מים שאל - חלב נתנה

מַיִם שָׁאַל – חָלָב נָתָנָה

שופטים ד' א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וְאֵהוּד מֵת. ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר, וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה, כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה. ד וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל, בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט. ו וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל - לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ, וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ. ח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק: אִם-תֵּלְכִי עִמִּי – וְהָלָכְתִּי, וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי - לֹא אֵלֵךְ. ט וַתֹּאמֶר: הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כִּי בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא. וַתָּקָם דְּבוֹרָה, וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק קֶדְשָׁה. י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ, וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה. יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד-אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ. יב וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם הַר-תָּבוֹר. יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל, וְאֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל-נַחַל קִישׁוֹן. יד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק: קוּם, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ, הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ. וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק, וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. טז וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב, לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד. יז וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל-אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי. יח וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: סוּרָה אֲדֹנִי, סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא. וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי. וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ. כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהָיָה אִם-אִישׁ יָבֹא וּשְׁאֵלֵךְ, וְאָמַר - הֲיֵשׁ-פֹּה אִישׁ? וְאָמַרְתְּ - אָיִן. כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל, וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ, וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת. כב וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא. וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ. כג וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן, עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן.

יָעֵל וְסִיסְרָא – שמואל בס

בָּאֹהֶל פֹּה רַק הִיא, אַחַת שָׂרְדָה לָבֶטַח,

קָרַב הַקְּרָב מְאֹד. הִנֵּה אָתָא.

רוֹדְפִים וְנִרְדָּפִים, וּפֶתַע – מוּל הַפֶּתַח

דְּמוּת דָּמִים קָרְסָה, הִתְמוֹטְטָה.

הַאֵין זֶה הוּא, הַשָּׂר? בְּאֵשׁ-עֵינוֹ הִכִּירָה:

מִכָּל חֵילוֹ שָׂרַד אַחֲרוֹן-פָּלִיט,

וְהִיא כָּרְעָה דּוּמָם, כָּל מַחְגּוֹרָיו הִתִּירָה,

וּבַשְּׂמִיכָה בְּרֹךְ גֵּווֹ תָּלִיט.

סָאֹן יִסְאַן סָבִיב. הַמַּעֲרָכָה לֹא תַּמָּה,

אַךְ שַׁעַט-סוּס וָשׁוֹט לֹא יַבְעִיתָהּ,

בִּרְתֵת כִּי הִתְחַנֵּן: "הַשְׁקִינִי נָא" הִיא קָמָה,

נָטְלָה בַּלָּאט הַנֹּאד וּלְאִטָּהּ

יָצְקָה אֶל פִּיו חָלָב וּבְיָד מְאֹד רוֹגַעַת

מַחֲתָה בַּלְהוֹת-הַדָּם מִמַּבָּטוֹ.

בְּנֶפֶשׁ שָׂר לְזָר לֹא תִּתֵּן גַּעַת,

לֹא יְעִירֶנּוּ אִישׁ עוֹד מִשְּׁנָתוֹ...

בְּמִלּוֹת-חֵן רַכּוֹת, חֶזְיוֹן-אֵימָיו תַּרְגּיעַ:

עוֹד לֹא נִשְׁלַם הַקְּרָב, הִנֵּה יָקוּם

עוֹד קָט, יַכֶּה אוֹיְבוֹ. אֶל כֵּס-מַלְכוּת יַגִּיעַ,

עַתָּה אַךְ הַס מְעַט, וְנוּמָה נוּם!

נִרְדַּם הַשָּׂר, נִרְדַּם, לֹא עוֹד יַסְכִּית, לֹא יַעַן,

הוֹ, מֶה הָדוּר בַּחֲלוֹמוֹ הַשָּׂר!

אַךְ זֶה הוּשַׂם עַל רֹאשׁ לוֹ כֶּתֶר מֶלֶך-כְּנַעַן,

תּוֹךְ נִצְחוֹנוֹ הִפְלִיג – וְלֹא חָזַר...

אִמּוֹ – חיים גורי

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,

מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,

אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,

צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוָּארֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.

אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.

עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב, חֶמְאָה וָדָם.

הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,

גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.

שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.

אַחַר זְמַן-מָה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.

אַחַר זְמַן- מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה

לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.

אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

יעל וסיסרא Palma il Giovane

האם נמצאה חרושת הגויים?

