אבשלום שב הביתה
אַבְשָׁלוֹם שָׁב הַבַּיְתָה
שמואל ב יג
לז וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל-תַּלְמַי בֶּן-עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר, וַיִּתְאַבֵּל דָּוִד עַל-בְּנוֹ אַמְנוֹן כָּל-הַיָּמִים. לח וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי-שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. לט וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל-אַבְשָׁלוֹם, כִּי-נִחַם עַל-אַמְנוֹן כִּי-מֵת.
שמואל ב יד
א וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן-צְרֻיָה כִּי-לֵב הַמֶּלֶךְ עַל-אַבְשָׁלוֹם. ב וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. ג וּבָאת אֶל-הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיהָ. ד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל-אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר: הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. ה וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה-לָּךְ? וַתֹּאמֶר: אֲבָל אִשָּׁה-אַלְמָנָה אָנִי, וַיָּמָת אִישִׁי. ו וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם, וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. ז וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ: תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ, וְכִבּוּ אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
ח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-הָאִשָּׁה: לְכִי לְבֵיתֵךְ, וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ. ט וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל-הַמֶּלֶךְ: עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן, וְעַל-בֵּית אָבִי, וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי. י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ, וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, וְלֹא-יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ. יא וַתֹּאמֶר: יִזְכָּר-נָא הַמֶּלֶךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת-בְּנִי. וַיֹּאמֶר: חַי-יְהוָה אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה. יב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: תְּדַבֶּר-נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר. וַיֹּאמֶר: דַּבֵּרִי. יג וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל-עַם אֱלֹהִים, וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת-נִדְּחוֹ. יד כִּי-מוֹת נָמוּת, וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ, וְלֹא-יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. טו וְעַתָּה אֲשֶׁר-בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם, וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ - אֲדַבְּרָה-נָּא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אֲמָתוֹ. טז כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת-אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ, לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת-בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים. יז וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ - יִהְיֶה-נָּא דְּבַר-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנֻחָה, כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים - כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ.
יח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה: אַל-נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: יְדַבֶּר-נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. יט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל-זֹאת? וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר: חֵי-נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם-אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב - הוּא צִוָּנִי, וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כ לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, לָדַעַת אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. כא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב: הִנֵּה-נָא עָשִׂיתִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת-הַנַּעַר, אֶת-אַבְשָׁלוֹם. כב וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר יוֹאָב: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר עַבְדֶּךָ. כג וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיָּבֵא אֶת-אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה. וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.
אבשלום שב הביתה
דבר אלי במשלים
כאשר לקח דוד אליו את בת-שבע, לאחר שאוריה בעלה נהרג בפקודת המלך בקרב עם בני עמון, בא אליו נתן הנביא – להוכיחו על חטאיו הגדולים. נתן מפיל את דוד בפח המשל. הוא מספר לו את סיפור כבשת הרש – ודוד הנזעם קובע כי דין העשיר שגזל מן הרש את כבשתו היחידה – מוות! המשל משיג את מטרתו, וכעת, לאחר שחרץ דוד בעצמו את הדין, יכול נתן לומר למלכו: 'אתה האיש!'
שנים עוברות, והארמון ומשפחת המלוכה מסתבכים בפרשת האונס של תמר והרצח של אמנון בידי אחיה אבשלום, ודוד נקרא שוב לעשות מעשה. חטאו של דוד הפעם הוא באי-עשייה. על אף שחרה לו לדוד על מעשה האונס, הוא לא ענש את אמנון, ובזאת לקח חלק באחריות על השתלשלות העניינים שהובילה לרצח אמנון בידי אבשלום. וכעת – נמצא אבשלום כבר שלוש שנים אצל סבו, בממלכת גשור שבצפון, וממתין לרגע הנכון, שבו יוכל לשוב הביתה וליישב את ההדורים עם אביו דוד.
גם הפעם מסייע משל בהובלת דוד אל המטרה. יואב בן צרויה, היודע את נפש מלכו, שולח אל הארמון שחקנית לא מוכרת, אישה חכמה מתקוע, והיא מציגה בפניו את סיפורה הבדוי. גם הפעם קונה דוד את הסיפור, וכשופט בעל סמכות הוא מבטיח לאישה, ששערה לא תיפול מראשו של בנה, הורג אחיו. והאישה מפצירה במלך הרחום לממש את פסק-דינו גם לגבי בנו, עצמו ובשרו, אליו הוא מתגעגע, ואינו יודע כיצד להשיבו אליו.
