מצורע

פרשת מְצֹרָע

ויקרא יד

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ, וְצִוָּה הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

גם פרקנו זה לא יענה על התהייה אודות התהליך המרפא את החולה בצרעת. ספר תורת כוהנים מפרט את הפעולות הנדרשות מהכוהן – זיהוי הצרעת, הוצאת החולה אל מחוץ למחנה, והמתנה לשובו לאחר שהחלים מהצרעת. מכאן ואילך נמשך התהליך בבדיקה המאשרת שאכן, נרפא החולה, וביצוע הטקס המשלים, שהוא טקס הקרבת קרבנות מתאימים. בין לבין מוטל על החולה לבצע פעולות של רחיצה, גילוח, כביסה והמתנה נוספת, האורכת שבוע ימים מחוץ לאוהלו.

אף מילה לא נאמרת על פעולות שיש לבצע כדי לשפר את סיכויי ההחלמה של החולה. אף מילה לא נאמרת על ליווי החולה באותה תקופה קשה של המחלה. החולה מוצא אל מרחב, ממנו מתרחקים כל הבריאים, ולכל היותר יוכל לפגוש שם חולים אחרים. הפעולות שהמתרפא צריך לבצע בגופו ובבגדיו נועדו להפיג את חששותיהם של הבריאים מפני הידבקות במחלה.

אנו מכירים טקסי ריפוי וטיהור בתרבויות שונות בעולם. בחלק מהם מלווה את החולה קרוב משפחה או איש-מרפא, והם עוברים ביחד את התהליך. בחלק מהם משרת המלווה את החולה בהגישו לו מזון ומשקה, בעיסוי גופו או בשמשו לו לחברה. בחלק מהם מקבל החולה אדים להזעה, חליטות צמחים לשתייה, כשאלה נועדו לסייע בריפוי. בחלק מהם מושם דגש על עזרה נפשית לחולה. מכל מקום – הוא אינו מנודה והוא אינו לבד.

ואילו תורת הכוהנים מטילה על הנרפא להביא קרבנות לסיום הטקס. מכל מה שכתוב ומכל מה שאינו כתוב בפרקי ויקרא אפשר להתרשם, שהחולה בצרעת מנודה מהחברה, ושם, מחוץ למחנה, הוא ימתין לנס. אם יתרחש הנס, והחולה יחלים, הוא חייב לעבור תהליך של התקבלות מחדש, תהליך שאינו מבטיח לו שההתקבלות תהיה מוצלחת. חבל...

*********

מרשם לטיהור מצרעת

מתקנון האיגוד המקצועי של כוהני המשכן

מרשם זה, ונוהל הפעולות להלן מיועדים לביצוע לאחר 7 ימי הטהרה של הצרוע שנרפא.

לוקחים:

2 כבשים תמימים

1 כבשה בת שנה תמימה

3 עשרונים סולת

שמן לבלילת הסולת – כמה שזה לוקח

1 לוג שמן

סדר הפעולות:

מעמידים את הפציינט (להלן המיטהר) ואת המצרכים לפני אוהל מועד

לוקחים כבש אחד, ומקריבים אותו קרבן אשם

מניפים את הכבש ביחד עם לוג השמן

שוחטים את הכבש השני לקרבן חטאת

לוקחים מדם קרבן האשם ונוגעים בתנוך, באגודל ובבוהן ימין של המיטהר

הכוהן יוצק מלוג השמן על כף היד השמאלית שלו

טובל את אצבעו הימנית בשמן שבכפו השמאלית

מַזֶּה מהשמן 7 פעמים לפני ה'

משארית השמן נוגע בתנוך, באגודל ובבוהן ימין של המיטהר

ומה שנשאר – על ראש המיטהר

הכוהן יקריב את קרבן החטאת

נוהל זה עבר בדיקה, ניסוי ואישור של הכוהנות הראשית, ואין לסטות ממנו. למרשם זה מצורף נספח עבור אלה שאין ידם משגת להביא כבשים למשכן.