אל-אחוואט (el-Ahwat) הוא אתר ארכיאולוגי מתקופת הברזל, היא "תקופת ההתנחלות" של שבטי ישראל בארץ כנען, במדרון המערבי של הרכס עליו בנוי היישוב קציר, מדרום לכביש נחל עירון. הארכיאולוג אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה סבור כי מדובר באתר מקראי - הוא חרושת הגויים, מקום מושבו של סיסרא, שר הצבא של יבין מלך חצור. הסימוכין להשערה זו הם, שמבנה האתר הוא ייחודי במינו. ייתכן שנבנה על ידי השַׁרְדָנָה, אחד משבטי גויי הים. המועד המשוער לבנייתו , אליבא דזרטל , (1150 -1160 לפנה"ס תואם את המועד המשוער להגעת גויי הים לארץ ישראל וכן את מועד המלחמה בין ברק בן אבינועם וסיסרא בנחל הקישון, המרוחק כ-14 ק"מ מהמקום. לפי הערכתו של זרטל, מוצאו של סיסרא הוא גם מגויי הים - כנראה מהאי סרדיניה שבאיטליה.

ארכיאולוגים אחרים טוענים כי הערכתו של זרטל אינה מבוססת די הצורך מבחינה כרונולוגית כדי להגיע לרזולוציה כזו.

אבוי לדור שאישה מנהיגתו

סיפור מלחמת דבורה וברק ביבין מלך כנען ובסיסרא שר צבאו עומד בסימן נשים, והמסר תמוה עד מקומֵם: כבר במקרא נאמר כפשוטו (דבורה לברק): "הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא". כלומר - דבורה השופטת אומרת, למעשה, שניצחון ברק לא יהיה מכובד, כי אישה תביא לניצחון זה (יעל או דבורה? המקרא אינו מבהיר זאת).

מסתבר שחז"ל ממשיכים וחוטאים בקו-מחשבה נלוז זה, והנה אחד ממדרשיהם:

לא היה גבור כסיסרא; ובן שלושים שנה היה, וכבש כל העולם בכוחו. ולא היה כרך שלא הפיל חומותיו בקולו. ואפילו חיה בשדה - כיון שנתן קולו עליה, לא זזה ממקומה ... וכשהיה יורד למלחמה, היו נושאין אותו תשע מאות סוסים במרכבה, ובחזירתו לא היה אחד מהם יוצא מתחתיו בשלום שהיה חותך את אויביו כברזל לצמר. ולבסוף מסרו אלוהיהם ביד אשה!

(על פי מדרש אבא גוריון)

סיסרא היה גבר-גבר. הצ'יזבטים שסיפרו עליו לא נפלו מסיפורי העזוז של יהודה במצרים. ואיזו השפלה... לבסוף מוסר אותו האל הכנעני (?!) ביד אישה. אוי לאותה בושה!

ואם סבורים אנו שרק באקראי נפל לידינו מדרש שוביניסטי להחריד, הנה עוד אחד מצימוקי חכמת חז"ל:

ר' ברכיה אמר ארבעה משפטים, שלשה בגברים ואחד בנשים: אבוי לחי הנזקק למת; אבוי לגיבור הנזקק לחלש; אבוי לפיקח הנזקק לעיוור; אבוי לדור שאישה מנהיגתו – 'ודבורה אשה נביאה'.

מדרש תהילים ([בובר] מזמור כ"ב, ב)

אמת, דבורה עצמה מובילה אותנו בכיוון הזה, אך לנו מותר לקרוא את הספור מעט אחרת: מותר לנו להניח, כי גם את הפרשה הזאת כתבו גברים, וכי היא היתה מיועדת לקהל גברי. הם ששמו בפי דבורה את הדברים התמוהים האלה, בעוד שמהסיפור כולו עולה המסר ההפוך: נשים יכולות להיות מנהיגות, ללא קשר לאיכותו של דורן, ונשים יכולות להכריע במעשים נועזים גורלות היסטוריים.

ולא נעשה צדק עם חז"ל, אם לא נזכיר דברים שאמרו בשבח דבורה ובשבח דורה:

'והיא יושבת תחת תֹּמֶר דבורה'. מאי שנא 'תחת תומר'? אומר ר' שמעון בן אבשלום: משום יחוד [ומסביר רש"י: שהוא גבוה ואין לו צל ואין אדם יכול להתייחד שם עמה]. דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים.

)מגילה יד ע"א(.

