ויקרא

פרשת וַיִּקְרָא

ויקרא א

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה, מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם."

ולאחר המפרט הארוך של חלקי המשכן ואביזריו, של בגדי הכוהנים וכל המונח עליהם, אנו מגיעים לתַּכְלֶעס, או, בלשונם של אחרים, לגועל נפש – לקרבנות. איך שכחנו שזה הולך להיות עיקר ה-action במשכן?

הקרבן הראשון והעיקרי המוזכר בספרנו זה הוא קרבן העולה, זה העולה כולו באש למען השם. שלא תטעו ותחשבו, שכמו שראיתם בהודו, תוכלו להציב מנחות של פירות ופרחים כקרבן לאל. את הקרבן עליכם להקריב מן הבקר והצאן, כלומר לשחוט בעלי חיים, ולא לשם מאכל, והכל יעלה באש, יישרף ויהפוך לאפר.

זוכרים את קין והבל? כבר אז הבהיר האלוהים לאחים מנחתו של מי רצויה יותר – פרי האדמה או בכורות הצאן.

עוד מעט נשכח את השאלות הגדולות אודות הטעם שבהקרבת בעלי חיים כמנחה לאל, ומרוב עצים לא נראה את היער. אם כן, עתה הוא הזמן הנכון לשאול האם חפץ אלוהים בקרבנות של בעלי חיים? האם הקרבנות, כשמם, מקרבים את המקריב לאלוהיו? האם סוג הקרבן ודרך הקרבתו יכולים להעיד על גודל אמונתו, או על עומק כוונתו, או על מהות משאלותיו, או על מידת כנותו של האדם המביא את הקרבן אל המשכן? האם יכול טקס הקרבת הקרבן להעצים את חווית הקדושה, המסירות, התודה והאמונה של האדם?

מי שחי בעולמנו, ויונק ממכמני התרבות ומדפוסי המחשבה שנוצרו במהלך כל הדורות מאז בניין המשכן, מקבל על רובן של השאלות האלה מענה שלילי. אך גם בספר התנ"ך, שהלך ונתגבש במשך דורות רבים, מופיעים כבר בימי הבית הראשון הרעיונות ה'חדשים' אודות הקרבנות, רעיונות המנוסחים בבהירות על ידי נביאינו: " לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? - יֹאמַר יְהוָה - שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.!" (ישעיהו א')

אפשר להקריב משהו אחר?

מגוון סוגי הקרבנות שיוזכרו בתורה כולל קרבנות מן החי ומן הצומח, אך נראה כי החשובים שבהם הם קרבנות מן החי. האם זה הנוהג המקובל בכל הדתות? בהחלט לא. את הקרבנות יש להביא אל המשכן, אל הכוהן, והוא יקריב אותם עבורנו. כך אומרת התורה. ודתות אחרות? בהחלט לא. נפנה מבטנו לעבר תרבות רחוקה במזרח אסיה, אל מנהגי הפולחן של האי באלי, המשלבים הינדואיזם עם בודהיזם. נצטט מתוך מאמרו של גילי חסקין:

'המנחות נועדו לפייס את האלים, להודות להם, להרגיע אותם, לשמח אותם, להפגין מסירות או ל”עודדם” להיענות לבקשות בני האדם. רוב הבאלינזים, אינם חושבים על המנחות במונחים הללו, אלא מכינים מנחות כי כך למדו והורגלו... המנחות לאלים תמיד אסתטיות, מעודנות, מרנינות את החושים, ומונחות על מגש מוגבה מעל פני האדמה... הכנת המנחות בבאלי מקורה במשפט שאמר קרישנה לארג’ונה (בבהגואד גיטה), אודות ציפיותיו של האל ממנחות: “מי שמגיש לי במסירות עלה, פרח, פרי או מים, מנחה של אהבה טהורה, של לב טהור, אותה אקבל”. כל המנחות המוגשות כיום – מהצנועות למפוארות ביותר, כוללות את כל ארבעת המרכיבים שציין קרישנה. יש סוגי מנחות רבים, ממנחות ביתיות קטנות, ועד למנחות הגבוהות, שמכינים באודלן. המנחות נבדלות זו מזו בגודל, בעטיפה החיצונית, בתכולה הפנימית. לרוב לטקסים מסוימים יש מנחות אופייניות.

המנחות הנפוצות ביותר הן המנחות הפשוטות הנקראות SEGEHRANS. כל עקרת בית באלינזית מפרישה שלש פעמים ביום מעט אוכל מתבשיליה, אורזת אותו בעלי קוקוס, בתוספת פרחים, מלח ומים ומניחה אותו במקדשון המשפחתי, במטבח, ליד הבאר, ואף על כלי הרכב המשפחתי. המנחה מוקדשת כתודה לאלים. לעתים היא מניחה מנחה כזו גם על האדמה, כדי לרצות את הרוחות הרעות וכדי למנוע את כניסתן. הגשת המנחה מלווה בנפנוף של כף יד ימין, שלש פעמים, על מנת לסייע להעברת מהותה של המנחה (Sari) לאלים. עשן של קטורת או קליפת קוקוס בוער מתלווה לרוב להגשת המנחה, כדי לשאת את מהות המנחה כלפי מעלה לאלים. הדרך הנכונה לעשות זאת היא לשים פרח בין אצבעות יד ימין ולנפנף שלש פעמים את כף היד קדימה, מעל לקטורת הבוערת.'