ויקרא טו

בספר החינוך, שנכתב סוף המאה ה -13, אנו מוצאים את הדברים הבאים:

"להיות שכבת זרע טמא ומטמא, שנאמר: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. "

לפי שעניין זה לא יקרה (אלא?) רק מצד מחשבות התאוות הגופניות, הודיעתנו התורה השלמה כי הגוף נקרא טמא בהן, כי עיקר היותו בעולם אינו רק (?) להבין במושכלות ולעבוד בוראו, לפיכך כשיקרה בו אותו דבר שמראה בו הטייתו אל התאווה החומרית, ראוי לעמוד יום אחד בטומאתו כדי שתתנקה מחשבתו יפה ואחר כך יטהר.

אבל עכשיו בעוונותינו, שאין לנו לא מקדש ולא קודשים, אין אנו צריכין להיזהר בעניין הטומאה. ואף על פי כן עזרא תקן טבילה לבעלי קריין (קרי?) כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן, ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. ובזמנו לא היה אדם מתפלל ושונה בתורה (אחרי קרי או קיום יחסי מין) עד אחר טבילה.

ספר החינוך מוסיף על הכתוב בתורה את דעתו על טעם המצווה ועל המנהגים שיש לגזור מדיני התורה. שכבת הזרע, היוצאת, אם בקרי ואם בעת קיום יחסי מין, נחשבת למטמאת משום שהיא קשורה בתאוות הגופניות, ואת אלה יש להפריד היטב מעניינים שבקדושה. עצם הופעתה של שכבת הזרע תפקידה להזכיר לאדם (לגבר) באיזה מצב נפשי הוא מצוי, וכי עליו לעשות מעשים שונים כדי להיות מסוגל לשוב ולעסוק בעניינים שבקדושה, כמו הקרבת קרבנות, תפילה או לימוד. הטומאה עד הערב והרחצה של הגוף כולו, כפי שמפרטת התורה, יוצרות את אותה הפרדה בין הגופני לרוחני, בין הקודש לחול, בין הטומאה לטהרה.

הנימוק הנוסף המופיע בהמשך הדברים מעניין במיוחד: אותן הפרדה, הקפדה, נתינת הדעת, המודעות העצמית – כל אלה יביאו את הגבר גם לתשומת לב לדרך בה הוא מקיים יחסי מין. הוא יקבע להם זמנים, לא יקפוץ על כל הזדמנות אקראית, ולא יתנהג אל אשתו כתרנגול אל תרנגולת. אם כן, ההפרדה בין הגופני לרוחני תעלה גם את הפעולה הגופנית למדרגה מכובדת ומכבדת יותר.

האם הגישה הזאת אל צרכי הגוף ואל יחסי מין עלולה להביא את האדם לראות בהם משהו פחות וירוד יותר מהעיסוק בתורה או בתפילה?

יחס אחר לגוף ולצרכיו אנו מוצאים במדרש יפה בויקרא רבה:

"גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (משלי יא, יז) – זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מָה מִצְוָה זוֹ? אָמַר לָהֶם: לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא? אָמַר לָהֶם: הֵן. מָה אִם אִיקוֹנִין שֶׁל מְלָכִים, שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּבָתֵּי תֵּיאַטְרָיוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנָּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָם וְשׁוֹטְפָם וְהֵם מַעֲלִים לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, – אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

********

וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם, יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב, וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא, וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא, וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו, יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא ישֶׁבֶת עָלָיו, בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב, וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ, וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו, וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

בפרקים הבאים תפרט התורה את גישתה המחמירה עד מאד לעניין קיום יחסי מין בעת הנידה. לא זה הנושא בו עוסק פרקנו. מעניין, שהעונש על חטא זה, עונש הכָּרֵת לשני בני הזוג, לא מוזכר כאן כלל, כאילו אינו קיים. מוקד העניין של הפרק הוא הטומאה, שכל מגע עם אישה בנידתה מעביר לנוגע בה. לטומאה זו היתה משמעות בעת קיום המשכן או המקדש, והיא מנעה מהטמא לקיים מצוות פולחניות כמו הקרבת קורבנות. אם כן, הפרק מדבר על כל המקרים בהם הופך אדם לטמא בשל המגע עם אשה בנידתה, וכיצד שבה האישה ושב האדם למצב של טהרה.

