קדושים

פרשת קְדוֹשִׁים

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

פרק י"ט

על פי עקרון שלילת התארים של הרמב"ם אנו מתארים את תכונות ה' על-פי תכונות חיוביות של בני אדם, מחוסר אפשרות להבין ולבטא את מהותו האמיתית של הבורא. כך, בהיפוך הדבר, פונה פסוקנו אל האדם בתביעה להשתדל ולנסות להידמות במשהו לתכונה של הבורא שהוא "קדוש": תכונה מוחלטת עד כדי היותה בלתי נתפסת בחושינו. כך על דרך שאמרו אבותינו (בבלי סוטה יד ע"א):

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מהו שכתוב "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דב' יג: ה), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דב' ד : כד), אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא - מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הַלְבֵּשׁ ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים... אף אתה בַּקֵּר חולים. הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים... אף אתה נַחֵם אבלים. הקדוש ברוך הוא קָבַר מתים... אף אתה קבור מתים.

(בבלי, סוטה)

תוקפן המוסרי והחברתי של רבות ממצוות פרשת קדושים רלבנטי כיום במלוא עוצמתו להוויית חיינו.

הפרשה מתחילה בציווי: "קדושים תהיו". תילי תילים של הגות דתית ותרבותית נכתבו על ציווי זה. מציע אנוכי לעצמי ולידידי החילוניים, מקדשי חיי האדם וסמכותו הריבונית, לא לדלג על הציווי "קדושים תהיו", אלא, לקחתו כציווי שבין אדם לעצמו. לראות בתביעה העצמית מעצמך להיות "קדוש", משימה אישית של תביעה להתעלות מוסרית והתגייסות להרבות צדק חברתי ותיקון בעולמנו. מהלך כזה המכוון על ידי האדם אל פנימיותו, הוא אולי תנאי הכרחי להצלחת האדם לעמידה באתגר המצוות החברתיות שבין אדם לחברו שבהן מתמקדת הפרשה בהמשך הפרק.

מאיר יפה

ויקרא י"ט יא לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. יב וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. יג לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל. לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר. יד לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. טו לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט - לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל. בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. טז לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ - אֲנִי יְהוָה. יז לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי יְהוָה.

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם - קציר השחת, פול גוגן

לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ

אמרו חכמים: עיסוק ברכילות אינו דבר קטן. יש בו הסכנה של גרימה לאלימות. אם סיפרת לחברך דבר-רכילות על אַחֵר, היודע אתה לְמַה יגרמו דבריך אלה? דבר רכילות המועבר מאדם לרעהו יש לו היכולת להשתנות, להתעוות ולהפוך לִדְבַר שקר. אנשים צרי-עין ומקנאים נוטים לסלף דברים ששמעו, ולהציגם כאילו דברי אמת הם, והתוצאות – בלתי ניתנות לניבוי. ואפילו אם סיפרת לרעך הקרוב דבר רכילות ששמעת במו אוזניך שאמרו עליו – נוטל אתה חלק באחריות לתגובתו, ואם יכעס ויגיב באלימות, התוכל לרחוץ בניקיון כפיך? ומתי חייב אתה לספר לחברך דבר-מה הקשור בו? אם שמעת שזוממים לפגוע בו, והוא חבר קרוב לך, ורצונך להזהירו – אל תִּמָּנַע מלספר רק בשל החשש לשאת באחריות, שאם יִפָּגַע משום שלא הוזהר – עומד אתה על דם רעך. ולכן: לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ.

