כי תצא

פרשת כִּי תֵּצֵא

דברים כא

י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף. לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

גבר יוצא למלחמה, תורם חלקו לניצחון על האויב, בתוך מצב כאוטי של מלחמה, מצב המתיר הרבה פעולות א-מוסריות, ובראש כולן – רצח. אל הרצח מצטרפת שורה של פעולות א-מוסריות כמו אונס, שוד והרס רכוש. בתוך הכאוס הנורא הזה נובטת אפשרות שיש בה סיכוי וסיכון לעתיד – לקיחת אשה יפת תואר, אחת מנשות האויב, וצירופה לבית המשפחתי העברי עם תום המלחמה.

התורה מאפשרת זאת, מתוך הבנה שמוסר המלחמה (אם אפשר בכלל להתייחס לביטוי כזה) שונה בתכלית מהמוסר שאנו מקבלים עלינו בימות שלום. עם זאת, מטילה התורה סייגים רבים על המעשה.

מהדברים ניתן להבין כי אונס תוך כדי לחימה אסור בתכלית (להרוג אותה מותר?). גם לאחר שנלקחת האשה אל בית הגבר ניתנים לה שלושים ימים להתאבל על בני משפחתה שנספו בקרב ועל ביתה שחרב. לאחר החודש הזה ישא אותה הגבר לאשה. ניתן להבין כי אישה זו לא תהיה שפחה. האפשרות של לקיחתה כשפחה אינה נלקחת פה בחשבון. מעניין... פסק הזמן הזה מאפשר גם לגבר להתעשת ולהחליט שהרעיון היה לא בשל, וכי אינו רוצה לשאתה. ואז, ישלחנה לחופשי ולא יוכל למוכרה כשפחה למישהו אחר, או להתעלל בה בכל דרך שהיא. המלחמה נסתיימה, והמוסר של ימי שלום חוזר להיות תקף.

איש לא שואל אם האישה חפצה בקשר הנישואין הזה. חז"ל מרחיבים כאן ואומרים, שאם תסרב האישה 'להתגייר', כלומר לקבל עליה את עיקרי ההתנהגות הדתית העברית, חייב יהיה האיש לשחררה. גם אם פירוש זה של חז"ל אינו פירוש של פשט המקרא, והמקרא אינו מתכוון להעניק לאישה בחירה בעניין זה, עדיין יש לנו ניסיון מרשים מאד להקנות לעם כמה חוקים 'אנושיים' יותר, בתוך מצב נורא של מלחמה, ובהתחשב במעמדה הנחות של כל אישה בחברה המקראית.

משרבו מרצחין בישראל חָדְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה

חלל נופל בין עזה לשדרות (מחלקת נביאים אחרונים)

דודו פלמה

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה נוֹפֵל בְּשָׂדֶה,

לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ

וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶחָלָל

וְהָיָה הָעִיר הַקְּרוֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ

זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא

עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל וְהוֹרִידוּ

זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת הָעֲגָלָה אֶל נַחַל אֵיתָן

אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת

הָעֲגָלָה בַּנָּחַל וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵנוּ לֹא שָׁפְכָה

אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ... אֲבָל יָדֵנוּ

שָׁפְכָה אֶת הַדָּם וְעֵינֵינוּ רָאוּ אֵיךְ נִסְפֶּה צַדִּיק

עִם רָשָׁע וְעָמַדְנוּ מִנֶּגֶד וְשׁוֹפֵךְ דָּם אָדָם

בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ לָעַד אֵין סוֹף וּמִי שֶׁעֵינוֹ

רָאֲתָה אֶת הַיָּד כּוֹתֶבֶת עַל הַקִּיר וְהִכְחִישׁ הוּא

לֹא יוּכַל לוֹמַר עוֹד אֶת הַמִּלִּים הַמְּטַהֲרוֹת:

כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב

עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם וְאַתָּה תְּבַעֵר

הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַּעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּשָּׂדֶה

וְיָצְאוּ זִקְנֵי הָעִיר וְאָמְרוּ:

יָדֵינוּ שָפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה

וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ,

כִּי טָחוּ מֵרְאוֹת,

כִּי שָמֵן לִבֵּנוּ,

כִּי כָּבְדוּ אָזְנֵינוּ,

כִּי הִסְתַּתְרָה בִּינָתֵנוּ,

וָנִכְרֹת בְּרִית לְיָדֵינוּ

וּלְעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹתֵינוּ,

לְמַעַן יַעֲשׂוּ בַּמַּחְשַכִּים מַעֲשֵׂינוּ,

וְיֵחָבֵא חֶלְקֵנוּ,

וְתֻסְתָר אַחְרָיוּתֵנוּ,

לְמַעַן נִרְחָץ

בְּטֹהַר כַּפֵּינוּ.

אבינעם מן

דברים כב

א לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. ב וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ, אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ. לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. ד לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

פרק כ"ב, בחלקו השני, הוא הזמנה להתקפה מתלהמת על יחס התורה לנשים. בנושא הזה כבר עסקנו מספר פעמים, ולמרות שכמה פסוקים מהפרק שלנו מחדשים ומרחיבים באותו נושא עגום, אני מעדיף להתאפק, ולהשאיר את המלאכה לצדיקים אחרים.

אני אוהב מאד את ההתייחסות לזולת כאל 'אחיך', ואת התורה המוסרית הנובעת מכך. ראיית הזולת, השכן, ואף בן עמנו שאיננו מכירים, כאח – אולי נולדה בראשית ימיו של העם, כאשר הקשר המשפחתי בתוך השבטים, ואף בין בני השבטים השונים, היה מובן וקיים ומוכר. המשך השימוש במושג 'אח' כלפי בני עמנו כולם מבטא, יותר מכל, את ראיית עמנו כמשפחה אחת גדולה.