סיפור מלחמת ברק ודבורה בסיסרא שר צבא חצור הכנענית הופך לסיפור דרמטי, במידה רבה בגלל נוכחותן של שתי נשים משפיעות באירועים המלחמתיים: דבורה ויעל. דמויות שתיהן מפתיעות, האחת משום שהיא אישה-שופטת, המנהיגה את העם רוחנית או מדינית, אך אינה מובילה את הצבא. השניה, משום שאינה שייכת לאף אחד מהצדדים הלוחמים, משום שאין לה תפקיד רשמי, ומשום שההחלטה שלה 'לקחת צד' היא החלטה גורלית.

פרשני המקרא מחז"ל ועד ימינו עסקו לא מעט בדמותה של יעל, ורבים מהם מתרגשים ממה שלא מסופר. אותו 'לא מסופר' מוצנע, לדעתם, בין השורות. המפגש בין יעל אשת חבר לסיסרא, שר הצבע הכנעני, בתוך האוהל האינטימי, כשסיסרא נמצא בבהלת מנוסה ובעייפות קיצונית, מסתיר, לדעתם של פרשנים, את הפרטים העסיסיים שהושמטו. לפני שננבור בערימת המציאות של פרשני המקרא, נזכיר לעצמנו שזו אינה הפעם הראשונה שפרשנים קוראים דרור לדמיונם הייצרי ומוסיפים לסיפור מטעמים משלהם. הם עשו זאת כבר בסיפור רחב והמרגלים.

וכעת – לחגיגה:

"אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו'" (בבלי, נזיר). ותלמידיו של ר' יוחנן בוודאי סיננו בשקט עוד כמה פרטים שברא דמיונם הפרוע. שר הצבא המובס, העייף ממנוסתו הרגלית, מפגין בצ'יזבאט החז"לי יכולות אתלטיות מרשימות. כמה חבל שלא נתנו פרטים...

"שלשה הם שברחו מן העבירה, ושיתף הקב"ה שמו עמהם, ואלו הן, יוסף ויעל ופלטי... יעל מנין, שנאמר ותצא יעל לקראת סיסרא וגו', ותכסהו בשמיכה, מהו בשמיכה... אמר ריש לקיש: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה, ומהו שמיכה, שמי כה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע... " (ויקרא רבה כג י). ריש לקיש, לסטים בעברו, דווקא מוקיר את יעל על שלא עשתה את מה שר' יוחנן ייחס לה. והנה לפנינו עוד נושא עליו ר' יוחנן וריש לקיש אינם מסכימים...

במדרש תדשא, הוא ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, מופיעה התייחסות ליעל כאחת מקבוצה גדולה למדי של נשים נכריות צדיקות: " ועוד יש נשים חסידות גיורות מן הגויים, נשים כשרות, אלו הן: הגר, אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל..." (פרק כא). מעניין שכדי להופכן לצדיקות, מגייר המדרש את הנשים הטובות האלה.

לקח דידקטי מיותר מוסיף לנו תנא דבי אליהו רבא: "מה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כלן, שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה, שנאמר ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל וגו', כך אמרו חכמים יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה, מכאן אמרו חכמים: אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה." (פרק ט). ומדוע מיותר, לדעתי? אני סבור כי העצמאות של יעל, היוזמת ומזמינה את סיסרא לאוהל שלה, והיא אשת איש, ואחר כותבת דף בהיסטוריה בהחלטתה להרוג את סיסרא – עצמאות זו לא מוצאת-חן בעיניו של כותב הדברים, שזהותו ותקופתו אינן ידועות. על פי דרשן זה, עצם הזכרת שם בעלה רומזת לכך שיעל הונחתה, למעשה, על ידי חֶבֶר הבעל, עליו המקרא אינו מספר דבר...

אברבנאל, הידוע לנו כמי שמחפש למצוא הסברים הגיוניים לכתוב במקרא, מנסה להבין מהיכן שאבה יעל את הביטחון העצמי לקבל החלטה כה גורלית, והוא אומר: "... שסיסרא נכנס באוהל יעל ולא באוהל חבר, ואין הנשים מחויבות בעניני המדיניות למה שיעשה הבעל." (שם ד כא). אברבנאל מפריד בין האישה לבעלה בענייני מדיניות, והוא טוען כי יעל לא היתה מחויבת לשלום שהיה בין יבין לחבר.