אנו נזהה כמה הבדלים משמעותיים בין מנהגי הגשת המנחות בבאלי לפולחן הקורבנות צשל התורה:

א. המרכיבים הנפוצים של המנחות בבאלי הם 'עלה, פרח, פרי או מים'. אין כל התייחסות לקרבנות מן החי.

ב. המנהג של הגשת מנחות הוא יומיומי, משולב בשגרת היום, ואינו דורש תיווך של איש דת. אכן, יש בבאלי גם מקדשים ובהם כוהנים, אבל אלה משרתים טקסים יותר מיוחדים.

ג. הקרבת קרבנות, כמו שאר מרכיבי הטקס הדתי העברי, היא מלאכה של גברים. בבאלי – של נשים דווקא.

ד. דגש מיוחד שמים מגישי המנחות בבאלי על ההגשה האסתטית. השוו זאת לפעיית הגדיים, לדם הנזרק על המזבח, לאקט השחיטה ולריח – הריח!

ה. הגשת המנחות הבאלינזית היא ביטוי של 'מסירות, של אהבה טהורה ושל לב טהור', כדברי קרישנה. אין בדברים אלה הכרזה על חובת הגשת המנחה. קרישנה אומר כי מי שיגיש לו מנחות המבטאות רגשות אלה – אותן יקבל.

התרבות הבאלינזית היא, כמובן, רק דוגמה אחת של אפשרות שונה להגיש מנחה לאל. עצם הידיעה, שבתרבויות אחרות עושים זאת אחרת, נותנת לנו את הלגיטימציה לשאול על המנהגים שלנו מדוע ולמה. עם חורבן בית שני פסק מנהג הקרבת הקורבנות, וגם היהדות מצאה לה דרכים אלטרנטיביות לאפשר לאדם המאמין להעניק משהו משל עצמו לאל. עובדה...

עמנואל בן יוסף

"ויקרא" באלף קטנה על שום מה? בקול קטן קרא אלוהים למשה מתוך אוהל מועד. יודע היה אלוהים כי שומע אותו משה בתוך ליבו, ואינו צריך לצעקה. לא כך היה הדבר בבני ישראל. מהר סיני דיבר אליהם האלוהים בקול כה גדול, עד כי "וכל העם רואים את הקולות".

ויקרא ב'

יתכן שהתורה השתמשה במילה "נפש" כדי להראות את חשיבות הכוונה ואישיותו המוסרית של המקריב יותר מחשיבות הקרבן. דברים ברוח זו נמצא במשנה (מנחות יג, יא):

אמר בעולת הבהמה: 'אשה ריח ניחוח' ובעולת העוף: 'אשה ריח ניחוח' ובמנחה: 'אשה ריח ניחוח', ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים.

ד"ר יאיר ברקאי, בר-אילן

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה, סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

מהם המניעים להקרבת קרבן לאל? האם הקרבת הקרבן נובעת מחובה, האם היא מושתת על מסורת, או שמא רגש ספונטני של רצון לתת הוא הדוחף את האדם לעשיה טקסית זו?

בפרק הקודם נכתב "אָדָם כִּי יַקְרִיב" ואילו כאן – "נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב ". אולי בהבדל זה מסתתרת התשובה.

כאשר הקרבת הקרבן 'באה מהנפש', היא ספונטנית ועצמאית לחלוטין. ומהו הקרבן המתאים לאותו רגש ספונטני? סולת ולא בשר. על הסולת יוצק הכוהן שמן, ונותן עליה לבונה. במקום ריחו הרע של הבשר השרוף (אני איני חובב מנגלים למיניהם) יפיץ קרבן המנחה ריח טוב, ואת זאת יודע אני, המחזיק בכיסי בדרך כלל בקבוקון של שמן לבונה, עת אני מבלה עם אורחי בערוגות הבושם של עין גדי.

אותם סולת ושמן, המוזכרים בכפיפה אחת בפעם הראשונה בתנ"ך, יצורפו באחד הדורות הבאים לניב לשוני נאה, מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ של שפת המקרא.

*****

וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָֹה, אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

ויכוח ניטש בין הפרשנים אם מדובר במצוות הבאת העומר, מצוה שתתואר במפורט בפרק כ"ג, או שמא מדובר בקרבן נדבה אישי, מיוזמתו של המקריב.

ה'אביב' הם שיבולי הביכורים, שעדיין לא נסתיימה הבשלתם, ויש להקריבם כשהם קלויים באש. שיבולים אלה הן, קרוב לוודאי, שיבולי שעורה, המקדימה להבשיל לפני החיטה. גרעיני האביב יש בהם מתיקות מסוימת והם טעימים למאכל ונאכלים טריים כמות שהם, אך אפשר גם לקלותם באש.

ה'גרש' הם הגרעינים הגרוסים. ה'כרמל' מתפרש בדרכים שונות. יש האומרים כי מדובר בגרעיני שיבולים טריות. הכרמל שימש גם כמאכל מבוקש ללא גריסתו ויתרונו על האביב הבלתי קלוי היה ביכולת ההשתמרות שלו. כנראה שהכרמל היה מזון דגני ראשון ששימר לו האדם בארץ-ישראל. יש המפרשים אחרת, ומייחסים את המילה 'כרמל' לשדה משובח במיוחד, ממנו תובא מנחת הביכורים.