התחלת זיבת הדם מהרחם מכניסה את האישה למצב של טומאת נידה, וזו נמשכת לפחות שבעה ימים, שבסופם חייבת האישה לבדוק אם פסקה זיבת הדם. במצב זה, כל אדם הנוגע באישה נידה הופך לטמא למשך יום אחד, כל חפץ עליו היא שוכבת או יושבת מיטמא. כל הנוגע במשכבה יטמא עד הערב, וחייב לכבס את בגדיו, וכן הלאה... במקרה החמור ביותר, עליו ישנו גם עונש כרת, אם שוכב איש עם אישה בנידתה, הוא יטמא, כמוה, למשך שבעה ימים, שבהם יחולו עליו כל הכללים שהוזכרו לעיל לגבי האישה בנידתה.

האם ענין הטומאה והטהרה כל כך מרכזי וחשוב, שעונש הכרת על משגל עם אישה בנידתה לא מוזכר כאן, או שמא מדובר בפרקים שמקורם שונה, ולהם גירסה שונה לגבי הסנקציות על חטא זה? קשה לדעת...

היחס לדם בתרבות העברית העתיקה הוא בהחלט יחס אובססיבי. כבר קראנו על האיסור לאכול את הדם (כי הדם הוא הנפש), והנה כאן – אותו אירוע טבעי, המתרחש מדי חודש אצל אישה פוריה ובריאה, הופך אותה אוטומטית לטמאה. הדבר נובע, לדעתי, מהחרדה הפרנואידית מבדל האפשרות שהאישה בנידתה תעביר קמצוץ של דם אל המקום עליו היא יושבת, או אל גוף הבעל, בו היא בסך הכל נוגעת נגיעה קלה.

חכמי ההלכה לקחו את הפסוקים הלא רבים מהתורה, העוסקים בדיני נידה, וגזרו מהם שורה ארוכה של איסורים, כמו האיסור על בני הזוג לשבת קרוב זה לזו, גם אם אין כל מגע ביניהם; כמו האיסור להושיט חפץ מזו לזה או מזה לזו, ללא כל מגע ישיר; או כמו האיסור על האישה להציע את מיטת בעלה. ואלה רק מקצת מהאיסורים שגזרו חז"ל מחוקי הנידה מדאורייתא.

אי אפשר להשתחרר מהמחשבה, שאיסורים אלה, למרות שהם גורמים גם לבעל אי נוחות, מקשים במיוחד על האישה את חייה, ומוסיפים על מכלול החוקים המעמידים את האישה בעמדה נחותה ביחס לבעל. כל צידוק, המעלה על נס את קיום יחסי המין בין בני זוג נשואים, כשהם נעשים מתוך הקפדה על טהרה, אינו יכול לשנות את הרושם הזה. אני מכיר היטב את הטיעונים, המכריזים כי טמא אינו שלילי. קשה לי מאד לקבל אותם.

עמנואל בן יוסף

ההפטרה

מלכים ב ז ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ. ד אִם-אָמַרְנוּ - נָבוֹא הָעִיר, וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם; וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה – וָמָתְנוּ. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם, אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ. ה וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם, וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ. ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם. ח וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנו, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ: לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים! הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. י וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם, כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר, וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה. יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה. יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו: אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם. יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵא בַשָּׂדֶה לֵאמֹר - כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל-הָעִיר נָבֹא. יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים, אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ, הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ, וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה... טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ. טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה.