במשפחה – כמו במשפחה. יש מתחים, יש קנאה, יש חשבונות עבר ויש מריבות, אבל מידה כלשהי של מחויבות הדדית קיימת תמיד. למרות שאלוהים מעניק לבני ישראל מערכת של חוקים, להם יצטרכו להיות מחויבים על מנת לאפשר קיומה של חברה הוגנת ומתפקדת היטב, מערכת זו אינה מוותרת על התרבות המשפחתית התובעת מכל בני העם לראות זה את זה כאחים.

המתח הקיים בין הפמיליאריות המשפחתית לנהלי חוק המדינה מוכר גם כיום. אנו מכירים היטב את הבעיות שקשרים משפחתיים יכולים להוליד בחברה גדולה, כמו תופעות של נפוטיזם, או העדפת מקורבים. אצל חלק מהפוליטיקאים הפעילים כיום בחברה הישראלית העדפת מקורבים אינה נחשבת כלל כעבירה על חוקי המדינה.

הפרק שלנו מציג את יחסי האחים בחברה החדשה, המתגבשת עם הכניסה לארץ ההבטחה, על פניהם החיוביים. לאח צריך לעזור. אל רכושו יש להתייחס בכבוד כמו אל רכושנו שלנו, תוך הבחנה ברורה בין מה ששלו למה ששלנו. בחברה אידיאלית כזאת אין חשש לאבד משהו ברחוב או בשדה. גם אם איבדנו בהמת-בית, נוכל לסמוך על כך, שלא רק תימצא, כי אם גם תטופל כהלכה, עד הרגע בו נמצאנה.

לעומת החוקים העוסקים ביחסים שבין אדם לאלוהיו, החוקים שאנו פוגשים בראשית פרק כ"ב אינם מלווים בכל איומים והתניות. זהו המוסר הטהור בהתגלמותו.

********

בקטע הבא נמצאים כמה פסוקים מקוממים במיוחד. את חוסר ההיגיון, חוסר הצדק או את המוסר המעוות נדגים על ידי שאלות, בלי שנענה עליהן:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ...

בפסוקים הבאים נלמד על סיבת השנאה המיידית הזאת – היעדר הבתולין. נתמה תמיהה גדולה: מה יעשה גבר, שהתאהב באשה התאהבות גדולה, ובליל הכלולות גילה שאינה בתולה?! האם האופציה היחידה של תגובה היא שתתעורר בו שנאה? הפסוק הלקוני הזה מניח זאת כמובן מאליו. לא הגיוני לבקש מהנערה הסבר? האם לא ידוע לנו על מצבים, בהם מאבדת הנערה את בתוליה בלי ששכבה עם גבר? ומה יעשה הגבר, אם למרות שכלתו נמצאה ללא בתולין, הוא עדיין חפץ בה מאד? האם התורה מתירה לו לקבלה כמות שהיא?

וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, וְאָמַר: אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים!

'וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים' – האם זאת האשמה, או שמא, כמו שבשפתנו 'להעליל' זה להאשים האשמה לא מוצדקת? 'וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע' – שם רע יש רק לבנות ולא לבנים. מדוע? ואם רוצה החתן לבטל את הנישואין, האם יכול הוא לעשות זאת בדיסקרטיות, בלי להוציא לכלתו שם רע? ומהי משמעותו של שם רע? האם מי שהיא בעלת שם רע לא תוכל להינשא בשנית? האם כל אחד רשאי לפגוע בה? ואם יצא לה שם רע, וכמו שכתוב בהמשך, יתברר שההאשמה לא היתה מוצדקת, מה יבטל את השם הרע? 'וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים' – לא יכול להיות מצב, בו הגבר אינו מסוגל לזהות באופן מובהק את היעדר הבתולין? את הנזק הוא כבר גרם...

וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ, וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה.

בתולי הנערה הם עניין אינטימי. האם רשאים הורי הנערה לביישה בפומבי, וכל זאת רק כדי להוכיח את שהם יודעים – שהיא היתה בתולה ברגע קידושיה? מדוע לא מוצעת להם דרך אחרת מלבד להציג את בתוליה, כלומר את סדין הכלולות עם כתם הדם, בשער העיר? האם היה שם, בשער העיר, מקום דיסקרטי, בו יכולים היו זקני העיר, החתן והורי הכלה, לברר את העניין ללא מתן פומבי לסקנדל?

וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה, וַיִּשְׂנָאֶהָ.

מדוע אין כל רגע, בו שואלים זקני העיר את הנערה, על הסיבה להיעדר בתוליה? עניין כל כך גורלי לחיי הנערה, ופתחון פה לא ניתן לה. הכיצד?

וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר: לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים, וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי! וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר.

האם הנחת שמלה מוכתמת בכתם דם כלשהו היא בגדר הוכחה ניצחת, שאכן, בתולה היתה הנערה בעת קידושיה? הלא זה בדיוק מה שסיפרה לנו התורה על מעשה הרמייה של אחי יוסף, ששחטו שעיר עזים, וטבלו את בגד אחיהם בדמו, ואחר באו אל יעקב ואמרו לו: חיה רעה אכלתהו! האם יש פה תיאור דרך התחמקות מהרשעת הכלה, שמציעה התורה ברמז להוריה?

וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.

