ארבע עונות

אָבִיב

האביב קצר. הימים מתחילים להתארך, הגשמים פוחתים והולכים, צינת החורף מפנה מקום לימים חמימים יותר, ומסביב הכל פורח בשפע!

אך לא יעברו ימים רבים, ועונת היובש והחום תשרור בכל, ופרחי הבר יקמלו וישאירו אחריהם רק זרעים וזיכרון יפה.

והפרחים נדיבים ביופיים, פתוחים, רגישים ופגיעים. יתמזל מזלם, והם יואבקו ויופרו, ויזכו לגדל זרעים, בהם טמונות כל תכונות הצמיחה והפריחה של הדור הבא. רבים מהם לא יזכו לכך, וחייהם היפים והקצרים יבואו אל קיצם המוחלט.

ולמרות זאת פורשים הפרחים את עלי הכותרת הנאים שלהם, והם ממצים את ההזדמנות לחיות חיים יפים ומלאי טעם. מישהו אחר ימשיך אל תוך העתיד את שלשלת החיים.

שִׁיר אָבִיב – אליעז כהן

בְּבֹקֶר אָבִיב שֶׁכָּזֶה שׁוּב נִדְמְתָה

מִטְפַּחְתֵּךְ הַכְּחֻלָּה לִבְאֵר

וּמְפֻלָּשׁ הַכֹּל רָאִיתִי

מִיָּם עַד מִדְבָּר.

וְהָיָה גַּם הַלֵּב מְפֻלָּשׁ

בְּבֹקֶר אָבִיב שֶׁכָּזֶה

עֵינֵי טוּרְקִיזֵךְ בִּתִּי רוֹנְנוֹת

הִלּוּכָם שֶׁל אַחַיִךְ כְּמוֹ מְרַקֵּד

וְהַדְּבַשׁ מִתְעַבֵּר בַּדְּבוֹרִים.

וְשׁוֹמֵעַ אֲנִי כֵּיצַד מִסְתַּפֵּג הַגֶּשֶׁם

וּמַפְצִיעַ יָרֹק בִּקְצוֹת תְּאֵנָה

בְּבֹקֶר אָבִיב שֶׁכָּזֶה

אַהֲבָה בַּשְּׁבִילִים פּוֹסַעַת

פּוֹשֶׁטֶת זְרוֹעוֹת

בְּאֵין צֵל-מִלִּים

וְאָמֵן נִמְשָׁכִים מִן הַדָּם הַשָּׁפוּךְ

הַפְּרָגִים

וְכָל שֶׁאָבַד כְּמוֹ שָׁב מְלַבְלֵב בֶּחָזֶה

בְּבֹקֶר אָבִיב שֶׁכָּזֶה

-----------------

מוגף חלוני, גם דלתותיי סגורות,

סתיו בחדריי.

אבל אביב פורץ מבין החרכים,

מציץ מן הסדקים,

נכנס מתחת למשקוף,

על פני הסף נדחף

בשלל צבעים, צורות ריחות,

קורא לצאת אליו, לפתוח לו חלון,

לשאוף אוויר,

לצאת אל הגינה, אז מה אם היא קטנה?

הנה כלניות ואירוסים ויקינטון,

וחמניות קטנות כמו

הרבה שמשות פורחות

ומאירות בלי לסנוור.

אפילו ורד המדבר

ויש גם ורד מהודר

ענק מלא ברוך ענוג

ולמול חלוני ממש

זוג יונקי הדבש,

בנה לו קן תלוי

על ענף של גפן מלבלב

ואני,

מה עוד

אבקש?

אלישבע רוזנבוים

------------------------

וַיְהִי לֵיל וַאֲנִי מְהַלֵּךְ לְתֻמִּי

וּמְחַבֵּב אֶת הָעִיר תֵּל-אָבִיב (זֶה מוּמִי)

וּמוֹנֶה, עִם רֵעִי, בִּרְקִיעָהּ הֶעָצוּם

אֶת מִסְפַּר כּוֹכָבֶיהָ שֶׁלֹּא לְפִרְסוּם

וְסוֹקֵר עִמָּדוֹ מוֹדָעוֹת וּשְׁלָטִים

וְעֵצִים דְּלִילֵי-נוֹף נְתוּנִים בִּרְשָׁתִים.

וּבְטַיְּלֵנוּ נִרְתַּעְנוּ פִּתְאֹם וַנְּדֻגְדַּג

בְּמִין בֹּשֶׂם חָרִיף, מִתְגָּרֶה וְדַקְדַּק,

מִתְגָּרֶה, מִתְחַנֵּף, מִתְעַנֵּו, מִתְגַּנֵּב,

וְצוֹבֵט, בַּיָּדַיִם מַמָּשׁ, אֶת הַלֵּב...

וַנִּקְפָּא עַל עָמְדֵנוּ, תּוֹהִים לִבְלִי זוּז ––

וַנִּזְכֹּר כִּי פּוֹרֵחַ, אֵלִי, הַתַּפּוּז!

זֶה הַבֹּשֶׂם! הוּא שָׁב! הוּא נוֹשֵׁף, הַמַּמְזֵר!

