צו

פרשת צַו

ויקרא ו

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה, תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה, בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד. כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ, תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, לֹא תֵאָכֵל. בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

זו תורת החטאת? ספר ויקרא ייתן לנו מעט מאד תובנות לגבי הנפש האנושית על רגשותיה ומעידותיה, על אמונותיה ותקוותיה. הספר מספק מתכונים מפורטים לעבודת הכוהנים, והוא מתייחס למתכונים אלה ברצינות תהומית. ההקפדה הזאת על כל מרכיבי הטקס נועדה לייצר טקס מרשים ומעורר כבוד וייראה גם אצל בני העם הבאים להקריב את קרבנותיהם, וגם אצל הכוהנים, המקרינים על הטקס רוממות נפש. וזהו עיקרו של ספר ויקרא, הוא 'תורת כוהנים'. זהו ספר, שאפשר לכלול אותו בתחום הספרות המקצועית, ולו היתה עבודת המקדש ממשיכה להתקיים בימינו - היו הכוהנים נבחנים עליו ומקבלים גמול השתלמות.

ומה בדבר החטאים עצמם, בדבר רגשי החרטה, מעשי הכפרה, תיקון הנפש והעולם? אל לנו לחפש אותם במקום בו לא נועדו להימצא. בקריאה שטחית וביקורתית מאד אנו עלולים להסיק מסקנה נחפזת: חָטָאתָ, הִקְרַבְתָּ, נִמְחַל לך. מסקנה זו לא תהיה הוגנת. בכל זאת, בזהירות נאמר כי תפקיד הכוהנים הוא תפקיד טכני, למרות הילת הקדושה האופפת אותו. הם אינם מחנכים, הם אינם יועצים, הם אינם מנהיגים. מעט מאד שיקול דעת נדרש מהם, וכאשר בא אליהם אדם להקריב קרבן חטאת, הם אינם משוחחים אתו על חטאיו.

**********

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה

הציווי הזה, להקפיד על אש תמידית שתבער על המזבח, מעורר שאלות ומבקש הסברים.

האם מדובר במצווה מקורית של אלוהי ישראל? בהחלט לא! גם בתרבויות אחרות, חלקן קדומות מזו שלנו, היה ועדיין נהוג להזין אש תמידית במקום מקודש.

מה היא מסמלת, אש התמיד? האש עצמה היא אחד מהייצוגים היותר מוכרים של האלוהות. יש בה גם דינמיות, כלומר חיים. יש בה היסוד המחמם, שהיה חשוב לו, לאדם, עוד משחר ההיסטוריה. יש בה מן היסוד המאיים, אחד מכוחות הטבע המסוכנים ומעוררי האימה הגדולים ביותר. יש בה מן היסוד המְכַלֶּה, מעין גורם מַשְׁלִים של החי הדינמי. צורתה של האש היא משהו בין המוחשי למופשט, ובזאת היא רומזת לנו על האלוהות, כפי שאנו מצליחים להעלותה בדמיוננו. האש גם מאירה, ובזאת היא מייצגת את הטוב האלוהי, המנוגד לחושך.

אש הבוערת תמידית מייצגת את רעיון הנצחיות שבאלוהות. למרות שישנם בטבע מקרים בודדים של אש תמיד, שאינה נזקקת להזנה על ידי האדם, אש התמיד במקדש זקוקה לכוהן, שידאג שלא תכבה. הצורך בהתכוונות לשמירה על אש התמיד יוצר מתח, אותו אולי לא מרגישים באי המשכן, אבל עבור הכוהנים זו בהחלט בעיה. הסכנה של כישלון אישי של מְשָׁרֵת אש התמיד מזכירה לנו, לבני האדם, את מגבלותינו, ובמתח הזה חיים כוהני המקדש. התביעה לשמור על אש התמיד מחייבת נוכחות תמידית של כוהן במקדש, מה שלא קיים בחלק מהמקדשים בתרבויות אחרות.

