מות שאול בגלבוע

מוֹת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ

שמואל א לא א וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל-שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו: שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי. וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד. וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל, וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ. ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל-אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. ז וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו, וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן.

ח וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת-הַחֲלָלִים, וַיִּמְצְאוּ אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. ט וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ אֶת-כֵּלָיו, וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת-הָעָם. י וַיָּשִׂימוּ אֶת-כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת, וְאֶת-גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן. יא וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. יב וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן, וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. יג וַיִּקְחוּ אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה, וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים.

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ – נתן אלתרמן

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ

הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,

עֵת הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ

וְגִלְבֹּעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.

וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,

לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,

וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּם

מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחֱרַץ.

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,

וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ..

בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם

בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ

וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם

אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ.

אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי

וַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב.

וּבְדַבְּרָה אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי –

מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.

וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, -

אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם

אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,

אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם

אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.

אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין.

אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,

כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין

אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.

וַיְּהִי כֵן, וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

שָׁאוּל – אורי ברנשטיין

יָם מַעֲצִיב אוֹתְךָ. עַתָּה, כְּשֶׁמַּתָּ,

אַתָּה יוֹדֵעַ: הֶהָרִים עֲלֵיהֶם שָׁמַעְתָּ

הָיוּ שֶׁל דָּוִד, וְשֶׁלּוֹ הַשִּׁירָה

שֶׁקָּרְבָה כְּשִׁקְשׁוּק רָחוֹק שֶׁל סִירָה.

מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה וַדַּאי נִרְאִים

כָּל יִסּוּרֶיךָ כָּחֳדָשִׁים רָעִים

בְּתוֹךְ שָׁנָה אַחַת שֶׁל אַהֲבָה.

וּכְשֶׁנִּגֵּן הָיְתָה אָז קַשּוּבָה

כָּל אֵימָתְךָ לִשְׁמֹעַ בַּנְּגִינָה

אֵיךְ שְׁעָתְךָ חוֹלֶפֶת וְאֵינָהּ.

אִתּוֹ הָיוּ שָׁרִים, בִּרְחוֹב סָמוּךְ,

תַּהֲלוּכוֹת שֶׁל נְעָרִים, בְּקוֹל נָמוּךְ,

וּבְחָלְפָם בַּגַּן הָיָה גּוּפָם זָהָב;

פֵּרוֹת מָאֳרָכִים בֵּינוֹת עָלָיו.

עֵינֵי דָּוִד הָיוּ נֶעֱצָמוֹת,

וְלֹא רָאִיתָ אִישׁוֹנָיו עַד מוֹת

יְהוֹנָתָן, בָּהָר, שֶׁאָז הַיָּם

נִגְלָה בְּכָל כֹּחוֹ, הַרְחֵק מִשָׁם.

חרב שאול –אבינעם מן

לֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם...וַתִּמָּצֵא לְשָאוּל וְלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (שמואל א', י"ג, כ"ב)

וְחֶרֶב שָאוּל לֹא תָּשוּב רֵיקָם (שמואל ב', א', כ"ב)

וַיִקַּח שָאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ (שמואל א', ל"א, ד')

זוֹ חַרְבִּי, מִפְּלִשְתִּים הִסְתַּרְתִּיהָ,

וַתְּהִי לִי אֶחָת בְּיִשְׂרָאֵל.

בְּמִכְמָשׂ עֲלֵיהֶם עוֹרַרְתִּיהָ,

נצחון לִי נָתַן הָאֵל.

זוֹ חַרְבִּי, אֶת אֲגַג לֹא הִכִּיתִי לְפִיהָ,

וּבְפִיו יִסְּרַנִּי שְמוּאֵל.

בְּיָדוֹ אֶת אֲגַג הִבְקִיעַ,

וָאֶתְמַהּ: עַל צֹאן וְעַל טָף אֵינֶנוּ חוֹמֵל.

