הנה דוד במדבר עין גדי

הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי

שמואל א כד

א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים, וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי. ב וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים. ג וַיָּבֹא אֶל-גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל-הַדֶּרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה. וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת-רַגְלָיו, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים. ד וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה אֵלֶיךָ - הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ! וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹת אֶת-כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל בַּלָּט. ה וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. ו וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי, לִמְשִׁיחַ יְהוָה, לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, כִּי-מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא. ז וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת-אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים, וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל-שָׁאוּל, וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ. ח וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי-כֵן, וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי-שָׁאוּל לֵאמֹר: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו, וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. ט וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל: לָמָּה תִשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ. י הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר-נְתָנְךָ יְהוָה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ, וַתָּחָס עָלֶיךָ, וָאֹמַר - לֹא-אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי-מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא. יא וְאָבִי, רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת-כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת-כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ - דַּע וּרְאֵה, כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע, וְלֹא-חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה צֹדֶה אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יב יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה-בָּךְ. יג כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה-בָּךְ. יד אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד. טו וְהָיָה יְהוָה לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת-רִיבִי, וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.

טז וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי, דָוִד? וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. יז וַיֹּאמֶר אֶל-דָּוִד: צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי, כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. יח וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה, אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְהוָה בְּיָדְךָ, וְלֹא הֲרַגְתָּנִי. יט וְכִי-יִמְצָא אִישׁ אֶת-אֹיְבוֹ, וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, וַיהוָה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי. כ וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ, וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל. כא וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה, אִם-תַּכְרִית אֶת-זַרְעִי אַחֲרָי, וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי מִבֵּית אָבִי. כב וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל. וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל-בֵּיתוֹ, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל-הַמְּצוּדָה.

וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹת אֶת-כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל בַּלָּט - רמברנדט

לֹא-חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ

מלך שהאלוהים מאס בו, והאיש הצעיר המיועד לרשת את כסאו נפגשים בנסיבות יוצאות דופן. שאול, הרודף אחר דוד עם צבאו – שלושת אלפים בחור מכל ישראל, נכנס בגפו למערה, שבה יושבת החבורה הקטנה הנרדפת – אנשי דוד, ולא יודע כי נפל בפח. ודוד, ששעת הכושר מבשילה ונופלת לידיו, בוחר לא להשתמש בכל הקלפים שבידיו – עובדת היותו נרדף למוות בידי שאול, זכר משיחתו ליורש ראוי על ידי נביא אלוהים, גורם ההפתעה והיתרון המספרי הרגעי שזימן לו הגורל, והוא נמנע מלקרב את הקץ ולעשות את המעשה ההגיוני שאנשיו מצפים ממנו לעשות – להרוג את שאול. ואנו תמהים – האם הנחתה את דוד חכמת המנהיג והפוליטיקאי, או שמא היתה זו תגובה רגשית של מי שעד לפני זמן לא רב היה בן טיפוחיו של שאול? פשוטו של מקרא אינו מותיר מקום לספק: דוד אינו יכול להינתק באלימות כזו מהקשר שהוא ושאול קשורים בו. הוא קורא לו: 'אבי', ולאנשיו הוא אומר כי לא יפגע במשיח ה'.

רגע יוצא-דופן זה מביא גם את שאול לתגובה לא צפויה. לאחר שהקדיש ימים ולילות למרדף עיקש אחר דוד במטרה לתופסו ולשים קץ לחייו, מעמיד אותו דוד הנרדף במצב מביך נוכח פני אנשיו הרבים. האם קודים של כבוד מנחים את שאול בתגובתו להופעת דוד, היוצא מן המערה וקורא אחריו 'אבי!', או שמא משתלטת עליו תחושת התבוסה וקבלת-הדין האלוהי, וברגע מיוחד זה הוא מודה בפני דוד שהסוף ידוע לו זה מכבר?

זהו רגע שיא בטרגדיה, שגיבוריה אינם מכוונים את מהלכיה. המושך בחוטים מלמעלה כבר החליט מה יהיה בסופו של הסיפור.

עמנואל בן יוסף

דוד חס על חיי שאול - יוליוס שנור פון קָרוספלד - המאה ה-19

דָּוִד הַצָּעִיר – יהודה עמיחי

אַחַר הַתְּשׁוּאוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת

חָזַר דָּוִד אֶל כָּל הַנְּעָרִים.

וּכְבָר הָרוֹעֲשִׁים בַּשִּׁרְיוֹנוֹת

הָיוּ כָּל כָּךְ מְבֻגָּרִים.

בַּחֲבָטוֹת כָּתֵף, בִּצְחוֹק צָרוּד,

וּמִישֶׁהוּ קִלֵּל וַאֲחָדִים

יָרְקוּ. אֲבָל דָּוִד הָיָה גַּלְמוּד

וְחָש לָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין עוֹד דָּוִדִים.

וְלֹא יָדַע פִּתְאֹם הֵיכָן יָנַח

אֶת רֹאשׁ גָּלְיָת שֶׁמִּשּׁוּם מָה שָׁכַח

וְעוֹד הֶחֱזִיק אוֹתוֹ בְּתַלְתָּלָיו.

כָּבֵד וּמְיֻתָּר הָיָה עַכְשָּו

וְצִפֳּרֵי הַדָּם שֶׁנָּדְדוּ הַרְחֵק

שׁוּב לֹא שָׁמְעוּ, כָּמוֹהוּ, אֶת הָעָם צוֹעֵק.

ויהי בעת לֻקַּח דוד מעֵדֶר-הרועים ונעשה חתן למלך, ישב בגנו וישא את עיניו והנה צרעה אחת אוכלת עכביש. ויאמר דוד לאלוהים: אלוהי כל המעשים, למה בראת בריות אלו בעולמך? צרעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש אורג כל השנה ולא ילבש מעשה ידיו. ענה אלוהים לדוד ויאמר: שואל אתה לטיב הבריות האלו, חַיֵֹיךָ, שעוד יבוא יום ותצטרך להם.

ויהי כאשר החל שאול לחרוש לנפשו, ויברח דוד וייחבא. ויגידו לשאול: הנה דוד מסתתר במערה. ויקח שלושת אלפים איש בחור מישראל, וילך לבקש את דוד. ואלוהים, המגן על עבדו, שלח עכביש אחד מיצוריו ויצו עליו לארוג את מסכתו על פתח המערה. ויעבור שאול ויאמר: בודאי לא נכנס אדם הנה, שאם היה נכנס, היה קורע את האֶרֶג לקרעים. וילך הוא ומחנהו מזה. וירא דוד כי עברה הרעה, ויצא ממחבואו. ראה את העכביש אורג, הבין כי הוא הציל אותו מכף רודפו, פתח ואמר: ברוך בּוֹרְאֲךָ וברוך אתה לעולמים!

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – צפונות ואגדות