עמנואל בן יוסף

ויקרא ז

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

רבות נכתב אודות טעם איסור אכילת דם הקרבנות ועל איסור אכילת דם בכלל. ההסבר העיקרי נכתב כבר בתורה: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא" (ויקרא י"ז). אך חכמינו הוסיפו להתלבט לגבי הסבר זה, וחיפשו הסברים נוספים. הנה דבריו של הרמב"ם:

"ודע כי ה"צאבה" (כת אלילית) היה הדם אצלם טמא מאד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים, וכאשר אוכלו מי שאוכלו, כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו, ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים... כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים, והיו חשובות מפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן, ולכן באה התורה השלמה אצל יודעיה לסלק את אלה החלאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם... כי אכילתו היתה מביאה למין מעבודה זרה, היא עבודת השדים."

הרמב"ם משקיף על השאלה הזאת ממרחק היסטורי רב, מתקופה שבה כבר מזמן אין פולחן קרבנות, והוא, ככל הנראה, שלם עם כך מאד. בקטע אחר מסביר הרמב"ם, כי הקרבת הקרבנות לאלוהים היתה שייכת לתקופה מוקדמת של הדת, כשהמאמינים היו זקוקים לפולחן מוחשי מאד, ותפילה לאל מופשט לא ענתה על צורך זה. גם את אכילת הדם מקשר הרמב"ם עם אותה תקופה קדומה, בה היה נהוג בקרב עמים שכנים פולחן שדים, שאחד מהריטואלים שלו היתה אכילת דם במשותף מעל קרבנות בע"ח. ה'המון' הוא העם הפשוט, שדעתו אינה משגת את קיום האל שאין לו גוף ודמות הגוף. הסלידה מטעם הדם או מעצם האכילה של דם בע"ח שזה עתה נשחט היתה קיימת כבר אז, לדעתו של הרמב"ם, ואוכליו התגברו על סלידה זו בהאמינם שהדם הוא מזון השדים, ושאכילתו מקנה להם כוחות שדיים כמו ניבוי עתידות.

לו שאלנו את הרמב"ם אם הוא מאמין שהדם הוא הנפש, אולי היה אומר שניסיונו הרפואי לימדהו שאין שטות גדולה מזו, וגם שהדם אינו משמש מזון לשדים. כך הצליח הרמב"ם להמשיך לכבד את התורה הקדומה, הגם שקביעות מסוימות המופיעות בה אינן חלק מתמונת חייו המציאותית בימי הביניים.

***********

וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ

כחלק מרשימת העונשים והסנקציות שיש להשית על חוטאים מופיע הביטוי הזה מספר פעמים בפרק – על אכילה מִזֶּבַח השלמים כשהאוכל במצב של טומאה, על אכילת חֵלֶב מהבהמה אשר הובאה כקרבן, ועל אכילת דם. אם נעבור על התורה כולה, נמצא שלושים ושש עבירות עליהן יושת על החוטא עונש כָּרֵת.

מהם החטאים עליהם נענש החוטא בעונש כרת? בין החטאים ישנן עבירות חמורות שנעשו במזיד, אך לא כל העבירות נופלות בקטגוריה זאת. נזכיר כמה מן העבירות שדינן כרת: גילוי עריות ועבודה זרה (מעניין – רצח אינו נזכר כאן), שתי מצוות 'עשה' (פסח ומילה), שמי שאינו מקיימן – דינו כרת, ועבירות שונות הקשורות בקרבנות ובמקדש.

מהו אותו עונש כרת? על כך נחלקים הפרשנים. הפירוש המקובל ביותר הוא מוות מידי שמים, כאשר חלק מהפרשנים רואים במוות בגיל צעיר אחד מביטויי הכרת. פרשנים אחרים סבורים כי הביטוי 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ' – משמעותו נידוי החוטא מהקהילה.