החתן הוציא שם רע על כלתו, ללא צדק, והנה העונש שזקני העיר אמורים להשית עליו: א. הוא ייוסר – אולי יוכה בשוטים? ב. הוא ישלם לאבי הנערה מאשה כסף כפיצוי על השם הרע שהוציא לה (ולמושג המופשט 'בתולת ישראל' – אולי הוצאת שם רע לכל בתולות ישראל?. ג. עליו יהיה לשאת אותה לאישה, ולעולם לא יוכל לגרשנה.

והנערה – מה יהא עליה? אחרי שחתנה הוציא לה שם רע, איך תוכל להשלים עם נישואין כאלה, שהחלו ברגל שמאל מתנדנדת וצולעת? לא תהיה לה הזכות להחליט, אם להיכנס לקשר הזה או להתירו?

מעבר לחוסר ההיגיון שבהצגת הראיות המפוקפקת (סדין הכלולות), מעבר לפרהסיה המביכה והמיותרת של האירוע, בולט וזועק לשמים ההבדל הענק בין גברים לנשים בתרבות החברה המקראית. קחו את הסיפור והפכו כל זכר לנקבה וכל נקבה לזכר, ותראו כמה מגוחך הדבר!

דברים כג

לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהוָה. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהוָה.

"לא יבוא בקהל יהוה" – היה גזר דין אכזרי מאד עבור מי שחי בארץ ישראל לפני שלושת אלפים שנה. לאורך דורות רבים מאד היה נידויו של אדם מהחברה לתוכה נולד עונש קשה ביותר, שלא כמו בימינו, בהם נקלטים אנשים בחברות שהיו זרות להם, ונישאים לבני-זוג השונים מהם במוצא האתני, בזהות הלאומית, בדת ובמנהגים. פעם היו הדברים שונים בתכלית.

ומיהו ממזר? מי היה ממזר באותם ימים קדומים? אנו נאלצים להסתמך על פרשנים קדומים ועל המשנה והתלמוד. ממזר הוא מי שנולד מקשר של אישה נשואה עם גבר שאינו בעלה. ממזר הוא מי שנולד מזיווג אסור כמו יחסי עריות. יחסים אלה הוגדרו בספרי תורה קודמים. הממזרות עוברת בירושה, כך שאם, למרות האיסור, נושא ממזר ישראלית – ילדיהם יהיו ממזרים.

היחס החמור שמגלה התורה כלפי יחסי עריות או כלפי שבירת קשר הנישואין הזוגי, יחס זה מובן, ויש לו הרבה נימוקים מוצדקים. יחס זה נועד למנוע כאוס בתחום המשפחתי, כאוס היכול להוליד הרבה חטאים והרבה סבל אנושי.

מה שנראה הרבה פחות הגיוני הוא העונש המושת, לכאורה על מי שחוטאים לחוקי התורה ומולידים ילד מזיווג אסור. העונש מושת על הילד! כבר אמרנו – לא להיות רשאי לבוא בקהל יהוה זה מצב נורא, ואין לו פתרון או תיקון. אין חזרה בתשובה...

חשוב והוגן לציין כי אפילו מקיימי המצוות המחמירים, ובתוכם רבנים קפדניים, יעשו כל מאמץ למנוע סיווג ילד יהודי כממזר. כל להטוט הלכתי לגיטימי, כאשר רוצים למנוע מהילד את הסבל, לו אינו אחראי כלל. בניגוד לחוקים מחמירים רבים – מי שהוא ספק ממזר מותר לבוא בקהל, וטוב שכך.

ובכל זאת, יסודו המובהק של חוק התורה הזה הוא פסול מבחינה מוסרית, ואין לתרצו בדרך כלשהי.

זוגות רבים בישראל של היום מתמרדים כנגד השררה שנטלה הרבנות הראשית על חיי האישות שלהם, מכוח החוק, והם מעדיפים להינשא שלא באמצעות הרבנות, או אפילו לא להינשא כלל. אחד ה'איומים' שמשלחים נגדם הוא שחיי אישות ללא קיום חופה וקידושין (רבניים חוקיים) הם מתכון ברור לספק ממזרות, ובכך תיפגע קשות אחדות העם.

ואני אומר כי הפגיעה באחדות העם היא באחריותה של הרבנות הראשית, המנסה לכפות על כל העם חיים על פי ההלכה. הפגיעה באחדות העם היא באחריותם של חרדים, שלא יתירו לבניהם או לבנותיהם להינשא למי שאינו לגיטימי בעיניהם.

***********

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה - עַד עוֹלָם, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ, וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

היחס לעמונים ולמואבים מבקש הסבר – מול היחס לעמים שכנים אחרים. אפילו האדומים, שיצאו למלחמה בבני ישראל, או המצרים – ששיעבדו את בני ישראל, ושמלכם פרעה הרג את בניהם הילודים – אלה מותרים לבוא בקהל ישראל לאחר שלושה דורות, בעוד שעמונים ומואבים פסולים מלבוא בקהל ה' 'עד עולם'. מדוע?

הנימוקים להבדל זה, המצוינים בתורה, והנימוקים שהוסיפו חז"ל, אלה נראים מאולצים, ולי נראה שדוקא הקרבה הגיאוגרפית והאתנית של עמון ומואב לישראל, היא שאיימה כל כך על הזהות הישראלית הצומחת. דומה הדבר לאורתודוקסים, העוינים במיוחד את הרפורמים והקונסרבטיבים, בעוד שהחילוניים פחות מעוררים בהם את ההתנגדות.

