ויחי

פרשת וַיְחִי

רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ

לבראשית מ"ח

יעקב על ערש דווי. יוסף בא לבקרו, ועמו שני בניו שלו, מנשה ואפרים, אשר נולדו במצרים ליוסף ולאשתו אסנת המצרית. בנים אלה גדלו בבית המשנה למלך פרעה, וככל הנראה חונכו על ברכי התרבות המצרית. המפגש של יוסף עם משפחתו מביא עמו, בנוסף למערבולת הרגשות הדרמטית, גם מפגש משמעותי של מנשה ואפרים עם שורשיו התרבותיים של יוסף, בחיק המשפחה העברית הנבחרת. כאשר לוקח יוסף אתו את בניו אל סבם העברי, אל יעקב, הוא מעמת אותם בדרך אינטימית גם עם שורשיהם. זה הסבא ה'אחר', שהגיע למצרים רק בערוב ימיו, והוא, קרוב לוודאי, אינו מספיק או אינו חפץ להתערות בחברה המצרית, כמו רבים מאבותינו או הוריהם, שהתקשו להפוך לישראלים באופן אוטומטי עם עלייתם לארץ.

הפסוק המופיע בכותרת הוא התבטאות נרגשת של אדם זקן, שחווה גם שכול כפול וגם רגשות אשם כבדים, והנה, בערוב ימיו, מופיע הבן האבוד חי וקיים, והוא איש בוגר, נשוא פנים ורם מעלה. יעקב אומר כי לא פילל לראות את פניו של יוסף, שכן האמין לשקר הנורא שסיפרו לו בניו האחרים, והתאבל עליו ימים רבים. ולא רק יוסף חוזר אליו. גם בני יוסף, נכדיה הראשונים של רחל האהובה, עומדים לפניו. והוא מחליט לברכם ברכה של האב ההולך למות, ברכה שהיא גם נבואה וגם צוואה – עוד לפני ברכו את בניו שלו. בצעד זה, גם אם נעשה באופן ספונטני, מחזיר יעקב את בני האציל המצרי לחיק משפחתם, ומשלב אותם בגורלו של עמם.

*************

וְעַתָּה, שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה, לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה. כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ. עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.

רשימת שנים עשר השבטים מופיעה במקרא פעמים רבות, ובהרכבים שונים. על פי הכתוב בספר בראשית, היו לו, ליעקב, תריסר בנים. מרגע שרשימת הבנים הפכה לרשימת השבטים, חלו שינויים מסוימים ברשימה, אך מלכתחילה דינה, אחת מבנותיו של יעקב שנזכרת במקרא בשמה, אינה כלולה במניין זה. הפרק שלנו מתייחס לשינוי מעניין שחל ברשימה – החלפת יוסף בשני בניו, מנשה ואפרים. שני בנים אלה מקבלים את התואר 'שבט' בתקופת ההתנחלות, ולכל אחד מהם נחלה משלו. מי שיורד, לכאורה, מהרשימה בתקופת ההתנחלות, הוא שבט לוי, שאינו מקבל נחלה, אלא רק ערי לוויים, המפוזרות בין נחלות השבטים האחרים. כך נשמר המספר 12.

אילו מסורות מחזק הפרק שלנו?

תחילה – המובן מאליו. יעקב הוא המכתיב את ההתייחסות למנשה ולאפרים כאל שבטים, על ידי האמירה, ששני בני יוסף אלה נחשבים בעיניו לבניו. נימוק להחלטה זאת אין לנו כאן, אבל אפשר להניח כי מדובר באג'נדה מאוחרת, מתקופת ההתנחלות, או אפילו מתקופת ממלכת ישראל, המתנגשת בסיפורי המורשת הקדומים אודות יוסף, בן יעקב, ושני בניו של יוסף. שני שבטים אלה היו, עם פירוד ממלכת דוד ושלמה, למובילים ולחשובים בשבטי הצפון. אימוצם על ידי יעקב לבנים שלו מעלה את מעמדם. המאבק בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה תבע משבטי הצפון להציב אלטרנטיבה בעלת סטאטוס גבוה מימי קדם, וכך הפכו שני שבטים אלה למתחרים על הבכורה מול שבט יהודה.