חשוב לציין כי אין אנו מוצאים בין הפרשנים דעה, הסבורה, כי על החברה להמית חוטא שדינו כרת. נחזור ונציין עובדה זו, שכן באווירה של הסתה המבוססת על הדת עלול מישהו לקחת את החוק בידיים, או להסית לכך, ולגרום לרצח של בן אנוש.

הכרנו היטב את הקלות הבלתי נסבלת, שבה קבעו רבנים דין רודף על אישיות פוליטית. דין רודף שונה מעונש כרת, בזה שהוא מתיר לאדם, או אף מטיל עליו, להרוג אדם אחר, הַמְּסַכֵּן בהתנהגותו מישהו סכנת נפשות. השימוש המעוות שעשו רבנים בדין רודף צריך ללמדנו לקח ולעשותנו זהירים וחשדניים גם כלפי מי שאומר שדינו של מישהו אחר הוא כרת.

עמנואל בן יוסף

ויקרא ח

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

הפרקים הקודמים כבר לימדו אותנו שהכוהנים אינם מנהיגים ואינם מקור סמכות, למרות שהם מתווכים סמכות מאד מוחלטת ותובענית. הפרק הנוכחי חוזר ומדגיש ענין זה. אלוהים נותן את הנחיותיו למשה. משה הוא המעביר את ההנחיות ומאציל את הסמכות הכוהנית על אָחִיו ועל בני אָחִיו. הטקס הראשון באוהל מועד המוכן מתבצע על ידי משה. אין מעשה ברור יותר מטקס זה בהמחשת עליונותו של משה בקרב עמו – מעל לאהרן ובניו הכוהנים. בנשימה אחת מוזכרים אהרן, הבנים, הבגדים, שמן המשחה והקרבנות. כולם נלקחים על ידי משה לשם ביצוע הטקס החונך את אוהל מועד. לעיני העם רוחץ משה את הכוהנים ומלבישם. הוא האקטיבי והם הפאסיביים. הוא מתחיל במשיחת המשכן וכל אשר בו, ואחר כך ממשיך במשיחת אהרן ובניו, המשמשים בטקס כהמשך לאביזרי המשכן הדוממים. משה ממשיך ומדגים את מלאכת הקרבת הקרבן, המלאכה אותה ישאיר לאחר מכן לכוהנים. בסיום הטקס מעמיד משה את הכוהנים המשוחים בפתח אוהל מועד למשמרת ארוכה של שבעה ימים, והוא מזהיר אותם מפני 'שבירת שמירה' אשר תביא למותם.

אם נזכור שאהרן הוא שקיבל אחריות על העם כשעלה משה אל הר סיני לקבל את התורה, והוא שנקט יוזמה ובנה את עגל הזהב, טקס זה מהווה שיעור או לקח לתפקיד המוטל עליו כעת – לבצע פקודות בלי לשאול שאלות. התכונות הנדרשות ממנו הן בעיקר ציות למסורת הנוקשה.

חז"ל העדיפו לתאר את אהרן בצבעים מגוונים יותר. עבורם היה אהרן משכין השלום בין אדם לחברו, תכונה יפה מאד, שאינה קשורה כלל ועיקר עם ביצוע מדויק של הוראות טקסי הקרבנות.

(מַעֲשֶׂה בִּ)שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה. הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה! חֲבֵרְךָ מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: "אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַּחֲבֵרִי? בֹּשְתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו". הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָּל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה, וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה גִּפְּפוּ וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה.

(על פי אבות דרבי נתן)

********

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָֹה, וְלֹא תָמוּתוּ, כִּי כֵן צִוִּיתִי!

פסוק זה מבואר בשתי דרכים שונות מאד. יש הרואים בתביעה הקיצונית הזאת התייחסות מיוחדת לתקופת ההתקדשות הראשונה של אהרן ובניו ככוהני המשכן. תקופה דומה מחויב הכוהן הגדול לעבור לפני יום הכיפורים. אחרים מסתייעים בפירושו של הרמב"ן, אותו נצטט כאן:

ענין הפסוק הזה, שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותה העת, והיא מצווה נוהגת לדורות, שלא יניח כהן עבודה ויֵצֵא.