עם שיבת ציון, מצאו העולים החדשים את ארץ ישראל, כשהיא מעורבבת לאומים. מיעוט העבריים והקרבה לעמים האחרים שחיו על אדמת הארץ הביא לעיתים קרובות לנישואים עם נשים נכריות, ומאוחר יותר – להתנגדות חריפה של ההנהגה הרוחנית העברית למעשים אלה.

כמה סיפורים או אגדות מן המקרא ראויים לציון בהקשר לנושא זה.

המעשה בלוט ובנותיו נועד להטיל כתם על המואבים והעמונים, שכן הם נולדו, על פי אגדה זו, כתוצאה של גילוי עריות. הסיפור על בנות מואב, שהזנו את הגברים שבבני ישראל, והדיחו אותם לעבודת בעל פעור – מטרתו דומה. ולעומת זאת – מגילת רות המואביה מרככת את הרושם, ומציעה, שדוד מלך ישראל הוא נין של מואביה, ולמרות זאת בחר אלוהים בדוד להתחיל בשושלת נצחית של מנהיגי העם העברי.

חז"ל ריככו את התקנה המחמירה הזאת באומרם על העמונים ועל המואבים במשנה (יבמות) 'כי רק זכרים אסורים, ואיסורן איסור עולם, אבל הנקבות מותרות מיד'. הם היו שייכים עדיין לתקופה, שבה גם הזהות הלאומית עברה בירושה מהאב ולא מהאם (בניגוד למקובל ביהדות מאוחר יותר). האם הריכוך הזה שווה את הרושם הקשה, שגם בעניין זה הנשים הן מעין חפצים, ועל כן אין הן משפיעות על הזהות הלאומית של ילדיהן?

ועוד אמרו חז"ל, וזאת תובנה המבוססת על מציאות היסטורית: כי עמון ומואב כבר נתערבו בין האומות אחר שעלה סנחריב ובלבל את כל האומות (ברכות כ"ח). הם הבינו מה שרבים בינינו אינם מוכנים לקבל, למרות כל העדויות ההיסטוריות, שטוהר הגזע או הלאום עורבב כל כך הרבה פעמים במהלך ההיסטוריה, שכבר אין משמעות למצווה הזאת מדאורייתא.

דברים כד

י כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. יב וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. יג הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ, וּבֵרְכֶךָּ, וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יד לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. טו בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

חוק התורה סגנונו מיוחד. רבים החוקים המחנכים, אשר מפרטים את ההנמקות הערכיות העומדות בבסיסם. חוק התורה אף מחייב את האזרח לקבל בעצמו החלטות בעלות אופי מוסרי, כמו: כמה יכול הוא להקפיד באיסוף היבול, וכמה עליו להשאיר לנצרכים? כיצד יפעל כדי לא לבייש את השכיר העני או את הלווה שהשאיר בידיו משכון?

הרגע של מתן הלוואה לאיש במצוקה כלכלית – הוא הזדמנות עבור המלווה להשתלט על הלווה ולשעבדו. עבור הלווה זהו רגע שיש בו דאגה וחשש מהאפשרות שלא יוכל להחזיר את החוב בזמן. להיות בידיו של מלווה זה מצב משפיל, והתורה תובעת מהמלווה לא לנצלו ולא להחריף את ההשפלה. אין לבצע את עיסקת העבוט בתוך ביתו של הלווה, בפני אשתו וילדיו.

דוגמה נוספת, המפורטת בפרק, היא מכמירת לב. העבוט, המשכון שנותן העני תמורת ההלוואה, הוא כל מה שיש לו – שלמתו, שהוא נוהג להתכסות בה בלילות הקרירים. התורה מצווה על המלווה לנהוג לפנים משורת הדין, ולהשיב ללווה את שלמתו עם ערוב היום.

חוקיה של חברה מודרנית כתובים אחרת. סגנונם יבש, בהיר ומדויק. הם אינם משאירים מקום לפרשנות גמישה של האזרח האמור לקיימם. עם זאת, בבית המשפט נתונה לשופט הסמכות להביא בחשבון תנאים מקלים או מחמירים ולבסס הכרעתו על נימוקים ערכיים, כל זאת – בתחום הגמישות שהחוק מאפשר ומגדיר במדויק.

אך גם אנו איננו יכולים להסתפק בגבולות המדויקים של המותר והאסור על פי החוק היבש. כיבוד החוק הנדרש מאיתנו אינו משחרר אותנו מהדרישה המצפונית: נהג בחמלה!

********

יט כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ. לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ. לַגֵּר, לַיָּתוֹם, וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כא כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ. לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כב וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

כאשר רוב האוכלוסיה היא כפרית, והכפרים אינם גדולים מאד, מצויים העניים קרוב לשדות ולמטעים, מהם הם יכולים ללקט מזון למחייתם. כך היו הדברים בתקופת המקרא. גם אז נותר מרחב תמרון גדול בידי האיכרים. קפוצי היד שביניהם הקפידו לאסוף כמה שיותר, והשאירו מעט מדי לנצרכים. רחבי הלב שביניהם השאירו במכוון חלק גדול יותר מן היבול, כדי שיהיה לעניים מה ללקט. מצוות הלקט, השכחה והפאה הן דוגמאות קלאסיות למצוות, שהאדם אינו יכול לקיימן ללא הכרעה מצפונית עצמאית.

