ואתחנן
פרשת וָאֶתְחַנַּן
דברים ג' כ"ג: וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: כד אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ? כה אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רַב-לָךְ, אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה, וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי-הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
משה, המנהיג הדגול, שידע בעבר להתווכח באומץ עם אלוהים, עומד ברגע גורלי עבורו ועבור העם אותו הנהיג: העם עומד להיכנס לארץ ישראל, ומשה עומד לפני מותו הקרב ובא. ומשה מתחנן על נפשו.
חז"ל מייחסים למשה אי-השלמה עם הפרידה מהחיים, אך המקרא לא אומר זאת. על פי פסוקי המקרא מתקשה משה להשלים עם הויתור על הכניסה לארץ ישראל – מטרה אליה נשא פניו ארבעים שנה, ואשר לאורה הוביל את עמו במדבר כל אותה תקופה. זה היה טעם חייו. מטרה זו טענה בו את הכוח להתמודד עם כל הקשיים, הספקות, העלבונות והיאוש שבדרך.
הקושי הזה אינו זר לנו. למי מאתנו לא נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו בשעה בחיינו, כשהיעד אליו נשאנו עינינו במשך שנים רבות התפוגג? כך חש מי שללא הכנה מוקדמת נאמר לו, שלא רק שהוא מפוטר, אלא גם שהעבודה אותה עשה ובה השקיע את כל כוחותיו, אינה נחוצה עוד לאיש. כך חש מי שחלם להוריש את עסקיו, את הונו או את אדמתו לבנו, והבן אינו חפץ בה, או שלמרבה האסון נפטר.
לתחינת משה, המבקש לראות את הארץ הטובה, אם לא יוכל להיכנס אליה, עונה ה' בדרך מיוחדת. ה' מצווה על משה לעלות אל פסגת הר נבו, ממנה יראה את הארץ המובטחת אליה חלם להכניס את העם, אך משה גם מתבשר מפי ה' על העתיד לבוא, מה שלא כל אדם זוכה לשמוע לפני מותו: עם ישראל יזכה להתנחל בארץ, ויהושע הוא שינהיג את מעשה כיבוש הארץ. למשה לא יהיה חלק בפרק משמעותי זה בחיי העם.
עמנואל בן יוסף
מיכאל סגן כהן
אמר רבי לוי: אמר (משה) לפניו (לפני הקב"ה): רבונו של עולם! עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ?!
אמר לו הקב"ה: מי שהוֹדָה בארצו - נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו - אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו. מנין? גבירתו (אשת פוטיפר) אמרה: "רְאוּ הביא לנו איש עברי" (בראשית לט) ולא כָּפַר, אלא אמר: "גָּנֹב גֻנַּבְתִּי מארץ העברים", ונקבר בארצו. אתה, שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אמרו: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" (שמות ב') ואתה שומע ושותק...
לפיכך לא נקבר משה בארצו. (על פי דברים רבה)
דברים ד'
אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ
ועוד משימה לוקח על עצמו משה במסגרת הכנותיו לקראת פרידה מהעם ומהחיים – לשווק את האלוהים כמוצר ייחודי שאין עוד מלבדו. לאורך הפרק הולכים ומתגלים המאפיינים של האל הזה, ומשה מסביר היטב במה הוא שונה ומיוחד.
כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.?
לכל העמים יש אלים, אך האל של בני ישראל קרוב לבני ישראל, והוא נענה להם בעת קוראם אליו.
וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם?
והאל הזה נתן לעמו תורה, ובה חוקים ומשפטים שינהלו את חייהם בטוב.
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֵל קַנָּא.
זה אל אכזרי, ומוטב שלא ייתקף בפרצי קנאה, העלולים להופיע אם העם יבגוד באלוהיו ויסגוד לאלים אחרים.
וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן, אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן, וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן, וְלֹא יְרִיחֻן.
האלים האחרים – צורתם חומרית, אך הם מעשה ידי אדם, כלומר נחותים מה'. אין ביכולתם לראות, לשמוע, לאכול או להריח, בעוד שה' יכול גם יכול, למרות שאין רואים אותו.
כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.
אבל, ואת זה מזמן לא שמענו, הוא גם אל רחום, שכרת ברית עם אבות האומה, ולעולם לא יפר אותה. בהחלט אפשר לבטוח בו. אם יחטא העם, אולי ייענש, אך לעולם תבוא הסליחה לאחר מכן.
הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה, וַיֶּחִי?
זה אלוהים, המדבר מתוך האש. ברצותו – האש ממיתה כל הקרב אליה. ברצותו – יחיה האדם.
אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ?
האל הזה הוכיח את כוחו ואת מסירותו לבני ישראל בהוציאו אותם מעבדות מצרים באותות ובמופתים ניסיים גדולים.
אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים - אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.
יהוה הוא האלהים – שני שמות לאל אחד, או: האל היחיד. אין עוד מלבדו – כל שאר האלים הם הבל. למעשה ישנו רק אל אחד.
האם מתגלה לעינינו כאן תפיסה מונותיאיסטית? אולי כן ואולי לא. נראה כי לפי שעה נקבעים כאן כמה רעיונות, שניתן לתמצתם כך: יש לנו אלוהים, אנו שלו והוא שלנו. הוא מנווט את ההיסטוריה הלאומית שלנו בתוקף הברית המחייבת אותו ואותנו. הוא שונה מאד מאלי העמים האחרים גם בדרך שבה ניתן לחוות את קיומו, וגם במה שהוא מעניק לעמו. הוא נעלה על האלים האחרים, השייכים, לאמיתו של דבר, לסטאטוס אחר לגמרי, נחות בהרבה.
**********
וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם, וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
חלק דומיננטי בדיאלוג שבין האל לעמו, כפי שמתעדת אותו התורה, מהווים החוקים והמשפטים שאלוהים לימד אותנו. הפעם לא נעסוק בהבטחות ובאיומים המלווים את החוקים והמשפטים האלה, אלא בהנחיה המפורשת: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ.
בהנחה שהאל שלנו לא מסר בידינו ספר חוקים, ואחרי כן נעלם לו, יש מקום לתמיהה גדולה על ההנחיה הטוטאלית הזאת – לא להוסיף ולא לגרוע דבר מהחוקים האלוהיים. ההיגיון של דברים אלה ברור, גם אם אינו ההיגיון שלי: א. אלוהים אינו טועה לעולם, ועל כן חוקיו הם צדק ואמת, חוקים בעלי תוקף נצחי. ב. המציאות לא תשתנה לעולם, ולכן לא יהיה אף פעם צורך בחוקים חדשים או בעדכון חוקים קיימים. ג. לבני האדם אין כל זכות או יכולת לתרום מהתובנות שלהם לגבי החוקים האלוהיים.
מדוע כל זה אינו מקובל עלי? פשוט מאד. לי ברור, כי גם את חוקי התורה כתבו בני אדם, אפילו אם הם האמינו כי היתה להם השראה אלוהית. הביטוי 'אשר נתן לנו את תורתו' הוא, בעיני, ביטוי ספרותי בלבד. כל חטיבת החוקים העוסקים ביחסים שבין אדם לרעהו הם תלויי תרבות, ואפילו בקרב אנשים מאמינים באל, התרבות משתנה כל הזמן, במקביל לשינויים המופלגים שהאדם יוצר בסביבתו.
וכעת, לבעיה הגדולה, והיא הביטחון שיש למאמינים בתורה ובאל נותן התורה, הביטחון שיש להם לגבי הצדק שבכפיית מערכת החוקים הזאת גם על הלא מאמינים. ממדינה מודרנית אני מצפה, שחוקיה יהיו מושתתים על דיאלוג בלתי פוסק בין העם לבין מחוקקיו ושופטיו, וכי מערכת זו תהיה דינמית, רגישה לצרכי הזמן, עם כל הכבוד וההערכה למסורת עתיקת היומין.