הרמב"ן רואה בדברים אלה הנחיה כללית לעובדים בקודש: כל עוד יש לכוהן משימות של עבודה במקדש, אינו יכול להניחן ולפנות למילוי צרכיו האישיים, כלומר – יש סדר עדיפויות ברור – עבודת הקודש תחילה, ורק משהיא מתבצעת, ניתן לעסוק במשימות אחרות.

דברים אלה יפים לכל אדם הנושא במשרה ציבורית. חובותיו כמשרת הציבור קודמים לצרכיו האישיים, וכשאלה מתנגשים, אם התנגשות של עדיפות בזמן, או חמור יותר, כשמתפתה נושא המשרה הציבורית להעדיף את צרכיו האישיים על חשבון צרכי הציבור, אותם הוא אמור לשרת, הוא מועל בתפקידו.

האם חובותיו המקצועיים של איש ציבור אמורים להשתלט על כל זמנו, מה שאנו קוראים היום 24/7? כמובן שלא; אבל לפעמים עולים צרכי ציבור חשובים ודחופים דווקא בשעות הפנאי של בעל התפקיד, ולמרות שאין מדובר בעבודת קודש במשכן, הציבור מצפה ממנו לדעת מתי שמים בצד את כל העניינים הפרטיים, ומפנים את מלוא הזמן והקשב לאותו צורך דחוף, שאינו יכול להמתין לשעות המשרד.

עמנואל בן יוסף

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב קַח אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְאֵת פַּר הַחַטָּאת, וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים, וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. ג וְאֵת כָּל-הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ד וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעֵדָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת. ו וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. ז וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת-הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הָאֵפֹד, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. ח וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת-הַחֹשֶׁן, וַיִּתֵּן אֶל-הַחֹשֶׁן אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים. ט וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּצְנֶפֶת עַל-רֹאשׁו,ֹ וַיָּשֶׂם עַל-הַמִּצְנֶפֶת אֶל-מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב, נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. י וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וַיִּמְשַׁח אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. יא וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּמְשַׁח אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם. יב וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. יג וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן, וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת, וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט, וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה...

... ל וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן-הַדָּם אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּז עַל-אַהֲרֹן, עַל-בְּגָדָיו, וְעַל-בָּנָיו וְעַל-בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֶת-אַהֲרֹן, אֶת-בְּגָדָיו, וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.

בגדי זהב: ארבעה בגדים המיוחדים לכהן-גדול ובארבעתם משולב זהב. (אתר מכון המקדש)

ירושת הכוהנים - ירושה לדורות

הכהונה, בניגוד למנהיגויות אחרות – פוליטיות או תורניות – עוברת רק בירושה, ואינה מותנית כלל באיכויותיו הרוחניות של היורש. הורשה זו, אם נעשתה בקפדנות לאורך ההיסטוריה, השאירה, אולי, עקבות גֶּנֶטִיים בכל מי שקורא לעצמו היום 'כהן'. יהודים הקרויים 'כהן' או 'קהאן' או 'כ"ץ' או 'כהנא', נחשבים כוהנים, כלומר צאצאים של אהרון בן עמרם אחי משה, וכך, כמובן, יהיו גם בניהם. הם נמנים עם כ-350,000 איש - כחמישה אחוזים מכלל היהודים ברחבי העולם - הטוענים לייחוס זה.

