּלְתִּי לֵאלֹקָיו. בְּכָל מְאֹדִי. שֶׁבַע פְּעָמִים בְּיוֹם.

גַּם רִסַּקְתִּי הַתְּרָפִים לְאָבָק וּפִזַּרְתִּי בַּנַּחַל.

אוּלַי נָצַר בְּלִבּוֹ טִינָה עַל שֶׁנָּתַתִּי יָדִי לִמְזִמַּת אָבִי,

שֶׁוִּתַּרְתִּי עַל רֵאשִׁית-אוֹן אַהֲבָתוֹ הָעוֹרֶגֶת אֵלַי?

אוּלַי הַכְּאֵב שֶׁפִּלַּח אוֹתוֹ כְּבָרָק

בַּבֹּקֶר שֶׁלְּמָחֳרָת, כְּשֶׁגִּלָּה הַתַּרְמִית–

מְעוֹרֵר עָלַי אֶת מִדַּת הַדִּין?

קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!

אֲהָהּ, לוּ יִחְיֶה בֶּן-אוֹנִי לְפָנֶיךָ, אֵלִי,

כְּיוֹסֵף שֶׁמֵּצִיץ אֵלַי בַּחֲרָדָה בְּעֵינָיו הַיָּפוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן

הֵיכָן אִישִׁי? הֵיכָן?

קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!!

כְּשֶׁרָץ לִקְרָאתִי מִן הַבְּאֵר,

גֶּבֶר מְגֻדָּל, חִבְּקַנִי בִּסְעָרָה

נְשָׁקַנִי עַל מִצְחִי, וּבָכָה,

נִבְהַלְתִּי עַד מְאֹד. יַלְדָּה הָיִיתִי,

וְאַחַר עַד מְאֹד רָצִיתִי לִצְחֹק. אִישׁ מוּזָר,

גוֹלֵל הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, לְבַדּוֹ,

לְחָיָיו אַדְמַת קַיִץ מִבַּעַד לִזְקָנוֹ הַקָּלוּשׁ,

זְרוֹעוֹתָיו חֲלָקוֹת, חָזֵהוּ כְּאֶבֶן שַׁחַם בּוֹהֶקֶת בַּשֶּׁמֶשׁ.

הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט שֶׁלֹּא רָאִיתִי כְּמוֹתוֹ מֵעוֹלָם

וּבְרִיסָיו רְסִיסֵי דְּמָעוֹת...

כֻּלָּם שָׂחוּ בְּאַהֲבָתוֹ אֵלַי כָּל הַשָּׁנִים הָאֲרֻכּוֹת

כְּשֶׁעָבַד בַּעֲבוּרִי.

מִמָּחֳרַת לֵיל הַכְּלוּלוֹת עִם לֵאָה

כְּשֶׁרְאִיתִיו, שָׁחוּחַ וּמַקֵּל הָרוֹעִים נִגְרָר בְּיָדוֹ –

נָבְטָה אַהֲבָתִי אֵלָיו...

קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!

חִפַּשְׂתִּי אֶת מַבָּטוֹ, לְכַבְּדוֹ בַּחֲרִיץ גְּבִינָה

מַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחַמֵּק. לִפְעָמִים הִתְבּוֹנֵן בִּי מֵרָחוֹק.

הִשְׁתּוֹקַקְתִּי אָז לְהִבָּלַע בְּחֵיקוֹ הַגָּדוֹל, לָחוּשׁ אֶת עַצְבוּתו, לַהֲמִסָּהּ אֶל תּוֹךְ גּוּפִי הַדַּק,

שְׂפָתָיו יִלְבְּשׁוּ פִּיּוּס...

אָבִי הִתְרַצָּה לִתְחִנּוֹתַי, וּנְתָנַנִי לְיַעֲקֹב.

יַעֲקֹב! יַעֲקֹב?!

אֹשֶׁר גָּדוֹל זָרַח עָלַי.

בְּעֵינָיו הַנּוֹהוֹת אֵלַי נֶחְרְצוּ תָּוֵי כְּאֵב.

מַבְּטֵי לֵאָה דָּקְרוּ אֶת אָשְׁרִי.

הִתְפַּלַּלְתִּי לְמַעַן אָשְׁרָהּ, לְמַעַן אָשְׁרִי.