ר' משה אלשיך, מחכמי צפת במאה ה-16, שואל עצמו כיצד הצליחה אישה להרוג איש מלחמה. אלשיך מעצים את גודל המעשה על ידי הוספת פרטים דרמטיים לדמותו של סיסרא הנורא והאיום, והוא מסביר: "תשלחנה - לשון רבים, ששכינה עמה, שאיך תעיז להלום בסיסרא שבן ל"ו כבש כל העולם, ולא היה כרך שלא מפיל חומתו בקולו, ואפילו חיה שנתן עליה בקולו לא זזה ממקומה... ולכן לקחה מקבת הלמות עמלים - גדול של בנין, שבהכאה אחת מחצה ראשו. באשר כרע - לא היה יכול להחזיק ברגליה ולקום, אף שמהטבע להתחזק עוד פעם לפני המיתה. "

ויש מי שסבורים כי סיסרא הגדול – לא נמחה זרעו. "בעד החלון נשקפה" שכינה שלא יאבד סיסרא בשביל שלשלת יוחסין שהיתה גנוזה בו עד שנתעברה ממנו יעל בביאה שלישית משבע ביאות של סיסרא..." זו הפנטזיה של ר' מנחם עזריה מפאנו, איטליה, המאה ה-16. מוטיב זה מופיע גם בסיפורי אנשי-שם אחרים, כמו בסיפור רחב, שיש המייחסים לה נישואין עם יהושע, ושנבוכנצאר היה אחד מצאצאיה. הרמ"ע מפאנו נסמך, כמובן על שבע הביאות שהמציא ר' יוחנן. הוא גם מציין, שר' עקיבא הוא מזרעם של סיסרא ויעל...

ונסיים את פרץ היצירה הזה בעניינה של יעל בדברים הבאים מפיו של ר' צדוק מלובלין (המאה ה-19). ר' צדוק לא יכול לעבור בשתיקה על חטא הניאוף של אותה נוכריה, והוא מודיע כי למרות שאהבתה לעם ישראל גרמה לאותו חטא נורא, היא תיענש עליו. הסיכום של ר' צדוק מדהים: למרות הכל – מוטב שתאבד היא (בעונשה) ויאבד צורר ה' (סיסרא) מהעולם.

"מצד האהבה יוכל להכניס עצמו לענין כזה על דרך עבירה לשמה דיעל, ולא מצינו בפירוש בתורה שדבר זה מותר, רק מהתם הוא דילפינן. והיא מרוב חשקה ואהבתה להצלת ישראל ולבער צורר ואויב ה' כמוהו מהעולם לא הביטה על העבירה ועל הזוהמא שהטיל כמ"ש (בנזיר כ"ג ב') שדבר זה רעה הוא אצלה, מכל מקום הפקירה גם נפשה בשביל דבר זה, והיא תיענש על זה, מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה' מהעולם".

ואני חושב על יעל, שבוודאי נהנתה לקרוא את שבחה, כפי שתואר בתנ"ך. כעת, לאחר שסרקה את כל הכתוב ברשתות החברתיות של פרשני המקרא היא כבר לא כל כך מבסוטה מהתדמית הציבורית שלה. כאשר 100% של הכותבים הם גברים, על מה יש לה להתפלא?

עמנואל בן יוסף

מתוך 'יעל וסיסרא' - מיכ"ל - מיכה יוסף לבנזון

לִפְנֵי פֶּתַח אֹהֶל יָעֵל נִצֶּבֶת

רוּחָהּ חֻבְּלָה בָהּ חַיָּתָהּ דּוֹאֶבֶת

עַל עַמָהּ עַל אַרְצָהּ נַפְשָׁהּ עָגָמָה,

יָדְעָה כִּי הַיּוֹם הַנְּבִיאָה נִלְחָמָה,

לָכֵן יֶחֱרַד לִבָּהּ יֶהְגֶּה אֵימָתָה

אוּלַי יַד סִיסְרָא עַל עַמָּהּ קָשָׁתָה.

עוֹד לִבָּהּ בָּהּ יָנַע, יִרְפּוּ יָדֶיהָ,

פִּתְאֹם אִישׁ נָס מִקְּרָב בָּא עָדֶיהָ,

עָיֵף, פָּצוּעַ, אֵין בּוֹ אַךְ הַנְּשָׁמָה,

גַּם יָזוּב דָּמוֹ וִישׁוֹקֵק אֲדָמָה,

עֵינָיו צַלְמָוֶת, פָּנָיו חֳמַרְמָרוּ

וּפְצָעָיו לֹא חֻבְּשׁוּ פִּיהֶם יִפְעָרוּ.

"חוּסִי נָא – יִקְרָא – מָט לָמוּת הַצִּילִי,

סִיסְרָא אָנֹכִי! – אַל תִּירְאִי תָּחִילִי,

לֹא הַשָּׂר בִּצְבָא צָר יֶחֱזוּ עֵינַיִךְ,

נָס מִקְּרָב, מִקֶּטֶל הֵן בָּא אֵלַיִךְ!