כיום, כאשר רוב האוכלוסיה הנצרכת מצויה בערים הגדולות, הרחק מן השדות החקלאיים, יש ליישם את עקרון החמלה והעזרה ההדדית באמצעים אחרים, תוך ניצול כל מה שהמודרנה מאפשרת – שינוע, אחסון והפצה. אחד הארגונים היותר מרשימים בתחום זה הוא 'לקט ישראל', והדברים הבאים מוצו מתוך אתר האינטרנט של ארגון זה:

'לקט ישראל' הוא ארגון העוסק בהצלת מזון בלבד. הארגון אחראי לאיסוף וקטיף עודפי מזון איכותיים ומגוונים, וחלוקתם באמצעות עמותות לטובת מאות אלפי נתמכים בכל הארץ.

החזון של הארגון: הצלת כל עודפי המזון הראויים והמזינים בישראל למען אלה הזקוקים להם.

הארגון עוסק בקטיף עודפי תוצרת חקלאית, כמו גם באיסוף ארוחות מבושלות, מיונן וחלוקתן לנתמכים ברחבי הארץ. כמו כן, מתקיימת בקרה על איכות המזון המוצל תוך ווידוא שהינו בעל ערך תזונתי גבוה, וכי הוא נשמר בתנאים מיטביים.

מומחים מטעם הארגון מעבירים סדנאות תזונה לאוכלוסיות היעד שמטרתן העלאת מודעות לתזונה נכונה.

לקט ישראל במספרים, נכון לשנת 2017:

בארגון 105 עובדים, 47,000 מתנדבים, מרכז לוגיסטי עם שטח אחסון של כ-1,300 מ"ר, נפח קירור של כ-3,000 מ"ק, 11 משאיות ו-8 רכבי קירור ייעודיים, 17,000 טון של מזון, מתוכו 99% מזון בריא. הארגון משרת 200 עמותות ובתי תמחוי, אשר מקבלות ממנו את המזון ומעבירות אותו לכ-175,000 נתמכים.

האם מכסה מפעל חיובי זה את כלל האוכלוסיה, הנעדרת ביטחון תזונתי בישראל? בהחלט לא, ולא באשמתו. על-פי סקר שערך המוסד לביטוח לאומי בשנת 2011, כחמישית מתושבי ישראל (כ- 1,745,000) סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, ומעל למחציתם סובלים מחוסר ביטחון תזונתי ניכר (עם סממני רעב), בהם מאות אלפי ילדים.

עמנואל בן יוסף

קַו הָעֹנִי – רוני סומק

כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לִמְתֹּחַ קַו וְלוֹמַר:

מִתַּחְתָּיו הָעֹנִי.

הִנֵּה הַלֶּחֶם שֶׁבְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים נִהְיָה שָׁחֹר

וְהַזֵּיתִים בְּצַלַּחַת קְטַנָּה עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן.

בָּאֲוִיר, עָפוּ יוֹנִים בְּמַטַּס הַצְדָּעָה

לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁבְּיַד מוֹכֵר הַנֵּפְט בָּעֲגָלָה הָאֲדֻמָּה,

וְהָיָה גַּם קוֹל הַנְּחִיתָה שֶׁל מַגְּפֵי הַגּוּמִי בָּאֲדָמָה הַבֻּצִּית.

הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף, בַּשְּׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה.

הַקַּו הַיָּחִיד שֶרָאִיתִי הָיָה קַו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָּיו הַכֹּל נִרְאָה עֹנִי

גֶּשֶם – צבי עצמון

כְּשֶׁבָּא הָאִישׁ נוֹטֵף, רָטֹב מִגֶּשֶׁם,

רָהוּי, מִתַּחַת לְגַגּוֹן הַסַּף, בְּשֶׁקֶט,

פָּתַחְתִּי דֶּלֶת, מַגֶּבֶת וְקוּמְקוּם, חָלוּק יָבֵש, תַּנּוּר נוֹסָף,

דִּבְרֵי נִמּוּס – בֶּאֱמֶת, אֵין צֹרֶךְ בְּתוֹדָה – הַכֹּל בְּסֵדֶר.

כְּשֶׁהַשֵּׁנִי קָרַב לַדֶּלֶת, בִּקַּשְׁתִּי מֵאוֹרְחִי לִפְתֹּחַ, לְסַיֵּעַ.

וְלָאִשָּׁה הָעֵירֻמָּה כִּמְעַט, סְתוּרַת שֵׂעָר, עִם שְׁנֵי הַפָּעוֹטוֹת עַל הַיָּדַיִם,

פָּתְחוּ שְׁנֵיהֶם – טִפַּלְתִּי בַּקּוֹלָב,

בִּקַּשְׁתִּי, אִם אֶפְשָׁר, לִשְׁמֹר עַל הַשְּׁטִיחֹון.

לַמִּשְׁפָּחָה, הָאָב צוֹלֵעַ, הֵעַרְתִּי עַל הַשֶּׁקֶט, וְהַמַּקֵּל שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּחוּץ,

כְּדַאי גַּם, אִם אֶפְשָׁר, הַצְּרוֹר וְהַמִּגְבַּעַת.

וְאָז, בִּשְׁעַת הַתֵּה שֶׁבָּאָה, נָטַלְתִּי לְעַצְמִי אֶת הַקּוּמְקוּם, נִסְגַּרְתִּי לִי בַּחֶדֶר, הָעִתּוֹן,

וּכְשֶׁדָּפְקוּ – זֶה קְצָת חֻצְפָּה, אֲנִי חוֹשֵׁב, מַגִּיעַ לִי לָנוּחַ,

הָיָה הַמִּסְדְּרוֹן דָּחוּס כֻּלּוֹ בְּהֶבֶל וּזְקֵנִים, רָווּי בְּבֶכִי,

בִּקְּשׁוּ שְׂמִיכָה אוֹ מַשֶּהוּ לְיֶלֶד קְפוּא-רַגְלַיִם, שֶׁכְּמוֹ הִפְסִיק לִנְשֹׁם, סְלִיחָה, אָדוֹן,

נָתַתִּי אֶת הַשָּׁטִיחַ הָרֶזֶרְבִי שֶׁל הַכֶּלֶב

זוֹעֵף מִדְאָגָה – בְּצֶדֶק, כִּמְדֻמֶּה.

