תזריע

פרשת תַּזְרִיעַ

ויקרא יב

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע, וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

למרות הוויכוחים והתפיסות השונות לגבי מושג הטומאה, נראה שהטומאה קרובה יותר לקוטב השלילי מאשר הטהרה. רוב מקרי הטומאה נחשבים למצב לא רצוי, המעורר אותנו לחתור לטהרה, המסיימת את מצב הטומאה.

גם עניין הנידה נכלל בהבחנה זו: הנידה מגבילה את האישה מקיום יחסי מין, שהם פעולה רצויה, אשר נחשבת לצורך שיש לכבדו. בסוף תקופת הנידה – על האישה להיטהר.

והנה, להפתעתנו כי רבה, לידת בן מתחילה תקופת נידה של שבוע, ואילו לידת בת – של שבועיים. גם התקופה הבאה אחרי סיום הנידה של היולדת, היא התקופה הנקראת 'ימי הטוהר', תקופה בה מטמא מגע היולדת תרומות וקודשים, היא כפולה באורכה אצל היולדת בת לעומת לידת בן.

תמיהתי הראשונה היא על עצם ההבחנה הנעשית בין יולדת בן ליולדת בת. אנו מכירים כיום את ההבחנה הקיימת בין כרומוזום X (אצל נקבות וזכרים) לכרומוזום Y (אצל זכרים בלבד). האם עדיין חסר לנו מידע גנטי על כרומוזומי-טומאה? מה יש בתינוקת, המטמא את אמה לזמן כפול מהזמן שמטמא התינוק? האם אנו מכירים הבחנה רפואית כלשהי בין יולדות בנים ליולדות בנות?

התמיהה השנייה היא על כיוון ההבחנה: ליולדת בת מיוחסת טומאה הנמשכת לאורך זמן כפול מזה של היולדת בן. אם אנו מקשרים את הטומאה עם קוטב השלילה, הרי שזה מחזק את היחס השלילי לבנות לעומת בנים.

ועל דרך החיוך, אוסיף מדרש פמיניסטי על פסוקים אלה: היולדת זקוקה וזכאית למנוחה, כולל מנוחה מתביעת בעלה לקיום יחסי מין. בזכות הבת היא מקבלת זמן כפול של מנוחה. היא גם פטורה מחובות עיסוק בתרומות ובקודשים, ויכולה ליהנות מהתינוקת החמודה שלה, והרי ידוע שתינוקות בנות הן נעימות ומשמחות הרבה יותר מ'תינוקים' בנים...

*********

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ. זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.

לידה והאירועים הגופניים המלווים אותה – כל אלה אמורים לשמח את הלב, וביחוד אם הכל עובר בשלום – ליולדת ולילוד. התורה מתעלמת מהמאפיינים החיוביים של האירוע, ומדגישה את הבעייתיות שבו. הלידה מטמאת את היולדת. לפני שתשוב לשמש את בעלה (ואני מנסח את הדברים כך בכוונה) עליה להיטהר, כלומר – הבעל מצפה שגופה של אשתו ישוב אליו טהור. את תקופת הלידה ואת ימי ההיטהרות שאחריה מסיים טקס במשכן, שבו מביאה היולדת קרבן חטאת. מדוע 'חטאת'? במה חטאה?

מה עוד צורם לי בכל המהלך הזה? המעורבות של הכוהן, איש המקצוע, בחייהם הכל כך אינטימיים של בני הזוג. הוא האדם הנותן הכשר לשיבתם של השניים לחיי אישות לאחר הלידה. אם כן, במובנים מסוימים שייכת האישה לבעלה, ושניהם ביחד –נמצאים תחת סמכות הכוהן. התינוק עצמו אינו בכלל בתמונה שמציירת לנו תורת הכוהנים; גם גופה של האישה, שלעיתים הוא עדיין תשוש וכואב מהלידה, ומבקש את התחשבות הבעל ואת עדינותו, אינו נזכר כאן.

האם התרחקנו מאד מתרבות זו, על חוסר הרגישות שלה לצרכי האדם ולרגשותיו? לא בדיוק! מה שעובר על נשים לקראת נישואין – ביעוץ של הרבנית ובנהלי הטבילה במקווה – גם הוא אטום למדי לרגשותיהן. שלא לדבר על מה שעובר על נשים, הבאות להתלונן במשטרה על אונס.