אוֹיָה, שָׁם הָעַלְמָה נַפְשִׁי שׁוֹאֶפֶת,

וּבְחַרְבָּהּ בִּימִינָהּ אַחֲרַי רוֹדֶפֶת

הוֹי, כָּל צִבְאוֹתַי נָפְלוּ בַּמִּלְחָמָה,

וּלְדָמִי עוֹד תִּצְמָא תִּשְׁאַף בִּנְקָמָה,

הַצִּילִינִי נָא מִמּוּת בִּנְקַם רֶצַח,

הֵן אֶרְאֶה טוּב לִבֵּךְ יוֹפַע עַל מֵצַח,

וּתְנִי בִּנְוֵה שָׁלוֹם לִי אַךְ מָנוֹחַ,

שָׁם שַׁאֲנָן לִי אֶגְוַע אוֹ אַחֲלִיף כֹּחַ".

וּלְחָיֵי יָעֵל זוּ מַה זֶּה חָוָרוּ,

מַה זֶּה כֹּה פִתְאֹם פָּנֶיהָ קָדָרוּ,

כִּמְדוּרַת תָּפְתֶּה מַה דָּלְקוּ עֵינֶיהָ,

מַדּוּעַ זֶה חָרְדָה, פָּקוּ בִרְכֶּיהָ?

הוֹי, הִגָּיוֹן נוֹרָא עַל לִבָּהּ עָלָה.

אָיֹם כַּמָּוֶת, כִּשְׁאוֹל אַךְ בֶּהָלָה,

וּבְשָׂרָהּ סִמֵּר, הִלְבִּינוּ פָנֶיהָ,

וּלְהִגָּיוֹן זֶה בָּהּ קָפְאוּ דָמֶיהָ.

*

אָז לַחֲדַר אָהֳלָהּ מַהֵר הוֹלִיכָתְהוּ,

שָׁם כָּרַע שָׁכַב, בַּשְּׂמִיכָה כִּסָּתְהוּ.

"הוֹי, הִצַּלְתְּ נַפְשִׁי, אַתְּ יָעֵל, מִשַּׁחַת,

אַךְ חֲמַת צִמְאָה כָּאֵשׁ בִּי קוֹדַחַת,

חוּסִי! – קָרָא סִיסְרָא – יָפָה וּבָרָה!

מְעַט מַיִם קָרִים כַּבּוֹת אֵשׁ זָרָה

הוֹאִילִי, הַשְׁקִינִי, נַפְשִׁי הָשִׁיבִי,

אוּלַי חַיִּים נָתַתְּ לִי עוֹד תַּרְחִיבִי".

וּבְסֵפֶל אַדִּירִים חָלָב יָהָבָה,

וַיֵּשְׁתְּ וַיִּרְוֶה – גַּם רוּחוֹ לוֹ שָׁבָה

"מָה רַב טוּבֵךְ, עַלְמָה מֵהוֹן יְקָרָה!

קָרָא סִיסְרָא וּבַת עֵינוֹ נִגָּרָה: –

עַל צוֹרֵר בַּת עַמֵּךְ חָסוּ עֵינָיִךְ,

כֵּן גַּם אֵל חָנוּן יִגְמוֹל עָלָיִךְ".

וּמַה זֶּה אַרְצָה תּוֹרִיד הָעֵינָיִם,

וּמַה זֶּה מִמֶּנּוּ תַּסֵּב אַפָּיִם,

מַה מִּלָּיו כַּחֲרָבוֹת לִבָּהּ גָּזָרוּ?

הוּא נִרְדָּם יִישָׁן וּשְׁנָתוֹ מָתָקָה,

וּלְאַט מִן הַחֶדֶר יָעֵל חָמָקָה.

