פרשת וַיּשְׁלַח

פרק ל"ב

כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל-פָּנָיו, וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם, וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

יעקב והמלאך - יעקב אפשטיין

יעקב השב לארץ כנען עוצר על שפת היבוק, צעד קטן לפני הכניסה לארץ. עצירה זו, הנכפית עליו, היא נקודת זמן מיוחדת, רגע לחשבון נפש ולמבט אחורה על חייו. זה הרגע להיזכר מי הוא היה, כאשר חצה את הירדן בבורחו מפני עשיו אחיו. הוא עבר את הירדן במקלו, כלומר בודד וחסר כל, פליט המאבק הפנים-משפחתי שנסתיים בניצחונו הכפול – הבכורה והברכה בידיו הן, אך גם בתבוסתו העגומה – הבדידות והניתוק מהמשפחה.

במקום זה ובנקודת זמן זו חייב יעקב לשוב בדרך כלשהי אל אותה רגע קשה בעברו הרחוק, רגע עזיבת הארץ, נטישת המשפחה וההליכה אל הלא-נודע. כדי להיות מסוגל לערוך את חשבון הנפש ולהביט ביושר על חייו מאז ועד עתה, על יעקב להיות שוב לבד, גם אם ללילה אחד. כל העושר בנשים, בשפחות, בילדים, בצאן ונכסים אחרים, הוא רעש המפריע לסיכוי שיעקב יעבור איזה שינוי עמוק בנפשו לקראת החלק הבוגר של חייו על אדמת ארץ כנען. ועל כן מעביר יעקב את הכל אל הגדה האחרת של היבוק, ונותר לבדו – לערוך את סיכום הביניים הקשה כל-כך של חייו רבי התהפוכות.

אז מה היה לי? ירדתי מהארץ תפרן, ושבתי אליה מלא בכל טוב. יש לי נשים וילדים, יש לי רכוש רב, איתו אוכל לפתוח עסק מצליח בארץ כנען. עם קפיטל כזה לא תהיה לי בעיה לקבל כבוד בכל מקום בו אבחר לשבת.

ומה אין לי? שורשים. המשפחה אותה עזבתי בסקנדל גדול לבטח תתנכר אלי. ואם זה מה שיקרה, כל מה שיש לי לא יפצה על כך.

ישנם רגעים בחיים, שכל העושר החומרי שצברנו אינו יכול להעניק לנו – לא ביטחון ולא שלוות נפש. אפילו קהלת הגדול יאמר בעוד דורות רבים:

ג תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת-בְּשָׂרִי, וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה, וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת, עַד אֲשֶׁר-אֶרְאֶה אֵי-זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. ד הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. ה עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל-פֶּרִי. ו עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם, לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי, גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. ט וְגָדַלְתִּי, וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה, כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי. יא וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

אותו רגע של חשבון נפש נוקב היה צריך להעמיד את יעקב גם מול המשגים והעוולות שעשה בחייו. התנ"ך אינו מספר לנו על כך דבר. ניסיונותיו לפייס את עשיו אינם מצביעים על רגישות למה שאולי עובר על אחיו התאום. הוא מנסה, למעשה, לשחד את עשיו במתנות, בביטויי כבוד, וכל זה תוך נקיטת אמצעים לצמצם את הנזק, אם עשיו לא יתרצה.

האיש הנאבק ביעקב כל הלילה, ואשר מונע ממנו לעבור אל הגדה הנגדית, הוא, בעיני, נושא המסר של הציפיה מיעקב שיעבור את הטרנספורמציה האישית, ילמד להביט במראה ולהבין מה לא בסדר אצלו, בטרם יציג כף רגלו על אדמת הארץ המובטחת.

הפרקים הבאים ילמדו אותנו שני דברים. האחד – כי עשיו נמצא במקום אחר לחלוטין מזה שחששותיו של יעקב מציירים אותו. השני – כי יעקב באמת לא למד הרבה מאותו לילה דרמטי על גדות היבוק.