עמנואל בן יוסף

רכילות - Gossip

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמָּאי, וְאָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ שַׁמָּאי בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא הַנָּכְרִי לִפְנֵי הִלֵּל. גִּיְּרוֹ וְאָמַר לוֹ: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - "מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ" זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה. וְהַשְּׁאָר פֵּירוּשׁ הוּא - לֵךְ וּלְמַד. (מס' שבת דף ל"א ע"א)

'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' – אָדָם אֵינוֹ נוֹלָד בְּאַהֲבַת עַצְמוֹ. יֵשׁ וְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מָרָה עָלָיו, וְאֶת דִּינוֹ שֶׁלּוֹ הוֹא חוֹרֵץ לְחֻמְרָה. אֵיךְ יוּכַל לֶאֱהֹב אֶת זוּלָתוֹ? יַתְחִיל בְּ- 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ', יַעֲשֶׂה חֶסֶד עִם הַזָּקוּק לְחֶסֶד, יָאִיר פָּנִים לַזָּר וְלַקָּרוֹב, יַבִּיט בְּחֶמְלָה אֶל מִי שֶׁגּוֹרָלָם שָׁפַר עֲלֵיהֶם עוֹד פָּחוֹת מִגּוֹרָלוֹ שֶׁלּוֹ. אָדָם אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן, כְּשֶׁהוּא נָחוּץ, כְּשֶׁאֲנָשִׁים מַחְזִירִים אֵלָיו חִיּוּךְ שֶׁל תּוֹדָה.

עמנואל בן יוסף

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".

אנו חוזרים וקוראים בהתפעלות פסוקי-תורה המציגים בפנינו חשיבה בעלת מודעות סוציאלית גבוהה מאד, כמו בפסוקים אלה, העוסקים ביחס לשכיר, אותו אדם המתפרנס מעבודתו עבורנו, ואשר מצפה לתשלום שכרו בתום יום עבודתו, פשוט כדי להביא לחם הביתה. היחס לשכיר העני מפתיע ברגישותו למצוקת החלשים בחברה, והוא תובע מאיתנו לא לנצל את יתרון כוחנו ומעמדנו, הנובע מהעובדה שאנו המספקים לשכיר את העבודה שתפרנס אותו, ומהעובדה שבידינו הממון לשלם לו. בתור מעסיקים קל לנו להתפתות לכוח הנמצא בידינו ללחוץ את השכיר, לקבל אותו לעבודה, להבטיח לו שכר, אך להתמהמה במתן שכרו, כשהוא חייב להיות אסיר-תודה על שהסכמנו בכלל להעסיקו.

איך זה מתיישב עם העובדה שהתורה מכירה גם בעבדות כחלק מרקמת החיים הנורמלית של אותם זמנים? זה לא מתיישב...

***********

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט. לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם!

'לֶעָנִי וְלַגֵּר' – מה המשותף לעני ולגר? כנראה שניהם אינם בעלי אדמות. העני איבד את נחלתו בשל חובות. הגר אינו מבני ישראל המקוריים (אם היה דבר כזה...), אינו שייך לשבט כלשהו, ועל כן מעולם לא זכה בנחלה. אגב, יהודים בארצות רבות באירופה לא נתאפשר להם לאורך תקופות היסטוריות ארוכות להיות בעלי אדמות, דבר שהשאירם במצב של גרות נצחית.

'קְצִיר אַרְצְכֶם' – אולי רמז לכך, שהתבואה ופרי האדמה והעץ שייכים לארץ, ולא למי שגידל אותם. זה רק רמז, שכן בהמשך הפסוק נאמר 'שָׂדְךָ', 'קְצִירְךָ' ו-'כַּרְמְךָ'. התורה מכירה בבעלות האיכר על פרי אדמתו, אם זאת אדמתו, ובכל זאת מופיעות בתנ"ך מדי פעם תזכורות לכך, שבעליה האמיתי של הארץ הזאת הוא האל.