אוֹי, קָרְאָה, מַכְאוֹבִי אָנוּשׁ וָנֶצַח,

אוֹי, אִם יַתֵּר לִבִּי אַךְ רַעְיוֹן רֶצַח,

עַד שַׂעֲרַת רֹאשִׁי מִפַּחַד סָמָרָה,

אִם הוּא יָעִיק לִבִּי, רוּחִי בִּי צָרָה,

וּמָה אִם זִמּוֹתַי גַּם עוֹד אָפִיקָה,

עַל שׁוֹכֵב בֶּטַח כִּי חֶרֶב אָרִיקָה,

עַל נָם יָגֵעַ וּבְשׁוּבָה וּבְנַחַת

תָּם לֹא יֵדַע כִּי לוֹ תִּצְפּוֹן רוֹצַחַת

וּשְׁנָתוֹ מֶה עָרְבָה, שָּלֵו יַרְגִּיעַ,

אוּלַי גַּם בַּחֲלוֹם לוֹ חַסְדִּי יוֹפִיעַ,

מַה נּוֹרָא כִּי יָקִיץ וּלְעֵינָיו יַחַז

יָעֵל בִּכְלִי רֶצַח כַּמַּיִם פַּחַז,

זוּ יָעֵל, מָעָלָה, תִּגְזוֹר חַיֵּיהוּ,

זוּ הִצִּלַתְהוּ אַךְ בַּעֲבוּר הָרְגֵהוּ

זוּ אֲשֶׁר בֵּרְכָהּ: "הֵן חָסוּ עֵינַיִךְ

כֵּן גַּם אֵל חַנּוּך יִגְמוֹל עָלַיִךְ" –

כֹּה הוּא בֵרְכַנִי וַיִּישַׁן לָנוּחַ,

וִיבָרְכֵנִי עַתָּה אוּלַי בָּרוּחַ,

וַאֲנִי – בִּשְׁנָתוֹ – אֶת נַפְשׁוֹ אֶקָּחָה,

אִישׁ בָּא בִּבְרִיתִי בִּשְׁלוֹמִי אֶרְצָחָה,

עֵת כִּי בָטַח מִנֶּשֶׁק נָעַר כַּפָּיו,

עוֹד דִּמְעוֹת תּוֹדָה לֹא יָבְשׁוּ עַל אַפָּיו,

דְּמָעוֹת אֵלֶּה בַּדָּמִים אַשְׁלִימָה,

וּדְמֵי מִלְחָמָה בַּשָּׁלוֹם אָשִׂימָה?

לֹא אָעַשׂ! – אוֹר לַחֹשֶׁךְ לֹא אֶהְפֹּכָה,

עוֹד אֵיתָם! – וּדְמֵי סִיסְרָא לֹא אֶשְׁפֹּכָה!...

אַךְ קוֹל אַחֵר דּוֹבֵר אֶשְׁמַע כִּי עָנָה,

קוֹל עַם מֻשָּׁךְ מֹרָט זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה,

קוֹל עַמִּי הוּא יַרְעִישׁ אָזְנִי בַּכֹּחַ,

וִימַלֵּא לִבִּי חֹם לִקְטוֹל, לִרְצוֹחַ,

שָׁם יִישַׁן יָנוּחַ מֵץ שׁוֹדֵד אָרֶץ,

אֶת אַלְפֵי עַמִּי הִכְרִיעַ לַקָּרֶץ,

מִשּׁוֹד אֵם שָׁדַד בֵּן לֹא שָׁמַע נֶהִי,

וּשְׁכוּלָה גַּם אִמּוֹ לָמָּה לֹא תֶהִי,

מַה יִּישַׁן יֶחִי אִישׁ חֶמְלָה לוֹ אָיִן,

הַהוּא לֹא גָזַל שֵׁינָה מִכָּל עָיִן?

הֲלֹא כִּי יָקִיץ יוֹסִיף עֹז וּזְרוֹעַ,

וּבְלֵב בַּרְזֶל לוֹ אֶת עַמִּי יָרֹעַ.

וּדְמֵי עַמִּי, הָהּ, צוֹעֲקִים לִי מֵאֲדָמָה:

"מַלְאִי יָדֵךְ, יָעֵל, מַלְאִי בִּנְקָמָה!"

עַמִּי וְהוּא – הַבְּמֹאזְנַי יִשְׂאוּ יָחַד?

דֹּם לִבִּי יַכֵּנִי! סוּר מִנִּי פָחַד,

בּוֹא רֶצַח וַעֲלֵה מֵעִמְקֵי הַשַּׁחַת,

גָּרֵשׁ חוּס מִלִבִּי, כָּל חֵן וָנַחַת,

מַלֵּא בַּחֲמַת פֶּתֶן לִבִּי הַתָּמִים,

בִּמְעִילְךָ כַּסֵּנִי בִּמְעִיל הַדָּמִים,

וּבְשַׂר לִבִּי הָסֵר וּתְנָה בּוֹ אָבֶן,

בַּל יִשְׁמַע קוֹל הִי וַחֲנִינָה לֹא יָבֶן,

עַל עֵינַי שִׂים קַדְרוּת לִבְלִי תֶחֱזֶינָה

אֶת מִפְעַל יָדַי בַּחֶדֶר תַּעֲשֶׂינָה,

וּפִתְנֵי רֹאשְׁךָ נָא יֶהְמוּ יִשְׁרוֹקוּ!

וּדְמֵי חָלָל זֶה עוֹד רֶגַע יָלֹקּוּ.