זוֹ חַרְבִּי, לְנַעַר רוֹעֶה הִשְאַלְתִּיהָ,

וַיְּסִירָהּ וַיִּקַּח לוֹ מַקֵּל.

אֶת גָּלְיָת לְלֹא חֶרֶב הִכְרִיעַ,

וַיְּהִי לִי בִּעוּת הָרוֹדְפֵנִי בַּלֵּיל.

זוֹ חַרְבִּי, בְּבִטְנִי נְעַצְתִּיהָ,

וָאֶפֹּל וָאֱהִי כְּמוֹ צֵל.

מִשָּלָל פְּלִשְתִּים בְּזַזְתִּיהָ,

לִרְצוֹנָהּ מֵחַרְבָּם אִנָּצֵּל.

זֶה רֹאשִי, עַל חוֹמַת בֵּית שְאָן הוֹקִיעוּהוּ

לְמָשָל וּשְנִינָה, הַבּוּז לַנּוֹפֵל.

זוֹ חַרְבִּי, מִדָּמִי הֵם נִקּוּהָ,

אָדִיש וְצוֹנֵן הוּא חֹד הַבַּרְזֶל.

הולך לקראת מותו

דמותו האנושית של המלך שאול נוגעת ללב: כל-כך הרבה עוצמה וכל-כך הרבה חולשה; כל-כך הרבה מעלות, וכל-כך הרבה חסרונות. מחד – מלך עטור נצחונות, אהוב העם, אב לבנים גבורים, נבחר האל, ומאידך – נבגד על ידי האל עוד בחייו, מאוים על ידי בן-טיפוחיו החותר תחתיו, ובנוסף לכל אלה – יודע שגורלו נחרץ, וכי השושלת שחלם לייסד תושלך תוך זמן קצר אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. כל מה שנותר לו לעשות, הוא להוביל את צבאו אל התבוסה הבטוחה המצפה לו שם, על ההר המקולל, הגלבוע, ולקחת אתו אל הסוף המר את שלושת בניו. למרגלות ההר כבר ממתין דוד הצעיר בחוסר סבלנות. לו יכול – היה מצטרף אל צבא הפלשתים כדי לקרב את הקץ למלכות שאול. רק בשל התנגדות שרי פלשתים נמנע ממנו הדבר. הוא יחכה לתוצאות הקרב, שכבר נחרצו מלמעלה עוד לפני שהחל, ואז יעלה על הבמה את ההצגה המרגשת, אך הכוזבת, של הנחיית האבל הממלכתי על מות המלך הנבגד. כל פסוקי ההלל למשורר התהלים ששיח ושיג לו עם האלהים, שמשפחתו היתה לשושלת מלכות מאריכת ימים, ושמזרעו יבוא בקץ הימים המשיח הגואל – לא ירגיעו את המצפון, ולא ישקיטו את הלב המתאבל על שאול, אותה דמות טרגית מושפלת ונעזבת.

עמנואל בן יוסף

בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ – לאה נאור, יוסף הדר

יָבֵשׁ הַקַּיִץ בְּעִתּוֹ

בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

נִשְׁעָן שָׁאוּל עַל חֲנִיתוֹ

בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

רַק נַעַר גֵּר עִמּוֹ

רַק נַעַר מִבְּנֵי עֲמָלֵק.

יָבֵשׁ וָחָם, יָבֵש וָחָם

הַקַּיִץ בָּעֵמֶק.

הָאֲדָמָה צִבְעָהּ פֶּחָם

בַּקַּיִץ בָּעֵמֶק

אוּלַי הָיָה שָׁרָב

אוּלַי זוֹ הָיְתָה שְׁעַת שְׁקִיעָה

אוּלַי שְׁקִיעַת זָהָב

כְּמוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתָה הַשָּׁעָה.