לֵאָה חָבְקָה בָּנֶיהָ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

וַאֲנִי – גֶּפֶן יְפֵיפִיָּה בְּיַרְכְּתֵי הָאֹהֶל.

שָׁפַכְתִּי תְּפִלָּתִי לֵאלֹהַּ.

לַשָּׁוְא.

אָשְׁרִי הִתְכַּוֵּץ לִפְקַעַת חֲמוּצָה בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנִי

גַּם תַּחַת לְשׁוֹנִי…

בְּיֵאוּשִׁי זָעַקְתִּי – הָבָה לִי בָּנִים, אִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

כְּשֶׁהֵסִיר כַּף יָדוֹ מֵעֵינָיו רָאִיתִי אוֹרוֹ נוֹהֵר אֶל עֵינַי.

חִבְּקַנִי בְּאוֹתָהּ פִּרְאוּת רֹךְ כְּאָז לְיַד הַבְּאֵר.

לִבִּי פִּרְפֵּר.

נוֹלַד יוֹסֵף.

לוּ יַעֲמֹד אִישִׁי לְיָדִי.

יַבִּיט בִּי.

תִּתְקַבֵּל דִּמְעָתוֹ

לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד

יִתְחַדֵּשׁ אוֹנִי לְחַלֵּץ בְּנִי אֶל הַחַיִּים...

יַעֲקֹב?! יַעֲקֹב?!

קִרְאוּ לְ יַ עֲ קֹ ב !!!

יעקב - שחר מריו מרדכי

כשתחזור, תמצא את המפתח במקום הקבוע;

במטבח יקדם את פניך נזיד. אדישים

יחכו לך הדודאים בסלון , נטולי כוח כישוף.

בצד המיטה תגלה את ספריך מוטלים כפי שעזבת אותם

(גם החשבונות )

ובמיטה תראה אותי -

שוכבת על הצד, ברכי מקופלות, ידי על חזי,

עיני רכות. בוהה או לא, כבר זמן רב ככה נוח לי

הכישלון.

ויהי בבוקר, והנה אני -

לאה.

על פי 'אור הגנוז'

אמר ר' אהרן מקארלין: 'סולם מוצב ארמה וראשו מגיע השמימה' – אם האדן מלוכד בקרבו ועומד איתן על הארץ, אז מגיע ראשו השמימה.

שאלו לו להרבי מאפטא: כתוב 'ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעינו כימים אחדים באהבתו אותה'. מה כוונת הדברים? אדרבא, באהבתו צריך היה כל יום להחשב אצלו כשנה?

ביאר הרבי: יש שני מיני אהבה. יש אהבה המתדבקת בעצם האהוב וחוזרת תמיד אל האוהב, ואז כל שעה ארוכה וכבדה בעיניו, מפני שנכסף הוא להגיע אל העצם האהוב. ויש אהבת חברים אמיתיים, שאינה חוזרת אל האוהב, ואז אחת היא לו אם האהוב רחוק ממנו אלף פרסאות או פרסה אחת. ולכן נאמר 'ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעינו כימים אחדים באהבתו אותה'. הוא אהב אותה, אותה ממש, אהבתו היתה דבוקה בה ולא היתה חוזרת אליו. כוונתו לא היתה לעצמו ולחשקו, אלא היתה לו האהבה האמיתית.

וַיֵּצֵא – אליעז כהן

בַּלַּיְלָה

אַחַר כְּלוּלוֹת הַנֶּשֶף

נִכְנַס לַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ

וּבְעֵינָיו הָרֶשֶף

שֶׁל אַהֲבָה מִזְּמָן

בְּאֵר

מֵאִיר בְּעַצְמוֹתָיו, בּוֹעֵר.

הִיא נַעַנְתָה לוֹ חִישׁ-מִיָּד

בִּמְּסִירוּת לוֹהֶטֶת

בְּעוֹד מֵזִיב בְּחֵלֶב-דָּם

שֶׁל עֲבוֹדָה הַמְּפָרֶכֶת

לָחַשׁ-צוֹעֵק:

"רָחֵל, רָחֵל"

אוֹ-אָז הִשְׁקִיעַ אֶת כֻּלּוֹ

הִרְוָה וְהִיא לֹא מְלֵאָה

וַיְּהִי בַּבֹּקֶר

וְהִנֵּה הִיא לֵאָה.

וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, וְרָחֵל עֲקָרָה.

יעקב ממשיך לשבור מוסכמות. עוד בבית הוריו גזל מאחיו עשיו את הבכורה ואת ברכת הבכור, ומצויד בברכה זו יצא לדרכו המיוחדת, הרחק מביתו וממולדתו. את רחל פגש יעקב, בניגוד לכל המוסכמות, עוד לפני שראה את הוריה, ומשנתקבל בחום אצל אביה לבן, הוא ניסה לסגור אתו עסקה, המנוגדת גם היא למקובל - לקבל את רחל עוד לפני שלאה, הגדולה ממנה, נישאה לאיש.

כאן נחסמה דרכו יוצאת הדופן של יעקב, שמצא לו יריב כערכו, ארמי רמאי לא פחות ממנו, שכפה עליו בדרך ערמומית נישואין ללאה. לאחר מכן בישלו השניים ביחד עסקה נוספת, שבה ימשיך יעקב לעבוד את לבן שבע שנים נוספות, ובתמורתן יקבל גם את רחל.

יעקב חשב שזכה בכל הקופה – המשך צמיחת הקריירה בחסות דודו, ונישואין לשתי נשים, שאחת מהן עוררה בו את רגש האהבה עוד לפני שנישאה לו. מהשניה יוכל להתעלם, כך אולי סבר יעקב... וכאן מתערב כוח גדול יותר ממנו ומלבן. אלוהים אינו מרוצה מהמצב. יעקב הזחוח חייב ללמוד את הלקח שלו. מסתבר שלאלוהים יש כלים שליעקב אין. אלוהים הוא המחליט מי מהנשים תתעבר ומי תחכה בכליון עינים ורחם לילד משלה.

התפתחות העלילה, כפי שניהל האל, העמידה בפני יעקב אתגר חדש, לו לא ציפה. דוקא האישה השנואה מעמידה לו ארבעה בנים בזה אחר זה. שמות שלושה הראשונים מעידים על מצוקתה ועל תקוותיה הנואשות לזכות בהערכה מצד האיש שלה. אחרי לידת הרביעי היא נרגעת, והיא מודה לאל. היתכן כי יחסו של יעקב אליה הלך והשתנה לטובה? אין ספק כי מעמדה של לאה בקרב השבט התחזק. בניה יהיו היורשים, בעוד שהאישה המועדפת על יעקב הולכת ונדחקת הצידה. האם יתמיד יעקב באהבתו לרחל, כאשר את גאוות האב העניקה לו דווקא לאה?

אכן, יעקב הולך בדרכים לא מקובלות, אך הוא חי בסביבה מסורתית, שלה אמונות ומוסכמות שאינן מושפעות מהלכי רוח זמניים או מרגשות של יחידים בחברה. את מעמדו במשפחת לבן חייב יעקב להצלחתו כמגדל צאן ולבנים שהעמידה לו לאה. אהבתו לרחל אינה מקנה לו שום יתרון בחברה מסורתית זו. היתכן שלמרות כל זאת תמשיך רחל להיות האישה האהובה עליו? אין ספק, כי אלוהים מעמיד כעת את יעקב בניסיון לא פחות גדול מהניסיונות בהם עמד בעבר.

עמנואל בן יוסף

רחל היא משהו אחר. לא פלא שאבינו יעקב גלל לכבודה אבן כבדה מעל פי הבאר. לא פלא שבערוב ימיו, במצרים, לפני מותו, עלה בו געגוע עתיק ומתוק אל הרועה ("הנה רחל בתו באה עם הצאן") הקטנה מן הגיא. ממש כך מופיעה גם רחל בלובשטיין הצעירה, לראשונה, מול עיני אהובה זלמן (רובשוב, הנשיא השלישי לעתיד לבוא), המספר על כך ברשימה שכתב לזיכרה: 'והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה.' יורשה לי להעיר שהבדלים רבים מתקיימים בין נשיאנו זלמן לאבינו יעקב ואחד מהם הוא בנושא הגלילה, בין אם היה זה בגללו ובין אם היה זה בגללה, ועל כך לא נוסיף ונאמר מלה.