ההשתייכות לקבוצה זו היתה עד כה עניין שבמסורת, שעברה מדור לדור זה יותר מאלפיים שנים, ללא שום ראיות של ממש. אבל באחרונה נערכו מבדקים גנטיים פשוטים בדגימות רוק שנלקחו מ- 105 'כוהנים' מישראל, מקנדה ומבריטניה, ונמצא למרבה ההפתעה, כי יותר מ-90 אחוזים מהנבדקים נושאים סימני היכר ייחודים בכרומוזום Y , הכרומוזום הזִכְרִי שלהם. עורך המחקר טוען על סמך ממצאים אלה, כי לכל הגברים האלה היה אב קדום אחד, שחי לפני כ-3,000 שנה - כלומר בתקופתו של אהרן הכהן, אחיו של משה בן עמרם.

לא תמיד זוכים גילויים גנטיים-היסטוריים לקבלת פנים נלהבת כזו. בחקר הגֶּנוּם האנושי, המתנהל זה מספר שנים בעשרות מעבדות ברחבי העולם, ושמטרתו למפות את מכלול הגנים של האדם, נתקלים המדענים בהתנגדות עזה, בעיקר על רקע האסוציאציות למדיניות הגזע של הנאצים כלפי קבוצות אוכלוסין "נחותות" ו"נעלות".

ההפטרה

ירמיהו ז

כא כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם. כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. כה לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. כו וְלא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם.

אברבנאל:

והנראה לי בפירוש הפסוק הוא, שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא צִוָּם ה' דבר מֵעִנְיָן הקרבנות, אלא ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' יתברך שרירות ליבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם. ולכן באו מצוות הקרבנות. מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני קרבנות כולם, שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים.

וזהו אמרו כאן: "כי לא דברתי... ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" - רומז למעמד הר סיני, לקיבול המצוות שבפרשת יתרו ומשפטים, שבהם לא ציוה אותם ה' יתברך "על דברי עולה וזבח" אבל ציוה אותם לאמור: שמעו בקולי באופן שאהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם.

ירמיהו ט

כב כֹּה אָמַר יְהוָה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהוָה.

ואומר על כך הגאון מווילנה:

החכם, הגיבור והעשיר אין להם להתהלל בחכמתם, בגבורתם ובעושרם : ”כי אם בזאת יתהלל המתהלל” -אימתי יאה להם להתהלל בזאת, רק כאשר הם מנצלים זאת לשם שמיים, בשביל “השכל וידוע אותי”-אזי מהווים גם החכמה הגבורה והעושר, משום מעלה גדולה. אבל אם הדברים הללו אינם מנוצלים לכבוד הבורא, אזי אין להם כל ערך ולא עוד אלא שהם מהווים חסרון…

ירמיהו - גוסטב דורה

בין המצפון האישי לדבר הנביא

"כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם." (ירמיהו ז' כ"ג)

וכך אומר הנביא לעמו: הברית ביניכם לאלוהים מחייבת אתכם להישמעות טוטאלית לדברו. והנביא אף מפרט מה דורש האל, מה אוסר האל, וכיצד ייענש העם אם לא יישמע למצוותיו של האל.

סמכותו של הנביא אינה מובנת מאליה. הוא נאבק על סמכות זו במסגרת חברה ממוסדת, שיש בה עמדות הנהגה וסמכות אחרות – מלך וכוהן.

סמכותו של הנביא מבוססת על האמונה שהוא מצליח ליצור בלבבות, אמונה בקשר הישיר שיש לו עם אלוהים, וביכולתו לייצג באמינות את דברי האלוהים.

גם הכוהן, בתוקף תפקידו בפולחן הדתי, טוען לידיעת מצוות האל.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של כוהנים מושחתים ושל נביאי שקר, ומשום כך זכאי כל אדם ואף חייב לקחת אחריות, על בסיס הערכים בהם הוא מאמין, ועל סמך נתוני המציאות שבה הוא חי – ולהחליט כיצד ינהג, ואם הוא מאמין באל כמקור סמכות – להגיע למסקנה בעצמו - מה רוצה אלוהים ממנו.

עמנואל בן יוסף

קישורים

פרשת צו - ד"ר משה גרנות (אתר 'חופש')

קבצים מצורפים

פרשת צו - בארי צימרמן תשע"א