וְאָז, מִבַּעַד לַחַלּוֹן, לְאֵלֶה שֶׁהִגִּיעוּ הוֹרֵיתִי עַל הַדֶּרֶךְ,

אַך כְּשֶׁהוֹסִיפוּ לְהָגִיחַ מִתּוֹךְ עֲנַן הָעֲרָפֶל, פְּתִיתֵי הַשֶּׁלֶג, הִזְמַנְתִּי מִשְׁטָרָה,

דָּחוּף מְאֹד – הוֹרְסִים לִי אֶת הַשְּבִיל, זֶה לֹא בְּסֵדֶר, בֶּאֱמֶת, הַכֹּל מָלֵא בְּבֹץ,

הֵיכָן הָרָשֻיּוֹת?

וְאָז, כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ הָהֵם מִבֵּית-הַיְּתוֹמִים, כִּתָּה שְׁלֵמָה, אֲנִי בָּטוּחַ, זֶה כְּבָר עָבַר כָּל גְּבוּל –

עֶגְלַת-הַיָּד-הַמְּטֻנֶּפֶת מְלֵאָה צִיּוּד-מַמָּש-חֶרְפָּה, מַגְעִיל וּמְעוֹרֵר צְמַרְמֹרֶת,

יָרִיתִי בַּנְּבֵלוֹת, כְּלָבִים שׁוֹטִים הַבְּנֵי-זוֹנוֹת,

שֶׁלֹּא אִכְפָּת לָהֶם מִכְּלוּם, חַסְרֵי כָּבוֹד עַצְמִי וְהִתְחַשְּׁבוּת קְצָת בַּזּוּלָת.

הַדָּם, אֲפִלּוּ שֶׁנִּשְׁטַף בַּגֶּשֶׁם, יַזִּיק, אֲנִי חוֹשֵׁשׁ, לַעֲרוּגוֹת פְּרָחַי הָעֲדִינִים,

כָּל-כָּך הַרְבֵּה עָמָל, קָשֶׁה לְהָאֲמִין.

שָׁקוּף – דניאלה כרמי

מֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן אַתָּה מַרְגִּישׁ שָׁקוּף

הֵם דַּרְכְּךָ רוֹאִים. אַתָּה לֹא נִרְאֶה

יֵשׁ לְךָ נְשָׁמָה, כְּבָר לֹא נִשְׁאַר גּוּף

כֵּן, הֵם עוֹשִׂים אוֹתְךָ שָׁקוּף מֵהַתְחָלָה

בֶּן עֶשֶׂר נָחַתְתָּ מִצְּפוֹן אַפְרִיקָה

וַהֲרֵי לֹא קוֹף אַתָּה, אֶלָּא אָדָם

לַמִּדְבָּר אַתָּה נִזְרָק, אוֹמְרִים: זֶה בֵּיתְךָ

וּמִן הַגּוּף הוֹלֵךְ אוֹזֵל הַדָּם...

זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל קֹשִׁי, גַּם לֹא שֶׁל פַּרְנָסָה

עֲנִיִּים הֵן יֵשׁ בְּכָל מָקוֹם לָרֹב

אַתָּה פָּשׁוּט שָׁקוּף כִּי הֵם עוֹשִׂים אוֹתְךָ כָּזֶה

וְזֶה עִנְיָן שֶׁל חֹסֶר צֶבַע טוֹב

נִזְרָק מִבֵּית הַסֵּפֶר, מֻרְחָק לִפְנִימִיָּה

וּמִמּוֹסָד דָּתִי לַיְּשִׁיבָה

שָׁקוּף כְּמוֹ נָהָר, הֵם לֹא רוֹאִים אוֹתְךָ

מַחְלִיק בֵּין הַדַּפִּים שֶׁל תַּלְמוּדְךָ

מַבִּיט בְּךָ אָבִיךָ, עֵינָיו מְעֻרְפָּלוֹת

גַּם הוּא אוֹתְךָ מִזְּמַן הִפְסִיק לִקְלֹט

שׁוֹקֵעַ בְּעַצְמוֹ וְלֹא מוֹצֵא דָּבָר

כִּי גַּם דַּרְכּוֹ אֶפְשָׁר עַכְשָׁיו לִרְאוֹת.

יִהְיֶה טוֹב – יונתן גפן, דוד ברוזה

כְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת שָׁתַקְנוּ, וְהֻשְׁפַּלְנוּּ עַד עָפָר,

מֶמְשָׁלוֹת סָפְרוּ תַ'כֶּסֶף, אִישׁ אוֹתָנוּ לֹא סָפַר,

לֹא, הָעֹנִי הוּא לֹא פֶּשַע, וַאֲנַחְנוּ לֹא נַשְׁלִים,

עַד שֶׁיֵּרֵד שִׁלְטוֹן הָרֶשַע, מִמִּגְדָּלִים לְאָהָלִים.

וְיִהְיֶה טוֹב, כְּשֶׁנִּהְיֶה רֹב, מֵאֵילָת וְעַד חָצוֹר,

גַּם אִם אֲרֻכָּה הַדֶּרֶך, נִצְעַד, לֹא נַעֲצֹר.

