נצבים
פרשת נִצָּבִים
דברים כט
יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
משחר ימיו של העם היהודי, מימי אברהם אב האומה, נכרתת וחוזרת ונכרתת ברית בין העם לאלוהיו. וגם ברגע היסטורי חשוב זה, עם מעבר הירדן אל תוך ארץ כנען, עומד העם לפני אלוהיו בטקס מרשים, המתנהל מעל ראשי ההרים גריזים ועיבל, ושב לכרות את הברית.
נתעלם הפעם מסגנונו המיוחד של הדיאלוג החד-סטרי שבין האל לעם אשר בחר, סגנון שרבים בו האיומים על ההבטחות, שרבות בו הקללות על הברכות. ננסה להבין את הממד ההיסטורי של טקס כריתת הברית.
אלוהים צופה למרחוק, אחורה וגם קדימה. לנגד עיניו עומד העם כולו, ולא רק העם החי ונושם ברגע זה, אותם בני ישראל שאיש מהם לא ראה את מצרים, ובעוד פחות ממאה שנים איש מהם לא יחיה על האדמה הזאת. אלוהים מחדש או מאשרר את הברית גם עם כל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
מהי משמעות אמירה זו? בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו היה במצרים, כאילו שוחרר ביד חזקה מכבלי עבדותו, כאילו נדד בעצמו במדבר ארבעים שנה, ועל כך זאת הוא חייב תודה לאלוהים. ועוד חייב הוא לזכור את עברו, להכיר בו, ולהעבירו לבניו ולבנותיו, שיעבירו את הסיפור ואת לקחו לבניהם ולבנותיהם. אמירה זו מחייבת את הדור הזה גם לחשוב על העתיד, על הדורות הבאים, ולהבטיח במעשיו את עתידם על האדמה המובטחת.
משהו ממחשבה על-זמנית זו מופיע בנוסחים שונים בחסידות.
על פי החסידות - למַעֲמַד הַר סִינַי מַגִּיעִות כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כּוֹלֵל נִשְׁמוֹת גֵּרִים. ולפיכך כולנו היינו שם בנשמותינו.
וכך עומד גם בדורנו הרב יצחק גולדקנופף ('כפתור-מוזהב'), מזכיר ועדת הרבנים למען קדושת השבת, ואומר: "כולנו, גם אני וגם מי שהפגין הערב, עמדנו בהר סיני וקיבלנו את החיוב לשמור את השבת".
אחד מהצדיקים, מנהיגי החסידות, זכר אפילו על יד מי עמדה נשמתו באותו המעמד.
יז פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה... יט לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם... כא וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ. כב גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. כג וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? כד וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם...
את זעמו הבלתי נשלט של אלהים כבר הכרנו לא פעם. לא הדרת פנים, לא סבלנות ולא סובלנות – אלא חינוך וענישה ביד קשה. מה שמעלה בנו תמיהה והתנגדות נוספות היא שיטת הענישה הקולקטיבית, המאפיינת גם היא את חוסר השליטה בכעס: גם הארץ תסבול בעוון העם היושב עליה – היא תיזרע מלח וגופרית, ואדמתה לא תצמיח יבולים. גם צמחיה טבעית תיכחד, כדוגמת סדום ועמורה.
ואם לא עשינו את ההבחנה כאשר קראנו את סיפור מהפכת סדום, הרי שכאן כבר אי אפשר לשתוק. במה אשמה האדמה, במה אשם הטבע? אכן, אנו יודעים כיום, כי בעוונותיו של האדם, שליבו אטום לצרכי הטבע, הסביבה הטבעית שלו הולכת ונפגעת; אך כאן מדובר במשהו אחר: בעוונותיו הדתיים של האדם מעניש אלוהים גם הטבע שבתוכו הוא חי. גישה זו היא חלק מאורח חשיבה רחב יותר, הרואה בטבע כלי המשרת את תרבות האדם בלבד. וכך, כשהכל סובב סביב האדם וצרכיו – יכול האלוהים להחריב את הטבע רק כדי לפגוע באדם. כמה רחוקה תפיסה זו מראיית הטבע כבעל זכויות משלו ומהצבת האדם בתוך הטבע כאורח, החייב לכבד את בית מארחיו.