עוֹלָמוֹת הִתְהַפְּכוּ... וְהוּא פֹּה! הוּא חוֹזֵר!

הוּא חוֹזֵר לַמּוֹעֵד... בָּא זְמַנּוֹ – וְהוּא כָּאן...

(צוֹעֲנִי הוּא, אֲבָל – כְּמוֹ יֶקֶה – דַּיְקָן...)

וְהָעִיר כֹּה בָּגְרָה, וּקְצָת זָר תָּאֳרָהּ –

אַךְ הִנֵּה בִּשְׁבִילוֹ הִיא אוֹתָהּ נַעֲרָה!

לֹא, פָּשׁוּט לֹא נָעִים זֹאת לִכְתֹּב בָּעִתּוֹן

וּלְהַטְרִיד אֲנָשִׁים בָּעִנְיָן הַנָּדוֹן

שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ נִיסָן וְאָבִיב וּפְרִיחוֹת,

אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה? הַנְּסִבּוֹת מַכְרִיחוֹת!

הַנְּסִבּוֹת מַכְרִיחוֹת... הַפְּרִיחוֹת מְרִיחוֹת...

וְעִם לֵיל זֶה מֵגִיחַ מִכָּל הָרוּחוֹת!

וְלָכֵן כֹּה אָמַרְנוּ, רֵעִי וַאֲנִי:

פְּרַח, אָבִיב! אַל תָּנוּחַ, נִיסָן רֵיחָנִי!

יִתָּכֵן כִּי יִרְאוּךָ מֵאֵיזוֹ בְּחִינָה

כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים בְּנִכְסֵי הַמְּדִינָה.

יִתָּכֵן כִּי הָיִיתָ, בְּלִי כְּתָב וְחוֹזֶה,

בֵּין מַטְּרוֹת מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הָעָם הַלָּזֶה.

יִתָּכֵן כִּי עָבְרוּ שְׁנוֹת הָאֶלֶף בִּשְׁבִיל

שֶׁפְּרָחִים יַעֲלוּ בְּצִדֵּי אֵיזֶה שְׁבִיל

וְשֶׁלַּיְלָה שָׁקֵט, בְּנַצְנֵץ יְרֵחוֹ,

אֶת הַפֶּרַח יִנְשֹׁם וְיָבִיא אֶת רֵיחוֹ

אֶל תּוֹךְ עִיר חָפְשִׁיָּה... אֶל חַלּוֹן שֶׁנִּפְתַּח...

יִתָּכֵן וְזֶה כָּךְ, יִתָּכֵן וְזֶה כָּךְ.

וְהוֹסַפְנוּ אֲנִי וְרֵעִי: הָהּ, נִיסָן –

יִתָּכֵן כִּי בִּשְׁנֵינוּ אֵינְךָ מְעֻנְיָן

וְאַתָּה מִתְכַּוֵּן אֶל גִּילִים אֲחֵרִים

שֶׁיֵּלְכוּ בְּךָ סְתָם-בְּפַשְׁטוּת סְחַרְחָרִים

וּפְרִיחַת הַתַּפּוּז לִלְבָבָם כְּמוֹ סַם...

אַךְ עַל-כָּכָה יָשִׁירוּ כְּבָר הֵם בְּעַצְמָם.

נתן אלתרמן

ב' בניסן תש"ט

1.4.1949

ריח השדה – עלי מוהר

בא והציף את הכל ריח השדה

ברחוב על יד הבית.

אמצע העיר ופתאום ריח השדה

מבשר את בוא הקיץ.

על כל סביבי הוא

ומעלי הוא

וממרחק הוא בא לבלבל אותי מאוד

בתכול שמי הוא

ובגשמי הוא

ועם הרוח בא מדלג על הגבעות.

ובאדר צף פתאום ריח הפרדס

עם חמסין של סוף החורף,

ריח הדר יתפרחח ויפייס

כל עיקש וכל קשה עורף.

על כל סביבי...

לילה בהיר ופתאום ריח ים עולה

במשב חריף מלוח,

אמצע העיר והלב עוגן מעלה -

להפליג בשיר פתוח.

על כל סביבי...

-------------

קצר פה כל כך האביב.

דוד גרוסמן

יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם -

איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות -

אך עוד רגע ייבּול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -

קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב -

רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער

וסופו-

כבר כתוב בעלי ניצניו,

אבל הוא מסתחרר

כפרפר במעופו,

וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב -

רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים

ונורא הדבר שרק הוא לא -

עד כמה קצרים החיים,

החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב

קצר פה כל כך

האביב.