עמנואל בן יוסף

ויקרא יג

צרעת – אחת מתוך צבר מחלות עור שונות, שלא ידעו בזמנו להבחין ביניהן, ועוד יותר – לא ידעו לרפאן. בדרך כלל את המחלה הזאת אי אפשר להסתיר, והיא מעוררת דחייה אצל אנשים אחרים. לפעמים, כמו שהיא באה, כך גם היא נעלמת, ואנו יודעים שחלק ממחלות אלה יש להן אופי פסיכוסומאטי. משום כך לא מפתיע שבימי קדם ייחסו למחלות אלה סיבות לא גופניות, סיבות מוסריות או דתיות.

משום כך 'מובא' (לא 'הולך' או 'בא') החולה אל הכוהן. תהליך 'טיפולו' של הכוהן מתחיל באיבחון הצרעת, וממשיך בהכרזה על טומאת החולה, בהכנסת החולה להסגר, ובהמתנה להחלמתו מידי האל. גם סיום המצב הזה מתרחש בטקס דתי, שהכוהן הוא חלק ממנו.

ההרחקה אל מחוץ למחנה, בנוסף לסבירות הנמוכה להדבקה, היא גם עונש שלא מגיע לחולה הצרעת. אם נתייחס להיבטים הנפשיים של המחלה, דווקא יחס אישי, חם ומקבל, יש לו סיכוי טוב יותר להשפיע לטובה על המצורע.

הצרעת נכנסת לרשימת הפגעים המטמאים את האדם כפגע זמני שיש לו תפוגה, לעומת מומי גוף קבועים, הפוסלים אותו מלשרת בקודש ומלקחת חלק בפעולות נוספות החיוניות בחייו של אדם חברתי. מאידך, לא ברור מה יחס החברה אל מי שנטמא בצרעת, והחלים.

כיום אנו נוטים לייחס למתודה הכוהנית לרפא צרעת מידה דומה של חוסר תועלת כמו גירוש שדים ודיבוקים שונים. לעומת הטקס הדתי ליד המזבח, הדורש הקפדה דקדקנית על ביצוע הוראות ללא כל חשיבה יצירתית, הטיפול באנשים חולים, שהחברה מתרחקת מהם בגלל הדחייה, מחייב רגישות, אמפתיה, גמישות ויכולת הבנה של הזולת, מה שאינו נדרש בדרך כלל ממקצוע הכהונה.

********

עד היום נחלקים החוקרים והפרשנים בזיהוי הצרעת כמחלה ספציפית, והשם 'צרעת', שניתן בעת החדשה למחלה הקרויה 'מחלת הנסן', הוא ניסיון כושל לזהות אותה. האם מדובר בשם כולל למגוון של מחלות הפוגעות קשות בעור האדם? האם מדובר במחלה שהיתה שכיחה בימי קדם, אך כיום אינה קיימת כלל? מי יודע... בתורה מוכרת לא רק צרעת העור, אלא גם צרעת הבגד וצרעת הבית, ואלה, לבטח, אינן מחלות מהסוג הרפואי. גם איבחון הגורמים להופעת הצרעת, על פי המקרא, רחוק מלהיות איבחון מן הסוג הרפואי.

התנ"ך מצטיין באיבחון הסיבות לאסונות היורדים על האדם כעונש על חטאים שביצע. גם הצרעת נכללת בדיאגנוזה לא מקצועית זו. הנה מה שאומרים כמה מפרשנינו הקדומים על הסיבות להופעת הצרעת, על פי הסיפורים עליה במקרא:

אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו...

אמר ריש לקיש: 'זאת תהיה תורת המצורע' - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באים: (1) על לשון הרע (2) ועל שפיכות דמים (3) ועל שבועת שווא (4) ועל גילוי עריות (5) ועל גסות הרוח (6) ועל הגזל (7) ועל צרות העין.

מעניין שעבירות חמורות כמו שפיכות דמים או גילוי עריות מתערבבות ברשימה זאת ביחד עם עבירות כלשון הרע, צרות עין או גסות רוח.