********
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם – רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם' – לא מנהיגיכם ולא כוהניכם בלבד ניצבים לפני אלוהיכם, כי אם כולכם. התורה ודרכה – של כולכם הן. ואתם – גם מי שנכח במעמד הר סיני, וגם אתם שנולדתם אחרי כן, וגם בניכם ובנותיכם לעתיד לבוא – כולכם ניצבים לפני אלוהיכם, והתורה היא של כולכם. גם ילדיכם הצעירים, יש להם מקום וזכות בתורת ישראל. גם נשיכם זכאיות לעמוד לפני האלוהים. ואפילו הגרים, שאך לאחרונה נספחו אל עם ישראל – חלק להם בתורת האלוהים. בעניין זה אין מורמים מעם. גם הדלים שבכם, גם אלה שעיסוקם היומיומי ארצי ופשוט, כולכם ניצבים לפני!
אותה אמונה עמוקה שכולם שווים בפני האל, או שכל אדם יש ביכולתו לעמוד לפני האלוהים, באה לידי ביטוי לא פעם במעשיות חסידים, והנה שלוש מהן:
בין חסידיו של רבי שמואל מסלונים הייתה אישה אחת, שנהגה להתחבא בארון כדי לשמוע את דברי התורה שאומר הרבי. עליה אמר ר' שמואל: "עוד יבוא יום, ותיכנס אישה בסינר לבן אל גן העדן, וצדיקים רבים יתביישו מפניה."
פעם אחת, כשנפרד רבי ישראל מרוז'ין מאחד מחבריו הקרובים, הניח ידו על המזוזה ואמר: "ידידי, איני חושש להתבייש בתורתי מפני מלך המשיח. הרי ידוע שהמשיח אומר: 'כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא' (ישעיהו נא, ד). היית חושב שממש תורה חדשה!? הרי אחד מעיקרי האמונה הוא, שהתורה לא תוחלף. אלא זה מה שיהיה: המשיח יגלה בתורה חידושים כאלה, שיביישו את כל לומדי התורה שלא ראו את כל זה, והתורה תיראה להם כחדשה. ואני לא אתבייש בתורתי בזמן ההוא. אתה יודע למה? כשאבי נפטר הייתי תינוק ולא הספקתי ללמוד ממנו, וגם רב אחר לא היה לי. אני לא למדתי כלום אלא ממה שלימד הקדוש ברוך הוא בתורה עצמה, אני למדתי ישר ממנו, ואת זה אפילו המשיח לא יכול לשנות."
אמר ר' ברוך ממֶז'יבּוּז': "אם לא יניחו לי להיכנס לגן עדן, אעמוד על הגג של הגיהינום ואומר תורה. אז ישמעו כל הצדיקים בגן עדן, ויבואו אליי, ויהפוך המקום לגן עדן".
עמנואל בן יוסף
דברים ל
יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? יג וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה? יד כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. טו רְאֵה, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. טז אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו, וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
המצוות, כפי שאנו מכירים את המושג, הן אוסף גדול של הוראות עשה ואל-תעשה, הן מוכתבות לנו מלמעלה, והן קבועות ובלתי משתנות. בפרשה שלנו, פרשת ניצבים, המצווה היא אהבת אלהים, הליכה בדרכיו ושמירת כל חוקיו ומשפטיו. אותם חוקים ומשפטים ינוסחו ויפורטו מאוחר יותר.
אך פסוקי הפרשה מוסיפים ומאפיינים את המצווה אפיון מעניין מאד, ובתכונותיה אלה של המצווה יש לנו עניין גדול גם כיום.
'לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא... לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא': המצווה חייבת להיות מובנת לנו ורלוונטית לחיינו המעשיים.
'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ': המצווה היא בגדר הניתן לביצוע, לניסוח מילולי מובן ולהזדהות רגשית וערכית.