אִיָּר – אליעז כהן

מִתְכֵלֶת הַמַּיִם, מִן הַיָּרֹק שֶׁבֶּהָרִים, מִן הַפָּנִים הַלֹּא מְגֻלָּחוֹת שֶׁל הַסְּפִירָה

כִּי בְּאִיָּר הַנְּהָרָה

בְּרֶׁשף עֵינֵיהֶם שֶׁל הַנּוֹפְלִים (כּזֹהַר הָרָקִיעַ) בְּחֶבְיוֹנוֹת הַמִּשְׁעוֹלִים, בַּמִּגְדָּלִים, בְּדֶגֶל הַטַּלִּית

בְּשֹׁךְ הַסְּעָרָה עֲדֵי מִשְׁבָּר יִנְהַר

מִגּוּף הָאִשָּׁה הֶהָרָה

וְעַל אִיָּר הַנְּהָרָה

(עַל כֵּן נִקְרָא הוּא חֹדֶשׁ זִיו)

מִלַּהֲבֵי הָאֲבוּקוֹת, מִן הַחִטָּה שֶׁבַּשָּׂדוֹת

מִנְּהָרוֹת הַנּוֹהֲרִים עוֹד לְמַלְאֹת

מִזְהַב עַרְבֵּי יְרוּשָׁלֵם הָעִיר הִיא מוּאָרָה

אביב - אריאנה הרן

בוקר אחד התעוררנו

ופשוט ידענו - אביב

תופפו סנדלי הילדים בחוצות

שרוהו הכבסים המתייבשים ברוח הקלילה

אמרוהו פרחי השזיף המלבלב ממול.

בקר אחד התעוררנו ותמהנו - כבר אביב?

ואנו,

המתלבטים בין העונות המתחלפות,

איש לא שאל אותנו אם עינינו נכונות לקדם את זיוה המשכר של השמש,

אם לבנו פתוח

לאהבות חדשות,

אם יש בנו הכוח לקלוט את כל השפע הזה

הניתך עלינו פתאום.

פשוט,

בקר אחד התעוררנו

והנה - אביב.

הללויה לשלהי קיץ

קטע משירו של אליעז כהן

הַלְלוּיָהּ!

הַלְּלוּ אֶת אֲ-דֹנָי מִן הַגַּנִּים!

הַלְּלוּהוּ מִשִּׂיחֵי־צָלָף, מֵהַסֶּלַע הַנֶּחְצָב

מִן הַסִּירָה הַקּוֹצָנִית.

הַלְּלוּהוּ מִן הָעֲנָנִים, הַלְּלוּהוּ תַּחְתּוֹנִים

וְעֶלְיוֹנִים.

הַלְּלוּהוּ מִפְּצִיעַת הָאֲדָמָה, מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַבַּרְקָנִים.

הַלְּלוּהוּ מִן הַצָּהֹב אֲשֶׁר לַקַּיִץ וּמִן הָאֶרוֹס הַמָּתוֹק

אֲשֶׁר לַתְּאֵנִים.

הַלְּלוּ נָשִׁים יָפוֹת וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר צַלְמוֹ נִשְׁקָף בָּכֶם

מִן הַפָּנִים...

קַיִץ

הקיץ במדבר חדגוני. בשמים התכולים אין אפילו עננה קלה. הציפורים הנודדות, שחלפו כאן באביב, מבלות להן כעת הרחק בצפון הקריר. אפילו בבוקר אין רוח קלה נושבת. השמש קופחת במלוא עוזה, וכל מי שיכול, אדם ובעלי-חיים – נסוג לו אל הצל, אל הלחות, אל הקרירות. צמחי המדבר חדלו ללבלב. מהם משירים את עליהם ועומדים במראם העלוב, המצפה לסתיו. אחרים, שמחזור חייהם הקצר הסתיים, סיימו מזמן להכין את הזרעים לשנים הבאות, קמלו, התייבשו, התפוררו ונעלמו. חיות הבר פעילות כמעט רק בלילה, כשהחום יורד מעט.

אך בגן לוהבות פריחותיהם האדומות של הצאלונים, נחמה מועטה המשובבת את הנפש העייפה מלהט הקיץ. גם עצי הבאובב אוהבים את הקיץ, והם מחליפים את עלוותם ועוטים כסות ירוקה וטרייה. עם רדת החושך הם פותחים בזהירות את פרחיהם הלבנים ההדורים כשמלות-כלה, ואלה ימתינו כל הלילה לביקוריהם של העטלפים, ועם בוקר יקמלו. גם צמחי מלכת-הלילה, אותם נחשים קוצניים ובשרניים המטפסים על הסלעים ועל גזעי הדקלים, חוגגים את רדת החושך ופותחים בגאווה את פרחיהם הענקיים, המזמינים את דבורי-העץ לבוא וליהנות מכל הטוב המצוי בהם.

הקיץ שלנו ארוך ומתיש את הכוחות. הלילות הקצרים כמעט שאין בהם קרירות. הטבע מאט את מהלכו, וממתין לימים טובים יותר, להתקצרות היום, לירידת החום, להצצת החצבים ולשוב הציפורים הנודדות מעל בקעת ים-המלח בדרכן אל הדרום החמים.