על פי הסיפור הקדום, נולד מנשה לפני אפרים. הפרק שלנו מסביר את מעמד הבכורה לו זכה שבט אפרים בממלכת ישראל, והוא מציין, כי יעקב סמך את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר – בכוונה, ובזאת העניק לו את הבכורה.

נציין גם את מה שלא מופיע בפרק שלנו. מחזור סיפורי יוסף אינו מטיל דופי ביוסף, ועל כן אין בפרק כל נימוק לעובדה שיוסף עצמו 'לא קיבל שבט'. שמא העובדה שיוסף הבוגר חי כמצרי, ונישא לאישה מצריה, יכולה לשמש סיבה לכך שלא הוגדר כשבט? לא נראה לי. הלא גם שני בניו, מנשה ואפרים, גדלו בתרבות המצרית, ולא היתה להם כל זיקה אל ארץ כנען. הנחתי היא, כי המציאות, שנתהוותה בארץ כנען עם ההתנחלות, הכתיבה את פרטי הסיפור 'אחורה'. קבוצות מנשה ואפרים כבר הוכרו כשבטים נפרדים, וכל מה שנשאר הוא לייחסם ליוסף, הבן המועדף על ידי יעקב, ובזאת להעניק להם את המעמד הגבוה בין שבטי ישראל.

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

יכול מישהו לטעון, כי זכויות השבטים האחרים נפגעו, כאשר צאצאי יוסף הוכרו בעת ההתנחלות כשני שבטים עצמאיים. פסוק זה, המסיים את ברכת יעקב ליוסף ולבניו, נועד, ככל הנראה, לחזק את הלגיטימיות של חלוקה זו. יעקב הוא אשר העניק זכות זאת ליוסף. כך מפרשים חלק מהפרשנים המוקדמים את המושג 'שכם אחד', בעוד אחרים מפרשים בדרך מעט שונה, באומרם כי 'שכם אחד' הוא שיתוף הפעולה שייתנו כל השבטים לצאצאי יוסף במבצע ההתנחלות. מעניין גם הסיפא של הפסוק, שהיה אמור להיות מכוון לזמן עתיד: 'אֲשֶׁר תִּקְּחוּ מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבְּכֶם וּבְקַשְׁתְּכֶם'.

ולסיום - הברכות שמרעיף יעקב על ראשי נכדיו-בניו הפכו למסורת רבת שנים. וכך אומר יעקב לאפרים ולמנשה:

הַמַּלְאָךְ, הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ... בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה

ברכה זו אומרים אבות לבניהם בערב שבת. זה מקורה.

עמנואל בן יוסף

בני יוסף שנולדו עוד לפני המפגש המחודש גדלו כמצריים לכל דבר. האבא שלהם משנה למלך, הסבא המצרי שלהם היה מכהני מצרים והם התחנכו בקרב האליטה המצרית. שום ענן לא ריחף על ראשם. הזהות המלכותית שלהם הייתה מושלמת. לפתע קרה להם משבר במשפחה. הסבא הכנעני הגיע עם כל משפחתו. "תועבה למצרים כל רועי צאן". איזו בושה... הם השתדלו לשמור מרחק סביר ולהימנע מביקורים.

מישהו מספר ליוסף שאבא שלו במצב סופני. זו ההזדמנות האחרונה. יוסף לוקח את שני נעריו מהקולג' ונוסע לארץ גושן. יעקב האב הקשיש רואה מול עיניו שני נסיכים מצריים, מנשה ואפרים ומפיו מצטרפת קריאת תדהמה: "מי אלה?!" איך זה קשור אלי?? יוסף עונה בשקט אך בנחרצות: "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה!" - אבא - זה מה שיש. האלהים שברך אותך בכנען גלגל אותי לכאן ואלה הבנים שלי, הנכדים שלך. יעקב מתעשת ומבקש מיוסף לקרב אותם אליו. מניח ידיו על ראשו ומברך אותם בברכת אהבה: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וישם בהם שמי ושם אבותי".