ולכן:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ וּבִמְדִינָתוֹ בַּת הַחוֹרִין, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר מַעֲרֶכֶת הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט מַעֲמִידָה בִּפְנֵיכֶם. כַּבְּדוּ אֶת הַחֹק, לְמַעַן תִּחְיוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּחַרְתֶּם לָכֶם, וְאִם תִּמְצְאוּ לְנָכוֹן לְשַׁנּוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶה אוֹ לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם, עֲשׂוּ זֹאת מִתּוֹךְ כָּבוֹד לְזוּלָתְכֶם הַחַיִּים אִתְּכֶם פֹּה, וּמִתּוֹךְ חִבּוּר אַמִּיץ לַמּוֹרֶשֶת הַמּוּסָרִית שֶׁל חֻקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים.
עמנואל בן יוסף
וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
וכך כותב הרב רפי פויירשטיין:
"העובדה שמאז יציאת מצרים אנו מוקד עולמי לדחייה ושנאה, מחייבת אותנו להיות שונים. מחייבת אותנו להקים חברת מופת, שבה לכולם יש מקום."
לא משכנע...
אם בחרנו במוסריות, שתנחה את פעולותינו - היא המחייבת אותנו להיות שונים ולהקים חברת מופת.
כל מי שבוחר לחיות בדרך ההומאנית, המודרכת ע"י רגשות חמלה כלפי החלש וע"י תחושת השוויון בין כל בני-אנוש (גם שאינם יהודים) – עליו לתרום להקמת חברה שחוקיה ונהליה היומיומיים מונחים ע"י עקרונות אלה. עצם העובדה שגם אנו היינו עבדים - היא רק תזכורת טובה והמחשה לכך שהגלגל יכול להתהפך, ומי שגורלו שפר עליו עלול בעתיד למצוא עצמו, או צאצאיו עלולים למצוא עצמם, בתחתית שרשרת המזון.
עמנואל בן יוסף
חוויית האש במעמד הר סיני
בפרשת ואתחנן מזכיר משה לבני ישראל את מעמד הר סיני, אך התזכורת אינה זהה בסגנונה ובתכניה לסיפור הכתוב בספר שמות. כאן חוזר ומודגש מוטיב האש כמוטיב שליט באפקטים החזותיים של המעמד.
ההר בוער באש כולו – עד השמים. את דברי אלהים שומע העם מתוך האש. זה הביטוי הארצי, התמונה החזותית היחידה של האלהים, והיא באה במקום תמונות וצלמים של אלילים, כמקובל בעולם העתיק. את האש מלווים גם עשן, חושך וערפל. האש מעוררת מורא בעם, ומרחיקה אותו מלהתקרב. קנאתו וכעסו של האלהים משולים גם הם לאש.
דברים ד' יא וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. יב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל...
טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ...
כד כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא....
לג הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.
לו מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל-הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ...
דברים ה'
ד פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. ה אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין-יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת-דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר...
יח אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. יט וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. כ וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. כא וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כב כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי.
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
דברים ה יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.
השבת היא תופעה מיוחדת במינה ואין דומה לה בין המועדים האחרים, וכפי שמכנים אותה חז"ל היא "מתנה טובה" שהייתה בבית גנזיו של הקב"ה ולפיכך היא ניתנה לישראל בלבד.
בשחרית לשבת נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת... ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לישראל עמך נתתו באהבה".
השבת, לעומת החודש והשנה, אינה קשורה בשום תופעת טבע המחלקת את הזמן למחזורים של שבעה ימים. זוהי חלוקה שהתורה קבעה, למען ידעו ישראל וידעו כל יושבי תבל כי העולם נברא בשישה ימים, כנאמר: "אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".
וכך אומר הרמב"ם: ולפיכך נצטווינו בקידוש היום הזה (השבת) כדי שיתבסס יסוד חידוש העולם, ויתפרסם במציאות כאשר ישבתו כל בני אדם ביום אחד, וכאשר ישאלו: מה טעם הדבר? תהיה התשובה: כי ששת ימים עשה ה'.
אכן, בעקבות עם ישראל קיימת עד היום אצל רוב העמים החלוקה הזו למחזורים של שבעה ימים, אם כי בשינוי יום השבתון: אצל הנוצרים יום ראשון ואצל המוסלמים יום שישי. חלוקה זו אינה מחויבת המציאות כלל, וישנן, והיו תרבויות שחילקו את החודש לשלוש יחידות של עשרה ימים, או שקיימו, ללא קשר לחודש, יחידות של חמישה ימים.