*

אָז שָׁלְחָה יָד לַיָּתֵד וּמַקֶּבֶת,

תִּקְרַב לַחֶדֶר עַל סִפּוֹ נִצֶּבֶת,

וּלְהַלְמוּת עֲמֵלִים תָּנִיף הַזְּרוֹעַ,

פֶּתַע מַרְעִיד עָמְדָה, לִבָּהּ יִנּוֹעַ,

וּנְטוּעָה כַּמַּסְמֵר קָמָה נִצָּבָה,

קוֹל חָת וּפְחָדִים הֵן אָזְנָהּ קָשָׁבָה,

קוֹל סִיסְרָא דּוֹבֵר מִמְּלֹא לִבֵּהוּ,

מֵעִמְקֵי נוּמָה מִשְּׁנָת עַל עֵינֵיהוּ:

"אוֹיָה, הָעַלְמָה! – אוֹיָה אֲיֻמָּה!

כִּדְבוֹרָה גַּם תִּשֹּׁךְ תַּצְמִיד הַמְּהוּמָה,

תַּרְעֵם עַל בָּרָק, יַפִּילוּ חֲלָלִים,

וּדְמֵי הֲרוּגִים הֵם עִלְּעוּ כַּנְּחָלִים,

וּלְבָרוֹת כָּל חֵילִי, הָהּ, אֶל שִׁנֶּיהָ,

אוֹי, עוֹד לֹא רָוְתָה וּנְטוּיוֹת עֵינֶיהָ,

אוֹיָה! גַּם אוֹתִי מֵרָחוֹק רָאָתָה,

וַתִּלְטוֹשׁ עֵינֶיהָ וּכְנֶשֶׁר דָּאָתָה,

וּכְבָר חָרְקָה גַּם שֵׁן אוֹתִי לִבְלוֹעַ,

וַתְּעוֹפֵף חַרְבָּהּ קָדְקָדִי לִבְצוֹעַ,

אָז יָרַד מַלְאַךְ אֵל וַיֵּט שָׁמַיִם,

וּבְאֶבְרָתוֹ סָךְ לִי, לָט בִּכְנָפַיִם,

פַּלֵּט מִדְּבוֹרָה זוֹ דֶבֶר וָשַׁחַת

יַחֲזִיק בִּימִינִי בַּחֲנִינָה וָנַחַת,

עוֹד בֶּטַח יַנְחֵנִי שָׁמָּה אֹהֱלָה,

וּלְצִחַת צִמְאוֹנִי יַשְׁק חָלָב סֶלָה".

"יָעֵל אַתְּ... (וּלְקוֹל זֶה הִיא בַּסַּף בָּאָה

כִּנְפוֹץ רַעַם הָרִים חַתָּה נִדְכָּאָה

וּרְסִיסֵי יָזַע פָּרְצוּ עַל אַפַּיִם)

יָעֵל, אַתְּ הִיא אַתְּ! – מַלְאַךְ הַשָּׁמָיִם! –

מַה-לָּךְ יַבֵּב, אִמִּי! מַה זֶּה תַּשְׁקִיפִי

הִנֵּה הֲלוֹם נָא עֵינַיִךְ הָעִיפִי

וּרְאִי לִבְנֵךְ מֵצֵל מַלְאָךְ גָּבוֹהַּ,

וּבָרְכִי עַלְמָה זוֹ בָּרְכִי לֵאלוֹהַּ".

הִיא עוֹדָהּ בַּסָּף לַאֲזִין וּלְמוֹ אָרֶב

וּתְמוֹלֵל כָּל מִלָּה לִבָּהּ כֶּחָרֶב,

וּבְיָדָהּ רָגְזוּ יָתֵד וּמַקֶּבֶת,

אִם חַדְרָהּ תָּבוֹא אוֹ תֵצֵא חוֹשֶׁבֶת,

כֹּה עָמְדָה כִּמְעַט נִדְהֶמֶת רוֹעֶדֶת,

וַתִּפְרוֹץ חִישׁ אַהֲבַת אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,

וּבְרוּחָהּ כִּי עַזָּה אוֹתָהּ נָשָׂאָה

וּבִכְנָפֶיהָ הַחֶדְרָה הִיא בָאָה.