חֹדֶשׁ סִיוָן - מַחְמַד הַחֳדָשִׁים

בּוֹ יָאִירוּ פְּנֵי עוֹלָם

וִיגַלֶּה כֹּל נֶעֱלָם

וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם

ונציגי הַגַּן יִשָּׁאוּ+ חֵילָם

וְיִשָּׂא מֶרְקְחוֹתָיו לְאַפֵּנוּ עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

וְהַשּׁוֹשָׁן כְּאִלּוּ מִגַּן אֱלֹהִים לָקוּחַ

(מֵחֲרוּזָיו שֶׁל אַלְחַרִיזִי)

קַיִץ – דודו פלמה

אָמְנָם הַקַּיִץ קְצָת מְדַשְׁדֵּשׁ הַשָּׁנָה, אַךְ אַל דְּאָגָה עוֹד מְעַט הוּא יַגִּיעַ וְיַצְהִיב בְּעֹז אֶת הַשָּׂדוֹת וְיַזְהִיב אֶת שְׂפַת הַיָּם.

וְהָאֲוִיר יִתְמַלֵּא אָז בְּרֵיחַ שֶׁל חֹפֶשׁ וְשֶׁל גַּלִּים מִתְנַפְּצִים בְּרַכּוּת עַל הַחוֹל,

וַאֲנַחְנוּ נִשְׁכָּב בַּחוֹף עַל מַחְצֶלֶת וְצֵל הַגּוּף יַכְחִיל בַּשֶּׁמֶשׁ הַחֲמִימָה, וְהַשְּׁחָפִים יִקְרְאוּ בַּמֶּרְחַקִּים לְשָׁלוֹם, וַאֲנַחְנוּ נִתְגַּעְגֵּעַ לַחֹרֶף...

אידי קיץ - דודו פלמה

אֶל חַלּוֹנִי הַנִּפְעָר

כַּצְּעָקָה

שֶׁל אֶדְוַארְד מוּנְק

נִשְׁפָּך שָׂדֶה צָהֹב

מְבַשֵּׂר נְשִׁימָה חַמָּה

וְיוֹקֶדֶת שֶׁל קַיִץ

זוֹעֵם וְשׁוֹצֵף כְּפִגּוּעַ

כְּמוֹ מִתְנַקֵּשׁ אָפֵל

תּוֹסֵס נַחֲשֵׁי צֶפַע

בְּאַפְלוּלִית קוֹצִים

וְסַלְעֵי בַּזֶּלֶת

הֶבְזֵק סַכִּין נוֹשֵׁךְ

בִּבְשַׂר הַקַּיִץ

צִפֳּרִים נִסְעָרוֹת שׂוֹרְטוֹת

עָרַבֶּסְקוֹת בִּזְכוּכִית הָרָקִיעַ

מִתְנַפְּצוֹת בִּצְוָחָה מָרָה

אֶל צוּקֵי יַרְדֵּן הֲרָרִי

חוֹתֵר בְּלֵאוּת

נִצְחִי כְּמוֹ הַזְּמַן

כְּמוֹ קְלָלָה עַתִּיקָה

אֶל

יַם הַמָּוֶת.

קיץ – לאה גולדברג

לְאַט-לְאַט יָנוּעַ בָּרוּחַ, בַּמֶּרְחָב

הַיֹפִי הַצָּנוּעַ שֶׁלְּאַחַר שָׁרָב.

בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת

שִׁנָּה הַנּוֹף פָּנָיו.

שֶׁכָּאן פָּרְחָה רַקֶּפֶת

מִי עוֹד יִזְכֹּר עַכְשָׁו?

כִּי עוֹד לִפְנֵי חָדְשַׁיִם

בַּדֶּשֶׁא הַיָּרֹק

נוּרִית יְפַת-עֵינַיִם

הִסְמִיקָה מֵרָחוֹק –

כִּי כָל בִּקְעָה וָגֶבַע

חָרְזוּ טְלָלִים בָּאוֹר,

רָמְזוּ בְּחֵן הַצֶּבַע –

מִי זֹאת הַיּוֹם יִזְכֹּר?

אַךְ יֵשׁ יִפְעָה אַחֶרֶת

וְיֵשׁ מִשְׁנֵה-הָדָר

לְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת,

לְקוֹץ וּלְדַרְדַּר.

עִמְדוּ עַל סַף הַבַּיִת

וְהִסְתַּכְּלוּ הֵיטֵב:

נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַׁיִת

יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב.

את כל פלאי הקיץ

מילים: לאה נאור, לחן: מל קלר

את כל פלאי הקיץ, את הקש

ואת קפיצות החרגולים,

ואת קרירות הבוקר, את הדבש,

הזמנתי במיוחד בשבילי.

את הבקרים, את הלילות,

את התשובות, השאלות,

את המראות, את הקולות,

ועוד פי אלף יותר.

את כל המקצבים הסוערים

של התופים בלב כולם,

ואת המרחקים בין הדברים

ואת כל הסודות בעולם.

את הבקרים, את הלילות...

את כל הבניינים הישנים,

המרפסות המתקלפות,

את הברק הקר בסכינים

ואת יפיין של כל השרפות.

את הבקרים, את הלילות...

ואת צינת המים הכחולים,

ואת חומו של החמסין,

ואת הנקבים בחלילים

ואת האוצרות בכיסים.