מכאן ועד סוף כל הדורות ישימו הורים את ידיהם על ראש הילדים והנכדים וייזכרו בסיפור הזה: "ישמך אלהים כאפרים וכמנשה". לא משנה כמה רחוק יתגלגלו הנערים - הם מחוברים לשמי ולשם אבותי וידי לא ימושו מראשם.

הרב בני לאו

כשיעקב מברך / עלי אלון

--------------------------

כשיעקב מברך

מתחלפות לו הידיים:

את מתנות מנשה

מקבל אפרים.

"ידעתי, בני ידעתי,

גם הוא יהיה לעם,

אולם זה הקטן -

זרעו עולם!"

ויוסף מתקן.

אבל הן כעיזים

חוזרות ללחך

בשדות אסורים.

מתי שוב תלמדנה.

הנה שוב הן נוטעות

בקרקע בתולה

כאב אבות.

(מתוך 'אלה תולדות יעקב')

מהי ברכה? / סיון רהב-מאיר:

מהי הברכה הכי גדולה שאפשר לקבל? לדעת מי אתה. יעקב אבינו מברך את ילדיו בפרשת השבוע, אבל חלקם לא שומעים ממנו רק ברכה, אלא גם תוכחה. ראובן, למשל, שומע מאבא שלו על מידת הבהילות והחיפזון שלו. שמעון ולוי שומעים ביקורת על האלימות שבה נקטו בעבר.

הרב שלמה וולבה מסביר:" הסוגיה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו, שורש הנשמה שלו. יעקב אבינו גילה לילדיו מה מידותיהם. אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי לדעת זאת על עצמו. והברכה הכי גדולה שהאדם יכול לקבל – היא לדעת באמת מה מעלותיו ומה חסרונותיו. כשאומרים לאדם מאיזו מידה הוא צריך להיזהר – הדבר יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו. רק אם יודעים את החסרונות אפשר להינצל מהם ולתקן. זוהי ברכה עצומה"

פרק מ"ט

אִמְרֵי שֶׁפֶר

ברכת יעקב לבניו כתובה בסגנון שירי, והיא שופעת מליצות. כמה מהן הפכו לביטויים שימושיים בשפה העברית, והם מוכרים עד היום.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ, וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים!

'אחרית הימים', שבדברי יעקב היא, אולי, הימים שאחרי מותו, או ימי העתיד לאחר ההתנחלות בארץ, קיבלה עם הזמן משמעויות חדשות של עידן גאולת עם ישראל מגלותו, או של בוא המשיח, או אפילו של קץ ההיסטוריה.

רְאוּבֵן, בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, פַּחַז כַּמַּיִם, אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

'פחז כמים' – ביטוי ציורי יפה, המייחס לנושאו אימפולסביות. מגוון של מילים דומות קיימות בעברית לאותה משמעות, כמו פזיז או פוחז.

יִשָּׂשׂכָר, חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

'חמור', ויותר מכך – 'חמור גרם', הם ביטויים משפת הרחוב של ימינו, המייחסים לאדם תכונות של טיפשות, של עצלנות, של עקשנות, או שילוב של תכונות אלה, כאילו הן תכונותיו של חמור. החיה היפה והמועילה הזאת לא זכתה לכבוד רב בשפת היום יום שלנו, וחבל. הרוצה לשפר את תדמיתו של החמור ישוב אל המקור בפרקנו, המייחס ליששכר את תכונת החריצות וההתמדה. הרוצה לעדן עוד יותר את הרושם של החמור יקרא בספרו הפיוטי הנהדר של חימנז הספרדי – 'פלטרו ואני'.

נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה, הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר.

'שפר' ו'שפיר' הוא יופי ויפה. זה, אולי, גם מקור שמה של השפירית היפה כל כך. 'לשפר' – במקורו הוא 'לייפות'. אמרי שפר הם, אם נרצה, דברים יפים ונבונים, או דברים נמלצים, וברוח ביקורתית – דברים פלצניים. הכל בהתאמה לקונטקס...

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.

