קום לך אל נינוה העיר הגדולה

קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה

יונה ג א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר:. ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת-הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. ג וַיָּקָם יוֹנָה, וַיֵּלֶךְ אֶל-נִינְוֵה כִּדְבַר יְהוָה, וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר-גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים, מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. ד וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר: עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. ה וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים, וַיִּקְרְאוּ-צוֹם, וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם. ו וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל-מֶלֶךְ נִינְוֵה, וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ, וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו, וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר. ז וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר: הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה, אַל-יִרְעוּ, וּמַיִם אַל-יִשְׁתּוּ. ח וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים בְּחָזְקָה, וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן-הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. ט מִי-יוֹדֵעַ, יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים, וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד. י וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה, וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם, וְלֹא עָשָׂה.

יונה ד א וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ. ב וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר: אָנָּה יְהוָה, הֲלוֹא-זֶה דְבָרִי עַד-הֱיוֹתִי עַל-אַדְמָתִי, עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה. ג וְעַתָּה, יְהוָה, קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי, כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה: הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ. ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר, וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר. ו וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן, וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ. וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל-הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה. ז וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת, וַתַּךְ אֶת-הַקִּיקָיוֹן, וַיִּיבָשׁ. ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל-רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף, וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר: טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה: הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן? וַיֹּאמֶר: הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת. י וַיֹּאמֶר יְהוָה: אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ, וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?!

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת - אוריאל בירנבאום

מָצִינוּ באנשי נינוה שלא נאמר בהם 'וירא האלהים את שקם ואת תעניתם' אלא 'וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה... ויתכסו שקים האדם והבהמה'.

מה עשו? אסרו הבהמות לחוד ואת וולדותיהן לחוד. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים על אלו.

ויקראו אל אלהים בחזקה - מה אמרו? אמרו לפניו, ריבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע: מי נדחה מפני מי?

וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם - מה היה החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל: אפילו גָזַל מָרִישׁ (קוֹרָה) וּבְנָאוֹ בְּבִירָה (במקדש), מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו. (תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז/א )