את הבקרים, את הלילות...

את כל פלאי הקיץ החמים,

את הקרקס, את הפילים.

את כל התפוחים האדומים

הזמנתי במיוחד בשבילי.

את הבקרים, את הלילות...

את כל מה שאומרות האותיות,

ומה שרים כל התוים,

ואת הצחוק, וגם את הדמעות,

את כל מה שקשה להבין:

את הבקרים, את הלילות...

מתוך שְׂרֵפת הקיץ / דודו פלמה

-----------------------------------

מִתּוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָיו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לַעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶׁנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְׁקַפְתִי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּושֶׁבֶת אֶל

מִשְׁמְרוֹת הָאֵבֶל שֶׁל טוּרֵי הֶחָצָב.

-

בְּמַשַּׁק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְרֹאשִׁי

מְשֻׁלְּשֵׁי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעֲקִים מָרָה אֶת שִׁירַת

כּוֹכַב- הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַּעְגּוּעִים

עַל אִישׁוֹנֵיהֶם הַדּוֹלְקִים.

-

עֲקֵבוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְרַחֶקֶת שָׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִשְׁתַּנִּים לְאַט.

חֶרֶשׁ נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶׁמִּתּוֹךְ גּוּפַת אֱלוּל הַנִּרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְׁרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

-

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶׁכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶׁל טֹהַר

רָצִיתִי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.

כְּמוֹהֶן לָשׁוּב מֵחָדָשׁ

לָעַד.

קיץ בהומור שחור

*

אֵלִי, אֵלִי, שֶׁיִּגָּמֵר לְעוֹלָם

הַקַּיִץ הָעוֹקֵץ בִּבְשָׂרֵנוּ

הַמְּצַיֵּק נִשְׁמָתֵנוּ

הַשָּׂם קֵץ לְשִׂמְחָתֵנוּ

מְּסַמֵּא בְּסַנְוֵרָיו

מֵרְאוֹת יְפִי אַרְצֵנוּ

אָנָּא, אֵלִי

קַצֵּץ כְּנָפָיו

חוֹרְכוֹת

שְׁטֹף אֲבַק דְּרָכִים

בָּהֶם נַסְנוּ אֶל אֲרָצוֹת

הָקֵץ עֲנָנִים נִרְדָּמִים

בְּשָׁמַיִם מְלֻבָּנִים

עַנְנֵי אַהֲבָה אֲפֹרִים

פְּרֹשׂ עָלֵינוּ

סֻכַּת רַחֲמִים, חַיִּים וְשָׁלוֹם...

וְיָבוֹא הַקֵּץ עַל הַקַּיִץ

אסתר ויתקון זילבר

יום קיץ בערבה

מִבֶּטֶן הַלַּיְלָה הַחַמָּה הַשְּׁחוֹרָה

לְלֹא רִגְעֵי חֶסֶד

שֶׁל קְרִירוּת בֹּקֶר

מֵגִיחַ

יוֹם חָדָשׁ

שָׁלֵם

יָבֵשׁ

אֵשׁ

שָׁמַיִם כְּחֻלִּים אֵין עָב

וּמִתַּחַת

מרוקע לאגניו

לְלֹא אַדְוָה שֶׁל גַּל

יָם הַמֶּלַח

חוֹלֵם במעמקיו.

קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל הֶהָרִים

חוֹרְצִים אֶת הַשָּׁמַיִם

אורצל בָּרוּר, אוֹר ושחור

לְלֹא גווני בֵּינַיִם.

דּוֹמְמִים הָעֵצִים

עֲלֵה לֹא נָע

דּוֹמֵם הַיָּם

דּוֹמְמִים הֶהָרִים

וְרַק שְׁרִיקוֹת הזרזירים

שׂוֹרְטוֹת בָּאֲוִיר.

עֵינַיִם מֻכּוֹת סנוורים

שְׂפָתַיִם חֲרֵבוֹת

קָשָׁה לִנְשֹׁם

יוֹם שֶׁל קַיִץ

מִתְעַלֵּף

בַּחֹם.

חנה קב רוט

סְתָיו

הסתיו אינו מופיע בתופים ובחצוצרות. אט-אט הוא מתגנב לו אל תוך הקיץ המדברי הלוהט והצורב.

תחילה חשים אנו שהימים הולכים ומתקצרים. אמנם החום כבד עדיין, אך שעות השמש הקשות הולכות ומתמעטות מיום ליום.

מי שמתעורר מוקדם בבוקר לקדם את פני השמש הזורחת זוכה למנה קטנה של נחת – שעה או שעתיים של משהו המזכיר קרירות. לפעמים רוח קלה נושבת ומפיגה את זיעת הלילה החם.

ואז מתחיל מסע הציפורים הנודדות מעלינו אל הדרום, תחילה בלהקות קטנות המבשרות את האלפים והרבבות שיבואו בעקבותיהן. הן כבר יודעות שהזמן הגיע, שבקרוב יהיה קריר מדי להישאר בצפון, והן מקדימות תרופה למכה ומודיעות – גם החורף יגיע אליכם. זה רק עניין של שבועות מספר!