ר' סעדיה גאון מתרגם את המונח 'גרש כרמל' לערבית-יהודית: 'גריש מן אלהרף', שהוא קמח שעורה ירוקה קלויה, ממנו עושים 'עציט' או 'עסידה', מאכל העשוי מקמח שעורה ירוקה, דורה ירוקה או חיטה. עסידה נאכל במדינות ערביות וצפון אפריקאיות רבות ופופולרי במיוחד בלוב, בתוניסיה, בערב הסעודית, באריתריאה, באתיופיה, בסודאן ובתימן. תבשיל זה היה נפוץ בקרב עדות המזרח ונאכל עד היום על ידי יהודי לוב, יהודי תוניסיה ויהודי תימן.

דרך הכנת גרש הכרמל מתוארת במשנה, במסכת ברכות:

"קצרוהו" (את העומר) "ונתנוהו בקופות" (בסלים), "הביאוהו לעֲזָרָה, היו מהבהבין אותו באוּר" (באש), כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: "בקנים ובקליחות" (קלחי כרוב). חובטים אותו, כדי שלא יתמוך. נתנהו לאבוב - ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו" (מסכת מנחות י',ד).

הקלי נזכר כמאכל אהוב בכמה מקומות בתנ"ך, וביניהם במגילת רות, שם צובט בועז קלי לרות, בספר שמואל, שם שולח ישי לבניו קלי ולחם באמצעות דוד הצעיר.

הכרמל, קלוי או מעושן, מוכר עד היום במטבח הערבי כפְרִיקֶה.

עמנואל בן יוסף

ויקרא ג

לאחר אתנחתא צמחונית בפרק הקודם, אנו שבים אל העיקר בתרבות הקרבנות – קרבנות שיש להם בשר, דם, קרביים, עצמות ועור– קרבנות מעולם החי.

זריקת הדם על המזבח, המבוצעת על ידי הכוהן, היא החלק המרכזי בהקרבה, בהיותו מייצג את נפש הבהמה, ככתוב‏ בפרק י"ז:

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר."

קביעה זו מדגישה את המשמעות הרעיונית של הקורבן, שעיקרו מסירת נפש הבהמה, ולא מסירת מזון למזבח.

איך נתייחס למידע שצבר המדע במאות האחרונות, מידע שאינו מחזק את הגישה המקשרת בין הנפש לדם? נכון, בצאת כל הדם מן הגוף – יגווע החי וימות; ומאידך, מדע הרפואה יודע להחליף דם, לנקות דם, להוסיף מרכיבים חסרים לדם – ומאום לא ישתנה בנפשו של האדם. אם כן, יתכן שהאמירה 'הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ' (דברים י"ב) משמעותה מעט שונה: באין דם אין חיים, ועל כן זריקת הדם על המזבח מייצגת את מסירת הנפש, מסירת החיים של הקרבן. הסבר זה אינו משכנע, שכן שריפת גוף הקרבן או חלקים שונים שלו מייתרת את זריקת הדם.

התהייה אודות המנהג המוזר הזה של זריקת הדם מתגברת, כשאנו מצליחים להעלות בדמיוננו את המראה של טקס הקרבת בעל-חיים, את הצחנה ואת הקשר האסוציאטיבי שאנו עושים בין דם לאלימות. האמנם בימים קדומים בני-אדם לא קישרו בין השניים?

ואולי בעוד מאה שנה יהפכו כל בני האדם צמחוניים, והם לא יבינו כיצד לא עלתה בנו, בבני דורנו, האסוציאציה לרצח בעת אכילת בשר?

***********

ובשובנו אל הקרבנות מן החי, לא נוכל להימלט מהשאלה העקרונית – למה בכלל קרבנות?

ידוע לנו כי מנהג הקרבת הקרבנות עתיק יומין, וכי עוד לפני זמן התורה הקריבו עמים שונים קרבנות לאלים שלהם. דווקא משום שמנהג הקרבת הקרבנות בתרבות היהודית פסק לפני כאלפיים שנה, ומשום שהיהדות המשיכה להתקיים כל אותו הזמן, חשוב להעלות את השאלה הזאת ואת השאלות הנגזרות ממנה: במה היתה שונה הקרבת הקרבנות של זמן התורה ממנהגיהם של עמים שכנים, עובדי אלים רבים? האם טוב שפסק מנהג הקרבת הקרבנות בעם היהודי? האם הגיוני להמשיך להתגעגע לתקופת בית המקדש ולהקרבת הקרבנות, ולקוות שייבנה בית המקדש במהרה בימינו? האם התחליף שמצאנו להקרבת הקרבנות, הלא הם מנהגי התפילה (שחלק מהם קרויים על שם הקרבנות – שחרית, מנחה, מוסף ומעריב), האם תחליף זה הוא תחליף ראוי, או בסך הכל פתרון לעת מצוא?