לפי הפרשנות המקובלת, 'בן פורת' פירושו בן לעץ פורה. כלומר ענף פורה. השילוב של 'בן פורת יוסף' ל'עלי עין' איפשר את האסוציאציה המקשרת בין מזלו הטוב של יוסף לבין 'העין הרעה' שאיימה עליו לאורך דרכו בחיים. מכאן המנהג לומר למי שאנו מחבבים 'בן פורת יוסף' כסגולה נגד עין הרע.

עמנואל בן יוסף

בראשית מט לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.

בראשית נ א וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל-פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק-לוֹ. ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל. ג וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם. ד וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל-בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ-נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר. ה אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה-נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת-אָבִי וְאָשׁוּבָה. ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם. ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד. י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם. יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.

* הִקָּבְצוּ וּשְׁמָעוּ! על שתי מילים אלה של אבינו הנוטה למות, עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים... מפני שאתם מיעוט חסר אונים הִקָּבְצוּ, היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד".(ר' שמשון רפאל הירש)

* מִפְּנֵי מַה נִשְׁתַּדֵּל אָבִינוּ יַעֲקֹב לָשֵׂאת עַצְמוֹתָיו מִמִּצְרַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ הַשְּׁבָטִים בְּמִצְרַיִם וְיֹאמְרוּ: אִלּוּלֵי הִיא אֶרֶץ קְדוֹשָׁה - לֹא נִקְבַּר בָּהּ אָבִינוּ יַעֲקֹב.

יַעֲקֹב חַי שְׁבַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה בְּמִצְרַיִם. בְּוַדַּאי רָאָה מַה רַב כֹחַ הַ"הֵאָחֵז-בָּהּ", מַה רַבָּה הַשְׁפָּעֲתָהּ עַל בָּנָיו. הִנֵּה כְּבָר הֵחֵלוּ לְהָמִיר אֶת הַיַּרְדֵּן בַּנִּילוּס, וּבִשְׁהִיָּתָם בְּמִצְרַיִם חָדְלוּ לִרְאוֹת גָּלוּת. אָכֵן הָיְתָה לוֹ לְיַעֲקֹב סִבָּה מַסְפֶּקֶת לְהַפְצִיר בִּרְצִינוּת כֹּה חֲגִיגִית לְבַל יִקְבְּרוּהוּ בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא יִשָּׂאוּהוּ אֶל אֶרֶץ מוֹלָדְתָּם הַיְּשָׁנָה וְהָאֲמִתִּית. (על פי 'מדרש הגדול' ורש"ר הירש)

* מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי וְרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בְּפִילֵי שֶׁחוּץ לִטְבֶרְיָה. רָאוּ אָרוֹן שֶׁל מֵת שֶׁבָּא מִחוּץ לָאָרֶץ לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ רַבִּי לְרַבִּי אָלְעָזָר: מַה הוֹעִיל זֶה שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ וּבָא לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? בְּחַיֵּיכֶם לֹא עָלִיתֶם, וְתָבוֹאוּ וּתְטַמְּאוּ אֶת הָאָרֶץ בְּמִיתָתְכֶם?! אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר: כֵּיוָן שֶׁנִּקְבַּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִפֵּר אַדְמָתוֹ עִמּוֹ". (על פי מדרש תנחומא)

האל אנוביס וארון קבורה מצרי

וכך מסכם יעקב את חייו , על פי חז"ל: ..."לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נַחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג כו) : לֹא שָׁלַוְתִּי מֵעֵשָׂו, וְלֹא שָׁקַטְתִּי מִלָּבָן, וְלֹא נַחְתִּי מִדִּינָה, וַיָּבֹא רֹגֶז - בָּא עָלַי רֻגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף" (בראשית רבה פרשה פד א).

חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת

עמנואל בן יוסף

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ - שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

צירוף המילים 'חסד ואמת' מופיע במקרא פעמים רבות בהקשרים שונים ובמשמעויות שונות, אך הביטוי 'חסד של אמת' נתקבע בלשוננו במשמעות אחת, והיא מצוות קבורת המת. אין אלה שתי מילים נרדפות. לפעמים בולט הניגוד בין שני המושגים, ולפעמים עולה ערכן כמילים המשלימות זו את משמעותה של רעותה.