התורה מנסה לסייע לנו לזהות נגעים מסוימים כצרעת, מצווה עלינו להרחיק את המצורע מהמחנה, ולהשאירו, למעשה, להמתין לחסד האל עד לריפויו. כל עוד הוא מצורע – הוא בגדר טמא. הכוהן אינו עוסק בריפוי המצורע, אלא משלים את הנוהל של החזרת האיש שנרפא אל הקונצנסוס החברתי.

גם הניסיון לראות בהרחקת המצורע ממחנה ישראל כנובע מהחשש להדבקה, ניסיון זה אינו תואם את תפיסת הצרעת כעונש אישי על חטא חברתי, מוסרי או דתי.

נקנח בגירסה מצרית הלניסטית, גירסה אלטרנטיבית לסיפור יציאת מצרים של התנ"ך. בגירסה זו מככבים מצורעים, וברור איזה צד בחרו מצורעים אלה מבין הרעים והטובים:

ההיסטוריון המצרי מנתון, מהמאה ה-3 לפנה"ס, מספר שאמנופיס מלך מצרים רצה לראות את האלים. אחד מנביאיו אמר לו כי יוכל לראות את האלים רק אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים. המלך ציווה לאסוף את שמונים אלף המצורעים וגירש אותםממצרים לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. לאחר זמן רב נעתר המלך לבקשת המצורעים, והרשה להם לבנות מחדש את העיר אוואריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת אוסרסיף הכוהן, שנתן להם תורה חדשה וציווה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, להקריב את החיות הקדושות שלהם, ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא שלח שליחים אל החיקסוס בירושלים (?) עם הצעה לחבור אליו במלחמה במצרים. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס. אמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. החיקסוס מירושלים והמצורעים השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכוהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו למשה. כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים, ורדפו אחריהם עד הרי סוריה.

עמנואל בן יוסף

ההפטרה

מלכים ב ה

א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים, כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם, וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה, וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. ג וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ: אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן - אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם: לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ז וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר: הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי. ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. ט וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָמַרְתִּי - אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. יב הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל. הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי. וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: אָבִי, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה, וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ - רְחַץ וּטְהָר. יד וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר. טו וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ. טז וַיֹּאמֶר: חַי-יְהוָה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח! וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן. יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה, כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַיהוָה.

יובל של נהר ברדה, הוא אמנה (אבנה) הזורם בתוך דמשק

"וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה": היתה הנערה קטנה כשנשבתה, והיא גדולה עכשיו, ונזכרת בקטנותה, לפי שאילו היתה גדולה כשהלכה בשבי, היתה צרתה וצרת עמה נוגעת בלבבה, ולא היתה יועצת טוב לאדוניה, משנאתה אותו ואת עמו. ומפני שנשבתה והיא קטנה ולא בת דעת, והיא גדלה בבית נעמן ותהי לו כבת, שכחה עמה ובית אביה לאהבה את אדוניה! (על פי א.ב. אהרליך – מקרא כפשוטו)

***

הצרעת המקראית היא מחלה שמקורה בנפש האדם שנפגמה. חז"ל התייחסו לצרעות שונות כאל תוצאות של ארבעה פגמים רוחניים בארבעה יסודותיה של האישיות האנושית – האש, המים, הרוח והעפר. רבי יצחק עראמה, מחכמי ספרד בדור הגירוש, בספרו 'עקידת יצחק' קושר את מידת הכעס עם יסוד האש, ואת מידת התאווה עם המים. עם הרוח קשורות הגאווה וגסות הרוח, ועם העפר - החמדה, חמדת הממון. תוך עיבוד השקפתם של חז"ל, ראה רי"ע בצרעת סמל לארבע המידות הרעות. "ארבעה גופי עבירות" אלו, כלשונו, הן נגעי צרעת הנפש. הם מיוצגים בארבע דמויות מקראיות, הקשורות בצרעת. בית יואב בן צרויה קולל בצרעת – כעונש על הפגם ביסוד האש - הכעס, האלימות ותאוות הרצח, שאפיינו את יואב איש-הצבא. על פגם ביסוד המים נענשה מרים, אחות משה ואהרן, בצרעת – על הוצאת לשון הרע, וכבר פירש מישהו: 'מצורע – מוציא שם רע'. מוצא הגאווה, היהירות וגסות הרוח הוא ביסוד הרוח, ואלה הביאו את הצרעת על נעמן, שר צבא ארם, שכמו מלכו, סבור היה שיוכל לצוות על הנביא לרפאו, וזה יעשה את המלאכה תחת איום כוחני. ואילו תאוות הממון, שיסודה בעפר, הביאה את הצרעת על גיחזי, נער אלישע. (על פי פרופ' שלום רוזנברג)