כבר הזכרנו את דעתו של הרמב"ם בנושא זה, והיא מעניינת. הפעם נביא מדבריו של רב מהציונות הדתית, הרב בעז מלט:

כך יצווה עלינו ריבונו של עולם להקריב לו קרבנות, למען נתקרב אליו. נאמר בפרשתנו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". שואלים חז"ל, למה התיבה "מכם" נמצאת בין התיבות "יקריב" ו"קרבן", לכאורה הייתה צריכה התורה לכתוב: אדם מכם כי יקריב קרבן לה', אלא באה התורה ללמדנו שתפקיד הקרבנות לקרב אותנו אל ה'.

נכון שהקרבנות תפסו תפקיד נכבד בקרב עובדי האלילים, אבל הם לקחו עניין הקרבנות למקום אחר לגמרי. הם אמנם זיהו את השורש בנפש האדם, את הצורך שלנו להתחבר לאין סוף, לחיות איתו בשלום. אבל במקום להשיג שלום אמיתי, שמצריך לעבור שינויים, לתקן קלקולים בנפשנו, להתקרב אל הבורא, הם הציעו שלום מדומה, שיש בו התפרצות רגשות, פורקן יצרים ושוחד לאלים. הם באו לרתום את האלים לשרות האדם, באו לשים את האדם במרכז (תפיסה אגוצנטרית). גם היום אפשר לראות גישות דתיות/מיסטיות בעולם ובישראל שבהם ההתייחסות לאל עדיין דומה לזאת...

הרב מלט רואה במנהג הקרבת הקרבנות דרך להתקרב לאל. אני איני רואה זאת כך. אין לי ספק, שמקורו של המנהג ברצון של האדם לתת לאל משהו, כדי לקבל משהו אחר בתמורה, שמקורו של המנהג באמונה, שהקרבן המועלה על המזבח מזין את האל, או לפחות מהנה אותו. במובן זה איני סבור שעם ישראל בתקופת נדודיו במדבר ובתקופות בית ראשון ושני חשב אחרת מבני העמים והתרבות הסובבות אותו. מה במנהג הקרבת הקרבנות יכול לסייע לאדם להתקרב לאל יותר מאשר תפילה או מדיטציה? אם הרב מלט טוען, כי זו דרך להתקרב אל האל, עליו להצביע על הדרך, ועל מה שההליכה בדרך זו עושה לאדם המאמין.

נכון אומר הרב מלט, כי יש באדם צורך להתחבר לאין-סוף ולחיות אתו בשלום, וכי מנהגי הקרבת הקרבנות מבטאים רצון זה, אולם ההבחנה שלו בין מניעי המאמינים העבריים לאלה של שכניהם במרחב המזרח תיכוני אינה מקבלת כל הוכחה. על פי דבריו, הקרבת הקרבנות 'אצלנו' נועדה להשיג שלום אמיתי, שמצריך לעבור שינויים, לתקן קלקולים בנפשנו, להתקרב אל הבורא. אין ספק שהתורה מנסה ללמד אותנו גם כיצד לתקן קלקולים חברתיים ומוסריים, אך מה בין תורת מוסר זו להקרבת קרבנות? את הסתירה הזאת גילו כבר נביאי בית ראשון, והם אמרו זאת בצורה משכנעת מאד.

עלינו להודות על האמת, כי גם בהקרבת הקרבנות 'שלנו' היה היסוד המאגי של ניסיון לרתימת האל לשירות האדם, כניסוחו של הרב מלט.

כעת נאמר את דברנו שלנו: מנהג הקרבת הקרבנות, כפי שהוא מתואר בתורה, שאב השראה, ככל הנראה, מתרבויות פולחן של העמים הסובבים אותנו. משום כך הוא לא נעדר מניעים של השפעה מאגית על האל להיטיב עמנו. התורה חידשה דבר אחד בעניין פולחן הקרבנות, וןהיא ההתנגדות הנחרצת לקרבן אדם. אבל החידוש הגדול של התורה לא היה בעניין הקרבנות, אלא למרות תרבות הקרבנות, בשימת דגש על תיקון האדם ומידותיו המוסריות. נזק נוסף לתרבות החברתית שלנו הביא מיסוד פולחן הקרבנות במסגרת משכן ומקדש, מעמד כהונה ושאר משרתים בקודש, שהרחיקו את האדם המאמין מהקשר הישיר לאלוהיו, והיוו פתח לשחיתות חברתית. חורבן בית שני מצא את עם ישראל מוכן למהפכה בתחום הפולחן, ולמרות הקינות על חורבן הבית, ולמרות החזרה הריטואלית על 'יבוינה בית המקדש במהרה בימינו', הויתור על פולחן הקרבנות הצעיד את עולם הרוח היהודי צעד גדול קדימה.

עמנואל בן יוסף

ויקרא ד

וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ, וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ ...

ניסיתם להעלות בדמיונכם אפשרות כזאת? כל עדת ישראל שוגים, ועוברים על אחת ממצוות האל, אחת ממצוות 'לא תעשה'? מדובר, ככל הנראה בנוהג שהפך זה מכבר לנורמה, והנה נודעה החטאת...