וכך נאמר בבראשית רבה:

אמר ר' סימון, בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כִּתִּים כִּתִּים וחבורות חבורות. מהם אומרים אַל יִבָּרֵא ומהם אומרים יִבָּרֵא. והלא כך נכתב: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חֶסֶד אומר: 'יִבָּרֵא', שהוא (האדם) גומל חסדים, ואמת אומרת: 'אַל יִבָּרֵא' שכולו שקרים...

בערוב יומו של אדם, יש והוא מבקש מהקרובים לו בקשות הקשורות לטקס הלווייתו, למקום-קבורתו, או לכתובת שתיכתב על מצבתו. מילוי בקשתו של הנפטר הוא מעשה חסד, מעשה, הנעשה מתוך רצון טוב ואוהב, מעשה שאינו מצפה לגמול, וכבר אמרו חכמים כי לאחר מותו – אין לו לאדם רצונות ורגשות, ואין הוא יכול לגמול למיטיביו. הלוויית הנפטר וקבורתו כמנהג המקום היא גם מעשה אמת, מעשה צודק וראוי, על פי הנהוג בחברה מתוקנת. הגמול האחד שמעניק לנו קיום מצווה זו היא התזכורת שעשיית חסד היא תמיד הדדית, שהיא מעניקה לנו כוח וביטחון ומחזקת את אמוננו בעצמנו ובמין האנושי. ועל כן – העולם מחכה למעשי החסד שנעשה עם החיים, החסד שנעניק לאנשים הזקוקים לו, אנשים שישאבו עידוד מהחסד שעשינו עמם, והם ישיבו לעולם גמול בעשיית חסדים עם אחרים.

עמנואל בן יוסף

פרק נ'

הפחד עובד שעות נוספות

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא, שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ! וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים! וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה, אַל תִּירָאוּ! אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם! וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

ראו כמה גדול היה כבודו של יעקב בעיני בניו. זקן וחלוש היה עת ירד מצרימה, לחיות בחסותו של יוסף בנו; אך כל עוד חי יעקב, סברו אחי יוסף, כי שלומם מובטח בזכות אביהם. לא עזרה סצנת ההתוודעות של יוסף לאחיו, לא הועילה דאגתו של יוסף לשבט כולו, לא הרגיעה ישיבתם בארץ גושן הדשנה. תמונת עולמם של עשרת האחים היתה צרה ומוגבלת, ולא יכולה היתה להכיל אפשרות של סליחה ופיוס שלמים עם אחיהם הפגוע. על פי הבנתם, חטא הפקרת יוסף למוות סיפק ליוסף את המניע לנקמה, והיות וכוח לממש את הנקמה היה לו, לא היה להם ספק, לאחים, כי כעת, משנפטר אבא, עלול יוסף, מושל מצרים, להגיש להם את אותה נקמה, גם אם קרה היא עכשיו.

אז מה היה שם, באותו רגע של התוודעות, עליו נכתב: 'וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ'? האם אותן נשיקות ואותו בכי נראו להם, לאחים, כהצגה למראית עין? ככה זה כשהמצפון מציק, ככה זה כשאתה יודע שחטאת, ושחטא זה נתגלה, והוא תלוי ועומד מעל המפגש הזה. אם כן, על מה דברו אחיו של יוסף איתו? היותם פליטי רעב, המבקשים סעד במצרים, העמיד אותם בנחיתות מול יוסף, והחטא הנורא שחטאו כלפיו נותר בלתי פתור, ולא הועילו להם, לאחים, כל מחוות ההתרגשות והפיוס של יוסף. להם היה ברור, כי יש לו, כעת, הזכות והיכולת לפגוע בהם בכל שעה שיעלה הדבר מלפניו.