לֹא נַקְשִׁיב לְדֶמָגוֹגְיָה, אִישׁ אוֹתָנוּ לֹא יַפְחִיד,

כִּי לְמי שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם, לוֹ גַּם אֵין מַה לְהַפְסִיד.

בְּקַלּוּת אַתָּה נִשְׁלַחְתָּ, לָמוּת בַּמִּלְחָמוֹת,

אַךְ אִם חַי תַּחְזֹר הַבַּיְתָה, אֵין חַיִּים וְאֵין דִּירוֹת.

וְיִהְיֶה טוֹב, כְּשֶׁנִּהְיֶה רֹב, וְנִצְעַד לְלֹא מוֹרָא,

רִבְבוֹת אַחִים לָאֹהֶל, בְּמִלְחֶמֶת אֵין בְּרֵירָה

שתי ילדות משבט ההופי אוכלות אבטיח - Edward S. Curtis. - 1900

נומי ארץ / מילים ולחן: קובי לוריא

נומי, נומי, נומי, ארץ, נומי, ארץ אהובה,

האוכלת את יושביה ושורפת כל חלקה טובה.

נומי, נומי, נו כבר, נומי, נומי, אל תשימי לב,

ותיראי, שכשתקומי, יחלוף לו הכאב.

כי מהרסייך, ומחריבייך, הפרטותייך, בלי שום בושיך,

קומבינותייך, אבו-עלייך, קצת רחמנות, נו, בחייך!

עמותותייך, שכר-בכירייך, הלוואי עלי, הלוואי עליך,

מחי, מחי את דמעותיך, אני תמיד חוזר אליך.

ארץ, ארץ, איזו ארץ, איך הלב שלי נמס,

רק לחשוב מה את עוברת, שאת חיה – זה עוד נס.

נומי, נומי, נומי, נומי, נומי, אל תשימי לב,

ותיראי, שכשתקומי, יחלוף לו הכאב.

בלי-סוף שרייך, סגני שרייך, הוצאותייך, מנופחייך,

פוליטיקאיך, פולישוקייך, תגידי: לא חבל עלייך?

עשירוניך, אלפיוניך, הלוואי עלי, הלוואי עלייך

מחי, מחי את דמעותיך, אני תמיד חוזר אליך.

אין-סוף מסייך, מכל סוגייך, הישיריך, העקיפייך,

חוץ מפְּטוריך למקורבייך אשר יושבים על שלטרייך,

אוכלי-חינייך, שותי דמייך, הלך עלי, הלך עלייך,

מחי, מחי את דמעותיך, אני תמיד חוזר אליך,

נומי, נומי, נומי, ארץ, סתם חלמת חלום נורא

שהזמן עמד מלכת וחזרת אל המעברה.

נומי, נומי, נו כבר, נומי, נומי, אל תשימי לב,

ותיראי, שכשתקומי, יחלוף לו הכאב.

דברים כה

ה כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר. יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְיִבְּמָהּ. ו וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. ז וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה: מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי. ח וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו, וְעָמַד, וְאָמַר: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. י וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

חוקי הייבום נראים כמיועדים, בראש ובראשונה, להבטיח את הישארות נחלת האח הנפטר בתוך המשפחה. האח המייבם יקרא את הבן הראשון שיוולד לו מאותה אלמנה על שם אחיו המת, ובן זה יהיה היורש של הנחלה בעתיד. עם זאת, במציאות של אותם הימים, שֶׁבָּהּ האישה לעולם אינה בחזקת עצמה, חוקי הייבום יש בהם גם משום דאגה לביטחונה ולזכויותיה של האישה. אישה המתאלמנת, וילדים אין לה, מי ידאג לה? חובת הייבום מזכה אותה בבעל חדש, אם כי מדובר בסידור שסביר להניח שלא יהיה לטעמה של האישה.

התורה פתחה את הפתח להתרת חובת הייבום, והיא מאפשרת לְגִיס האלמנה לסרב למהלך. טקס החליצה משחרר אותו מחובת הייבום ובעת ובעונה אחת משחרר אותה להינשא למישהו אחר, אם יימצא מי שיחפוץ באלמנה. מגילת רות מרחיבה מעט בעניין זה. הגואל, הוא זה הנישא לאלמנה בסופו של דבר, זוכה ביחד עם האישה גם בנחלת המת. התורה אינה דנה באפשרות של האישה לסרב לייבום.

על פי התורה ברור כי הייבום עדיף על חליצה. לא כך היו הדברים בדורות מאוחרים יותר. עשרות מצבים שונים הופכים את הייבום לבלתי אפשרי או לבלתי רצוי. חכמים נחלקו בעניין זה, ובמצבים שונים המליצו על חליצה. שתי עובדות חשובות יצרו במרוצת הדורות מצב חדש בתכלית בנושא זה: עם ישראל כבר לא ישב על נחלות שדה, והאפשרות לשאת יותר מאישה אחת הפכה לאופציה פחות ופחות מועדפת, עד כי נאסרה כליל ברוב עדות ישראל. אחת התוצאות של שני שינויים אלה, ועמה, ככל הנראה, גם ההכרה המסוימת בצרכי האישה (למשל – לא להינשא ליבם הצעיר ממנה בהרבה, או לא להינשא ליבם הגר במרחקים) היה השינוי בסדר העדיפות בין ייבום וחליצה, עד כי במאות האחרונות העדיפו ברוב עדות ישראל את החליצה על הייבום. גם הספרדים, שאצלם הייבום נחשב יותר, קיבלו עליהם כל מיני מגבלות, אך המשיכו להמליץ, לדוגמה, לקיים את מצוות הייבום במקרה של יבם רווק המעוניין לשאת את יבמתו, ואלמנה המעוניינת גם היא להינשא לגיסה הרווק.