עננים קלים מופיעים להם בשמים, שהיו ריקים, חדגוניים ומוכי שמש כל הקיץ הארוך. בקרוב יתחיל להיות מעניין יותר שם למעלה.

עוד מעט נצא אל הגבעות שמעלינו ונמתין לפריחת החצבים, מבשרי הסתיו. בצליהם החבויים מתחת לאדמת המדבר כבר מרגישים שאפשר להעז ולהוציא את תפרחותיהם ההדורות. עכשיו אפשר להתחיל לחגוג את בואו של הסתיו, שלא הכזיב ושב אלינו לבשר: שנה טובה בפתח!

סתיו בהרי יהודה – יהודה עמיחי

שוב חצב. אתה מביט בו

במבט חטוף, כאדם בשעונו

בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים

בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.

עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם

לשעת נבואה קלה, בלי יסורים.

סְתָו

צִנַּת עַרְבִית עָבְרָה לוֹטֶפֶת

וְלַהֲקָה נוֹדֶדֶת מְשַׁדֶּרֶת כִּוּוּנִים

הָרוּחַ סוֹד לוֹחֶשֶׁת לְשִׁלְפֵי הַקַּיִץ

וְאַדְמוּמִית נִזְרֶקֶת בְּלֶחְיֵי הַיְּלָדִים.

הַסְּתָו, רוֹכֵל נוֹדֵד, מַצִּיעַ מַרְכֻּלְתּוֹ:

רוּחוֹת עַרְבִית,

עֲלֵי זָהָב נוֹשְׁרִים,

וְגֶשֶׁם בְּעִתּוֹ.

וְדֶלֶת תִּפָּתַח שֵׁנִית

וְתִסָּגֵר בְּקוֹל טְרִיקָה עָמוּם

וּבַיִת יַעֲטֹף אֶת הָחוֹזֵר מִמַּסְעוֹתָיו

כְּהֵלֶךְ נֶעֱזָב

אֲשֶׁר נָטָה לָלוּן.

)גיורא גריפל)

יש משהו באווירת הסתיו שמעורר עצבות וכמיהה למשהו טמיר, נעלם ולא ידוע. הימים מתקצרים והולכים, מתקררים ומתחממים חליפות חסרי החלטה. החצבים שוב מזדקרים בשדות כנרות זיכרון לאירוע נשכח שעומד לשוב. הנחליאלי כבר כאן, מצליף בו בזנבו כמאיץ בו לבוא. אבל הוא כבכל שנה, אטום לרחשי ליבנו הכמוסים, לוקח את הזמן

ובא רק בְּעִתּוֹ שלו...

דודו פלמה

כמו חצב – נעמי שמר

שיר סתיו – עמוס קינן

כל הנחלים הולכים לים

ולי כבר אין לאן ללכת

אני עכשיו מצב קיים

ואת היסטוריה מתמשכת

כל העצים לבשו ירוק

אני לבשתי ג'ינס וכובע

עכשיו הכל נראה רחוק

רוצה לדעת למה? כובע !

השושנים פרחו אתמול

אך האתמול פרח לפתע

היום התחיל ברגל שמאל

וגם האהבה כבר מתה

כל הכבוד לנחלים

כי הם יודעים לאן ללכת

והעצים והעלים

הם יודעים מתי תהיה שלכת

שלום, שלום אהובתי

מדוע זה ברחת ממני

אני חוזר לי אל ביתי

אם ישאלו אני אינני

כל העצים לבשו ירוק

אני לבשתי ג'ינס וכובע

עכשיו הכל נראה רחוק

רוצה לדעת למה? כובע!

באביב את תשובי חזרה

שארל אזנבור, אבי קורן

על ראשינו שוב נושרות טיפות של גשם

רוח סתיו עלי זהב בכל פיזרה

שוב נמתין לשמש, נצפה ונחכה ש...

באביב היא תשוב בחזרה

ערוכים החצבים על אם הדרך

בשדה גם סיתוונית התעוררה

כל הנרקיסים אספו עלים, קיפלו כותרת

אך באביב הם ישובו חזרה

כבר סובב לו נחליאלי בגננו

בשדותינו עפרוני אומר שירה

כל יוני הבר התעופפו מחלוננו

אך באביב הם ישובו חזרה

וגם את שנעלמת בבוא הגשם

שפרחת פתאום כרוח סערה

לא נזיל דמעות ולא נקרא לך שוב מפני ש...

באביב את תשובי חזרה

נחכה לך בחדרנו כל החורף

נחכה לך ובשמך תמיד נקרא

לא נצא אחרייך לחפש כי אין כל צורך

הן באביב את תשובי חזרה

על ראשינו שוב נושרות טיפות של גשם

רוח סתיו עלי זהב בכל פיזרה

אנו עוד נמתין לך, נחכה ונצפה ש...