האם הצליח תכסיס המשל להוליך שולל את דוד פעם נוספת? על שאלה זו אין לנו מענה. ביודענו כמה רצה דוד בשובו של אבשלום לירושלים, רשאים אנו להניח כי גם אם ניחש דוד מהו הסיפור האמיתי של האישה החכמה מתקוע, הוא הניח לה להובילו אל ההחלטה, אותה רצה לקבל כבר מזמן.
עמנואל בן יוסף
כמים ניגרים / איתמר ניצן
"כי מות נמות וכמים הניגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא א-לוקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח " (שמו"ב י"ד יד)
חַיֵּינוּ כמטר סוחף ניתך על תֵּל
תקוע וזורם לנחל ערוגות (עֶרְגּוֹת(
אל המדבר! אל המדבר! אל
צוקים נישאים וִיְעֵלָה
מרווה צמאונה ומניקה את גורינו
המדלגים על פי תהום וכמעט...
וממשיכים במסע א-ל אֲשָׁדִים
סוערים שנופלים אל
גֵּבִים תוך נקיק מצוקים
שוטפים שוצפים קופצים קוצפים
וזורמים בשקיקה זורמים
בתקווה עד ים
המוות.
וא-לוקים?
חושב מחשבות,
לבלתי יִדַּח ממנו נידח.
ולוואי יָשֵׂם מדברה כעדן,
וכגן ה', ים
ערבתה[*]
[*] "ים הערבה - ים המלח" (דברים ג')
"וישבני אל פתח הבית והנה מים יוצאים"..."וירדו על הערבה, ובאו הימה... ונרפאו המים" (יחזקאל מ"ז א,ט)
מות אבשלום - גוסטב דורה
עוד שיר על אבשלום – נתן יונתן
ערום כאישה, יפה כנחש, בישן כאליל
תמיד עם חבר מרעיו, בסוסים, בזהב
ועכשיו אמרו איפה ערמת נשיו
יפי נחשיו אלילו הבישן
חלומות מלכותו אים?
עץ ביער, זה מה שנשאר מכל אבשלום
ובכיו של האב, המאהב הזקן, איש המלחמות
אפילו רכבו פונה לבכות
ככה לשבור גב של אב
לעשות צחוק מהמוות מהכל!
אבשלום, בני, בני, אבשלום
לא יכלת לחכות
ילד מפונק- עד שנזקין
שהכתר יורידנו ביגון.
ותלתליך מה, תלתליך-
לא ידעת איזו סכנה טמונה בכאלה תלתלים?
ולמה דרך היער דוקא שכחת מה קרה ליונתן?
אינך מכיר את האלות?
אביך אהב בך כל מה שהוא לא
תראו איך הדבר רועד כולו למה
אתה חושב לא נתתי לך מלוכה
מרב דאגה לעם? בגלל גילך?
לו יכולנו לדבר על כך בשקט
היית מבין שאני כבר לא אותו דוד
תוגת אמך, רק מלך בא בימים
שאל מותו הולך בלי שמחה
ועד כמס בליבו מזימה אחרונה
להציל לפחות ילד אחד שלו
מהכתר, מהמלחמות.
רציתי, טפשון שלי, רק אותך, אבשלום.
אבשלום / יונה וולך
אני מוכרחה פעם נוספת
להיזכר בבני אבשלום
ששערותיו נתפסו ברחמי
ולא יצא לי
לגמור את אבשלום בני
אני בונה את אפשרויות הרגשתי
הרחמים שוטפים בי
והרעב האפשרי
רצונות התורשה
ואבשלום שלא הורשה
בגלגול אחר אבשלום יהיה
אהובי ואני אחוש זכרה
כשאבשלום אהובי
תחושה גופנית או איך בטני
ריקה מאבשלום בני
סידור של כוכבים
נופלים וחרב מכה
במגנט על לבה
הרגשה מדויקת:
במה תלחם
ועל מה תנוח
הרוח
לאן תשאך
הרוח בני.
אַבְשָׁלוֹם
רות חשמן, יאיר קלינגר (ומי זוכר את מוטי פליישר?)
רבים הבנים שהיו לדוד
אך בְּנוֹ אבשלום מיוחד ויחיד
חסון כאלון ויפה עד חמדה
ואין עוד כמוהו בכל יהודה.