מפסוק זה ומפסוקים דומים לו צמחו חוקים והלכות העוסקים בשלושה מושגים: לקט, שכחה ופאה. כאן לא מוזכרת השכחה, אך יש התייחסות לפרט ולעוללות. 'לקט' – שיבולים שנשמטו בעת הקציר, והן מונחות כעת על הארץ. אין לחזור וללקטן. 'פאה' – קשה יותר להגדרה. יתכן שמדובר בשיבולים שנבטו להם מחוץ לגבולות המוגדרים של חלקת השדה, אך אפשרי גם שהתורה קוראת לאיכר להחליט בעצמו על איזו פינה בקצה השדה הוא מוותר לטובת הנצרכים. 'עוללות' ו'פרט' הן בעיקר ענבים בודדות, שהושארו על הגפנים, משום שלא היו חלק מאשכול אחיד; אך הגיוני בהחלט להניח כי חלק מאשכולות הענבים לא היו בשלות עדיין בעת הבציר, והתורה קובעת, כי אין לשוב אל הכרם ללקט אותן.

פרק י"ד בספר דברים משלים את קובץ המצוות הזה:

כִּי תִקְצר קְצִירְךָ בְשָדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה, לא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ. לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה - לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבּט זֵיתְךָ, לא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ.

לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצר כַּרְמְךָ, לא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ . לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. עַל כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׁוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

כאן מוזכרת גם ה'שכחה' – עומרי שלמים של שיבולים, שנשכחו בשדה. גם אותם מחייבת התורה להשאיר לנזקקים. גם ה'פֵּאוּר', שהוא ניקוי עצי הזית לאחר המסיק העיקרי, נכלל בקובץ מצוות זה.

כל ההנחיות האלה רחוקות מלהיות מדויקות. מי שרוצה להתחכם, יכול להקפיד על עובדיו ולתבוע מהם ניקוי כללי של השדה כבר באסיף ראשון, לוודא שמאום לא יישכח בשדה, ויישאר לו רק להקצות פאה, קטנה ככל שירצה, ובזאת יעמוד בדרישות החוק. זה נכון גם לגבי חוקי המדינה שלנו, העוסקים ברווחת המעמדות המוחלשים. ללא לב רגיש וללא נכונות לתת מעבר לדרישות המינימום אפשר גם כיום להתעמר במי שאין לו, לא ממון ולא כוח פוליטי לתבוע לעצמו קיום הוגן.

עמנואל בן יוסף

ויקרא כ

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ, וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ, וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם. עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה - עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי, מוֹת יוּמָתוּ. בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם. דְּמֵיהֶם בָּם.

רוב החטאים המוזכרים בפרק כ' נכללים במונח 'גילוי עריות', כלומר קיום יחסי מין בתוך המשפחה. אליהם מוצמדים חטאים אחרים, כמו קיום יחסי מין בין גבר לגבר, ניאוף עם אשת איש, העברת בנים באש למולך ופעולה כאובות וידעונים.

כמה שאלות, תהיות ומחאות עולות בי למקרא הפסוקים הנחרצים האלה.

הראשונה בהן היא הניסיון להבין מה היו אז הסיבות לראיית גילוי עריות כחטא שדינו מוות? האם בחברה העברית הקדומה היו רוב הבנות והנשים מוגנות על ידי המשפחה מפגיעה מינית של אדם מבחוץ, בעוד שבתוך המשפחה הן היו חשופות לפגיעה מינית בשל נחיתותן כנשים ובשל האינטימיות והקרבה בין גברים ונשים בתוך הבועה המוגנת? האם התפתחה בחברה סלידה ספונטנית מגילוי עריות, ואם כן – מדוע? האם נצבר ניסיון בדבר פגמים גנטיים, שסיכוייהם להתפשט גדלים כאשר יש קשרי נישואין בתוך המשפחה? מה שברור הוא, שלבסוף התגבשו מגמות אלה לכלל ציווי דתי-אלוהי, שהסנקציה עליו היא מוות.

רגשות של מחאה קשה עולות בי למקרא ההנחיה לבני האדם לקחת חלק בהענשה על חטאים אלה. יש בהנחיה זאת עידוד לאלימות ולביצוע לינץ' ללא בירור העובדות, כפי שאנו מכירים מהמנהג הנורא של רצח 'על כבוד המשפחה'. בפסוק יז מופיעה אפילו הנחיה להרוג את החוטאים לעיני בני עמם. זה עידוד למשפטי שדה ההופכים לבידור להמונים.