נִפְרַשׂ הָעֵמֶק לְרַגְלָיו

בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

הָיָה הַקַּיִץ כְּמוֹ עַכְשָׁיו

בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

מִנֶּגֶד הָר תָּבוֹר

וְהָר הַחֶרְמוֹן בַּמֶּרְחָק

כְּאִלּוּ לֹא עָבְרוּ שָׁנִים

בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

אוֹתָם סְלָעִים - סְלָעִים שְׁחוּנִים

בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ

אוּלַי הָיָה שָׁרָב

אוּלַי זוֹ הָיְתָה שְׁעַת שְׁקִיעָה

אוּלַי שְׁקִיעַת זָהָב

כְּמוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתָה הַשָּׁעָה.

זמן שאול – דודו פלמה

-------------

כִּי יֵשׁ הָהוֹלֵךְ אַחַר

מַחרשתו בַּשָּׂדֶה

וְאַחַר אֲתוֹנוֹת אָבִיו

כְּדֵי לִפּוֹל אֶל

מַלְכֹּדֶת צוּף

וְלִמְצֹא שָׁם

אֶת שְׁמוּאֵל

עַל הַגָּג עִם שֶׁמֶן

הַמִּשְׁחָה הַשּׂוֹרֵף

וְאוּלַי לָכֵן אִמָּא

אָמְרָה לִי תָּמִיד

תִּזָּהֵר לֹא לְהִתְבַּלֵּט

יוֹתֵר מִדַּי

כְּדֵי שהגֶּרְמָנִים

לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּךָ

אֲבָל שָׁאוּל

שֶׁחַי עַל זְמַן שָׁאוּל

חִפֵּשׂ אֲתוֹנוֹת

וּמָצָא מְלוּכָה

עַל הַגָּג, נִפְעֲרָה

לְרַגְלָיו תְהוֹם גְּדוֹלָה

שֶׁל בְּדִידוּת וְטֵרוּף

וּבְתוֹכָהּ

אוֹרֵב

לוֹ

כְּבָר

אֲגַג.

שאול המלך / רות נצר

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת שָׁאוּל

בִּגְלַל הִסּוּסָיו, בִּגְלַל סְפֵקוֹתָיו, בִּגְלַל דִּכְאוֹנוֹ,

בִּגְלַל אַהֲבָתוֹ לְדָוִד, שֶׁאָהַב אֶת יוֹנָתָן.

וְאִישׁ לֹא אָהַב אֶת שָׁאוּל,

אֶת הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ הַמְּתֻלְתָּל

שֶׁהֻשְׁאַל לַמְּלוּכָה וְכָשַׁל –

מִלְּבַד שְׁמוּאֵל בְּרֵאשִׁית דַּרְכּוֹ,

שְׁמוּאֵל שֶׁאֲהָבוֹ

וּזְנָחוֹ.

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הָאִישׁ

שֶׁאֱלֹהִים הִכָּה בְּרוּחַ רָעָה

שֶׁשָּׁאַל בָּאוֹב בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה

שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא אִישׁ פָּשׁוּט

וְלֹא כִּרְכֵּר לִפְנֵי אֱלֹהָיו

וּכְשֶׁהִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְהָפֵר אֶת דְּבַר אֱלֹהִים

זָרְקוּ אוֹתוֹ לַפְּלִשְׁתִּים

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת שָׁאוּל

כִּי גַּם אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים

מַדּוּעַ הִשְׁאִילוּ אוֹתָנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה

וּבָחֲרוּ בָּנוּ לִמְלוּכַת הַנֶּפֶשׁ

וְאַחַר כָּךְ נָזְפוּ בָּנוּ

וְלֹא הִקְשִׁיבוּ לִכְאֵבֵנוּ

וְעַצְבוּתֵנוּ, אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים

אֶת שָׁאוּל וְלֹא נֶחְדַּל לִשְׁאֹל

לָמָּה דַּוְקָא זֶה שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ אֶת הַמְּלוּכָה

לָמָּה דַּוְקָא זֶה שֶׁהֲכִי קָרוֹב לְלִבֵּנוּ

הוּקְעָה גּוּפָתוֹ אֶל הַחוֹמָה.