הנה דוגמה לתשובה שמשיב רב לשואל בנושא זה בימינו: " לרוב לא מייבמים היום, כי חוששים שמא האח מערב ברצון להקים לאחיו שם בישראל גם רצון אישי, מחמת יופיה או מסיבות אחרות, ואם אין זו מצוה גמורה, זו עבירה של אשת אח, ומחמת הספק לא נכנסים לעבירה חמורה כזאת. ידוע לי על מקרים בודדים שבתי הדין בימינו קיימו ייבום. "

מצוות הייבום, שהחלה בתקופת המקרא, היא אחת המצוות שהטעמים להן ברורים וחיוביים. הזמנים שנשתנו העמידו את חכמי ישראל שוב ושוב בפני הצורך לתקן הלכות שיתאימו לצרכי הזמן. כיום מצווה זו כמעט ואינה מקוימת.

***********

לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ

קצר, אך משאיר הרבה חומר למחשבה ולדיון. משמעות הפסוק המקורי היא איסור לחסום את פי השור, הדש את הדגן בגורן. השור עמל קשות, ואם רעב הוא – יש להתיר לו לאכול מהדגן שהוא דש תוך כדי עבודה.

חז"ל הרחיבו את משמעות הפסוק בכיוון אחר: השוכר בעל חיים לביצוע עבודה – מחויב גם במזונו של בעל החיים. חז"ל לא הרחיבו את משמעות המצווה לבני אדם, כי בדברים כ"ג הופיע כבר נושא זה, וכך נאמר שם: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ. לא ברור אם מדובר באדם הנשכר לעבודה בכרם רעהו, או באורח לשעה, אבל זכות האכילה מפירות השדה ומגבלת האסיף לשם לקיחה הביתה – ברורה מאד.

ברבות השנים הפך ציווי זה לכללי יותר, ומשמעותו היא שיש להתיר לעובדים ליהנות אישית ממה שמקום העבודה שלהם מייצר. ב'מילון השפה העברית' מנסים לדייק מעט יותר, ומנסחים זאת כך: כאשר אדם עובד בקטיף, בבית החרושת או בכל עבודה אחרת הקשורה למזון, מותר לו לאכול ממנו כאוות נפשו; אסור לו לשים בכליו כדי לקחת הביתה. 'בְּדִישׁוֹ' – מתפרש על ידי מילון זה כ'בעת דישו'.

מה שבטוח – אנשים עשו ועושים עד היום דרור לעצמם בפרשם את 'לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ' פירוש מורחב עוד יותר. מדובר באנשים העובדים למען הציבור, ויש להם גישה למשאבים שאינם שייכים להם, אך הם עושים בהם כבתוך שלהם. התירוץ שלפעמים עולה להצדקת שחיתות זו הוא שלכל אדם יש הזדמנות לעשות זו במקום העבודה שלו, אז מדוע שלא ייהנו כולם? תירוץ זה, כמובן, אין בו כל היגיון, שכן האפשרויות מן הסוג הזה, העומדות לרשות אנשים שונים, הן כל כך שונות...

עמנואל בן יוסף

ההפטרה - ישעיהו נד

א רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה, אָמַר יְהוָה. ב הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, אַל-תַּחְשֹׂכִי, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. ג כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. ד אַל-תִּירְאִי, כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל-תִּכָּלְמִי, כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד. ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא. ו כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה, וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. ז בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ, אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה. ט כִּי-מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד עַל-הָאָרֶץ, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר-בָּךְ. י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה, וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה. יא עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. יב וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹּד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, וְכָל-גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי-חֵפֶץ. יג וְכָל-בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. יד בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי-לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה - כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ. טו הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי, מִי-גָר אִתָּךְ - עָלַיִךְ יִפּוֹל. טז הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ, נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ, וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל. יז כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן, תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי. זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה, וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי, נְאֻם-יְהוָה.

עושר חומרי וביטחון לאומי – זה העתיד שמבטיח הנביא לעמו בשם ה'. לאחר תקופת שפל וסבל, בושה והשפלה, שממה ובדידות, תבוא הגאולה מידי ה'.

הכל נכלל בעשרה פסוקים קצרים אלה: הזעם האלוהי שהביא לאותה תקופת שפל, הסליחה האלוהית שתסיים את הפרק הכאוב הזה בחיי העם, הפרחת שממת הארץ וחידוש היישוב בה, הכישלון של אויבי העם להמשיך ולהתאנות לו, ההבטחה האלוהית לכך שלעולם לא יעזוב עוד את עמו, ומימוש חזון הגאולה בשלום, בצדקה ובמשפט.

אך אותה צדקה, אותו משפט, לא ינחתו בחסד וברחמים רבים מן השמים. הנביא קורא לעם לעשות מעשה – לבנות את העתיד הלאומי החדש על יסודות אלה מתוך בחירה ומתוך הבנה, שאלה היסודות המוצקים של החוסן הלאומי.

עמנואל בן יוסף

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

ציפורים בראש ואדמה ללא קרקע - רוחמה וייס

קברו של הבן הסורר - יעקב מאיר (הארץ)

קבצים מצורפים

לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך - בארי צימרמן תשע"א

עגלה ערופה - איילה שליו