באביב את תשובי חזרה

סנוניות בדרך לירדן - דודו פלמה

סְנוּנִיּוֹת גּוֹזְרוֹת

שְׁמֵי אֱלוּל כְּחֻלִּים

בִּתְנוּעָה נֶחֱרֶצֶת.

-

כְּפַרְוָה זְהֻבָּה וְרַכָּה

נָעִים בָּרוּחַ גַּלֵּי עֵשֶׂב

בַּדֶּרֶךְ לְיַרְדֵּן.

-

לְיַד גָּדֵר שֶׁל בַּרְזֶל

רוֹאוֹת פָּרוֹת

אֵיךְ נֵרוֹת הֶחָצָב

נִפְתָחִים לְאַט

כְּפִרְחֵי זִכָּרוֹן

וְגוֹעוֹת בְּעֶרְגָּה

אֶל עֵגֶל נִשְׁכַּח.

-

צַעַר גָּדוֹל מְטַפְטֵף

מֵעֲטִינֵיהֶן, לְאַט,

מִתְעַטֵּף, הָעוֹלָם,

סְתָו.

אם נשוב אל נופיך – נתן יונתן, אברהם לט

אם נָשׁוּב אֶל נוֹפַיִךְ, מוֹלֶדֶת

לְעוֹלָם זִכְרוֹנָם לֹא יָסוּף –

שֶׁל הַלַּיְלָה עַל קֶבֶר רֵעֵינוּ,

שֶׁל הַשַּׁחַר מֵעֵבֶר יַם-סוּף.

כְּשֶׁיָּצָאנוּ הָיָה שָׁמָּה קַיִץ

וְהִלְבִּין בַּשָּׂדוֹת הֶחָצָב

אם נָשׁוּב יִפְגְּשׁוּנוּ בַּבַּיִת

הָרוּחוֹת הַקְּרִירִים שֶׁל הַסְּתָו.

סתיו – שמשון חלפי, משה וילנסקי

כבר נושרים העלים בשדרות וגנים

כבר רוכבות במרום שיירות עננים,

וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו -

סתיו...סתיו...סתיו...

כבר יצאו לדרכן אחרוני ציפורים,

ונשאו הן איתן אחרוני השירים,

ופורט רק הרוח באלפי מיתריו -

סתיו...סתיו...סתיו...

מפליגות אוניות בימים רחוקים,

מפליגות, מפליגות אל האין אופקים,

נאבק, לא יכול עוד הים לגליו -

סתיו...סתיו...סתיו...

כבר שוקעת העיר בשתיקה עמוקה,

עוד נושא בליבו מן תפילה עתיקה,

עוד נושא בליבו, אך לשוא, אך לשוא -

סתיו...סתיו...סתיו...

עייפים ולאים בגנים הצללים,

והכל כה דומם, נעתקו המילים,

כבר איננו אוהב, האחד שאהב -

סתיו...סתיו...סתיו...

מתוך שְׂרֵפת הקיץ - דודו פלמה

-----------------------------

מִתּוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָיו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לַעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶׁנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְׁקַפְתִי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּושֶׁבֶת אֶל

מִשְׁמְרוֹת הָאֵבֶל שֶׁל טוּרֵי הֶחָצָב.

-

בְּמַשַּׁק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְרֹאשִׁי

מְשֻׁלְּשֵׁי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעֲקִים מָרָה אֶת שִׁירַת

כּוֹכַב- הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַּעְגּוּעִים

עַל אִישׁוֹנֵיהֶם הַדּוֹלְקִים.

-

עֲקֵבוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְרַחֶקֶת שָׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִשְׁתַּנִּים לְאַט.

חֶרֶשׁ נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶׁמִּתּוֹךְ גּוּפַת אֱלוּל הַנִּרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְׁרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

-

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶׁכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶׁל טֹהַר

רָצִיתִי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.

כְּמוֹהֶן לָשׁוּב מֵחָדָשׁ

לָעַד.

סתיו בחלונות – אמיתי נאמן

זוהר שמש עלה בהרים

ונשק לטללים ולשלף.

שם ניצבתי מחריש, נעמה השתיקה

ממאות של צלילים גם מאלף.

סתיו בחלונות ובלבבי,

לו רק לא נתתי לו ללכת.

פעם החמה זרחה גם לי,

ועתה נותרנו בשלכת.

צחקו השדה והגן,

גם צחוקנו גולגל עם שמיים.

נהרו ההדים וחייכו ההרים,

עת נשאת אותי על כפיים.

סתיו בחלונות ובלבבי...

ולפתע נותרתי לבד,

כי הלכת ומאום לא אמרת.

עוד חיכיתי לשוא

בלילות ארוכים,

אך אתה מעולם לא חזרת...