*

עַתָּה אֵין קֶשֶׁב אַךְ דּוּמִיָּה סֶלָה,

דּוּמִיָּה נוֹרָאָה סָבִיב אֹהֱלָה –

פֶּתַע קוֹל נַאֲקַת חָלָל יִרְעַם רָעַם

מֵעַל קוֹל מַהֲלֻּמֹות קוֹל הוֹלֶם פָּעַם

(קוֹל זֶה עוֹד יַחֲרִיד כָּל אִישׁ רוֹעֶה רֵעַ,

הוּא יַמְסֶה כָּל לֵב, יַרְגִּיז כָּל שׁוֹמֵעַ)

אַחֲרָיו קוֹל אָנוּשֹ, קוֹל נֶפֶשׁ גּוַֹעַת,

תִּשַּׁח אִמְרָתָהּ אַךְ אֹזֶן שׁוֹמַעַת:

"יָעֵל, אַתְּ הִיא מַלְאָכִי – מַלְאַךְ מָוֵת!" –

וּדְמָמָה שָׁבָה דּוּמִיַּת צַלְמָוֶת.

צֵאת מִן הַחֶדֶר פָּרְצָה אֵשֶׁת חֶבֶר,

וְלֹבֶן-פָּנֶיהָ כִּפְנֵי שׁוֹכְנֵי קֶבֶר,

עֵינֶיהָ כִּבְרָקִים בָּהּ יִתְגַּלְגָּלוּ,

מִכַּפֶּיהָ דָּמִים נָטְפוּ נָזָלוּ,

בֵּין עֵינֶיהָ הָתְוָה תַּו אוֹת הָרֶצַח,

וּבַדָּם שָׁפְכָה נִכְתַּם הוֹד הַמֵּצַח,

כִּנְצִיב שַׁיִשׁ נִצְּבָה דּוּמָם עָמָדָה,

מֵרֶגֶל עַד רֹאשׁ לִרְגָעִים רָעָדָה,

וּכְמוֹ חֻר צֶפַע רַגְלֶיהָ נָגָעוּ;

קוֹלָהּ לֹא נִשְׁמַע וּשְׂפָתֶיהָ נָעוּ,

לִרְגָעִים הַחַדְרָה תָּעִיף עֵינֶיהָ,

וּכְרֶגַע חִישׁ תָּסֵב מִשָּׁם פָּנֶיהָ,

אָז יִתֵּן לִבָּהּ קוֹל אַנְחַת אֵימָתָה,

כִּי מַחֲזֶה נוֹרָא שָׁם עֵינָהּ רָאָתָה,

כֹּה מִבְּלִי דַבֵּר שׁוֹמֵמָה נִפְעָמָה

עַל רֶצַח עוֹלְלָה נַפְשָׁהּ לֹא נֻחָמָה.

פִּתְאֹם גַּם נִשְׁמַע קוֹל עַמָּהּ שָׂמֵחַ,

קוֹל עַם מִשְּׂדֵה לֶחֶם שָׁב כִּמְנַצֵּחַ.

"אֲהָהּ!" – קָרְאָה יָעֵל – "גִּיל זֶה לֹא גִּילִי.

לֹא לוֹחֲמִי רָצַחְתִּי רַק חוֹסֵה צִלִּי".

עוֹד הִיא דוֹבֶרֶת וּלְאָזְנָהּ צָלָלוּ

קוֹלוֹת רִבְבוֹת עַם כַּהֲמוֹת יָם יִצְהָלוּ.

"בָּרְכוּ אֶת יָעֵל" – בֶּהָמוֹן יָרִיעוּ –

"צָרֵינוּ לִשְׁאוֹל יָדֶיהָ הִכְרִיעוּ".

וּדְבוֹרָה לִפְנֵיהֶם חֲמוּצַת בֶּגֶד,

וּבָרָק אֶת חֵילוֹ יָרוּץ מִנֶּגֶד,

וּדְבוֹרָה שִׁיר עֹז זִמְרַת יָהּ הִיא שָׁרָה. –

"וּתְבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל" – אָמָרָה.

"מִנָּשִׁים הִיא תְבֹרַךְ" – כָּל הָעָם יַעַן,

וַתְּחִי רוּחַ יָעֵל שָׁמְעָה וַתַּעַן:

עִם עַם זוּ אָגוּר וּבְאַרְצוֹ אֶחֱסָיָה,

וּלְטוּבוֹ וּשְׁלוֹמוֹ אֵיךְ לֹא אֶהֱמָיָה

קוֹל עַם זֶה הוּא! וּשְׁאוֹן לִבִּי יַשְׁבִּיחַ,

יַלְבִּין חַטָּאתִי דַּם כַּפַּי יָדִיחַ,

וּדְבַר הַנְּבִיאָה הֵן בָּא מִגָּבוֹהַּ,

זֶה אוֹת לִי כִּי מַעֲשַׂי רָצָה אֱלוֹהַּ.