פסוק יג, האוסר קיום יחסי מין בין גבר לגבר מעלה שאלות נוספות: מדוע יחסי מין בין אשה לאשה אינם מוזכרים? כיצד יתייחסו אנשים שומרי-מצוות בני דורנו לקיומה הלא-מוכחש של זוגיות חד-מינית בחברה שלנו, כולל החברה הדתית?

רש"י מתייחס ל'משכבי אשה' כאל ביטוי ספציפי מאד: 'כמכניס מכחול בשפופרת'. אם כן, אם שני גברים בוחרים לחיות יחד, איזה רב יעז לקבוע שזה מה שהם עושים? אם כן, מדוע אין לחברה הדתית יכולת לקבל זוגיות של בני אותו המין?

*********

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ, וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם: אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים!

כיצד יכולה הארץ להקיא את יושביה? תחילה נעמוד על המשמעות הנגזרת מהאמירה הזאת: בעלות עם על ארצו היא בעלות מותנית. אלוהי הארץ הוא בעליה האמיתיים, וביכולתו להעניק לעם כלשהו בעלות זמנית על אותה ארץ, או לשלול אותה מעם זה. ההיסטוריה המקראית של ארץ כנען ושל ארצות ספר מדבר דומות לה במזרח התיכון ידעה זמנים קשים של בצורת ורעב, שאילצו את יושבי אותן ארצות נפגעות-טבע לנטוש את נחלותיהם ולנדוד אל ארצות שנפגעו פחות. זו דרך אחת של ארץ להקיא את יושביה; אולם דרך זו אינה נרמזת בפסוקים אלה. ברצות אלוהים, יעניק את חסדו לעם אחר, ובסיועו של האל יכבוש אותו עם אחר את הארץ מידי תושביה הנוכחיים, כי כך רצה האל.

עוד אנו למדים מהפיסקה הזאת: אלוהים, זה שאנו מאמינים בו, אינו רק האלוהים שלנו, ויש לו עניין וכוח להשפיע גם על גורלותיהם של עמים אחרים. תפיסה זו שונה מתפיסות שהיו מקובלות במזרח המקראי, שהאמינו שלכל חבל ארץ ישנו האל השייך לו, ואשר שולט עליו. על כן, על פי אמונת המקרא, ההיסטוריה העולמית נשלטת כולה על ידי אל אחד, ואל זה בחר בנו מכל העמים, והבדילנו מכל האומות – לטובה, אבל בתנאי. התנאי הוא שלא נלך בדרכי הגויים האחרים, ושנקיים את מצוותיו של האל שלנו. אחרת, ידאג האל לכך, שהארץ תקיא אותנו, ועמים אחרים יירשו אותנו ואת ארצנו.

בפיסקה זו חבוי מסר נוסף, והוא הצידוק לכיבוש הארץ. על הארץ יושבים כעת עמים, שאלוהים קץ בדרכיהם, ולכן יש לנו ההיתר האלוהי לכבוש אותה מידיהם, והאל גם יעזור במשימה זו. כדי לחזק גישה זו, המצדיקה את כיבוש הארץ, מספר לנו המקרא בספרים אחרים, שכל העמים השכנים לארץ כנען, המואבים והעמונים, האדומים ודומיהם, החליפו עמים קדומים יותר שישבו באותן ארצות. היסטוריה זו, אם נכונה היא ואם לא, משחררת מלבנו אנחת רווחה, כי כעת יודעים אנו שאיננו יוצאי דופן, וכי הכיבוש האכזרי, והשמדת עממי כנען שתבוא עמו, לא יביאו אותנו להישפט בבית הדין הבינלאומי בהאג.

עמנואל בן יוסף

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

קבצים מצורפים

לא תכחשו: בארי צימרמן תשע"א

על העיוורון, של כולנו - רוחמה וייס