מדליית יונה - אליעזר וייסהוף

וימן ה` דג גדול לבלוע את יונה. ר` טרפון אומר: מְמונֶּה היה מששת ימי בראשית לבלוע את יונה, שנאמר: 'וימן ה` דג גדול', ונכנס לתוך פיו כאדם שנכנס בבית כנסת גדולה, ועמד והיו שתי עיניו של דג כחלונות מאירות ליונה. ר` מאיר אומר: מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג, והיתה מאירה ליונה כשמש הזה, שהוא מאיר בגבורתו בצהרים, והיה רואה יונה כל מה שבים ובתהומות, שנאמר: 'אור זרוע לצדיק'. אמר לו הדג ליונה: אין אתה יודע שבא יומי להאכל לתוך פיו של לויתן. אמר לו: הוליכני אצלו, ואני מציל אותך ואת נפשי מפיו. והוליכו אצל לוייתן. אמר לו: לוייתן, בשבילך ירדתי לראות את מדורך בים, ולא עוד אלא שאני מוכן לירד וליתן חבל בלשונך, ולעלות אותך לסעודה גדולה של צדיקים! הראהו חותמו של אברהם, הביט לברית, וראה לויתן יונה, וברח מלפני יונה מהלך שני ימים. אמר לו (יונה לדג): הרי הצלתיך מפיו של לוייתן, הַרְאֵנִי מה שבים ובתהומות. והראהו נהר גדול של מימי אוקיאנוס שנאמר: 'ונהר יסובבני', והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנאמר: 'סוּף חבוש לראשי', והראהו מקום שמשברי הים וגליו יוצאין, שנאמר: 'כל משבריך וגליך עלי עברו', והראהו עמודי ארץ בִּמְכוֹנָה, שנאמר: 'הארץ בריחיה בעדי לעולם', והראהו שאוֹל תחתית, שנאמר: 'ותעל מִשַּׁחַת חיי', והראהו גיהנום, שנאמר: 'מבטן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי', והראהו תחת היכל ה`, שנאמר: 'לקצבי הרים ירדתי'. מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת, וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות, וראה שם בני קֹרַח עומדין ומתפללין עליה. אמרו לו ליונה: הרי אתה עומד תחת היכל ה`! התפלל, ואתה נענה מיד! אמר לו לדג: עמוד במקום עומדך, שאני מבקש תפילה להתפלל. ועמד הדג, והתחיל יונה להתפלל, ואמר: רבון כל העולמים, נקראת ממית ומחיה, הרי הגיעה נפשי למות, החייני! ולא נענה, עד שיצא הדבר הזה מפיו: 'אשר נדרתי אשלמה' - אשר נדרתי להעלות את לוייתן ולעשותו לפניך, אשלם ביום ישועות ישראל, שנאמר: 'ואני בקול תודה אזבחה לך'. מיד רמז הקב"ה לדג והקיא את יונה ליבשה, שנאמר: 'ויאמר ה` לדג, ויקא את יונה'. והמלחים ראו את כל האותות והנסים והנפלאות הגדולים שעשה הקב"ה עם יונה, ועמדו והשליכו איש את אלהיו, וחזרו ליפו, ועלו לירושלם, ומלו את בשר ערלתם, שנאמר: 'וייראו האנשים יראה גדולה את ה` ויזבחו זבח לה`' וכי זבחו זבח? אלא זה דם ברית מילה, שהוא כדם זבח, ונדרו איש להביא את בניו ואת כל אשר לו לאלוהי יונה, ונדרו ושלמו, ועליהם הוא אומר על הגרים גרי צדק: (פרקי דרבי אליעזר פרק ט')

מעשה יונה – נתן יונתן

כָּל הַלַּיְלָה שָׁכַב יוֹנָה עַל הַחוֹל.

יָפוֹ הָיְתָה יְשֵׁנָה כְּשֶׁפָּנָה לַחוֹף.

קַו הָרָקִיעַ נָגַע בְּקִמְרוֹן הַיָּם הַתִּיכוֹן.

סְפִינָה לַתַּרְשִׁישׁ – שֶׁתִּהְיֶה לַתַּרְשִׁישׁ

לֹא הָיְתָה לוֹ שָׁהוּת לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמוֹ

לֶאֱגֹר קְצַת זָהָב, קְצַת חֲלוֹמוֹת

כְּשֶׁהֵעִירוּ אוֹתוֹ מַלָּחָיו הָיָה מְאֻחָר.

לֹא זָכָה לְקַבֵּל מֵאֲבוֹתָיו בְּרָכָה

לֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת. הַיָּם אָסַף אוֹתוֹ

כַּזַּכוּר, בִּשְׁתִיקָה. אַצּוֹת עֲטָפוּהוּ,

כָּל מִשְׁבָּרָיו וְגַלָּיו עָלָיו עָבָרוּ,

שׁוּב נִתְּנָה לוֹ אַרְכָּה לְקַלֵּל עִיר

לִשְׁאֹל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, לְהָבִין

שֶׁהַכֹּל הוּא קִיקָיוֹן אֶחָד גָּדוֹל

שֶׁבִּן לַיְלָה עָלָה וְעִם בֹּקֶר חָלַף

שֶׁאֱלֹהָיו גָּדוֹל עָלָיו

וְנִינְוֵה תִּשָּׁאֵר עַל תִּלָּהּ

וּלְעוֹלָם יִשָּׁאֵר לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה

מַעֲשֵׂה יוֹנָה.

יונה במצולות הים - Bo Bartlet

הסערה – אלי אליהו

קוּם בֶּן אָדָם קוּם. מַה לְךָ נִרְדָּם

בְּיַרְכְּתֵי הָאֳנִיָּה כְּאִלּוּ כְּלוּם? אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ שֶׁהַיָּם

מִשְׁתּוֹלֵל לְלֹא רַחֵם? קוּם, הִתְעוֹרֵר,

הִתְרוֹמֵם, מִישֶׁהוּ פֹּה מֻכְרָח לִהְיוֹת אָשֵׁם.