אך אם הכל חטאו, כיצד נודעה החטאת? מעשה שהפך לנורמה מתנהל לו בריש גלי ולא בהסתר. מהו, אם כן ה'גילוי'? האם מדובר בכך שמישהו גילה לפתע, שהמעשה הזה נוגד את חוקי התורה? ומיהו ה'מגלה' הזה? מישהו שבא מבחוץ? אחד מחכמי העם, שחקר ונבר, התלבט והחליט שמדובר במעשה שלא ייעשה על פי הכתוב בתורה? כוהן, שקיבל מלמעלה הנחיות אלוהיות, הקובעות שהמעשה הוא אסור, למרות שהכל סברו שאין חוק בתורה האוסר אותו?

במחשבה נוספת – חטא העגל היה מין חטא ציבורי כזה, שכל העם לקח בו חלק, מלבד משה, שפשוט לא היה שם בעת ההיא. חטא העגל נראה כדוגמה טובה, שכן ניתן לטעון כי העם וכוהניו לא סברו כלל שזהו חטא: העגל אינו אליל, כי אם ייצוג מוחשי של האל. הלא אמרו בני ישראל: " אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כלומר יודעים היו כי העגל מייצג את אותו אלוהים שגאלם מעבדות. ומאידך, יכול האלוהים לומר כי העם שגה, וכי זאת עבירה על הדיבר הראשון: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".

ואם מעשה העגל נראה כדוגמה טובה לאותו תחום אפור, היכול להפיל עם שלם בפח השגגה, מה בדבר העונש? בפרקנו הנוכחי אלוהים קובע מחיר קבוע לשגגה של ציבור שלם, בעוד שזכור לנו היטב מה היה עונשם של בני ישראל על מעשה העגל. אם כן, הדוגמה אינה כל כך מוצלחת, ולא נותר לנו אלא לחפש אחרת. אני לא מצאתי...

*********

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ

פרק ד' עוסק בקרבן חטאת, קרבן המכפר על חוטא או על נטמא בשגגה, שנודע לו מאוחר יותר על חטאו.

בהנחה שמערכת חוקים נועדה לשפר את התנהגותנו המוסרית כחברה, הבה נחשוב מה באמת רצוי שנעשה מרגע שנודע לנו כי חטאנו.

א. אם גילינו כי גרמנו נזק למישהו, רצוי כי נפצה את הניזוק על הנזק שגרמנו לו.

ב. רצוי גם כי נבקש את סליחתו, או לפחות נביע את צערנו על שגרמנו לו נזק. נסביר כי הנזק היה בשגגה.

ג. נביא בחשבון גם חוקי עונשין הקיימים בחברה בה אנו חיים, אשר עלולים לחול עלינו במידה שגורמי אכיפת החוק ייודעו אודות העבירה שלנו.

מה מכל זה מופיע בפרק שלנו? לא דבר ולא חצי דבר; אבל יש לה, לתורה, מה לומר בענייני נזיקין, בעיקר בפרשות משפטים (שמות) ואמור (ויקרא).

אפשר להניח, אם כן, שפרקנו מתייחס לסוג אחר של עבירות, אולי מן התחום הפולחני. כאן אנו נוגעים בשאלה אחרת: מה המעשה הראוי לאדם מאמין, הרגיל במצוות פולחן, ואשר נכשל במקרה מסוים, וחטא במצווה מעין זו? מה יעשה כדי לכפר על המשגה שלו, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם האל?

זה, ככל הנראה, מה שמציע הפרק שלנו: הקרבת קרבן חטאת. קרבן זה 'מסדר את העניינים' במחיר נמוך יחסית. בתיווך הכוהן, הוא המקצוען בעניינים כאלה, נבחר סוג הקרבן המתאים, ומבוצע הנוהל המתאים, נוהל המסתיים במילים: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.

מי שאינו מתלהב כלל מפולחן הקרבת הקרבנות, בוודאי לא ימצא טעם בנוהל קרבן החטאת, המכפר על חטאים שנעשו בשוגג, כמו הבאת קרבן פגום, כמו פעולה הנחשבת עבודה זרה, או כמו אכילת בשר לא כשר, או כמו עבירה על חוקי הטומאה והטהרה. אין בהבאת קרבן חטאת משהו המבטא חרטה או חשבון נפש, הבנת המעשה השגוי או כפרה אחרת בלבוש של מעשה מוסרי. אפשר להקצין את הביקורת על קרבן החטאת על ידי עריכת השוואה בין שני חוטאים, האחד דלפון והאחר עשיר כקורח. קרבן החטאת ששניהם חייבים להביא יהיה שווה, ולשניהם ייסלח באופן אוטומטי.

מאידך, אם האלטרנטיבה היא לעבור לסדר היום על העבירה, כי נעשתה בשגגה, הרי שהבאת קרבן מבטאת בכל זאת משהו – הכרה בחטא שנעשה, ונכונות לעשות מאמץ כלשהו, שיזכיר לנו בפעם הבאה שנעמוד בפני האפשרות שנחטא שוב, ואולי נצליח הפעם להימנע מזה.