מתוך תפיסה מעוותת זו של מצבם, פונים האחים אל יוסף, ומספרים לו על בקשתו של אביהם הגווע שיוסף יסלח להם. סיפור זה נשמע מאולץ, שכן היתה לו, ליעקב ההזדמנות לומר זאת ישירות ליוסף. האם האמין יוסף לאחים? אין לדעת. בכיו של יוסף מול אחיו מעיד, אולי, על כך כי יוסף נמצא במקום אחר לגמרי. אולי בכי תמים ונרגש היה זה, ואולי בכי של אכזבה, על כי אחיו חיים עדיין את הפחד, ואין הם מסוגלים להאמין להבטחותיו.

פחדם של האחים גדול כל כך , שהם מציגים עצמם כעבדיו. גם הצהרה זאת נובעת מראיית מציאות צרה וכוחנית. הפיוס האמיתי בין האחים לא נראה עוד אפשרי.

עצוב ככל שזה נראה, יש לו, למספר המקראי, פתרון, גם אם לא משכנע בעינינו. המעטפת של התכנית האלוהית נחלצת לשים קץ למצב המביש הזה. המספר המקראי שם בפי יוסף את הדברים המגוחכים הבאים: 'אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב'. לא קונפליקט משפחתי נורא, המבקש פתרון אנושי, יש לנו כאן, כי אם מימוש צעד בצעד של תכנית אלוהית. הכל לטובה! גם פשעם של האחים, גם סבלותיו של יוסף, גם עלייתו המטאורית לגדולה במצרים וגם הרעב הגדול בכנען – כל אלה נועדו להוביל את משפחת יעקב ובניו למצרים, האינקובטור האידיאלי לגידולו של עם.

וכך הפכה יצירה ספרותית מרתקת לטקסט אמוני בינוני...

עמנואל בן יוסף

בראשית סוף

ספר בראשית אינו ספר היסטורי. סיפוריו נעים על ציר זמן, המתחיל ברגע הקוסמי המיתולוגי של בריאת העולם, נמשך על פני דורות רבים של אנושות, שלא ידעה להוריש בכתב את קורותיה, חוצה את אסון הטבע הגדול בתולדות העולם – המבול, ומספר מעט על אותם עידנים של ראשית החקלאות, ביות בעלי החיים ותחילת חיי האדם בחברות מאורגנות. כיום אנו יודעים כי מדובר בעשרות אלפי שנים, שעאד היום יש לנו מהן מעט מאד עדויות מטושטשות. עוד כמה פרקים קצרים, ואנחנו כבר מתמקדים בסיפורה האגדי של משפחה אחת, ההופכת, במרוצת מספר דורות, לעם, הוא העם שלנו. תוך מעקב אחר תולדות משפחה זאת אנו לומדים מעט מידע על תולדות הקשרים המשפחתיים בין עמנו לעמים השכנים ועל שתי התרבויות הגדולות, שביניהן התפתח לו סיפורנו הקטן יחסית – ארם נהריים ומצרים.

מי שכתבו, או העבירו בעל פה מדור לדור, את פרקי בראשית, היו קרובים יותר מאיתנו לזמן המקראי הבראשיתי, ומאידך – אנו כיום מצוידים בהרבה ידע שהמדע סיפק לנו, ואנו מנסים להשלים את התמונה, תוך חפירה במקביל – באתרים הארכיאולוגיים של ארצות המקרא, ובפסוקי המקרא עצמו, משתדלים להפריד בין אגדה למציאות, בין תיעוד היסטורי לספרות טובה, בין תמונת מציאות להלך נפש, בין תפיסה חילונית לתפיסה דתית, וכך הולכת תמונת ספר בראשית, מתבהרת, מתגוונת, ומתעשרת בפרטים ובתובנות.

אך מה יש בו עוד, בספר בראשית, מלבד רמזים וחידות על ימי קדם? הסיפורים המשפחתיים של גיבורי הספר פורשים בפנינו עולם מרתק של יחסי אנוש – תחרויות עזות בין אחים, עקרות ותשוקה לבנים, בדידות ונדודים, התבגרות תוך עזיבת הבית, ואפילו אהבה עזה, המשעבדת את האוהב להתמסרות טוטאלית.