אַתָּה מִסְתַּתֵּר כִּמְשׁוֹרֵר,

וְהַכֹּל פֹּה מְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר.

קוּם. מַהֵר. עָלֵינוּ לְהַפִּיל גּוֹרָל.

עָלֵינוּ לְהַשְׁלִיךְ

מִישֶׁהוּ.

קוּם.

וְיוֹנָה יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם.

בחוץ – סערה גדולה. האניה מחשבת להישבר. בהלה גדולה משתלטת על בני האדם שעל הסיפון . הם אינם יודעים כיצד להתמודד עם הסכנה. הם אינם מודעים לכוחות הפועלים מלמעלה ולאחריותו של אדם האחד, שבעטיו התחוללה הסערה. והוא, היודע ומבין ומודע לאשמתו, יורד אל ירכתי הספינה ונרדם!

סיפורו של יונה אינו מעורר בנו אהדה או הזדהות עם לבטיו של הנביא הבורח משליחותו. מעשיו תמוהים בעינינו, ונראה כי לפנינו אדם הבוחר להתעלם ממה שהוא יודע, ומהאותות שהעולם סביבו משגר אליו. אך רגע לפני שנפנה מבטנו הצידה מהסיפור המביך הזה, ניקח נשימה עמוקה וננסה לשלוף מהמעשה המוזר את הלקח האישי. גם אנו, ממש כמו יונה, בוחרים בקלות להתעלם מלקחו של הסיפור.

כמה פעמים ידענו, למעשה, מה הבעיה שלנו או של סביבתנו, ובחרנו להתעלם מהאותות המשוגרים אלינו? כמה פעמים ירדנו אל ירכתי הספינה שלנו ושקענו בתרדמה? האם פחד מהאחריות האישית, מהחובה המוסרית לעשות מעשה, הוא ששיתק אותנו? האם הירידה אל הירכתיים ועצימת העיניים לתרדמה הם התגובה הנכונה למה שמתרחש מסביבנו?

בכל אחד מאיתנו יש אותו יונה. עד כמה הוא מכוון את מעשינו?

עמנואל בן יוסף

נינוה (מחזה בכתובים)

===============

(מערכה אחת יותר מדי)

המשורר:

יוֹנָה לֹא בֶּאֱמֶת בָּחַר בַּקִּיקָיוֹן

וְהַקִּיקָיוֹן אַתֶּם יוֹדְעִים לֹא הָיְתָה לוֹ הַרְבֵּה בְּרֵרָה

הוּא עָשָׂה מַה שֶׁקִּיקְיוֹנוֹת עוֹשִׂים כְּדֵי לִשְׂרֹד

צָמַח לְהֵיכָן שֶׁיָּכַל זֹאת אוֹמֶרֶת בִּשְׁבִילוֹ זֶה

הָיָה עִנְיָן שֶׁל הִשָּׂרְדוּת וּבְנִינְוֵה הָיְתָה

אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת בְּחִירוֹת וְרֹאשׁ

הָעִיר הָיָה טָרוּד, הוֹצָאוֹת שׁוֹטְפוֹת אִזּוּן

הַתַּקְצִיב הַבֻּרְסָה דִּשְׁדְּשָׁה הָעִתּוֹנוּת חִפְּשָׂה סִימָנִים

שֶׁל הַצְלָחָה אוֹ כִּשָּׁלוֹן מַה שֶׁלֹּא

יִהְיֶה מִישֶׁהוּ הָיָה חַיָּב לָצֵאת מִזֶּה רָע הַמַּקְהֵלָה

הָיְתָה עֲסוּקָה בַּהֲכָנוֹת לַמְּאֹרָע.

הערת המתרגם:

נִינְוֵה לֹא הָיְתָה וְלֹא נִבְרְאָה הִיא מָשָׁל הִיא חֲלוֹם הִיא הַפְּסִיק שֶׁאַחֲרֵי הַמִּלָּה.