השבוע אנו מציינים את שבת זכור, השבת האחרונה שלפני חג הפורים, שבה אנו קוראים, נוסף על פרשת השבוע (השנה – פרשת תצוה) גם את פרשת זכור מספר דברים, והפטרה מיוחדת לה מספר שמואל.

בפרשת זכור מופיע ציווי מפורש להילחם בעם העמלקי עד חרמה. העמלקים מואשמים בכך שנטפלו באופן פחדני לחלשים ביותר שבין בני ישראל ותפסו אותם בשעת חולשה:

וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

בהפטרה לפרשת זכור (שמואל א', ט"ו) אנו קוראים על שאול המלך שנצטווה על ידי שמואל הנביא להילחם בעמלקים ולא להותיר מהם זכר:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:

פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

הציווי הוא גורף - כליה מוחלטת נגזרת על העמלקים ועל רכושם, שאף אדם או בעל חיים לא יימלט ממנה.

שאול מצליח במלחמתו בעמלקים, ואף לוכד את אגג מלכם בעודו בחיים. ואולם, בניגוד למה שנצטווה, הוא בוחר להשאיר את אגג בחיים, ומשתמש ברכוש הרב במקום להחרימו. תגובתו של אלהים למעשה זה היא חריפה ביותר – פיטורין:

נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים.

שאול מנסה לתרץ את מעשיו בכך שהצאן והבקר נשמרו כדי לזבוח מהם לאלהים, אך הסברו אינו מתקבל. הוא ננזף בחומרה על ידי שמואל על נסיונו להעמיד פנים שהוא רק בורג קטן במערכת:

הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ ? רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה !

ושמואל ממשיך בדברי התוכחה שלו אל שאול, באחד הפסוקים המוכרים והמצוטטים ביותר, המסבירים את השוליות של עבודת הקרבנות, לעומת האמונה התמימה באלהים:

הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'

הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים

מהו המניע למעשיו של שאול? האם מדובר ברדיפת בצע פשוטה, ברצון להשתמש ברכוש הרב של העמלקים על מנת להתעשר ולרצות את העם שחומר אותו? ואולי המפתח נמצא בשירם של יוסף הדר ולאה נאור:

נִשְׁעָן שָאוּל עַל חֲנִיתוֹ

בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ

רַק נַעַר גֵּר עִמּוֹ

רַק נַעַר מִבְּנֵי עֲמָלֵק.

השיר מציע לנו קריאה שיש בה חמלה, שאול לא סתם התרשל בתפקידו ומעשהו לא נבע מכך שחמד את השלל. שאול "סירב פקודה" משום שהאויב שעמד מולו כבר לא היה המון עמלקי אלמוני וחסר פנים, אלא נער, גר, שיש לו פנים ויש לו שם, והוא במקרה גם מבני עמלק.

הרבה מירה חובב

יוֹנָתָן / רחל

טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ

הִנְנִי אָמוּת

(שמואל א', י"ד, מ"ג)

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,

נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;

לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.

וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם

נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!

עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם

אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.

מלכּנו הראשון בלילוֹ האחרון

בלפור חקק

יָצָאתִי בְּעִקְבוֹת מַלְכִּי אֶל מַעְיַן

עֵין דּוֹר, לְחַפֵּשׂ אַחַר עִקְבוֹתָיו בַּמַּיִם

אַחַר סִימָנֵי הַחֶרֶב וְהַחֲנִית

לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם אֶת הַיִּדְעוֹנִית

שֶׁאֵלֶּיהָ יָצָא מִן הָרַחְצָה

שֶׁקִּבְּלָה מִמֶנּוּ רָבִיד עַל גְּרוֹנָהּ

וְצָמִיד זָהֹב

כְּמַתְנַת אוֹב.

לְיַד הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ רָאִיתִי גִּדְרוֹת צֹאן

וְשׁוּרַת אֲבָנִים לְיַד בֵּיתָהּ.