לא שכחנו משהו? לא... הגיבור הראשי של הספר איננו בשר ודם. זה האל, שנוכחותו שולטת ברוב דפיו שלטון ללא מצרים. זה האל שבראו אבותינו. כך הם ראו אותו בעיני רוחם. ההיסטוריה האנושית אינה אלא מימוש תכניותיו עבורנו. עוצמת ההרס שהוא יכול להביא על עולמנו כבר באה לידי ביטוי במבול, אחריו ניחם אותו אל על מעשיו, ונשבע שלא יחזור על התרגיל. מכאן ואילך הוא מרסן את עצמו, ורק בסיפור אחד נוסף, כאן, בבקעת ים המלח, מתפלט לו עוד איזה אסון טבע קולוסאלי. אבל את טבעו האכזרי, שאינו ניתן להסבר, אנו חווים גם בתביעותיו הקשות מהמאמינים בו, כמו באותו ניסיון מזעזע על הר המוריה.

אותו אל, אשר ברא את העולם כולו, וכבודו מלא כל פינה ופינה בו, בחר דוקא באבותינו לתכנן עבורם ועבור צאצאיהם עתיד מיוחד, ואנו תוהים עד היום, אם ברכה היא או קללה. הוא עם התכניות שלו, ואנחנו עם הטבע האנושי ועם החולשות האנושיות שלנו, לא בדיוק מריונטות הרוקדות לצלילי חלילו, מתקדמים לקראת אותו עתיד. בינתיים, כאן בספר בראשית, הוא עדיין מלווה אותנו מקרוב מקרוב, מדבר אלינו ומתגלה לעינינו, מבטיח לנו הבטחות ותובע מאיתנו תביעות.

וגיבורה נוספת, שאינה בת אנוש, היא ארץ כנען, שאינה ארץ מולדתם של אבותינו, שנוכחות בני המשפחה שלנו על אדמתה היא בינתיים ארעית, שכל אימת שהשמים עוצרים גשמיהם ומתחיל להיות קשה על האדמה החרבה הזאת, היא נעזבת, ובני המשפחה שלנו הולכים ממנה אל מקום שקל יותר לחיות בו. לכל אורך ספר בראשית לא נוצר קשר עמוק בין משפחת אברהם לארץ כנען, והדבר האחד שהיא יכולה לספק להם בינתיים היא אחוזת קבר למתיהם.

ספר בראשית מסתיים כאשר אנחנו עדיין משפחה, מסובכת ואפילו מסוכסכת, החיה בגלות מצרים. פרקיו הראשונים של הספר הבא, ספר שמות, יהפכו אותנו במרוצת מספר דורות לעם, המתחיל את צעדיו הראשונים על במת ההיסטוריה כעם עבדים. תודו – לא סיפור רגיל!

עמנואל בן יוסף

הפרידה מספר בראשית קשה משאר פרישות / יחדיו נצרפנו, מסוכות עד חנוכה, בחוויות קשות / נרצחנו בהבל ורצחנו בקין / באוהלו של נוח הסרחנו מיין / שחטנו עם אברהם, נשחטנו עם יצחק / טבלנו עם עשו את לחמנו במרק / רימינו עם יעקב, נשנאנו עם לאה / נולדנו עם בנימין, עם רחל נקברנו / את יוסף הצדיק למדיינים מכרנו / רבנו ורעבנו / הלכנו ושבנו / היינו כאחד האדם, הקמנו משפחה / היינו חלק מן העולם החופשי / מן הנחיל האנושי/ היגרנו לסוריה, קנינו במצרים / רעדנו כמו כולם בחורף, הזענו כמו כולם בקיץ / חיינו בהווה מבורך / כאילו ללא השגחה / נכון: כרתנו ברית, קיבלנו הבטחה / אבל הכול היה מכוון לעתיד לבוא / צפון מעבר להרי בראשית / בצל הרכסים הרחוקים של "שמות" / במרחק שנות אור / אותו לא נראה ואליו לא נעבור