הווזיר הראשי: אֲנִי הַוַזִיר הָרָאשִׁי, כְּבוֹד רֹאשׁ הָעִיר, בִּמְחִילָה

ראש העיר (בקוצר רוח): כֵּן כֵּן, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, דַּבֵּר

הווזיר הראשי: מִשְׁמָר הַחוֹפִים מְדַוֵּחַ

ראש העיר: אוֹי

הווזיר הראשי: גּוּפָה נִפְלְטָה אֶל הַחוֹף

ראש העיר: שִׁיט. מָצְאוּ עוֹד גּוּפָה. לִקְבּוֹר מַהֵר.

הווזיר הראשי: לֹא הוּא חַי, מְבֻלְבָּל, פָּרוּעַ, פּוֹלֵט הֲבָרוֹת, מַשֶּׁהוּ עַל...

ראש העיר: מָה?

(הווזיר הראשי מחוויר): רֶגַע, אֲוִיר, אוּלַי כָּעֵת הַמַּקְהֵלָה.

המקהלה:

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וָלַיְלָה

עוֹד אַרְבָּעִים לָעִיר וְדַי לָהּ

נִינְוֵה נֶהְפֶּכֶת!

קריין:

רֹאשׁ הָעִיר הָיָה כָּאָמוּר טָרוּד הוּא שָׁמַע דְּבָרִים כָּאֵלֶּה כְּבָר בֶּעָבָר

זֶה לֹא עָזַר הַהֲמוֹנִים מִלְּאוּ אֶת הַכִּכָּר, שְׁכוּנוֹת

חֲדָשׁוֹת הוּקְמוּ בַּפַּרְוָרִים, הַחַגִּים אָזְלוּ אֲבָל

חַגִּים חֳדָשִׁים הֻזְמְנוּ בְּשֶׁפַע וְהַהִתְרַגְּשׁוּת חָשְׁבָה שֶׁהִיא בְּעִצּוּמָהּ.

יונה:

עֲזֹב אוֹתִי אֱלֹהִים לֹא הִסְפִּיקוּ לְךָ שְׁלֹשָׁה יָמִים

בְּתוֹך הַמֵּעָיִם שֶׁל אֵיזֶה דָּג כְּאִילּוּ אֲנִי גֶּ'פֶּטוֹ וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי

שׂוֹנֵא דָּגִים עוֹד מֵהַזְּמָן שֶׁהִכְרִיחוּ אוֹתִי בְּתוֹר יֶלֶד לִבְלֹעַ כַּף

שֶׁל שֶׁמֶן דָּגִים כָּל יוֹם. חוּצְמִזֶּה אֲנִי יוֹדֵעַ

מַה אַתָּה זוֹמֵם וְכַמָּה אַתָּה רָע

זוֹ לֹא הוֹלֶכֶת לִהְיוֹת מְסִבָּה בְּמִקְרֶה הֲכִי

הַטּוֹב עוֹד סְדוֹם וַעֲמֹרָה.

הדלת: נְקִישׁוֹת עַל הַדֶּלֶת!

המשורר: רֶגַע, אֲנִי כְּבָר בָּא

קצין המשטרה: אֲנִי קְצִין מִשְׁטָרָה

המשורר: כֵּן אֲנִי רוֹאֶה, מַה קָרָה?

קצין המשטרה: קִבַּלְנוּ הוֹדָעָה, מִישֶׁהוּ הִתְקַשֵּׁר וְאָמַר שֶׁהוּא בִּמְצוּקָה

המשורר: מְצוּקָה?

קצין המשטרה: כֵּן הַשְּׁכֵנִים מְדַוְּחִים עַל קוֹלוֹת, עַל בֶּכִי בַּלַּיְלָה, עַל שִׁירָה.

(מנסה להציץ מעבר לכתפו)

המשורר: זֶה רַק אֲנִי כָּאן וְנִינְוֵה.

קצין המשטרה: נִינְוֵה, אָה?

המשורר: עִיר מִתְּקוּפַת הַמִּקְרָא.