מושבת מצורעים, ירושלים 1860

מלחמה. הכל מתפרק. צווי מוסר שהיו תקפים ומכובדים בימי שגרה – מופרים חדשות לבקרים. יום המחר אינו מובטח לאיש. מילוי צרכים בסיסיים של בני-אנוש כרוך במאבקי הישרדות המעמידים כל אדם בפני הכרעות מוסריות בלתי-אפשריות. העיר סגורה ונצורה. המזון אזל זה מכבר, והמוות אורב בפתח. ברגע שכזה מתבטלים ההבדלים המעמדיים, וגם בעלי הרכוש ואנשי השררה חשופים לאותם איומים כמו שכניהם הדלים, שבימים כתיקונם היו נושאים עיניהם אל שועי העיר בקנאה.

הישנם אנשים שמצבם עוד גרוע מזה? בשעות קשות אלה, כשיכולתו של הציבור להתארגן לסיוע לחלשים ביותר מתפוררת ונעלמת – כמעט ואין משמעות לנידוי שכפתה העיר על מצורעיה, הנאלצים יום-יום, גם בימי שלום, לחיות מחוץ לשערי העיר, לשרוד ללא כל סיוע ציבורי, וללא שכנים שיחמלו ויתנו יד. בשעה קשה זו כל איש בתוך העיר בודד בסבלו, ואין החברה שמסביבו מעניקה לו כל יתרון.

ואותם מצורעים, שהחברה הקיאה מקרבה בחוסר רגישות, הפרה כלפיהם את כל חוקי הערבות ההדדית, והפקירה אותם לגורלם מול האויב מחוץ לעיר – דווקא הם יכולים לשבור את הכלים, ולהעז לעשות מה שבני עירם הכלואים בתוך החומות אינם מעלים על דעתם – לערוק אל מחנה האויב ולהסגיר את עצמם לרחמיהם של הארמים.

ולאחר שניצלו – הם מחליטים להשיב לבני עירם טובה תחת רעה ולהביא את הבשורה. האם רגש החמלה הטבעי הוא שפעל בהם, או שמא התקווה שמשהו ישתנה לטובה במעמדם בקרב בני עמם בעקבות המעשה הנאצל? נראה שלמצורעים באותם ימים לא היתה אפשרות אחרת לבחור בה – גם אם היו משאירים את בני העיר לגווע ברעב, ונודדים למקום אחר – לא היה מצפה להם שם גורל אחר...

עמנואל בן יוסף

יוֹם בְּשׂוֹרָה - רחל

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

יוֹם בְּשׂוֹרָה – כותבת אלמונית באינטרנט

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הָנוֹרָא

אֶל חַדְרֵי לִבִּי הִתְגַּנֵּב;

חִכִּיתִי, יִחַלְתִּי לְיוֹם הַבְּשׂוֹרָה,

הַיּוֹם בּוֹ יִשְׁכַּךְ הַכְּאֵב.

פָּשַׁט הָאוֹיֵב מִמַּעֲמְקֵי הַתֹּהוּ

וְכֹה בּוֹדֵדָה הוֹתִירָנִי בַּמַּעֲרָכָה.

אָז גַּם אִם מְצֹרָעִים לְהוֹשִׁיעַ יָבוֹאוּ,

מַבְטִיחָה- אֲקַדְּמָם בִּבְרָכָה.

בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר לֹא אֶטְרַח לְהַבְחִין,

אֵין זֶה זְמַן לְהַבְחָנוֹת מִסּוּג זֶה!

כָּל שְׁלוּחָיו שֶׁל מָקוֹם בְּעֵינַי רְאוּיִים,

גַּם בְּיוֹם בְּשׂוֹרָה שֶׁכָּזֶה.

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד -בארי צימרמן

פרופ' קרסו - איך נרפאים מהצרעת הארורה? - אסף ווהל

כי מהשוליים תצא תורה - רוחמה וייס