שירת רחל היא פלא טבע. אין בשירים הללו גרם שומן אחד מיותר. לעתים הם פשוטים, כביכול, עד כדי מבוכה, כפסע בינם ובין הבנאלי, והנה הם מתיישרים להם בדרכם, צלולים ונבונים, חכמים מן ההולך בהם, מתהפכים מתבנית אקראית ליציבות כמו-מקראית. כיאה למשוררת גדולה, גם בשורות הרחליות הפחות מוצלחות ניתן להבחין בשרירי שירתה, אך נוכח שיאיה של זו הנשימה נעתקת ממש, כאילו לא ביצירה ספרותית מדובר אלא בפיסה של אמת עתיקת יומין, שהיתה גנוזה אי שם והנה שבה ונגלתה לעינינו המשתאות.

'הן דמה בדמי זורם', כתבה רחל על אמנו רחל. העקרות, הציפייה, הגעגוע, כל אלה הפכו את שיתוף השם לשותפות גורל. רועת הצאן ורועת האווזים היו לרחל אחת, העולה לקראתנו מתוך התורה ומתוך השירה, כל כך "יפת תואר ויפת מראה" עד שאף אנו ממהרים, טרם ישיגנו אחר, לגלול למענה את האבן מעל פי הבאר.

בארי צימרמן

פרק ל'

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: שַׁלְּחֵנִי, וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי!

מה דינה של אשה, שעקרותה מתמשכת זמן רב?

חז"ל קבעו כי אם היו נשואים בני הזוג עשר שנים ולא ילדו, מסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. אמנם בזמן שנהגו לישא שתי נשים, היתה לאיש אפשרות נוספת, לשאת אשה שנייה, ולא לגרש את אשתו הראשונה, וכדרך שעשתה שרה אמנו, אשר מסרה את שפחתה הגר לאברהם, כדי שיוליד בן. יעקב, שתי נשים היו לו, ואחת מהן הביאה לו בנים. לכאורה יכול היה יעקב להמשיך ולהחזיק בשני נשותיו, גם אם אחת עקרה היתה. אבל הדבר היה נתון להחלטתו, ויתכן כי רחל הפכה מאהובה לבעיה משפחתית.

כך יכולים אנו להבין את החלטתו של יעקב לעזוב את חרן אחרי לידת בנו יוסף מאשתו רחל. כל עוד לא ילדה רחל, אולי התלבט יעקב אם לגרשה ולהחזירה לבית אביה. נכון, אהובה היתה עליו מלכתחילה, אך עקרותה המתמשכת של רחל כבר יצרה מתחים בלתי נסבלים בבית יעקב. פסוקיו הראשונים של הפרק מספרים על המריבה הקשה בין יעקב לרחל:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי! וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?

הזאת תשובתו של בעל אוהב? נשווה אותה לדבריו של אלקנה לאשתו חנה, שהתייסרה גם היא בעקרות ממושכת:

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים!

המריבה שבין יעקב לרחל הקשתה מאד על המשך החיים המשותפים של שתי האחיות תחת קורת גג אחת. מכאן אין זה בלתי הגיוני להניח, כי רגש האהבה של יעקב לרחל החל לדעוך, וכי האפשרות של שילוחיה בחזרה אל בית אביה עלתה במוחו.

לאחר לידת יוסף החלו העניינים להסתדר טוב יותר. זה הרגע בו החל יעקב לחשוב על relocation – ולשוב הביתה. הרעיון של גירושי רחל ירד מהפרק, ויעקב, שצבר נכסים רבים והפך לראש שבט בעצמו, יכול היה להתחיל לתכנן את השיבה. לא מחמיא ליעקב? שאחרים יעשו זאת...

עמנואל בן יוסף

יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה: תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי? וַתֹּאמֶר רָחֵל: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי! וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה, וַתַּהַר, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.

ילד גדול הוא ראובן, ראשון בארבעה אחים, כולם בני אחותי לאה.

ואני – מה יש לי? לילות דודים עם יעקב, שבסופם אץ הוא וממהר להיכנס אל אוהל לאה, ללטף את ארבעת בניו, ואולי יוסיף עוד מילה טובה לאחותי, ההולכת ונעשית כבדה מלידה ללידה, וזמן פנוי אין בידה לטפח את גופה.

