להקים שם המת על נחלתו

לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ

רות ד א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר, אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז, וַיֹּאמֶר (בעז): סוּרָה, שְׁבָה-פֹּה, פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב. ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, וַיֹּאמֶר: שְׁבוּ-פֹה, וַיֵּשֵׁבוּ. ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי, אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר: קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי. אִם-תִּגְאַל – גְּאָל, וְאִם-לֹא יִגְאַל - הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה, כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֶגְאָל. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז: בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל: לֹא אוּכַל לִגְאוֹל לִי, פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי. גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל. ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז: קְנֵה-לָךְ, וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ. עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים: יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן-הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן-הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת, וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי: בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ, כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד, וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר: יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד. יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ: פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.

יוהן כריסטוף וייגל 1695

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז: קְנֵה-לָךְ, וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ

שלש מציאות מצא הקב"ה, - "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", "מצאתי דוד עבדי", "כענבים במדבר מצאתי ישראל". משל למלך, שהיה עובר ממקום למקום, ונפלה מרגלית מעל ראשו, ועמד המלך שם, והעמיד פמליא שלו שם, ועשה צִבּוּרִים והביא מַכְבֵּדוֹת וְכִבֵּד בראשון ולא מצאה, בשני - ולא מצאה, בשלישי – ומצאה. אמרו: מצא המלך מרגלית שלו. כך מה צורך לְיַחֵס (לקיים את השושלת המשפחתית) שֵׁם, ארפכשד, שלח, עבר, רעו, שרוג, נחור, אלא בשבילך, (אברהם), "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". כך אמר הקב"ה לדוד: מה צורך היה לְיַחֵס פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי - לא בשבילך? שנאמר: "מצאתי דוד עבדי". (על פי ילקוט שמעוני)

וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים: יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל

זמן כתיבת המגילה אינו מוסכם על כל החוקרים, ויש המאחרים את זמנה לראשית ימי בית שני; אך מעניינת ההתייחסות לחלקן השווה של האחיות, רחל ולאה, בבניית בית-ישראל. דומה כי הפולמוס בין שבטי-רחל לשבטי-לאה, שהגיע לשיאים בימי שאול ודוד ובזמן פירוק הממלכה המאוחדת, פולמוס זה שכך זה מכבר, למרות שהשאיר את חותמו על דברי ימי העם. העדים לכריתת ברית הנישואין בין בועז לרות אינם מדגישים את היותו של בועז בן נכבד לשבט יהודה, מבני לאה, וזאת למרות שהפסוקים החותמים את המגילה מפרטים את השתלשלות הדורות מבועז ועד לדוד מלך ישראל. הברכה לרות ברגע חגיגי זה, יש בה מן המאחד, ולא מן המפלג: רחל ולאה – שתיהן בנו את בית-ישראל. ומעניין להתרשם שוב ממרכזיותה של האישה בסיפור תולדות העם.

עמנואל בן יוסף

חוק גאולת היְבָמָה (דברים כה) ה כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וּבֵן אֵין-לוֹ - לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר. יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְיִבְּמָהּ. ו וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. ז וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת-יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל-הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה: מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי. ח וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו, וְעָמַד, וְאָמַר: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה, וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו. י וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

הַשִׁיבָה הַבַּיתָה - אסתר אטינגר

עַכְשָׁו,

כְּשֶׁהַיֶּלֶד בְּחֵיקִי

נָח

אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר חֶסֶד,

רַק חֶסֶד כִּי בְּעֶצֶם הַחַג

קַמְנוּ לָלֶכֶת. שְׁמוּעָה עָבְרָה

אֶת הָרוֹכְלִים הַמְּחַזְּרִים בָּעֲיָרוֹת

עִם כְּחָלָם וְסִדְקִיתָם, אוֹת

שֶׁתַּמּוּ שְׁנֵי הָרָעָב,

וּדְחוּפוֹת קַמְנוּ לָלֶכֶת

כִּי רָעָב אַחֵר קָם

חָזָק מִן הַבּוּשָׁה.