'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע': קיום המצווה הוא תוצר של הכרעה אישית של כל אדם. בידיו האפשרות והחובה לבחור בין הטוב לרע.
רבים בינינו אינם שייכים לציבור המקבל על עצמו את כל תרי"ג המצוות, אך כל אחד מאתנו רשאי, ואף חייב, לבחון ולהכריע מהן המצוות שהוא מחויב להן. זוהי הזכות של כל אדם חופשי. זוהי החובה של כל אדם החי בחברה.
******
נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע'.
ואם תשאלו – מדוע נתן לנו אלוהים גם את הטוב וגם את הרע? מדוע לא ברא לנו אלוהים עולם שכולו טוב?
כך כותב הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, איטליה-הולנד-ישראל, המאה ה-18 ):
עיקר הבריאה כולה הוא, שרצה הבורא יתברך לברוא האדם, שיהיה מתדבק בו יתברך, ונהנה בטובה האמתית, וזה על ידי שיהיו לפניו שני דרכים, דרך הטוב ודרך הרע, ויהיה לו כוח לבחור באיזה מהם שירצה, וכשיבחר בדעתו וחפצו בטוב וימאס ברע, אז תינתן לו הטובה האמתית הנצחית. ואמנם כל שאר הנבראים לא נבראו אלא לשראתה (משום שראתה) החכמה העליונה צורך בם לשימצא עולם שלם, ימצא בו האדם בבחינה זו שאמרנו, ויוכל לעבוד אותו יתברך, להשיג על ידי זה הטובה האמתית. ואולם מה הוא הצורך שיש לעולם בכל הנבראים האלה איננו נודע אצלנו. אך מה שקיבלנו מן החכמים ז"ל הוא, שעיקר הכל האדם, ושבעבורו נבראו כל שאר הנבראים, ושעיקר בריאותו של האדם אינה אלא לשיזכה לטובה האמתית, ואולם ראתה החכמה העליונה שכדי שישיג הטובה האמתית הזאת, ראוי בתחילה שינוסה ויעמוד בניסיון, והנה לצורך זה ברא לו עולם שיהיה בו מקום לנסות בו (להתנסות בו), דהיינו שיהיה בו מציאות טוב ומציאות רע, עד שיוכל למאוס ברע ולבחור בטוב.
ננסה לומר את דברי רמח"ל במילים אחרות: עיקר (טעם) הבריאה הוא האדם ודבקותו באל. לצד האדם קיימות בעולם ישויות חיות אחרות, כמו בעלי החיים וגם המלאכים, וטעם יצירתם והשתלבותם בעולם אינו מובן לנו, לבני האדם. האדם שונה מכל היצורים האחרים בזה שיש לו היכולת (והמשימה) לבחור מה לעשות וכיצד לחיות. לשם כך ברא אלוהים גם את דרך הטוב וגם את דרך הרע, שיתנסה האדם בהתלבטות במה לבחור. ללא הניסיון הזה, שבני האדם אינם פטורים מלעמוד בו, לא תהיה משמעות להליכתם בדרך הטוב. למלאכים אין יכולת בחירה כזאת, והם נחלקים למלאכים טובים ולמלאכי חבלה, ואין כל משמעות מוסרית להיותם מלאכים טובים. הגמול על העמידה בניסיון האנושי ועל הבחירה בדרך הטוב היא ההידבקות באל, והיא הטובה האמיתית, ואין דרך קיצור לדבר.
גם החסידות, כממשיכת החשיבה הקבלית, גיבשה גישה לעניין זה של מציאות הרע בעולם. הנה פיסקה קצרה מתוך ספר הלימוד 'סוגיית הטוב והרע בהגות היהודית', המבוסס על מחקרו של עמית אלון:
התהליך הדרמטי אותו מתארת קבלת האר"י, ... , ובו שבויים הניצוצות האלוהיים בתוך קליפות של טומאה, מתרחש, ע"פ תורתו של הבעל שם טוב, בתוך נפשו של האדם. האדם הינו מעין "עולם קטן", מיקרו־קוסמוס, בו כלואים ניצוצות של אור בתוך קליפות של רע. תפקידו של האדם, לחלץ את ניצוצות האור הכלואים בו בתוך קליפות ולזכך אותם, באמצעות מחשבות מכוונות, דברי תפילה ומעשים מיוחדים, ובכך להביא ריפוי ותיקון לנשמתו.