קצין המשטרה: (ממשיך להציץ מעבר לכתפו)

אֲנִי מֵבִין, טוֹב זֶה כַּרְטִיס הַבִּקּוּר שֶׁלִּי

תִּתְקַשֵּׁר אִם אַתָּה זָקוּק לְעֶזְרָה.

אֲנִי גַּם נוֹתֵן שֵׁעוּרִים פְּרָטִיִים בִּקְּרִיאָה מֻדְרֶכֶת שֶׁל סִפְרוּת זוֹלָה.

המשורר: סִי יוּ

ראש העיר: מִי זֶה הָיָה?

המשורר: כְּלוּם, סוֹכֵן נוֹדֵד שֶׁל סִפְרוּת כְּחֻלָּה.

(מסך, המשך יבוא)

-

גיורא גריפל

הנביא יונה בן אמתי מוכר מספר מלכים ב' (י"ד, כ"ה – כ"ז), כמי שניבא על הצלחות מלך ישראל ירבעם בן יהואש. כשאנחנו קוראים בפסוק השני של ספר יונה, "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני" אנו מרגישים טוב, אנחנו הולכים לקרוא סיפור נאה על נקמת ה' בגויים. תחושה זו נעלמת ומתחלפת בתדהמה בפסוק הבא: הנביא אמנם קם, אבל כדי לברוח מה'! נביאים שמיאנו תחילה למלא את שליחותם אנו מכירים למכביר, מאבי הנביאים ואילך, אבל יונה הוא משהו אחר. הוא אינו אומר מלה, אינו אומר "שלח נא ביד תשלח" (תשובתו של משה ל"אהיה אשר אהיה"), הוא קם ובורח. בורח למקום הרחוק ביותר האפשרי, המקרא מפרט, "וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה". יש מימרה אמריקאית, put your money where your mouth is , אם אתה כל כך בטוח במשהו, נראה אותך מתערב על כך! ויונה אכן משלם במיטב כספו כדי לברוח. ואז הוא יורד בספינה והולך לישון, כמי שכל בעיותיו נפתרו, הוא יכול לנוח. ובחוץ מתחוללת סערה.

אבל לא רק אלהים, גם בני האדם אינם מניחים ליונה, דורשים ממנו להשתתף במאמץ נגד הסער. וכשיונה אומר "את ה' אלוהי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה", זה נשמע לי כאירוניה שיונה מכוון לעצמו: ה' הוא אשר עשה את הים, ואני חושב שאני יכול לברוח ממנו בים. וכאן מתברר עד כמה יונה מוכן להרחיק לכת: הוא נותן את חייו, ובלבד שלא ישמע לדבר ה'.

אבל יונה עדיין עושה את חשבונו בלי בעל הבית: גם למות אי אפשר אם ה' אינו רוצה בכך!

ואחרי שלושה ימים של קיום מוזר בבטן הדג יונה מתפלל לה'. מה הוא מתפלל? רבים אומרים שתפילתו היא בעצם פרק תהילים שהודבק לכאן מלאכותית. אבל מה שחשוב הוא עצם העובדה שיונה מתפלל. הרי יונה היה האיש שלא דיבר עם אלוהים מטוב ועד רע. אם נשתמש שוב בביטוי אמריקאי, ,he would not give God the time of day ואיש זה כעת מתפלל – סוף סוף קיבל את מרות האל, והוא פונה אליו לעזרה.

ההמשך ידוע, יונה מתנבא כפי שצווה, ומביא לתשובה גדולה. ואז בא סיפור הקיקיון, ודבריו האחרונים של ה' ליונה: "אתה חסת על הקיקיון", ואנו תמהים – הרי ברור שיונה חס לא על הקיקיון, אלא על עצמו. מסתבר שהאל מעמיד פנים שאינו מבין זאת, כדי להמחיש ליונה את הדרך הנכונה להתבונן באירועים, מבחינת כל המעורבים, לא רק מבחינתו הוא. ואחר כך עוד תמיהה – ה' מזכיר את תושבי נינוה, לרבות הבהמות, אך אינו אומר מאומה על התשובה הגדולה, כל מה שהוא אומר תופס באותה מידה לנינוה שלפני הנבואה והתשובה. וכאן אנו מבינים לבסוף מה הייתה שליחותו של יונה וממה ברח. יונה נשלח להציל את נינוה! ולכך סרב, לא מחשש שכבודו, או אפילו כבוד ה', ייפגע. הוא סרב להציל את אויבי ישראל, וצריך היה ללמדו לקח, ללמדו "ורחמיו על כל מעשיו".

