מצורעים פתח השער

מלכים ב ז ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ. ד אִם-אָמַרְנוּ - נָבוֹא הָעִיר, וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם; וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה – וָמָתְנוּ. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם, אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. ה וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם, וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ. ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם. ח וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנו, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ: לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים! הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. י וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם, כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר, וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה. יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה. יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו: אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם. יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵא בַשָּׂדֶה לֵאמֹר - כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל-הָעִיר נָבֹא. יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים, אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ, הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ, וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה... טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ. טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה.

מושבת מצורעים, ירושלים 1860

מלחמה. הכל מתפרק. צווי מוסר שהיו תקפים ומכובדים בימי שגרה – מופרים חדשות לבקרים. יום המחר אינו מובטח לאיש. מילוי צרכים בסיסיים של בני-אנוש כרוך במאבקי הישרדות המעמידים כל אדם בפני הכרעות מוסריות בלתי-אפשריות. העיר סגורה ונצורה. המזון אזל זה מכבר, והמוות אורב בפתח. ברגע שכזה מתבטלים ההבדלים המעמדיים, וגם בעלי הרכוש ואנשי השררה חשופים לאותם איומים כמו שכניהם הדלים, שבימים כתיקונם היו נושאים עיניהם אל שועי העיר בקנאה.

הישנם אנשים שמצבם עוד גרוע מזה? בשעות קשות אלה, כשיכולתו של הציבור להתארגן לסיוע לחלשים ביותר מתפוררת ונעלמת – כמעט ואין משמעות לנידוי שכפתה העיר על מצורעיה, הנאלצים יום-יום, גם בימי שלום, לחיות מחוץ לשערי העיר, לשרוד ללא כל סיוע ציבורי, וללא שכנים שיחמלו ויתנו יד. בשעה קשה זו כל איש בתוך העיר בודד בסבלו, ואין החברה שמסביבו מעניקה לו כל יתרון.

ואותם מצורעים, שהחברה הקיאה מקרבה בחוסר רגישות, הפרה כלפיהם את כל חוקי הערבות ההדדית, והפקירה אותם לגורלם מול האויב מחוץ לעיר – דווקא הם יכולים לשבור את הכלים, ולהעז לעשות מה שבני עירם הכלואים בתוך החומות אינם מעלים על דעתם – לערוק אל מחנה האויב ולהסגיר את עצמם לרחמיהם של הארמים.

ולאחר שניצלו – הם מחליטים להשיב לבני עירם טובה תחת רעה ולהביא את הבשורה. האם רגש החמלה הטבעי הוא שפעל בהם, או שמא התקווה שמשהו ישתנה לטובה במעמדם בקרב בני עמם בעקבות המעשה הנאצל? נראה שלמצורעים באותם ימים לא היתה אפשרות אחרת לבחור בה – גם אם היו משאירים את בני העיר לגווע ברעב, ונודדים למקום אחר – לא היה מצפה להם שם גורל אחר...

עמנואל בן יוסף

יוֹם בְּשׂוֹרָה - רחל

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

יוֹם בְּשׂוֹרָה – כותבת אלמונית באינטרנט

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הָנוֹרָא

אֶל חַדְרֵי לִבִּי הִתְגַּנֵּב;

חִכִּיתִי, יִחַלְתִּי לְיוֹם הַבְּשׂוֹרָה,

הַיּוֹם בּוֹ יִשְׁכַּךְ הַכְּאֵב.

פָּשַׁט הָאוֹיֵב מִמַּעֲמְקֵי הַתֹּהוּ

וְכֹה בּוֹדֵדָה הוֹתִירָנִי בַּמַּעֲרָכָה.

אָז גַּם אִם מְצֹרָעִים לְהוֹשִׁיעַ יָבוֹאוּ,

מַבְטִיחָה- אֲקַדְּמָם בִּבְרָכָה.

בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר לֹא אֶטְרַח לְהַבְחִין,

אֵין זֶה זְמַן לְהַבְחָנוֹת מִסּוּג זֶה!

כָּל שְׁלוּחָיו שֶׁל מָקוֹם בְּעֵינַי רְאוּיִים,

גַּם בְּיוֹם בְּשׂוֹרָה שֶׁכָּזֶה.

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד -בארי צימרמן

פרופ' קרסו - איך נרפאים מהצרעת הארורה? - אסף ווהל

כי מהשוליים תצא תורה - רוחמה וייס

תכריכים מתחת לבגדי מלכות - יצחק מאיר