המעבר מ"בראשית" ל"שמות" הוא מעבר חד מעתיד להווה / כאן ייחשף לעין השמש מה שעד עכשיו התחבא / מן המשפחה המורחבת יצמח עם / מן האדם יגיח שבט / האופקים האנושיים יצטמצמו / מי שעד עתה שכב יצטרך מעכשיו לשבת / כי הנה יקום עם / שבגויים לא יתחשב / יכבוש ארץ, יכניע לאומים / הוא האורים והוא התומים / הוא אחד ויחיד, עם סגולה / אשת חיל, עטרת בעלה / יתפוס בעלות על ריבונו של עולם / אחד ויחיד נגד כולם / יהפוך את ספר בראשית לפרוזדור קצר / אל העיקר: / עם אחד, תורה אחת, ארץ אחת / אל תירא עבדי יעקב, אל תחת

ספר בראשית הוא רחבת הריקודים / עליה רקדנו לפני שהפכנו ליהודים / כמו מגרש הכדורסל ב"מילכוד 22" / עליו משחק מיג'ור מיג'ור מיג'ור מיג'ור עם שאר הקצינים / קולע, מוכשל, מוסר, צועק / מאושר / סוף סוף, אחרי ילדות על הפנים / הוא לגמרי בעניינים / עד שממנים אותו למפקד הטייסת / והוא שוב מגורש בבושת פנים / מן המגרש, מן החבורה המתרוצצת / מן האחווה החברית / מקבל קידום ונופל בפח / ממש כך / קרה גם לנו / נבעטנו למעלה ונפלנו / ברשתה של הברית / כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים / ומאז הם משחקים על המגרש ואנחנו אוכלים אותה בפנים

בואו לא נעבור ל"שמות", נישאר בספר "בראשית", נתחיל אותו מחדש / נתרוצץ עם ערב רב על המגרש / לא אנחנו, מישהו אחר ייבחר / יתקדש / ייצרב באש / ינודה מן הקהל / אנחנו נמשיך לזרוק לסל / עם חברינו משכבר הימים / המצרים, העמלקים, המואבים, העמונים, הגירגשים / לא ניאזק באזיקי ברית / לא נפתח את שרירי העברית / רק ניעלם ונאלם בתוך ההיסטוריה הכללית / נוותר על הפקולטות לחקר הפסיכולוגיה הלילית / עליה מדבר יודקה ב"הדרשה" / לא נעבור יותר בצומת מורשה / לא נחצה את צומת מסובים / לא נהיה מעטים מול רבים / סוף סוף נוכל לנשום לרווחה / סוף סוף יימצא גם לנו מקום מתחת למכ"ם / של ההשגחה

בארי צימרמן - 2013

בארי צימרמן –9.12.2013

מָה רַב הַפִּתּוּי לְשַׂרְטֵט בִּבְרֵאשִׁית אֶת

דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ הַצּוֹרֵב מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית.

-

מִן הַהִתְלַבְּטוּת הָרִאשׁוֹנָה בֵּין

תֹּהוּ לְבֹהוּ הוּא קַיָּם לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ

מֵעַל לִזְמַנּוֹ הָאֲרָעִי שֶׁל הָאָדָם,

בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה,

בִּשְׁמוֹ יְהֹוָה הוּא אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה.

-

רַק תְּנוּ לוֹ וְהוּא כְּבָר יִמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה

עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהֵם נִשְׁטָפִים

בְּסַעֲרַת עֶרְגָּתוֹ הַקָּרָה יִמָּחוּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

-

רַק נִיחוֹחַ דַּם הַקָּרְבָּנוֹת יַשְׁקִיט

עוֹד מְעַט אֶת שְׁאוֹן קִצְפּוֹ הַמַּחֲרִיד.

כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהַרְהִיב וְלוֹמַר

זֶה סֵפֶר נוֹרָא עַל אֱלֹהִים וְהַדָּם.

אֲזַי חֶרֶשׁ יִזְדַּקֵּף בֶּן עֲזַאי וְיִלְחַשׁ:

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם.

ד. פלמה – 11.9.2014

קבצים מצורפים

פרשת ויחי - בארי צימרמן תשע"א

פרידה מבראשית - בארי צימרמן תשע"ב

וירא ישראל את בני יוסף- בארי צימרמן תשע"ג

קישורים

עצוב למות באמצע הגלות - רוחמה וייס

לא יכולתי לעשות עם זה כלום - רוחמה וייס