בהר
פרשת בְּהַר
'וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת'
ויקרא כה ח וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יא יוֹבֵל הִיא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם, לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. יב כִּי יוֹבֵל הִיא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. יד וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. טו בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ, בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאוֹת יִמְכָּר-לָךְ. טז לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּי מִסְפַּר תְבוּאוֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. יז וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. יח וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח. יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. כ וְכִי תֹאמְרוּ: מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. כא וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. כב וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת כִּי-לִי הָאָרֶץ, כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
שופר מקרני דישון
התורה אוסרת על שעבוד לצמיתות – הן של הקרקע והן של האדם עצמו. שנת היובל משיבה את הקרקע לבעליה המקוריים ומשחררת את העבד (העברי) לחיי חופש מחודשים. בצד חוקים אלה מביאה התורה את הטעמים, את הסיבות לחקיקתם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת כִּי-לִי הָאָרֶץ, כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כ"ג); "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (נ"ה). התורה קובעת: הקרקע, הארץ, אינה יכולה להיות רכושו הקבוע של בעל-הנחלה, שכן היא רכושו של האלוהים. גם האדם אינו יכול להיות בבעלותו של אדם אחר, גם אם השתעבד לו למספר שנים, שכן בני-ישראל הם עבדיו של אלוהים. הוא קנה אותם כאשר ביטל את שיעבוד מצרים.
ואנו אומרים אחרת: ידע ויזכור כל אדם כי אורח לרגע הוא על פני האדמה. כל רכוש שצבר, אם בחריצות, אם בפיקחות, אם בעורמה ואם בעוול, לא ירד עמו אל קברו. ידע ויזכור כל אדם כי אורחים רבים מלבדו חיים ברגעים אלה על פני האדמה, וכי גם להם זמן קצוב וקצר, צרכים ושאיפות, וזכויותיהם אינן נופלות משלו. ידע ויזכור כל אדם כי בבוא יומו ישאיר את האדמה ואת כל אשר עליה לאורחים הבאים שיגיעו. הבטחת חיים טובים והוגנים לבני האדם החיים בהווה ולאלה שיבואו אחריהם מחייבת התחשבות, דורשת הצבת גבולות לצבירת הון ולניצול משאבים על חשבון הזולת בהווה ובעתיד.
*********
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם, וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה...
הלוח העברי בוחר לציין כל חמישים שנה במועד מיוחד, שנת היובל, שתוכנה הוא דרור – שחרור משיעבוד האנשים האדמות, ופתיחת דף חדש מבחינה כלכלית-חברתית. מעניין, שמחזורים של חמישים שנה, פחות או יותר, היו מוכרים גם בתרבויות קדומות אחרות, ואנו נתאר כאן את לוח השנה האצטקי, שהיה מבוסס על לוח קדום יותר של המאיה.
לוח השנה של המאיה היה מורכב מאד. אחד מהלוחות המרכיבים את הלוח הזה היה לוח בעל מחזור של 260 ימים. לכל יום במחזור זה היה שֵׁם מתוך 20 שמות ומספר מ-13 מספרים. על ידי כך, כל יום הוא ייחודי ויש לו תואר משלו. לוח זה היה חשוב לקביעת חגים דתיים ומועדים הקשורים בדת. מחזור זה, בן 260 הימים, היה משולב עם מחזור אחר, מחזור שאורכו 365 יום. הוא מחולק ל-18 חודשים של 20 יום ועוד 5 ימים נפרדים שנחשבו למביאי מזל רע. שני מחזורים אלו התאחדו פעם ב-52 שנה.
אם כן, יום ההתאחדות של שני הלוחות היה אירוע היסטורי משמעותי, ובדרך כלל הופיע בחייו של אדם פעם אחת. בהגיע האירוע הזה, כך האמינו בני המאיה, וממשיכיהם האצטקים, יש להתפלל לכך שהשמש לא תגווע, ואם התפילות לא עוזרות, יש להקריב קרבנות אדם לריצוי האלים, ואם כל זה לא עוזר, העולם נחרב.