אֲנִי יוֹדֵעַ בַּחֲלוֹמִי שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ

וְאֶת צְמִיד הַזָּהָב עַל יָדֶיהָ שֶׁנָּתַן לָהּ הַמֶּלֶךְ

נֵזֶר לְרֹאשׁוֹ אֶצְעָדָה עַל זְרוֹעוֹ

וְהִיא מַעֲבִירָה יָדֶיהָ עַל פָּנָיו

כְּטוֹוָה בַּפֶּלֶךְ.

כָּל הַלַּיְלָה טָוְְתָה גּוֹרָלוֹ בַּנּוּל

בְּתוֹךְ הַסְּבָךְ

רָאִיתִי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁטָּווּ מִלָּה

אַחַר מִלָּה פֶּרֶק קָשֶׁה בַּתַּנָּ"ךְ.

הֶעֱבִירָה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ עֲדִינוֹת עַל הַפָּנִים

לְבוּשָׁה שָׁנִי עִם עֲדָנִים.

בְּאַהֲבָתָהּ לַמֶּלֶךְ הֶעָצוּב

שֶׁעֵינָיו תָּעוּ

נָתְנָה לוֹ פַּת לֶחֶם, מַטְעָמִים שֶׁנָּגְהוּ:

"וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו

וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא ".

בְּהַגִּיעוֹ סַהֲרוּרִי לְמַעְיַן יִזְרְעֵאל

נִטְהַר מַלְכֵּנוּ יְחִידִי בַּמַּיִם טַהֲרַת הַמֵּת

לָבַשׁ מִתַּחַת לַשִּׁרְיוֹן אֶת תַּכְרִיכָיו

וְיָּצָא אֶל הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן

שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא שָׁב.

אֲתוֹנוֹת

הַאִם לְהֶרֶף עַיִן

בְּטֶרֶם נָפַל עַל חַרְבּוֹ

זָכַר בְּלִבּוֹ

אֶת הָאֲתוֹנוֹת

שֶׁחִפֵּשׂ בִּימֵי נְּעוּרָיו

הַאִם לִבּוֹ בָּכָה

עַל שֶׁמָּצָא מְלוּכָה

שֶׁהָפְכָה עַל פְּנֵיהֶם אֶת חַיָּיו

הַאִם זָעַק בְּכֵנוּת

מַמְלַכְתִּי כֻּלָּהּ

תְּמוּרַת הָאֲתוֹנוֹת.

(חנה קב רוט)

"..יונתן יונתן הם קוראים

רק קצת דם לקינוח הדבש.."

מתוך "יונתן" של יונה וולך.

בְּרַח!

בְּרַח יוֹנָתָן, בְּרַח

נוּס עַל נַפְשְׁךָ

אֵל תַּאֲמִין לָהֶם

הֵם לֹא יִסְתַּפְּקוּ רַק בְּשֶׁמֶץ מדמך

בְּרַח יוֹנָתָן בְּרַח

אֲנִי צוֹעֵק בְּלֵב מורתח

אַךְ שְׂפָתַי חתומות

אִם אֶעֱמֹד לְצִדְּךָ יוֹנָתָן

אַף אֲנִי אֶהְיֶה לְקָרְבָּן

בְּרַח יוֹנָתָן בְּרַח

נָסִיךְ עָנֹג וְיָפֶה כָּל כָּךְ

לֹא כָּאן מְקוֹמְךָ-בְּרַח

אֵל תִּבְטַח בְּעוֹלָם

בּוֹ שִׁעֲמוּם וְקִנְאָה נזונים מִדָּם

הֵם יַעַרְפוּ אֶת ראשך בְּאַחַת

וְאוֹתִי תָּמִית הַבּוּשָׁה לְאַט

רַעַל שְׁתִיקָתִי בעורקי יְחַלְחֵל

בְּרַח יוֹנָתָן בְּרַח

אוּלַי רַק כָּךְ

הַפַּעַם שָׁנִינוּ נינצל.

חנה קב רוט

קישורים

(הנה תמו יום קרב וערבו - אלתרמן/זעירא - (הקלטה באתר זמרשת