אני, זמני הפנוי רב מדי. כמה אפשר לרחוץ, לבשם, למשוח, לסרק ולהביט בדמותי המצודדת הנשקפת אלי ממי הבאר? וכמה אפשר להתאמץ ולטרוח להחזיק את יעקב אצלי לעוד שעה בבוקר, ואצלו – מרגע שהשמש עולה ומאירה את העולם שלנו, יש לו תשוקה אחת המפעילה את כל יישותו, היא תשוקת הפריה והרביה – בילדים, בעזים, בכבשים, בעבדים, בשפחות ובממון. וכל זה משגשג ומתעצם סביב אוהלה של צרתי-אחותי. אפילו הילדים, ילדי לאה, כבר לוקחים חלק במפעל המשפחתי הזה, שלמרות לילות האהבה והחשק שלי עם יעקב, אין לי כל חלק בו, במפעל.

וראובן, דומה שהוא מתחיל להבין את העולם שלנו, ורוצה גם הוא לתרום משהו משלו לעניין. עם הבשלת הדודאים הריחניים בשדה, הוא יוצא לחפשם ולהביאם לאמא. אפילו בין ילדים נפוצה השמועה, שפרי הדודא מגביר חשק, וכי כל האוכל דודאים גם ירווה דודים וגם יגביר לידות. מעיניו של הילד הזה לא נעלמה העובדה, שיעקב נעדר מאוהל אמו בלילות, וכי לאה פסקה מלדת. במחשבה תמימה וילדותית הוא מאמין, כי הבאת דודאים לאמא תפתח את רחמה ותחדש את הייצור.

ואני, כל עוד רחמי סגור, ובנים אין לי, אולי אֶבָּנָהּ מפירות הדודאים? אולי בזכותם אהרה? ללאה לא יביאו אלה תועלת, אם לא יבוא יעקב אליה. אך במה אוכל לקנות את הפרי הנחשק מידי אחותי? הן מקנאת היא בלילותי עם יעקב, ומדוע זה תרצה להיטיב עמי?

מה שאני חושבת עליו הוא קצת מסובך. גם לאה וגם יעקב צריכים לשתף פעולה. האם תסכים לאה להעניק לי את הדודאים תמורת לילה עם יעקב? האם יסכים יעקב לעוזבני ללילה אחד, ולהיות טוב ורחום אל אחותי המסכנה?

היה כדאי לנסות. לא הופתעתי מתגובתה ומהסכמתה של לאה. השלמתו של אישי עם העסקה שנחתמה שלא ביוזמתו היתה תמוהה יותר. מי שמע על גבר, שנשותיו סוחרות בלילותיו? אבל האיש הזה לא באמת מפתיע. בסופו של דבר, אם הדבר נעשה בשקט, מה אכפת לו? את האהבה הוא יקבל ממני כמה שרק ירצה. ילדים יש לו מלאה, ואולי ריח הדודאים המתפשט כעת במחנה הקטן שלנו יבשר גל חדש של לידות אצל כולנו... האם גיליתי את הנוסחה למשחק שבו כולם מרוויחים? ימים יגידו...

פרק ל"א

א שיינע מעיישה אוייף א שיינע משפוחה

א וַיִּשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל-הַכָּבֹד הַזֶּה. ב וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת-פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב: שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל-צֹאנוֹ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶן: רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם, וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.

משפחה אמורה להיות נמל המבטחים של האדם, בו יכול הוא להטיל עוגן בבטחה, ולצפות לאמון מלא מכל הסובבים אותו. כאשר מתחילים בבניין המשפחה בתנאים כל כך לא רגילים כפי שעה זאת יעקב, הסיכוי שנמל-מבטחים כזה ייבנה הוא אפסי.