עמנואל בן יוסף
דברים ה'
הקשר עובר לידי מתווך
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
הכל התחיל במעמד הר סיני. עם העבדים, שיצא ממצרים לפני זמן לא רב, כבר הבין שיש מישהו שם למעלה, המוביל אותו אל עתידו ביד חזקה ובאותות ובמופתים. מראש ההר, בתוך ענן וערפל, לצלילי שופרות ורעמים, בוחר ה' לדבר אל עמו פנים אל פנים, מתוך האש. זה אותו אל, שידע לדבר אל אליהו בהר חורב בקול דממה דקה. לבחירה הפומפוזית שבחר ה' להתגלותו בסיני יש מחיר: העם נתקף יראה גדולה.
יט וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. כ וַתֹּאמְרוּ: הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. כא וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת? אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד - וָמָתְנוּ. כב כִּי מִי כָל בָּשָׂר, אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ, וַיֶּחִי?
אלהים חושב להמשיך בהצגה, אך העם הנבהל פונה אל משה, ומבקש:
קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ, וְעָשִׂינוּ.
ומשה מעמיד את עצמו בפעם הראשונה בין נוראותו של האל לבין אותו עם חרד, ולוקח את תפקיד המתווך. משה עומד לגלות, שלעיתים קרובות יאלץ למלא את התפקיד כפוי הטובה הזה, שכן אלוהים בפירוש אינו ידידותי לסביבה.
אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה, כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.
האם זה התסריט היחיד האפשרי למערכת יחסים בין מאמינים לאלוהיהם? בהחלט לא! האמונה הדתית מובילה את המאמין למעשים שנועדו לקרבו לאל. אך האל הזה הוא אל נורא, וקרבתו מסוכנת עד מאד. למעשה התסריט הזה אינו מאפשר קרבה כזאת. הפתרון שמציע העם, ומקבל האל, הוא לפעול באמצעות מתווך, וכשיש מתווך – אין קרבה.
משה לא יחיה לנצח, והיכולת שלו לדבר עם אלוהים 'פנים בפנים' לא תימצא אצל יורשיו. התיווך שלהם יהיה נחות יותר. מכאן קצרה הדרך לתקלות רבות, כמו יהירות אנשי הדת, שחיתות המתווכים והתערערות האמונה התמה והעמוקה באל.
כשהמאמינים מתקשים להתקרב לאל, גם האל מתקשה להתקרב למאמיניו. הנרחם גם על האלוהים? לא. האשמה מוטלת אך ורק עליו.
*******
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
הדרך בה מבינים את הפסוק הזה ומשתמשים בו היא דוגמה קלאסית לפרשנות פשט ולפרשנות מרחיבה הרבה מעבר לפשט.
משמעות הפשט של הפסוק היא איסור להישבע לשוא. נשיאת שם האל היא שבועה, שכן כאשר נשבע אדם, אחת הדרכים המקובלות לחזק את הצהרתו היא להשתמש בשם ה', כאילו אלוהים יודע או ערב לנכונות דבריו או לרצינות כוונותיו. ומתי נשבעים אנו לשוא? כאן מציע הפשט כמה אפשרויות, שכולן מתייחסות אל שבועת השוא כאל שבועה מיותרת או פסולה. הנה כמה אפשרויות: א. שבועה על דבר שהנשבע יודע כי הוא אינו נכון. ב. שבועה על דבר, שהנשבע אינו בטוח כלל אם הוא נכון. ג. שבועה לקיים משהו, שהוא בלתי אפשרי. ד. שבועה על דבר טריוויאלי, שכל אחד יודע כי הוא נכון. ומדוע האיסור הזה על שבועת שוא? כשאנו מביאים את האל כערב לרצינות דברינו, בעוד שדברינו אינם רציניים, אנו מביעים יחס מזלזל כלפי האל.