***

סיפורו של נעמן הוא סיפורו של איש מכובד וחזק, ש'אינו מבין עניין'. כך, לפחות, סבור כותב הסיפור המקראי.

נעמן אינו מבין את סיבת מחלתו. על פי המקרא – הצרעת באה ממקור של ליקוי רוחני, ועל כן ריפויה כרוך בתהליך המשנה את האישיות.

נעמן אינו מבין את ההבדל בין פעולתו של השמאן האלילי, העוסק במגיה, לפעולתו של הנביא, המשמש כמתווך בין האדם לאלוהים, שהוא הוא המרפא את החולה.

נעמן אינו מבין את חוסר הקשר שבין מעמדו החברתי לסיכויו להירפא. הוא מצפה שהנביא, כמו הקוסמים והמכשפים המוכרים לו, ייתן לו שירות, כמו שניתן לקנות מכל אחד בתוקף הסמכות, המורא או הכסף.

נעמן אינו מבין את משמעות הליכתו לארץ אחרת, ארץ ישראל, לשם הריפוי. היות שנרפא במי הירדן, הוא סבור שהאלוהים אשר ריפא את צרעתו נמצא רק באדמת ארץ ישראל, ועל כן, כדי לשמר את אפקט הריפוי, הוא מבקש להוביל עפר ישראלי אל ארצו, ועל עפר זה יוכל להמשיך להתפלל לאלוהי הארץ הקדושה – שישמור על בריאותו.

בסופו של הסיפור שב נעמן לארם עם כמה תובנות חדשות, למרות שכותב העלילה מטיל ספק כלשהו בעומק ההבנה שלו.

ואנו, שעולם התובנות של הכותב המקראי אינו בדיוק עולמנו, מה יכולים אנו בכל זאת להפיק מהסיפור היפה הזה?

נתחיל בכך, שענייני בריאות אינם בדיוק נקנים בכסף, ובוודאי לא בזכות מעמד, יוקרה או כוח. כיום ידוע לנו הרבה יותר על הקשר בין הנפש לגוף, ועל כך שמחלות עור מסוימות יש להן מקור פסיכוסומאטי, וכי לנפש יש חלק לא קטן גם בסיכויי הריפוי. נוסיף עוד ונאמר כי נערה קטנה, אשר נפלה בשבי והפכה לשפחה בבית אויביה, גם היא יכולה להזיז דברים גדולים בזכות מה שהיא יודעת מחייה הקודמים. ועוד – אלישע מסרב לקבל שכר, למרות שזה הוצע לו לאחר הטיפול כאות תודה על ההצלחה. לכל אחד מאיתנו יכולה להיות לפעמים סיבה טובה דווקא לא לבקש שכר על משהו שעשינו, אם מתוך חשיבה על המניע האמיתי שלנו למעשה, אם מתוך מחשבה לטווח ארוך, ואם משום שחשוב לנו להעביר מסר נוסף, שאינו יכול לעבור אם המעשה שלנו נמכר בכסף. (עמנואל בן יוסף)

צליינים נוצרים טובלים בנהר הירדן

קישורים

על צרעת מצורעים ועל היחס ל'אחר' - אביעד הכהן

הסיפור על לכלוכית העברית - רוחמה וייס

על טומאה, טהרה ועל הבּורּוּת בעידוד הדת - דן מלר

על טומאה ומעמד האישה - משה גרנות

קבצים מצורפים

וביום השמיני ימול בשר עורלתו - תזריע, בארי צימרמן תשע"א