יעקב הגיע כפליט בורח לארץ זרה. כל אותן עשרים שנה ששהה בפדן ארם מחק יעקב את הקורות אותו בביתו המשפחתי המקורי, כאילו לא קרו. למרות שהתנ"ך אינו מפרט זאת, אפשר להניח כי יעקב לא סיפר דבר על כך לא לדודו לבן ולא לנשותיו רחל ולאה. הסתרת פרטים כאלה מאנשים האמורים להיות קרובים לך – יוצרת בהכרח מרחק, המקשה על בניית אמון אינטימי. כפי שכבר הערתי באחד הפרקים הקודמים, יתכן שעסקת-לאה נכרתה בין לבן ליעקב מאחורי גבה של רחל, וכך הפך גם סיפור האהבה יוצא הדופן לפרק מביך ומתסכל בסאגה המשפחתית המסובכת הזאת. שתי אחיות, הנשואות לאותו גבר, מה שאינו מקובל ביהדות כלל, מתקשות לשמור על הפרטיות של כל אחת מהן, והאינטימיות שייחדה אותן כאחיות בילדותן נפגעת גם היא קשות. האינטרסים של יעקב ושל כל אחת מנשותיו שונים בתכלית: זו עסוקה בשימור החשק של בעלה ומייחלת לאישור האהבה הזאת על ידי לידת בן ממנו; זו עסוקה בפס הייצור של ילדים, שיבטיחו זכויות ירושה – אם לא לה, אז לפחות לבניה; והגבר – כבר מזמן שקוע בביזנס... איזו אינטימיות, איזה אמון, יכולים לצמוח בנסיבות כל כך מסובכות, כשבעל הבית של הכל הוא, למעשה האבא, החותן, לבן הרמאי?

במצב רעוע זה ממשיכה המשפחה לתחזק ולרפא את עצמה באמצעות פלסטרים זמניים. יעקב עובד את לבן, יולד לו נכדים ומרמה אותו בעת ובעונה אחת. כמו במשפחת מאפיה צריך לעמוד על המשמר ולראות בכל קרוב-משפחה אויב פוטנציאלי. כל שינוי בהלך רוח של אחד מבני המשפחה מהווה סימן אזהרה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת-פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יעקב צריך לקבל החלטה מהירה. האם לבן הבין את הקף התרמית שרוקם יעקב? האם זה הרגע להמר ולנטוש תוך לקיחת כל מה שניתן לקחת, כך במפתיע, בלי להיפרד? בן משפחה שמתנהג כך חייב להרגיש מאד אשם או מאד מאויים.

מעמדן של לאה ורחל, שרכוש פרטי אין להן, ואשר עתידן תלוי רק ברכוש הבעל יעקב, מקל עליהן לקבל את ההחלטה המהירה, ולהתייצב לצד יעקב בתרמית האחרונה והגדולה שהוא מבצע. למרות שחיו כל השנים האלה בבית אביהן לבן, הן רואות את עיסקות הנישואין שבישל כמעשה מכירה, כמו שמוכרים חפץ. יעקב חש שאלוהים עמו, והוא סומך על העזרה מלמעלה, שגם הבריחה הזאת, שלעומת הבריחה מבית ילדותו, היא עמוסה כעת בנשים ובילדים, בצאן וברכוש, גם הבריחה הזאת תצלח.

מה אמרנו? 'א שיינע מעיישה אוייף א שיינע משפוחה'. לא פחות מרתק וציני מעלילת 'הסנדק'.

**********

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יַעֲקֹב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ!

אני שב וקורא את אותם הפסוקים הפותחים של הפרק, וקורא את מה שכתבתי עליהם לפני שלוש שנים וחצי, והנה צצה בי תובנה נוספת לגבי העלילה המביכה של משפחת יעקב בבית לבן.

יעקב היה תככן ומניפולטור עוד מימי נעוריו, אך אז היה גם אוהב נרגש ונלהב. כעת הוא בוגר יותר, ובטוח יותר בעצמו, והוא אינו זקוק לפי שעה לברכות מאבא או מהאלוהים, לפחות כך הוא חושב. הוא עסוק בבניית ההון החומרי שלו, באמצעות תרגיל עוקץ גנטי בכבשים ובעיזים. תחת האף של לבן, שאולי הולך ומזדקן, הוא מגדיל את היקף נכסיו 'על חשבון הבית'. נזכור כי בפרק הקודם פנה יעקב ללבן וביקש להיפרד ממנו. זה היה אחרי לידת יוסף, שהיוותה סיום משמח של הסיפור שהחל עת הגיע במקלו ובתרמילו אל חרן, ופגש בה, ברחל, על יד הבאר. לאחר פנייתו של יעקב, הגיעו יעקב ולבן להסכמה הדדית מה יהיה שכרו של יעקב על ארבע עשרה השנים שעבד את לבן, ויעקב, שיצר הרכושנות שלו התעלה על רגש האחריות שיש לו כלפי בני ביתו, נפל בפח של עצמו, והתחיל ללהטט בברודים, נקודים וטלואים, העדר התחיל לגדול הרבה מעבר למה שלבן יכול היה לדמיין, והפיצוץ התחיל להתקרב.