וְהָיָה כְּבָר חֹדֶשׁ זִיו

שֶׁנִּקְרָא בְּפִי הַכְּנַעֲנִים אִיָּר,

שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אוֹר,

וּדְחוּפוֹת הָלַכְנוּ

רַגְלֵינוּ חֲרוּכוֹת מִמִּכְוַת הַקּוֹצִים,

גּוּפֵנוּ מְכֻסֶּה סְמַרְטוּטִין

כּוֹשְׁלוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים

סָרוֹת מִדַּרְכֵי הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַסּוּסִים

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת עִמָּדִי

נֶאֱחֶזֶת בִּי

כִּבְתִקְוָה,

בִּי, אִשָּׁה שֶׁזְּמַנָּהּ עָבַר

שֶׁחִכָּהּ יָבַשׁ מִמִּלּוֹת אַהֲבָה

וּכְשֶׁנִּרְאוּ הַכְּרָמִים עַל מַדְרֵגוֹת הָהָר

וְהַשָּׂדוֹת הַנְּכוֹנִים, עָצַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָךְ

אִישׁ לֹא יְחַכֶּה לָנוּ שָׁם,

גַּם כֶּלֶב לֹא יִקְפֹּץ לִקְרָאתִי,

אֲבָל אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה

כִּי רֵיחַ הַבַּיִת עָלָה בְּאַפִּי

אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לִי בַּיִת

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לְאֵין בַּיִת, אֵין שָׂדֶה

אֵין תַּנּוּר, אֵין לֶחֶם

וְהָרָעָב אוֹכֵל בְּתוֹכִי.

וְאַתְּ שָׁבָה עִמָּדִי.

לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיִית בּוֹ מֵעוֹלָם

בְּגוּפֵךְ זֶה הַדָּווּי

כִּי אַתְּ מִן הַשָּׁבִים הַנִּצְחִיִּים

הַחוֹזְרִים לַמָּקוֹם

שֶׁתְּמוּנָתוֹ חֲתוּמָה בְּרוּחָם

עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹת הַבָּשָׂר

אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה

אַתְּ שָׁבָה הַבַּיְתָה

וְכָל שֶׁהָיָה אַחַר כָּךְ

הָיָה חֶסֶד שֶׁנָּפַל

כְּאוֹר לַאֲפֵלַת חֶדֶר

אַתְּ מוֹשֶׁכֶת הַזֶּרַע

עַד הַיֶּלֶד אֲשֶׁר בְּחֵיקִי

וּמִמֶּנּוּ וְהַלְאָה.

רוּת / יצחק שלו, תשל"ו

רוּת.

וְכָל אִישׁ וְאִשָּׁה בָּעוֹלָם

יִרְאוּ בָּךְ חָזוּת.

הַגֶּבֶר רוֹאֶה בָּךְ אֶת פְּרִי הָעֶדְנָה הָאָפִיל

הַצּוֹנֵחַ בְּקֵיץ הַחַיִּים

לְרַגְלָיו,

לְעֵת נִים וְלֹא נִים.

וְרוֹאָה בָּךְ הָאֵם הַמַּזְקֶנֶת

אֶת הַבַּת אֲשֶׁר הִיא לְמִשְׁעֶנֶת,

הַבַּת הַטּוֹבָה מִבָּנִים...

הֶעָנִי מְלַקֵּט עִמָּדֵךְ

בִּשְׂדֵה הַלַּחְמִי

וְהוֹלְכוֹת הַנָּשִׁים לְצִדֵּךְ

בַּנְּדוֹד וּבַדְּמִי,

עַד תִּמְצֶאנָה מָנוֹחַ לָהֶן...

רוּת

הַשּׁוּרוּק הַהוֹמֶה בְּרַכּוּת,

וְהַתָּו הַלּוֹחֶשֶׁת כַּסּוּת,

הָרוּחַ בְּלֵיל הָאִכָּר

הַבָּאָה לִזְרוֹת, לְהָבַר,

- חֲלוֹם הַגַּבְרוּת.

הַמֶּשִׁי מוֹחֶה הַדִּמְעָה

מֵעֵינַיִם כָּלוֹת בֶּעֱנוּת

מִלְמוּלוֹ שֶׁל הַנֶּכֶד בָּעֶרֶשׂ

וּשְׂחוֹק נִחוּמִים הַמַּרְעִיד

אֶת פִּי הַסָּבָה הַקָּמוּט...