ידו האחת הוא הושיט למלוכה
בעוד השנייה לנשים נשלחה
מעיר אלי עיר על פִּרְדּוֹ הוא רכב
עשה נפשות למלוכה ומשכב
אבשלום, אבשלום, בני אבשלום,
מי יתן מותי תחתיך היום!
רבות הנשים שהיו לדוד
אך בית פלגשיו מיוחד ויחיד
ועשר נשים בהרמון הוא הושיב
לשמור על פתחיו מכל צר ויריב
כשבא אבשלום לארמון וקרב
עקבו מבטי הנשים אחריו
נשמור ההרמון - הן אמרו פה אחד
יקח אבשלום את גופנו בלבד
אבשלום, אבשלום, בני אבשלום,
מי יתן מותי תחתיך היום!
כיון שחטא אבשלום את חטאו
מצא בין ענפי האלה את מותו
וככה עם ערב הוגד לדוד
שבנו ונשיו בו ביום הוא הפסיד
הו, בני, אבשלום - הוא קרא בקול חד
אני הן היום גם שכול, גם נבגד
מאז הוא לא שב להרמון לעולם
ורק הנשים שם טוו חלומן,
אבשלום, אבשלום, בני אבשלום,
מי יתן מותי תחתיך היום!
רחל סיידוף מזרחי
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם
תָּלוּי בַּחֹשֶׁךְ הַמָּלֵא
בֵּין עֲלֵי הַסִּרְפָּד
וַעֲצֵי הַפֶּרֶא,
שְׂעָרוֹתֶיךָ הָאֲרֻכּוֹת
מִתְפָּרְעוֹת בָּרוּחַ,
מִשְׂתָּרְגוֹת בֵּין הָעֵצִים
בַּיַּעַר הָרָטֹב.
לוּ רַק הָיִיתָ בֵּין הַחַיִּים
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי.
לוּ רַק לֹא לָבַשְׁתָּ כְּסוּתִי
וְשִׁלַּחְתָּ עֵינֶיךָ אֶל כִּתְרִי,
לוּ רַק לֹא יָשַׁבְתָּ
בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר
עִם אַנְשֵׁי הַשְּׂרָרָה.
יְפִי קוֹמַתְּךָ, פָּנֶיךָ,
עֵינֶיךָ הַבּוֹרְקוֹת הָיוּ לִי
לְנֶחָמָה בְּיַלְדוּתְךָ,
לִבִּי מַגִּיר דָּם וַאֲנִי נִקְרַע.
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם,
בְּנִי.
המלך מונה את ילדיו
אבינעם מן
זֶה בְּכוֹרִי, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
יוֹרֵשׁ עֶצְרִי, יוֹרֵשׁ יִצְרִי,
אֶת אֲחוֹתוֹ עִנָּה,
אֶת תָּמָר בִּתִּי.
זוֹ בִּתִּי, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
יָפָה מִכָּל אִשָּׁה.
זֶה יָפְיָהּ הֵתֵל בָּהּ,
בְּיַד אָחִיהָ נֶאֶנְסָה.
זֶה מִשְׁנֶה בָּנַי, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
נִקְמָתוֹ קָרָה,
אֶת אָחִיו הָרַג,
וַתְּהִי לוֹ הַבְּכוֹרָה.
אֶת בְּכוֹרִי הָרַג, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
נָקָם כְּבוֹד אֲחוֹתוֹ,
מַרְפֵּא לֹא הֶעֱלָה לָהּ,
שׁוֹמֵמָה יָשְׁבָה בֵּיתוֹ.
וּבִי מָרוֹד מָרַד, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
אֶת נְשׁוֹתַי לָקַח,
וּמַר הָיָה קִצּוֹ,
בְּיַד יוֹאָב נִרְצַח.
זֶה הַשְּׁלִישִׁי, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
לִשְׂרָרָה חֶפְצוֹ,
אָבְדָה חָכְמָה בּוֹ,
יִכְלֶה בְּתַאֲוָתוֹ.
וְאַף זֶה בְּנִי, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
יְלִיד נַאֲפוּפַי,
אוֹתוֹ רָאִיתִי מֶלֶךְ,
יִנְקֹם בִּמְחָרְפַי.
וְעוֹד לִי בֵּן, אָמַר הַמֶּלֶךְ,
קָצְרוּ יְמֵי חַיָּיו.
לְמַעֲשׂוֹ אֵין זֵכֶר,
וּשְׁמוֹ הָיָה כִּלְאָב.