אל הנער הזה התפללתי

שמואל א' א' א וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים, מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי: ב וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה, וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: ג וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ, מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה, וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיהוָה: ד וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה, וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: ה וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ: ו וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כִּי סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ: ז וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה, כֵּן תַּכְעִסֶנָּה, וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל: ח וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים! : ט וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה, וְאַחֲרֵי שָׁתֹה, וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה: י וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה: יא וַתִּדֹּר נֶדֶר, וַתֹּאמַר: יְהוָה צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:

בֵּן לוּ הָיָה לִי! - רחל בלובשטיין

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

תן לי אצבע, אתן לך את כל היד

רוחמה וייס

טווי את הצמר, טווי את היום / טווי את הסבל והחלום (רובר מרסי).

בכל פעם שאני פותחת את ספר שמואל, הפסוק הקצר הזה מועך לי את הנשמה: "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶֹה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים" (שמואל א, ב יט). אני מדמיינת את חנה יושבת שנה תמימה סורגת לבנה מעיל קטון, ומדמיינת את גודלו של הילד. ושואלת את עצמה על מה הוא חושב, ומי עוזר לו להתלבש והאם הוא יסלח לה כשתפנה את גבה ותשוב הביתה עם אלקנה ופנינה וחבורת ילדיה? כמה נורא הדבר שמעיל זה, אוצר החום והשתיקות, הוא מרב הקשר בין אם לבנה.

ואני שואלת את עצמי על טיבה של העסקה, ומה מוכנות אמהות לעשות בשביל לזכות בילד. חנה הנואשת מציעה לאלהים עסקה בלתי נסבלת (שמואל א א, יא): "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו". שלש פעמים מכנה עצמה חנה 'אמתך', ומבהירה את פערי הכוח שבינה לבין 'יהוה צבאות'. אלהי הצבאות מתבקש להעניק ילד אחד לאָמה ענייה.

לא רק חוסר כוחות לפנינו כי אם גם חוסר צדק. לאלהים יש כל כך הרבה, ומה אכפת לו לזרוק פירור של ילד לעבר שפחתו האומללה. חנה העצובה מציאותית ויודעת שאלהים לא מציע עולם הגון. היא מבינה שבשביל לקבל מאלהים קומץ, עליה להקריב את עולמה. כך באה לעולם העסקה שוברת הלב, ולפיה אשה מבקשת לקבל ילד על מנת להשיב אותו מיד חזרה.

וכל מה שנותר לה הוא צמר, וסריגת מעיל משנה לשנה, ופגישה קצרה, ותקווה שבבוא היום הילד יבין ויסלח.

חנה בתוך כל רחם/ חלי ראובן

וזו חנה שבך,

זו היא

המניעה שפתיים ללא קול,

המעלה תפילות

אשר מבקעות את השמיים,

זו היא

אשר במבטה באים אלייך

טיפות כל הרקיעים,

זו חנתך,

שאוחזת לך יד

ויודעת בכל נפשה

שתפילות מתגשמות

שמשאלות

שנצרחות מעלה

מתממשות,

זו חנה שלך

שיודעת שאלוהים מרחם

ועונה לקריעות לב,

זו היא שלוחשת לך

כשהים נסגר:

"ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו"

זו היא

ששמה על ראשך

מילים עתיקות

עטופות באור

ויודעת בכל גופה

ש "בקשי ויינתן",

זו חנה שמקופלת בין כנפייך

ועולץ ליבה באלוהים

עת היא נושאת תחינותיה

אל מרחבי הבריאה,

זו חנה שבתוכך

שהיא רבת מזל וחסד

וזוכה ליבה באהבת האיש

ובמנה אחת אפיים,

זו היא

שיודעת להפרות את עקרותך

ולהביא עלייך ילדים לרוב,

שיודעת לפתוח את רחמך

ולטהר את הכעסים בתעלת צווארך

זו חנה

שאין כמוה יודעת

להכניס את הודיית האלוהים

לריאותייך

ולעזור לך לנשום

לנשום

לנשום.

עקרה – עמירה הניג

הֵן קָרָאתִי אֵלֶיךָ אֶלֶף קְריאוֹת

אָנָּה הָלַךְ קוֹלִי?

רְאֵנִי צוֹפָה קַשּׁוּבָה לַבָּאוֹת

חָנֵּנִי, חָנֵּנִי אֵלִי.

כָּזֹאת יְצַרְתָּנִי, תְּמִירָה וְנָאוָה

הַאִם לֹא יָפִיתִי מְאֹד?

הַאֵינֶנִי טוֹבָה? הַאֵינֶנִי טוֹבָה?

וּמַה יְבֻקָּשׁ לִי עוֹד?

אֲדוֹן הַצְּבָאִים וְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

רִבּוֹן כָּל בָּשָׂר - עֲנֵנִי

עַל כָּל נֵטֶף חֶסֶד אֶקֹּד וְאוֹדֶה

חָנֵּנִי, אֵלִי, חָנֵּנִי.

כשמת ר' עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנאמר: ונר אלהים טרם יכבה (בבלי קידושין עב ב(

התגלות – אברהם שלונסקי

אי-מי קרא לי: שמע.

אי מי קרא בשמי.

מה?

מי?

עלי אמר: שוב שכב.

עלי אמר: לשווא.

עלי אמר: אין חזון, כי כהתה עיני.

אך שוב קורא לי: שמע.

אך שוב קורא בשמי.

איכה אען: הנני!?

חצות. עלי ישיש על יצועו יתיפח:

"בניי... הה בניי"

וכבר רובץ היקום בי, פצוע כשקיעה

בין פגרי-ענניי.

ידעתי הנה יבוא יהוה.

הנה יבוא וינשק פצעיכם בסער.

ועלי זקן מאוד. ובני עלי נבלים.

ואני עודי נער.

אך הנה שואג יקום

הנו כואב ורן

ובמזרח האדום אצבע ברק לי קוראה.

- דבר יהוה כי שומע עבדך.

הרואה / עפרה דרורית שפי

כאברהם בעלטת בין הבתרים - הנני

כמשה לפני אש הסנה - הנני.

הנני כי קראת לי.

עלטה יורדת על הרי אפרים רשעים בחושך יידמו,

והוא רואה.

נר ה׳ טרם יכבה ושוליו מלאים את ההיכל

שרפים עומדים מעליו .

והוא רואה פני אימו אומרות:

אין קדוש קדוש קדוש כה׳ ואין בלתו.

נר ה׳ טרם יכבה והוא רואה את הקולות:

״ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל״ –

דבר ה׳ כי רואה עבדך

ישמע את קולך המתייצב בעלטה,

ולא תצילנה שתי אזניו הקטנות

כי מכופר הוא במעיל אהבתה.

הנה נגעו שפתיה וקולה ייראה

וינועו אמות הסיפים. ונפרץ החזון.