כיצד קרה הדבר, שלפסוק זה ניתנה במרוצת הדורות פרשנות מרחיבה הרבה מעבר לפשט שלו? אני סבור, כי לפחות שתי סיבות לדבר. האחת היא ההתייחסות לשימוש בשם האל כאל פעולה בעלת עוצמה מאגית, וכאשר אנו עושים זאת – עלינו להיות רציניים. לא מפעילים כוחות אלוהיים ללא סיבה מוצדקת. הסיבה השנייה היא הנטייה של אנשי דת להרבות בציוויים קטגוריים, וביחוד במצוות נגטיביות, כלומר באיסורים. נטייה זו נפוצה לא רק בין רבנים ושאר העוסקים בקודש, אלא גם בקרב פשוטי העם שלנו, שלעתים אין הם חדורי רגש דתי עמוק, ובכל זאת את הרגשת ה'בסדר' שלהם הם שואבים מקיום מצוות טכניות כמו הקפדה על אמירת 'קֵלִי' במקום 'אֵלִי', או 'יְקוֹוָק' במקום 'יהוה', משום שבזאת הם מקיימים מצווה כה חשובה, כמו 'לא תשא...'.
פרשנות נוספת, מקורית ומעניינת, לפסוק זה מביא ליאור טל באתר מאקו (2012), ונצטט כאן כמה מדבריו:
אני מבקש להדגיש פירוש שלישי, שלטעמי מבטא בצורה הטובה ביותר את עומק האיסור, המובע בפסוק זה - האיסור לדבר בשם אלוהים.
לא לשאת את שמו של אלוהים לשווא פירושו שאין לי מנדט לדבר בשמו. אני יכול לנסות בכוחותיי הדלים ובעזרת תלמידות ותלמידי חכמים לפרש את התורה, אני יכול לנסות להגיד מה אני מבין ממנה, אבל אסור לי לדבר בשם אלוהים ואסור לי להגיד מה הוא חושב. אני הרי לא באמת יודע.
הדיבור בשם אלוהים הופך תלמיד חכם לטיפש. אומנם הוא נותר אדם עם ידע רב אבל הניסיון הפתטי לבטא את דבר האל, העמדת פני נביא, הופכת אותו לטיפש ויהיר. יכול אדם להיאבק על עקרונותיו ואמונותיו גם בלי לגייס את אלוהים לצידו ולעשות בו שימוש.
אם האיסור להעלות על דל שפתינו את שם האל הוא בגדר פרשנות מרחיבה מעבר לפשט הפסוק המקראי, הרי פרשנותו של ליאור טל היא כבר מדרש, אבל מדרש בעל ערך מוסרי וחינוכי. אם נחשוב על כל אותם רבנים, הסבורים כי הם מדברים בשם אלוהים, בעוד שבסך הכל הם מביעים את דעתם שלהם,נעמוד על חשיבותו של מדרש זה.
דברים ו'
כך יוצרים מחויבות
י וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. יא וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים, אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים, אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. יב הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.
דווקא התחלנו טוב... ממצרים יצאנו ללא חובות. להפך – המצרים היו חייבים לנו כל כך הרבה על שנות העבדות. במדבר לא היה ממי לקחת, ואת מחסורנו מילא האל הטוב במים, במן ובשלו. לקראת הכניסה לארץ המובטחת יצאו נגדנו מלכי עמים, תקפו אותנו וניגפו. שלל הניצחון היה שלנו בזכות. וכעת, רגע לפני ההתנחלות בארץ כנען, מזכיר לנו אלוהינו את המחויבות שלנו לעבוד אותו ורק אותו. ואת המלאכה הזאת, של יצירת המחויבות שלנו, הוא יודע היטב.
אנחנו כבר לא פראי אדם. יש לנו חוקים ומשפטים, אותם העניק לנו ה' ברוב חסדו. לא נסטה מהם – למען יאריכון ימינו, למען ייטב לנו ולמען נרבה על האדמה הזאת, ארץ חלב ודבש. יש לנו כבר ניסיון ארוך שנים עם האל, והוא אינו צריך לפרט מה יקרה אם לא נקיים את מצוותיו: ימינו, ככל הנראה, יתקצרו, לא ייטב לנו ולא נתרבה. יש מצב שגם החלב והדבש ייעלמו מן המדפים.