על פי המיתולוגיה האצטקית, השמש הראשונה כבתה לאחר 13 מחזורים של 52 שנים, כלומר לאחר 676 שנים. שמש חדשה נולדה, וגם העידן שלה נמשך זמן זהה. בעידן השלישי כבתה השמש לאחר 312 שנים (שישה מחזורים של 52 שנה בלבד). העידן הרביעי נמשך 52 שנה בלבד, והוא נסתיים במבול מים הרסני, ואז נוצר העידן החמישי...
על פי לוח זה, שנת 2012 היתה אמורה להיות סופו של העידן שלנו, ומבוכה רבה השתלטה על המאמינים הגדולים בלוח זה ובתיאור ההיסטוריה העולמית המבוסס עליו, כאשר חלפה שנה זו ללא אירועים קוסמיים בולטים.
אם נחזור ללוח של התורה, נציין שתי עובדות חשובות:
א. מנין היובלים לא נשתמר בידינו, כך שאין לנו שום מושג מתי תהיה שנת היובל הבאה. הלכות יובל נהגו רק בתקופת בית ראשון, וגם אז רק עד גלות שבטי עבר הירדן המזרחי. אמנם המשיכו לספור יובלות עד חורבן בית ראשון אולם דיני היובל לא נהגו מהתורה. בימי בית שני ספרו שמיטה ויובלות עד החורבן. לאחר חורבן בית שני מפסיקים לגמרי לספור יובלות וסופרים רק שנים לשמיטה.
ב. המסר המוסרי-חברתי של שנת היובל המתוארת בפרקנו נעדר לחלוטין מלוח המאיה. להפך, כדי לשכנע את השמש לא לצאת לגמלאות שפכו בני המאיה וממשיכיהם האצטקים נהרות של דם קרבנות אויביהם, בתקווה לפייס את האלים.
עמנואל בן יוסף
יוֹבֵל - מוֹבִיל
שנת היובל היא השנה שבה יוּבַל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, כמו שנאמר: "ויובילוהו רגליו מרחוק לגור" (ישעיהו כג, ז). 'היובל' , כמו 'היורד', 'היושב', הוא האדם או העם ההולך ושב לביתו, ושנת היובל היא שנת השיבה הביתה. (רמב"ן)
היובל הוא גם האיל ההולך בראש, להוביל את העדר למחוז חפצו. כמוהו גם השופר תפקידו להשמיע קולו במגמה להוביל את שומעיו ולכנסם יחד. (רש"י)
ובכן, ה"יובל" הוא גם האיל המוביל, גם השופר המקבץ נידחים, וגם שם השנה בה שבים הביתה מן המרחקים.
היובל - האיל המוביל את העדר
מכאן עולה ההקבלה בין גאולת הפרט לגאולת הכלל, בין האיש השב ביובל לאחוזתו ולמשפחתו, לבין העם המקבץ גלויותיו לקול קרן היובל ושב לאדמתו.
וכך אנו עורגים ומתפללים: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו".
התנאי לקיום מצוות היובל הוא שיבת בני עמנו לארץ ישראל. גם אם הרחקתם נדוד ואפפו אתכם מחשכים, שובו הביתה, לכולכם אנו מחכים!
עפ"י חנן פורת
משליטה לשמיטה
אותה מילה בשפה העברית, ככל שהיא מתקרבת אל הת', היא חזקה יותר. למשל: מפלט-מקלט-משלט. זה סדר ה"חומרה" וזה גם סדר האותיות. ככל שתחפשו, תמצאו עוד ועוד דוגמאות לכך.
בפרשתנו מככבת השמיטה שהיא, בעצם, הפוכה לגמרי לשליטה, ביובל שומטים את כל מה ששלטנו בו, והיום אנחנו יודעים שפעמים רבות, הרכוש, החובות שולטים בנו.
על פי תחילת הערתי, שמיטה ראויה יותר משליטה, חזקה יותר. השומט עושה מעשה ראוי וחזק יותר מהשולט.