כאן נוטל אלוהים את האחריות לסיים את הפארסה, והוא פונה אל יעקב ישירות, ומצווה עליו בתקיפות להפסיק את מעשה הנכלים שלו ולשוב לארץ כנען. יתכן שבנוסף לתאוות הרכוש שהדריכה את מעשיו של יעקב, קינן בו עוד הפחד ממה שמחכה לו שם בבית. ישנם פושעים, החיים שנים ארוכות בחרדה מתמדת מפני היתפסות על מעשה שעשו פעם, ויתכן שמשהו מזה הטיל את מוראו גם על יעקב.

אלוהים יודע את נפש יעקב גם בלי לשאול אותו, והוא מוסיף אחרי ההוראה את המילים 'וְאֶהְיֶה עִמָּךְ'. זה מה שצריך היה יעקב כדי לאזור אומץ ולהיפרד מסיר הבשר (כבש או עז, מה זה משנה...) ולצאת לדרך. בהתאם לקו האופי הבסיסי שלו, גם את מהלך העזיבה יעשה יעקב כגנב.

עמנואל בן יוסף

לכל אלה יש שם – דודו פלמה - 2015

---------------------

וְרָחֵל לָקְחָה אִתָּהּ אֶת אֵל שֶׁנִּקְרָא אִלּוּ

וְאֲשֵׁרָה שֶׁנִּקְרְאָה רַבַּת עֲתִירַת יָם

וּבָעַל אֵל הַגְּשָׁמִים הַסְעָרוֹת וְהַבְּרָקִים

וְטַלַּי בַּת רַב אֵלַת הַטָּל בִּתּוֹ שֶׁל בָּעַל

וּפִּדְרַי בַּת אוֹר אֵלַת הָעֲרָפֶל אִשְׁתּוֹ שֶׁל בָּעַל

וְאַרְצַי בַּת יְעַבְדַר אֵלַת הֶעָפָר

וְגֶּפֶן-וַאוּגָּר שְׁלִיחוֹ הַנַּעַר שֶׁל בָּעַל

וְעַשְׁתְּרוֹת אֵלַת הַיֹּפִי הַפִּרְיוֹן וְהַתְּשׁוּקָה

וְעֲנָת אֵלַת הַצַּיִד

וְשֶׁמֶשׁ אֵלַת הַשֶּׁמֶשׁ מָאוֹר הָאֵלִים בִּתָּם שֶׁל אֵל וְאֲשֵׁרָה

-

וְאֵיךְ יָכְלָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ

בְּלֹא כָּל הַשֶּׁפַע הָאֱלִילִי הַמַּרְהִיב הַזֶּה

הַנּוֹצֵר וְעוֹטֵף אוֹתָהּ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים

מֵאָז נוֹלְדָה בְּאֶרֶץ בְּנֵי קֶדֶם

-

בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם עַתִּיק רוֹחֵשׁ

אֵלִים וְאֵלוֹת בֶּהָרִים וּבִיעָרוֹת בִּנְהָרוֹת

וּבַגְּבָעוֹת בַּסְּלָעִים, בָּעֵצִים וּבַסְּעָרוֹת

וּבְקוֹל הַדְּמָמָה הַדַּקָּה שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵיהֶם.

קישורים:

איך אומרים 'אני לא אלוהים!' ? - רוחמה וייס

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

האדמו"ר האתאיסט וסולם יעקב - ארי אלון

גלגולה של עיר (לוז) - ירין רבן

דפים מצורפים:

פרשת ויצא, הדודאים - הרב אבי פסקל

המדען הראשי של התורה: מגנטיקה של כבשים ועד זרע בראש - רוחמה וייס