ומה הם החוקים והמשפטים שעלינו לשמור? 'ואהבת את ה' אלוהיך' – בפקודה! אני נזכר ב'מוכרחים להיות שמייח!' של הפועלים החלוצים בעליות הראשונות.
וכאן מצטרף החלק המאפיונרי של הברית הזאת בין האל לעמו. אלוהים מציין ומפרט את כל מה שיקבל העם על חשבון עממי כנען, בלי שיצטרך לעמול על כך. הבוס הגדול מעניק לנו את כל טוב הארץ שנלקח בכוח מידי אחרים, והוא דואג שנדע זאת. זו הדרך לשתף באחריות הפלילית את הכפופים לך, מה שיגרום להם להיות נאמנים, צייתנים ושומרי סוד. קשרי הון-שלטון-עולם תחתון נקשרים בדרך דומה, וכדי להתירם צריך להתאמץ מאד.
איך כל זה מסתדר עם 'ואהבת את ה' אלוהיך'? גם במאפיה זה מסתדר היטב. זו אהבה המותנית כל העת בקיום הדדי של חוזים. בפרק הבא יודיע האל שגם הוא אוהב את עמו. זה הסגנון.
עוד קצת איומים, עוד תזכורות למה שקרה, כאשר העם ניסה לבדוק את אמינות האיומים של האל, וצבא העם מוכן להסתערות הקדושה על אדמות ארץ אהבתנו.
******
כ כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, כב וַיִּתֵּן יְהֹוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ, לְעֵינֵינוּ: כג וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: כד וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה - לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: כה וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ, כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.
ננסה לשרטט את הקו ההגיוני, לכאורה, של הפסקה הזאת: מדובר בחוקי התורה, אשר הונחלו לנו על ידי האל, ואנו אמורים לקיימם לדורות. בנינו כבר לא יכירו את הניסיון ההיסטורי שליווה את מתן התורה הזאת, והם עלולים לתהות על אותה חובה מקודשת לקיימה. האל מנחה אותנו להציג בפניהם את הנימוק הבא: היינו עבדים לפרעה במצרים, כלומר לא היה שום חוק שיגן על זכויותינו שם. מהמצב הזה חילץ אותנו אלוהים בידו החזקה והאכזרית. מטרת מבצע היציאה מעבדות לחרות – הבאתנו לארץ שתהיה שלנו. לכאורה, ושוב – רק לכאורה – המטרה היא יצירת מצב חדש, בו נוכל לחיות על פי החוקים שלנו, המתאימים לנו ולצרכינו. אבל הנה בא הטוויסט: החוקים הם חוקי ה', המשלבים מציאות של חיים טובים עם יראת האל. הביטויים 'וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה', 'לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ', מבהירים שלעם העבדים של פעם יש כעת אדון עבדים חדש. הוא הקובע את החוקים, מתוך ביטחון עצמי, שהחוקים האלה נועדו להיטיב עם העם. התביעה מן העם 'לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת' אינה מותירה מקום לספק. עם העבדים לא זכה בעצמאות ממש. האם, באמת, מטרת חוקי התורה היא קיום המצוות עצמו, המאשר את נאמנותם ללא סייג של בני ישראל לאל שלהם?
רק אמונה מוצקה בצדק האלוהי, הבא לידי ביטוי בחוקי התורה, יכולה לשמש מופת לאדם הנתבע לקיים את החוקים האלה. רק אמונה מן הסוג הזה יכולה להעניק לו, למאמין הממושמע, את התחושה שזכה בכל הקופה, כדבר המשורר ר' יהודה הלוי: 'עֶבֶד ה' הוּא לְבַדּוֹ חָפְשִׁי'.
יתכן שאופציה זו היתה האופציה המציאותית היחידה עבור העם, שלא התנסה ביצירה עצמאית של מערכת חוקים להתנהלות בחברה גדולה. דומה הדבר למדינות, שניסו להיפרד ממאות שנים של שלטון לא דמוקרטי, אך מה שהשתלט במקום המלך או הדיקטטור היו הכאוס הפוליטי והאלימות. אלוהים לא לוקח צ'אנסים!