ספר זה, אולי הסיפור הקצר המושלם ביותר שנכתב אי פעם, הוא מעין מניפסט של הנבואה. נביא אינו חוזה עתידות. הוא 'צופה לבית ישראל' כביטויו של יחזקאל, אלא שכאן זה מורחב מישראל לעולם כולו. תפקידו להזהיר, להרתיע מפני הבאות. לכן שינה ירמיהו את הקריטריון לנביא אמת. בדברים יח כא-כב נקבע כי הקריטריון לנביא אמת הוא התגשמות נבואתו. אולם ירמיהו מצמצם קריטריון זה רק עבור 'הנביא אשר יינבא לשלום' (ירמיהו כח ט). הנביא המתנבא למלחמה, לרעב, למחלות, לכל האסונות, הצלחתו נמדדת לא בהתגשמות נבואתו, אלא להיפך, במניעת אותם אסונות. ואם לא הצליח בשכנוע העם וההנהגה לנקוט צעדי מניעה בעוד מועד, אם התקיימו נבואותיו, אז הוא אמנם נביא אמת, אך שליחותו נכשלה.

אבינעם מן

מתוך שירה של זלדה "כי האור שעשועיי"

תְּמֵהָה אֲנִי כִּי שְׁנֵי אַנְשֵׁי הַחֲלָלִית

לֹא רָאוּ עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן הַזְּגוּגִי

שֶׁל הַלְּבָנָה

אֶת צִלּוֹ שֶׁל הַנָבִיא יוֹנָה,

כִּי רַק לֵב שֶׁנָּטַשׁ אֶת הָעוֹלָם

שָׂמֵחַ כָּךְ לִידִידוּת הַקִּיקָיוֹן

רַק לֵב שָׁרוּי בִּישִׁימוֹן

מְאֻשָּׁר בְּאֹרַח כָּזֶה

בַּחִבָּה הָאִלֶמֶת שֶׁל עָלִים

וּמְבַקֵּשׁ לָמוּת

כַּאֲשֶׁר מֵתִים צְמָחִים,

אֲשֶׁר לֹא זָרַע.

יוֹנָה הַנָּבִיא שֶׁדַּרְכּוֹ אֶל אֱלֹהִים

מְלֵאָה בְּרִיחוֹת

בְּתוֹךְ מַיִם זוֹעֲמִים

יְבַקֵּשׁ עָלֶיךָ רַחֲמִים

וְעָלַי

וְעַל כָּל הַטּוֹבְעִים.

הו, יונה

שְׁלוֹשָׁה יָמִים בִּמְעִי הַלְוָיָתָן

לֹא רִכְּכוּ אוֹתְךָ

וְהַסֵּבֶל שֶׁחָוִיתָ

לֹא יָצַק בְּךָ חֶמְלָה

לְסִבְלָם שֶׁל אֲחֵרִים

הֵיטֵב חָרָה לְךָ שֶׁאֱלֹהִים

לֹא הָפַךְ אֶת נִינְוֵה

עַל רֶשַׁע וְצַדִּיק עַל חוֹטֵא וְתָם

כֻּלָּם, רָצִיתָ, יִשְׂאוּ בְּעָנְשָׁם

הו, יוֹנָה

לַמְרוֹת שִׁמְךָ

לֹא עָנָף שֶׁל זַיִת בְּפִיךְ

כִּי אִם חָרוֹן

לְפָחוֹת חַסְתָּ עַל

הַקִּיקָיוֹן.

חנה קב רוט

קבצים מצורפים

יונה הנביא - שירם של אלמגור ופיאמנטה

ליונה הנביא יש משאלת מוות - רוחמה וייס