דני נגר

וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁבֵּינְתַיִם נוֹשְׁבוֹת רוּחוֹת

וּסְתָו מַגִּיעַ. לַהֲקוֹת אַוָּזִים נוֹדְדוֹת

כְּדַרְכָּן אֶל הַדָּרוֹם, וְעָלִים סְמוּקִים

נוֹשְׁרִים אֶל הַקַּרְקַע. וְאוּלַי זוֹ

דַּרְכּוֹ שֶׁל הַטֶּבַע לְלַמֵּד אוֹתָנוּ דָּבָר

אוֹ שְׁנַיִם עַל עֲנָוָה וְדַרְכּוֹ

שֶׁל עוֹלָם. הוֹלֵך סוֹבֵב הַגַּלְגַּל וְאִישׁ

יָצָא לְדַרְכּוֹ וּבְטֶרֶם הִגִּיעַ נָפַל.

הִנֵּה מַרְבַד הֶעָלִים צוֹנֵחַ

אֶל הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ נִטְמַן. מַרְבַד עָלִים אָדֹם

מוֹעֵךְ אֶת לִבְּךָ, וּמַה שֶׁאָבַד לָנֶצַח אָבַד.

יֵשׁ מִי שֶׁמֵּרִים אֶת יָדוֹ וְנִפְרָד, וְיֵשׁ

מַה שֶׁדּוֹהֶה לְאִטּוֹ אֶל תּוֹך הַחֲשֵׁכָה.

(גיורא גריפל)

אַחֲרֵי הַחַגִים - חנה קב-רוט

אַחֲרֵי הַחַגִים נַחֲזֹר וְנִהְיֶה

כְּשֻׁלְחָן הַשָּׁב לִמְמַדָּיו

כִּגְבִיעֵי יַיִן רֵיקִים עַל עָמְדָּם

כְּסִיר לַחַץ שֶׁנָּשַׁף

וְנָדַם.

רַק הַיַּיִן וְהַדְּבַשׁ יוֹתִירוּ

עֲקֵבוֹת עַל הַמַּפָּה: דָּם וְזָהָב

וּבָעֶרֶב נֵצֵא שְׁנֵינוּ

לִנְשֹׁם קְרִירוּת שֶׁל סְתָו

וְלֹא יִהְיוּ בֵּינֵינוּ

מִשְׁקָעִים

מִלְּבַד גִּשְׁמֵי הַיּוֹרֶה.

הייקו לליל סתיו – אבינעם מן

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת.

עֶשְׁתוֹנוֹתַי כִּסְחַרְחֶרֶת.

לִילִית אוֹרֶבֶת.

חֹרֶף מִתְקָרֵב.

נִשְׁמָתִי מִתְעַנֶּנֶת.

הַעוֹד אוֹרִיד מָטָר?

הַסֵּפֶר נִסְגַּר

הַמַּחְבֶּרֶת נִפְתְּחָה

אֲשֶׁר יִהְיֶה – יִהְיֶה.

הסתיו האחרון

הַסְּתָו אוֹתוֹ סְתָו

כְּמוֹ סְתָוִים קוֹדְמִים

נֶאֱבַק בְּשִׁלְהֵי קַיִץ

שֶׁקָּשִׁים מִקַּיִץ

שׁוֹלֵחַ כִּידוֹנֵי חֲצָבִים

וְלַהֲקוֹת צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת

בָּעֲרָבִים וּבַבְּקָרִים

קְרִירוּת מִשִּׁיבַת נֶפֶשׁ

וּשְׁקִיעוֹתָיו

הַיָּפוֹת שֶׁבַּשְּׁקִיעוֹת

סְתָו

הוּא שָׁב מֻכָּר

כְּמוֹ יָדִיד מִשֶּׁכְּבָר לוֹ חִכִּינוּ

אֲבָל אֲנַחְנוּ

הַאִם אִי פַּעַם נָשׁוּב לִהְיוֹת

מָה שֶׁהָיִינוּ?ָ

חנה קב רוט

חֹרֶף

בכל רחבי הארץ שלנו קריר יותר, ואצלנו? אצלנו פחות חם...

החורף שלנו אינו משופע בגשמים, אך רבים מתושבי המקום מצפים לו, ומקווים שלא יהיה קצר מדי! אמנם הימים קצרים מאד, ושעות השמש הנעימות אינן מספיקות לעשות את כל שליבנו חפץ – לטייל ברגל בגן או מסביב, לעבוד בגינה, או פשוט לשבת בחוץ, על המרפסת או בגינה וליהנות מהאוויר הצלול וממראות הנוף החדים שמעבר לים-המלח. המזגן יכול לנוח, וההנאה משמיעת מוסיקה גוברת.

וכשמגיעים כמה ימי גשם של ממש – אנו זוכים לחוויות, שרבים מתקנאים בנו – שיטפונות בערוצי הנחלים, מפלי מים גועשים וחומים ממצוקי ההרים, קשתות צבעוניות מרהיבות מעל ים-המלח, ומראות קסומים של שמש הבוקעת מבעד לעננים הכבדים.

ואחר, משהרוו הגשמים את אדמת המדבר הצמאה, פורצים הנבטים של הצמחים החד-שנתיים, ולנו נותר להמתין לפריחות המרהיבות של הכוכב, הרותם, הפרעושית והזוגן. זה הזמן לצאת אל המדבר ולתור אותו ברגל. מהרו, מהרו – האביב כבר בפתח!