מתוך ידיעה, שלאמיתו של דבר, חוקי התורה מכילים רעיונות נשגבים של ניהול חברה אכפתית וחומלת, לפנינו גירסה קצת יותר משכנעת של הדברים האלה:
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם, וַיְּבִיאֵנוּ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, וַיִּתֵּן לָנוּ חֻקִּים חֲדָשִׁים, לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה עוֹד עַבְדּוּת בֵּין אָדָם לְרֵעֵהוּ, לְמַעַן יִהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים.
עמנואל בן יוסף
דברים ז'
ה כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם - מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ, וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
כה פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ, פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.
"אלוהים כיבד אותנו כאן במדינה האסלאמית, ועזר לנו להרוס כל דבר שסגדו לו בימי קדם, מלבד אלוהים", אמר אחד מפעילי הארגון. "תראו אותנו כאן, השבח לאל, אנחנו הורסים את כל הפסלים והאנדרטאות".
"אנו מסירים את סימני הפוליתאיזם בכל שטח שאנו כובשים", הוסיף איש דאע"ש. "בעזרת ידי אלוהים אנחנו נשמיד את סימני הפוליתאיזם ונהרוס את הקברים והמקדשים של הסרבנים השיעים בבתיהם.".
כאן הכוח מדבר. לכל אחד אל משלו. לכל אחד אמונה משלו. לכל אחד ערכים וחפצים מקודשים משלו. מי שגובר בכח הכוח – מציג את אמונתו כצודקת, ואת אמונת הזולת כתועבה. הרס והכחדה של האחר ושל תרבותו היא צו האל שלנו. אמן!
*******
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם, וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה, וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.
- אתה באמת אוהב אותנו, אלוהים?
- זה בדיוק מה שאמרתי כרגע.
- ואנחנו צריכים לאהוב אותך? בפרק הקודם אמרת בפירוש: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. דוקא בפסיכולוגיה אנושית אנו די מבינים. אהבה אי אפשר לכפות. אז אתה באמת ובתמים מצפה מאיתנו שנאהב אותך?
- אולי לא בדיוק... אבל אתם צריכים להיות נאמנים לי.
- ואם לא נהיה נאמנים לך?
- כבר אמרתי: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר...
- ואתה באמת אוהב אותנו?
- כבר אמרתי...
- אבל מדוע אתה כל כך אימפולסיבי? זה לא מסתדר עם אהבה. זה נשמע יותר כמו רכושנות.
- מדוע אתם אומרים את זה?
- אולי התאהבת בנו או באבותינו, אבל קנית אותנו בהתפרצות אלימה כלפי המצרים, ומעבדים לפרעה הפכת אותנו לעבדים שלך. זה לא נראה כמו אהבה. לא היה חיזור, אם אנחנו זוכרים נכון...
- רגע, רגע, נראה לכם שאנחנו במשא ומתן? זה לא המצב. אתם שלי, אני אוהב אתכם, אם תבגדו בי – אשמיד אתכם, ואם לא – יהיו צ'ופרים. לא שאלתי לדעתכם.
- טוב, עכשיו אנחנו מבינים.
- ככה אני אוהב אתכם!
עמנואל בן יוסף
נֶחָמָה – רחל שפירא, נורית הירש
וְלִכְאוֹרָה עָסַקְנוּ בְּשֶּׁלָנוּ, רַק בְּשֶּׁלנוּ
בְּלִי לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת.
שַׁלְוָה מוּפֶרֶת, וּכְבָר אַחֶרֶת
וְאֵין טָעַם לְכַסּוֹת,
כִּי בְּפֶתַח נִכְנָסוֹת – הָתְמוּרוֹת.
מִי שֶׁצָּמֵא לְכָל מֶחֱוָה שֶׁל חֶסֶד,
אָזְנוֹ תּוֹפֶסֶת -
אֵיךְ הַקְּרִיאוֹת חוֹצוֹת אֶת הָרְחוֹב
שׁוֹאֵל עֲדַיִן, שׁוֹאֵל מֵאַיִן
כֵּן, מֵאַיִן כֹּחוֹת לִשְׁאֹב.