עמנואל בן יוסף

ויקרא ה' כ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה, וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ, כב אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר - עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה, כג וְהָיָה כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. כד אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. כה וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ, לְאָשָׁם אֶל-הַכֹּהֵן. כו וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

עַל חֵטא שֶׁחָטָאנוּ לַזּוּלָת – בְּהַסְתָּרַת אֲבֵדָה שֶׁמָּצָאנוּ, וְהִיא שֶׁלּוֹ, בְּגֵזֶל שֶׁגָּזַלְנוּ מִמֶּנּוּ, בּשָׂכָר שֶׁקִּפַּחְנוּ אוֹתוֹ בָּעֲבוֹדָתוֹ, אוֹ בְּפִקָּדוֹן שֶׁהִפְקִיד בְּיָדֵינוּ וְלֹא הֵשַׁבְנוּ לוֹ – עַל חֵטְא שֶׁכָּזֶּה נְכַפֵּר פַּעֲמַיִם. תְּחִלָּה נָשִׁיב אֶת שֶׁנִּלְקַח, אוֹ נְפַצֶּה עַל שֶׁאָבַד. אֲחַר נִרְצֶה לַעֲשׂוֹת עוֹד מַשֶּהוּ, מַשֶּהוּ מֵעֵבֶר לְהַחְזָרַת מַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלָּנוּ, מַשֶּהוּ שֶׁיֵּש בּוֹ נְתִינָה לַכְּלָל, נְתִינָה שֶׁתְּשַׁפֵּר אֶת הַרְגָּשָׁתֵנוּ. זֶה תַּחְלִיפוֹ שֶׁל קָרְבָּן הָאָשָׁם.

עמנואל בן יוסף

על הטעם והסיבה להקרבת הקרבנות מתווכחים חכמינו לאורך כל הדורות. על פי הרמב"ם – מדובר במין סובלימציה של תהליך המעבר מדת פגאנית לדת מונותיאיסטית. על פי הרמב"ן – מדובר בטקס המביא לידי ביטוי את רגשות האשמה של החוטא ומדגיש את חמלתו של הבורא, הסולח ומאפשר כפרה ע"י תחליף. לרמב"ן יש גם נימוקים מן התחום המטאפיסי.

זוֹ עָרְמַת הַשֵׁם וְחָכְמָתוֹ... אִי אֶפְשָׁר לְפִי טֶבַע הָאָדָם שֶׁיַּנִיחַ כָּל מַה שֶׁהִרְגִּיל בּוֹ פִּתְאֹם...וְהָיָה הַמִּנְהָג הַמְּפֻרְסָם בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁהָיוּ אָז רְגִילִין בּוֹ לְהַקְרִיב מִינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים בַּהֵיכָלוֹת הַהֵם אֲשֶׁר הָיוּ מַעֲמִידִים בָּהֶם הַצְּלָמִים... וּמִפְּנֵי זֶה הִשְׁאִיר הַשֵּׁם מִינֵי הָעֲבוֹדוֹת הַהֵן וְהֶעֱתִיקַן לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹתַן, וְהִגִּיעָה הַתַּחְבּוּלָה בְּזֹאת הָעָרְמָה הָאֱלֹקִית שֶׁנִּמְחָה זֵכֶר עֲבוֹדָה זָרָה בְּאֻמָּתֵנוּ. (על פי הרמב"ם)

וְיוֹתֵר רָאוּי לִשְׁמֹעַ הַטַּעַם כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמַּעֲשֵׂי בְּנֵי הָאָדָם נִגְמָרִים בְּמַחְשָׁבָה וּבְדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, צִוָּה ה' כִּי כַּאֲשֶׁר יֶחְטַא (אדם) וְיָבִיא קָרְבָּן, יִסְמֹךְ יָדָיו עָלָיו כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה, וְיִתְוַדֶּה בְּפִיו כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר, וְיִשְׂרֹף בָּאֵשׁ הַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת, שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּחְשָׁבָה וְהַתַּאֱוָה...כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּל אֵלֶה (בהקריבו את הקרבן) כִּי חָטָא לֶאֱלֹקָיו בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ, וְרָאוּי לוֹ שֶׁיִּשָׁפֵךְ דָּמוֹ וְיִשָׂרֵף גּוּפוֹ, לוּלֵא חֶסֶד הַבּוֹרֵא שֶׁלָּקַח מִמֶּנוּ תְּמוּרָה וְכֹפֶר – אֶת הַקָּרְבָּן הַזֶּה... וְאֵלֶה דְּבָרִים מִתְקַבְּלִים עַל הַלֵּב כְּדִבְרֵי אַגָּדָה. (על פי הרמב"ן)

בְּגַרְעִינוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה הַקְרָבַת הַקֹּרְבָּן נִמְצֵאת הַנְּתִינָה, וְהַנְּתִינָה מְקָרֶבֶת. כֵּיצָד? אִם חוֹשֵׁשׁ אַתָּה לָתֵת, אַתָּה מִסְתַּגֵּר, מִתְעַלֵּם וּמִתְבַּצֵּר בְּדָלֶת אַמּוֹתֶיךָ, וּמִתְנַתֵּק מִמַּה שֶּׁחוּשֶׁיךָ חֲפֵצִים לְהַרְאוֹת לְךָ כָּל הָעֵת – אֶת הַזּוּלַת הַנִּצְרָךְ, אֶת הֶעָוֶל הַמְּבַקֵּש תִּקּוּן, אֶת הַחַיִּים הַקּוֹרְאִים לְךָ לְהִשְׁתַּתֵּף בָּהֶם. פְּתִיחַת הַלֵּב וְהַיַּד לִנְתִינָה שֶׁל מַשֶּהוּ הַשַּׁיָּךְ לְךָ, מַשֶּׁהוּ שֶׁאַתָּה יָצַרְתָּ בַּעֲמַל כַּפֶּיךּ, אוֹ יָרַשְׁתָּ בְּמַזַּלְךָ הַטּוֹב – מְקָרֶבֶת אוֹתְךָ לַזּוּלַת, לַחֶבְרָה וְלָעוֹלָם. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֻחְלַף פֻּלְחַן הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת בְּסִדְרֵי-תְּפִלָּה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לְעִתִּים בַּקָּשָׁה, לְעִתִּים שֶׁבַח, לְעִתִּים הוֹדָיָה – אַךְ אֵין בָּהֶם, לְמַעַן הָאֶמֶת, מִן הַנְּתִינָה. אִם רוֹצִים אָנוּ לָשׁוּב אֶל עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ בְּמַהוּתָהּ הָאֲמִיתִית, נִמְצָא אוֹתָהּ בַּנְּתִינָה. תָּמִיד יִהְיֶה לָנוּ מַה לָתֵת. תָּמִיד יִמָּצֵא מִי שֶׁזָּקוּק לִנְתִינָה זוֹ.

וְנִסְלַח לוֹ

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָֹה, וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה, וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ, וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָֹה - אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן, בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָֹה, וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

אנו עוסקים בעבירות שאינן שייכות לתחום עבירות הנזיקין בלבד. אלו עבירות, שבנוסף לנזק שגרמנו לזולת, הוספנו חטא על פשע, ושיקרנו, ואפילו נשבענו לשקר, כדי שלא ניענש על הנזק שגרמנו. הנה כמה דוגמאות:

כִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן - סירבנו להחזיר פיקדון שהפקיד הזולת בידינו, וכדי להתחמק מהחזרת הפיקדון, שיקרנו לו ('גנבו לי את זה', 'מתי נתת לי? לא זוכר את זה... אולי אתה טועה?').

עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ – רימינו את הזולת (פיתינו אותו להשקיע בעסק כושל שלנו..., קנינו ממנו במחיר מגוחך ומכרנו ברווח גדול)

מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ - פשוטו כמשמעו. מצאנו אבדה, וכשבא בעליה לקבלה, אמרנו לו שהיא היתה שלנו מאז ומתמיד.

היות שבנוסף לנזק שגרמנו לזולת, פגענו באמון שלו בנו, וחטאנו גם לאלוהים – התשלום הוא בהתאם:

וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ - נשלם את ערך הנזק שנגרם לזולת.

וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו - נוסיף עוד חמישית מערך הנזק, כפיצוי על הפגיעה הנוספת – בכבוד, באמון, בחברות, בנזק המשני שנגרם בשל הזמן שהחפץ האבוד או המושחת לא היה ברשות בעליו.

וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָֹה - ובנוסף לכך נביא קרבן אשם, על החטא שחטאנו לאלוהים.

גם אם אין אנו שומרי מצוות, יש בתיאור המפורט הזה משהו ללמד אותנו, והוא כי לחטא שאנו חוטאים יש השלכות נוספות, שלא תמיד אנו חושבים עליהן. נתן דוגמה קיצונית למורכבות החטא: לקחנו משהו השייך לשכננו, ללא רשותו וללא ידיעתו. משמצא השכן את החפץ ברשותנו, בא לתבוע אותו ולהוכיח אותנו על המעשה. אנו נשבעים לו בנוכחות תושבי השכונה, כי חפץ זה קיבלנו בירושה עוד לפני שנים רבות, ורק לאחר שמצליח השכן להוכיח, על פי סימנים, כי החפץ הזה הוא שלו – אנו אומרים לו: טוב, קח אותו... הוויתור על החפץ אינו מספיק במקרה זה. פגענו בשכן כמה פגיעות: הוא נאלץ לחפש את החפץ שלו, ואף סבל מכך שלא יכול היה להשתמש בו עד שמצאו אצלנו; הוא נקלע למבוכה כשנאלץ להאשים אותנו בגניבה; הוא איבד את האמון בשכנים שלו; ועוד - השבועה שנשבענו לו בנוכחות תושבי השכונה העמידה אותו כשקרן בעיניהם.

עלינו להתייחס עוד לעניין אחד, המוזכר בסוף הפרק: לאחר הבאת קרבן האשם, מכפר עליו הכוהן ומביא לסיום הבעייה: 'וְנִסְלַח לוֹ'. ומה אם השכן אינו סולח?

עמנואל בן יוסף

ברגעים מיוחדים של התרוממות הנפש אנו מרגישים צורך מיוחד להביע תודתנו על מה שיש לנו, ולהעניק משהו בחזרה. למי? הכתובת אינה ברורה לנו כפי שהיא ברורה לאדם המאמין באל.

את הריחוק ממעשה הקרבת הקרבנות, שכבר אינם חלק מתרבותנו מאז חורבן הבית, מבטאת המשוררת בת ימינו. פשוט שיר יפה ומרגש.

תפילה לאם בטרם שחרית

חוה פנחס-כהן

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת

הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת

וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ

שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת

שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.

וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי

שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי

לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי

כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים

פָּנַי - כַּסֵּה בְּאוֹר.

שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יִחַר גְּרוֹנִי

מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם

מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע

וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע

מַגָּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ

בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר

מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים

עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

אותה מנחת תודה מקבלת משמעות מיוחדת בשיריה של רחל:

אֶל אַרְצִי

לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,

וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ

בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,

בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;

רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ

חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.

רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי

עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד –

יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד

מִנְחַת בִּתֵּךְ;

רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל

בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,

רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים

עֲלֵי עָנְיֵךְ.

שַׁי

אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן

שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ

וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ

מִזִּמְרַת לִבִּי –

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב

לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,

שקְּדִים-הַזַּעַם

לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא

זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת,

וֶרֶד שְׁמֵי הַבֹּקֶר

בֵּין עֲצֵי הַגָּן,

זְהַב הַצָּהֳרַיִם

בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ

וְלִילַךְ הָעֶרֶב

עַל הָרֵי גוֹלָן;

זֵכֶר לֵיל הַסַּהַר

עַל חֶלְקַת הַמַּיִם.

זוֹ תְּרוּעַת הָאֹשֶׁר

בַּעֲלוֹת יָמַי,

כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת

בָּהּ אֶקְשֹׁר הַטֶּנֶא

וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ –

הֲתִשְׂמַח לַשַּׁי?

פעם ביקשו תלמידים להקליט את שיעוריו של הרב שלמה וולבה, וסיפרו לו שיש להם מכשיר הקלטה שמפסיק להקליט בזמן השתיקות, וכך חוסך זמן ואנרגיה. הרב וולבה לא הסכים שיקליטו אותו כך ואמר: "בלי השתיקות – לא תבינו את השיעור. השתיקות הן חלק חשוב ממנו".

בפרשת השבוע, לפני שמתחיל הפירוט על נושא הקורבנות, מסופר שבין דיבור לדיבור, בין הוראה להוראה שקיבל משה מאלוקים, היו שתיקות. וכך כותב רש"י: "ומה היו הפסקות משמשות? לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין".

רווח להתבונן. איזה ביטוי יפה. אי אפשר "לירות" עלינו מידע ברצף, גם אם הוא חשוב וקדוש, ואולי בפרט אם הוא חשוב וקדוש. צריך לתת לנו פסק זמן, הפסקה, מרווח, כדי להפנים ולחשוב, כדי להתבונן.

סיון רהב מאיר

פרשת ויקרא – ההפטרה

ישעיהו מד

א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ ב כֹּה-אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ. אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם.

פסוקים יפים אלה הם חלק מנבואת נחמה מרגשת. הפרק מסתיים במספר פסוקים, שכבר אינם חלק מההפטרה, אך הם משלימים יפה את נושא הפרק והנבואה. הנבואה מזכירה במפורש את כורש ואת שיבת ציון.

כורש מחזיר את כלי המקדש לירושלים - גוסטב דורה

כד כֹּה-אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ, וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן: אָנֹכִי יְהוָה, עֹשֶׂה כֹּל, נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי, רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי כה מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים, וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל; מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל כו מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים; הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב, וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם כז הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ כח הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי, וְכָל-חֶפְצִי יַשְׁלִם; וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה, וְהֵיכָל תִּוָּסֵד.

נחזור לפסוקיו הראשונים של הפרק. מעניין לציין כי הפרשנים המסורתיים מצאו בפסוקים אלה התייחסות מפורשת (?) לחוזרים בתשובה מחטאיהם ולגרים המסתפחים אל ישראל. ואנו נפיק, פשוט, הנאה מהדימויים הספרותיים היפים, הלקוחים מהטבע. הגאולה תבוא על עם ישראל מידי ה' כמו מים הנוצקים על צמא – אולי על קרקע חרבה וצמאה, וכמו נוזלים על יבשה – אדמה יבשה. בדרך דומה ייצוק ה' את רוחו על העם, וכהבטחה לעתיד, הנבואה מתייחסת אל הדורות שיבואו – אל זרעו של העם, הם צאצאיו של הדור הנוכחי. רוחו של ה' תהיה ברכה עבור העם, והוא יצמח בתוך החציר – העשב היבש – כמו ערבים, ערבות, על פני יובלי המים. עצי הערבה גדלים על הנחל, והם שולחים את שורשיהם האדומים עם המים, מחפשים נקודות אחיזה חדשות, שתצמחנה ענפים וגזעים חדשים. כעצים שהמים תמיד מצויים להם בשפע – עצי הערבה הם סמל לרעננות ולחוסן. אותו ניגוד המוכר ליושבי הארץ כל-כך, בין האדמה החרבה המשוועת לגשם בשלהי הקיץ לדשנות הרעננה של עצי הנחל האיתן, משמש כאן לתיאור הגאולה המובטחת לעם ישראל, ושליח ה' המביא את הגאולה, מיהו אם לא כורש מלך פרס?

כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם

ערבה מחודדת - נחל ערוגות

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

הקרבת קורבנות אז והיום - פרופ' דן מלר, אתר 'חופש'

קבצים מצורפים

פרשת 'ויקרא' - הרב אבי פסקל