זה יהיה משפט המלך

זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ

שמואל א ח א א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. ב וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה, שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. ג וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע, וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד, וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.

ד וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ. עַתָּה - שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם. ו וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ - תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ. וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה.

ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. ח כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים - כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם-לָךְ. ט וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם, אַךְ כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם. י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה אֶל-הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. יא וַיֹּאמֶר: זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם. אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ, וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. ידוְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח, וְנָתַן לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר, וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח, וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא. יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ, וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם, וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יְהוָה.

כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל: לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.

נחלקו חכמים בהבנת פסוקים אלה. רבי יוסי אומר: 'כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו', כלומר – שמואל מסביר לעם מה תהיינה סמכויותיו החוקיות של המלך. ולעומתו אומר רבי יהודה: 'לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם', כלומר – אין אלה סמכויותיו החוקיות, אך מלכים רבים נוטלים לעצמם סמכויות אלה, ויש לדעת זאת מראש. (על פי סנהדרין כ ע"ב)

שמואל

ספר דברים מנסח את המגבלות הרבות שהוא מצפה להטיל על מוסד המלוכה. על המלך לקיים את דברי התורה, ולשם כך עליו להתמיד בלימוד התורה. המלך שולט בחסד האל, ואם יקפיד לקיים את מצוותיו – תזכה שושלת המלוכה לאריכות ימים. העושר והכוח המופרזים, שמעמד המלוכה עשוי להקנות לו, למלך, פסולים לחלוטין על פי ספר דברים.

דברים יז יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַיהוָה אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּו, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו

נבחר אדם למשרה רמה, והוא נושא באחריות גדולה לאחיו, בני-עמו. סמכויות ניתנו בידיו, כדי שיוכל להפעיל בחופשיות את כישוריו ואת ניסיונו, ולבצע את אשר מטילה עליו משרתו. סמכויות אלה יכולות לחרוץ גורלות, להשפיל ולרומם אנשים, לעשות הרבה טוב, אך גם להזיק. אחת ממחלותיה המוכרות של משרה רמה היא רום-הלבב, אותו נוזל צהוב שבלשון הרחוב עולה לראשו של השר, ומשכנע אותו שסמכויות משרתו מקנות לו גם זכויות אישיות, וכי מה שאסור על נתיניו – מותר לו עצמו. רום-הלבב הוא המסד עליו הולכות ונבנות אטימות הלב, הזלזול בצרכי הציבור ובמשאביו, תאוות הבצע, החשיבות העצמית המנופחת והקלת הראש בענייני חוק ומשפט. נבחר-ציבור, הממשיך לראות בנתיניו אחים שלו, ובמשרתו – שירות לציבור, זכאי לכל הכבוד וההוקרה, השבח וההלל, ששליטים רמי-לבב סבורים שהם מגיעים להם מעצם היותם מורמים מעם.

עמנואל בן-יוסף

הרמב"ם, ב'משנה תורה', עוסק רבות בהלכות מלכים, והנה כמה מדעותיו בנושא זה:

אין מעמידין אישה במַלְכוּת--שנאמר "מלך" ולא מלכה; וכן כל משימות שבישראל, אין ממנים בהם אלא איש. ואין מעמידין מלך ולא כוהן גדול - לא גרע, ולא ספר, ולא בלן, ולא בורסי: לא מפני שהן פסולין; אלא הואיל ואומנותן נקלה, העם מזלזלין בהן לעולם. ומשיעשה במלאכה מאלו יום אחד, נפסל.

ולא המַלְכוּת בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל--ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם: והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה, וביראה. היה ממלא ביראה - אף על פי שאינו ממלא בחכמה - מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו; וכל מי שאין בו יראת שמיים - אף על פי שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל.

כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם - שנאמר "שום תשים עליך מלך" - ,אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כיסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישו; וכשהוא מת, כולן נשרפין לפניו.

ואסור לראות אותו כשהוא ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא כשהוא בבית המרחץ, ולא כשהוא מסתפג.

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי", ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדי, שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו", ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות,.. לעולם יתנהג בענווה יתירה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונתם וקצפם, כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: "לרעות ביעקב עמו", ודרכו של רועה מפורש בקבלה: "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא ".

דון יצחק אברבנאל (פורטוגל, המאה ה-15) סבור ששלטון המלכים אינו השלטון העדיף על פני משטר המגביל את משך כהונתו של השליט, כמו ערי המדינה ונציה ופירנצה בזמנו:

"...שאינו מהבטל (אין זה מן הנמנע) שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט... ולמה לא תהיינה הנהגותיהם (נקבעות) משנה לשנה או לג' שנים כשנות שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים, יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות?... ולמה לא תהיה גם כן יכולתם מוגבלת ומסודרת כפי הדתות והנימוסים (החוקים והנהלים)?... ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון (העובדות שבמציאות) גובר על ההיקש: הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי מלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם על ידי השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלוקים עמהם... והנה המלכויות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועיקש, לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות בחוכמה בתבונה ובדעת" (אברבנאל, דברים י"ז, יד)

מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה/ איתמר ניצן

"טבעת אחת למשול בכולם..." (ג.ר.ר טולקין)

נִשְלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים,

וְנַחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.

טַבַּעַת מַלְכוּת עַל אֶצְבַּע הָמָן,

וְהַנֶּחֱתָּם אֵין לְהָשִׁיב.

בְּנוֹתֵיכֶם הַטּוֹבוֹת לְְרַקָּחוֹת וּלְאוֹפוֹת,

לְהַשְבִּיעַ רְצוֹן הַמֶּלֶךְ,

בָּעֵרֶב הִיא בָּאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה,

וְהַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב.

דַּם נָבוֹת וּדְמֵי אוּרִיָּה,

כְּאֶבֶן אֹדֶם עַל טַבַּעַת מֶלֶךְ.

זְעָקוֹת יְתוֹמִים וְדִמְעַת אַלְמָנָה,

וּתְשֹוּבָה אֵין לְהָשִׁיב.

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת

הַמֶּלֶךְ,

הַמֶּלֶךְ שָׁמַע,

הַהִקְשִׁיב?