זֶה בָּזוּ נַבִּיט, וְנִתְמַהּ שֵׁנִית
אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה,
לִפְעָמִים אֲנִי, לִפְעָמִים אַתָּה,
כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה.
מִי שֶׁחָוָה אֶת בְּעֵרַת הַקַּיִץ, לִבּוֹ לַבַּיִת
וּפְנֵי הַנּוֹף רְאִי לחֶרְדוֹתָיו.
אֶת מִי יַשְׁבִּיעַ, אֶת מִי יַרְגִּיעַ
וְעַל מָה יִתְפַּלֵּל עַד הַסְּתָו.
זֶה בָּזוּ נַבִּיט, וְנִתְמַהּ שֵׁנִית
אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה,
לִפְעָמִים אֲנִי, לִפְעָמִים אַתָּה,
כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה.
שלום לבוא שבת – סימן שעדיה, שרה לוי תנאי
שלום לבוא שבת, שלום ושמחה,
שלום לך, שלום, יום מנוחה.
שישו, בני יעקב, כי בא שביעי,
גילו בלקח טוב יום שעשועי
וראו אמת, מה טוב דודי ורעי,
אמצא ביום זה טוב ששון ושמחה.
שלום לבוא שבת, שלום ושמחה,
שלום לך, שלום, יום מנוחה.
דיבר בהר סיני דיבור רביעי:
זכור וגם שמור יום השביעי,
על כן באהבתו אשתה גביעי,
יום בא מיודעי השקט וביטחה.
שלום לבוא שבת, שלום ושמחה,
שלום לך, שלום, יום מנוחה.
מן ההפטרה – ישעיהו מ'
א נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
מהי הנחמה הנזכרת בדברי ישעיהו? האם הנביא מבשר לעם כי קרובה שיבתו לציון, ובזאת הוא מנחם את הגולים? האם הנביא חוזה את הימים שאלוהים ינחם את העם מסבלותיו וישיב אותו למולדתו? אם כך ואם כך, הנחמה היא מרפא לנפש הכואבת, ואין בה דבר המזכיר את הימים הרעים של העבר או של ההווה. אין בה התחשבנות עם טעויות שנעשו, עם עוולות שמישהו היה צריך לקחת עליהם אחריות. זהו רגע של פיוס.
ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ.
וגם כאשר חוזרים אנו ונזכרים במה שהביאנו למצב הקשה בו אנו נמצאים – לא זה הרגע להסיק מסקנות ולחשוב על תיקון. ישעיהו אומר 'דברו על לב ירושלים', ובעת ובעונה אחת הוא מדבר על לבם של בני-עמו, מפייס ומרצה. העם שילם כפל כפלים על חטאיו, וכעת סוגרים חשבון.
ט עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם.
זה הרגע להתרוממות-הרוח. לא נשוב הביתה בזחילה. נעלה על ראשי ההרים, לא נפחד, ונכריז: אנו פה!
י הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא, עָלוֹת יְנַהֵל.
את הביטחון העצמי של שבי-ציון יחזק אלוהים. הוא יודע מה הוא עושה. כוחן של ממלכות-גויים לא יעמוד להן, אך נבואת הנחמה אינה מציעה נקמה, פעולה שבוודאי עלתה בדמיונם של הגולים בימים הקשים והמכאיבים של החורבן והגירוש. האנרגיה המלווה את מעשי אלוהים מופנית לעמו – בחמלה, באחריות ובאהבה.
כט נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ, וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.
זהו רגע של העצמה, של גילוי כוחות שהיו רדומים וכלואים, רגע היסטורי שבו עם יכול להתגייס למעשים, הנחשבים בתקופות אחרות לבלתי-אפשריים. רגעים יקרים כאלה היו לעמנו עם ראשית הציונות והתחלת מעשה ההתיישבות החדשה בארץ.
עמנואל בן יוסף
קבצים מצורפים
לפרשת ואתחנן - הרב אבי פסקל
ה' אלוהינו כרת עמנו ברית בחורב - בארי צימרמן
קישורים