הקבלה, והחסידות בעקבותיה, רואות את משימת חייו של האדם להתמודד עם הרע ולשחרר את הטוב, ובכך להביא לתיקון עולם דרך תיקון נשמתו.
שתי גישות פילוסופיות אלה, של רמח"ל ושל הבעש"ט, מתאימות מאד לאותו פסוק מפרקנו, האומר: נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע'. בדרך דומה ניתן לראות את קיומו של המוות כמעניק טעם מיוחד לחיים.
עמנואל בן יוסף
על תנורים ונחשים – על פי דר' אורי אמיתי
סביר שהיה יום קיץ. החכמים התקבצו על מנת לקבוע הלכה. הנושא שעמד על הפרק הפעם: תנור נייד, עוקף-טומאה, פאר היצירה של התעשייה המקומית. הבד"צ של ר' אליעזר בן הורקנוס נתן לתנור הכשר. שאר הרבנות התנגדה בתוקף. כרגיל, הריבים הגדולים ביותר פורצים בשאלות טומאה וטהרה. הסוגיה נכנסה להיסטוריה כ"תנורו של עכנאי (בבלי, בבא מציעא נ"ט ב(.
ר' אליעזר הגיע נחוש. הוא השיב על כל השאלות, ותרץ קושיות על ימין ועל שׂמאל. כשראה שטבעת הרבנים מתהדקת סביבו, ומקיפה אותו מכל עבריו כאותו עכנאי, נחש עקלתוןקדמוני, שראשו אחוז בפיו, קרא בייאושו: "אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח!". החרוב, לפי פקודה, נעקר ממקומו ובא אל החכמים, מרחק מאה אמה!
החכמים לא התרשמו יותר מדי – "אין מביאין ראיה מן החרוב". הם לא התרשמו גם כשר' אליעזר ציוה על מי אמת המים לזרום אחורה. השַׁמּוּתִי (איש בית שמאי) הגדול התרגז ואיים למוטט על כולם את הבית. המבנה החל כבר לקרוס, אך ר' יהושע נזף בקירות והם קפאו על מקומם.
לבסוף נשׂא ר' אליעזר כפיו כלפי שמיא וקרא: "אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו!" יצאה בת קול ואמרה: "מה לכם מרבי אליעזר? שהלכה כמותו בכל מקום!" עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: " לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא!"
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא?!
מסתבר שלא. אליבא דרבי ירמיה, מקור הסמכות הבלעדי הוא התורה, מרגע שניתנה במעמד הר סיני ואילך. מאחר שכבר נתנה תורה, אין משגיחין אפילו בבת-קול. כמובן, מותר להביא כל דעה, אפילו באופוזיציה לריבונו של עולם, כל עוד היא נתמכת בפסוק הולם מן המקרא. פסק זה קיים ויציב. הוא עומד בבסיס כל שיטת הלימוד של חז"ל, ואין עליו עוררין. ר' יהושע, שנצח את יריבו וטִמֵּא את תנורו של עכנאי, הביא את הפסוק המנצח מלב לבה של התורה, ספר שמות: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כ"ג ב) רוצה לומר: חז"ל קבעו הלכה באופן דמוקרטי.
ריבונו של עולם הופתע אולי מהערעור על בת-קולו, אך מיהר להתעשת ונתן את ברכתו לפסק ההלכה. מספרים שר' נתן פגש יום אחד את אליהו הנביא, ושאל אותו מה עשה ריבונו של עולם באותה הזדמנות. השיב אליהו: הוא חייך ואמר: "נִצְחוּנִי בָּנַי, נצחוני בני".
קישורים
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן
קבצים מצורפים
לפרשת 'ניצבים' - הרב אבי פסקל
עד תומם - בארי צימרמן תשע"ג