ואידך זיל גמור.
דובי אביגור
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה?
המקורות – המשנה והתלמוד - מלמדים אותנו כי מנהג היובל פסק מלהתקיים בסוף ימי בית ראשון, או מעט מאוחר יותר, על-אף שהשמיטה בכל שנה שביעית המשיכה לנהוג. על פי הרמב"ם, כבר "משגלה שבט ראשון [ראובן] ושבט גד וחצי שבט מנשה - בטלו היובלות, שנאמר: 'וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ' ". היובל נוהג רק כאשר "רוב ישראל שרויים על אדמתם", ויש הדורשים אף שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת, דבר המצמצם מאוד את אפשרות יישום היובל בימינו באופן טבעי.
מנהג היובל, שבו חוזרות כל האדמות לידי בעליהן המקוריים, ובטלים החובות ששעבדו אנשים חופשיים לנושיהם, הוא ביטוי צרוף וקיצוני למשאלת-לב מוסרית לקיום שוויון בין בני-האדם ולפתרון מצוקות העוני שדחקו אנשים למצבים שאין מהם מוצא. הניתן להניח ולהאמין כי בראשית תקופת בית ראשון פעלה שיטה זו, גם אם ברור כי היא סותרת סתירה מוחלטת כל היגיון של פעילות כלכלית חופשית? הרעיון של הפחתת ערך הקרקע הנמכרת ככל שמתקרבת שנת היובל, או של הפחתת ערכו של עבד ככל שנותרות פחות שנים עד לשחרורו ולביטול חובו - רעיון זה אינו מסתדר עם ההיגיון. הסתבך אדם ונעשה חייב לרעהו סכום אדיר של כסף, היסכים הנושה לקבל את אדמתו בתמורה, או לקחתו כעבד, כאשר מדובר בשנתיים או שלוש לפני ביטול כל העיסקה? אפשר עוד להבין חוקים המגבילים הגדלת חוב בשל ריבית קצוצה, אבל כאן מדובר בשיטה קיצונית הרבה יותר. הגיוני יותר להניח כי רעיון היובל, יפה ככל שהיה, מעולם לא יושם הלכה למעשה.
ואנו, החיים במציאות שונה לחלוטין מימי בית ראשון, מחויבים בכל זאת להביט במציאות שלנו ולהצביע על הכשלים המוסריים ההופכים את החברה שלנו לחברה רעה וחולה. אולי אין בחברתנו עבדות פורמאלית, אבל ההגנה על זכויות העובד חלשה מדי, וביחוד ביחס לעובדי חברות כוח-אדם או ביחס לעובדים זרים. הלוואה בריבית קצוצה אינה מנוגדת לחוק, ואנשים הנקלעים למצוקה קשה מתפתים לעיתים להאמין, שיוכלו להחזיר את חובם בתוספת הריבית הגבוהה המלווה אותו, מה שלעיתים קרובות לא מתרחש. נכסים שהיו צריכים להיות שייכים ללאום, ולשרת את צרכיו החומריים לדורות, כמו קרקעות או משאבי טבע, מופרטים, ומשרתים את הקבוצה הקטנה של בעלי ההון, שגם מאית מהכנסותיהם היתה מקיימת אותם ברווחה.
הניסיון של קהילת הקיבוץ לקיים חברה, שבה לא ייפתחו פערים חומריים בלתי הגיוניים בין חבריה, נמשך כמאה שנים. היו לו הצלחות יפות, אך כיום נוטשות מרבית הקהילות הקיבוציות את הדרך, ומאפשרות לדרך החיים ה'מסורתית' להשתלט מחדש. הפנטזיה של שנת היובל נשארת, בינתיים, בגדר אוטופיה יפה.
עמנואל בן יוסף
קישורים
בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן
על חוקי הקניין וחוקי העבדות - צופיה מלר, אתר חופש
קבצים מצורפים
לפרשת בהר סיני - הרב אבי פסקל
לפרשת בהר - בארי צימרמן תשע"א
לפרשת בהר - בארי צימרמן תשע"ב