למה לא סיפרת לנו?

כשאדם משליך מאחורי גבו את נעוריו ואת הקורות אותו בארץ מולדתו, נודד לארץ רחוקה ומתחיל את חייו מחדש, יש והוא בוחר, מדעת או שלא מדעת, להדחיק את חוויות אותם ימים ראשונים ולהתיימר להיות מישהו אחר. אמנם יעקב הציג את עצמו בפני לבן כבן אחותו, וכך נתקבל אצלו בכבוד כבן משפחה; אבל מה שהוא לא סיפר לו, ללבן, ככל הנראה, הוא מה גרם לנטישת הבית המשפחתי שלו בארץ כנען. אני רוצה להניח כי גם לרחל וללאה לא סיפר יעקב את מעשיו כלפי אחיו וכלפי אביו – לא היה בסיפור הזה במה להתגאות.

כעת הולך ומתקרב הרגע הזה. עליו להתייצב מול עשיו, שלבטח יחזיר אותו אחורה שנים רבות אל החוויות שהוא כל כך השתדל לשכוח. ואין ספק, כי לאחר המפגש עם עשיו יצטרך יעקב לתת דין וחשבון גם לנשותיו ולבניו, להצטדק ולהסביר מדוע הסתיר מהם את הדברים האלה.

כבר הצעתי כי האיש הנאבק ביעקב כל הלילה, ואשר מונע ממנו לעבור אל הגדה הנגדית, הוא, בעיני, נושא המסר של הציפיה מיעקב שיעבור את הטרנספורמציה האישית, ילמד להביט במראה ולהבין מה לא בסדר אצלו, בטרם יציג כף רגלו על אדמת הארץ המובטחת. כעת ניתן להוסיף ולומר כי דמותו של המלאך החוסם את דרכו אל מעבר לנחל היבוק מסמלת גם את המחסום הזה, שיהיה על יעקב לעבור, כשייאלץ לספר למשפחתו איזה שייגעץ הוא היה בצעירותו.

עמנואל בן יוסף

פרק לג

בראשית לג א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. ג וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו. ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. ה וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ. ו וַתִּגַּשְׁנָה הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה. ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ. ח וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. יא קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל וַיִּפְצַר-בּוֹ וַיִּקָּח. יב וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן. יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. טו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

יֶשׁ-לִי רָב, אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ

רגע שיא בדרמה המשפחתית: יעקב שב לארץ כנען לאחר ארבע-עשרה שנים בהן עבד, התאהב, רימה, התאכזב, התבגר, צבר ניסיון-חיים ורכוש, והקים משפחה מסועפת. אלה היו ארבע-עשרה שנים שבסופן חייב היה שוב להימלט, לעזוב את פדן-ארם בגניבה, תרתי-משמע, ולשוב הביתה אל הבעיה אותה השאיר מאחוריו בצעירותו, אל המפגש עם אחיו התאום, מפגש שאת תוצאותיו לא יכול היה לחזות מראש.

יעקב הוכיח בלילה הקודם, במעבר יבוק, שהוא חותר ללא היסוס אל המפגש עם עשיו. אפילו המאבק עם איש האלוהים, שנמשך שעות ארוכות עד עלות השחר, לא גרם לו ליעקב לסגת מתכניתו. הוא הבשיל לקראת הרגע הזה, והוא מוכן לשאת בתוצאות מעשי-הנעורים שלו, ולשלם את מחיר ההתפייסות עם עשיו, אם רק יסכים אחיו לסלוח.

ועשיו, גם הוא עבר דרך ארוכה מאז אותו יום מר, שבו גנב יעקב ממנו את ברכת האב, יום בו אמר עשיו במרירות: אַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי. רחוק ונפרד מיעקב בנה עשיו את עולמו שלו. תהליך ההתבגרות של השניים תבע את ההתרחקות זה מזה. בסופה של הדרך הזאת מתגברים על התאומים רגשי האחווה והצורך בקרבה, והם משלימים את ההתפייסות. הדרמה המשפחתית הקשה, שגבתה משניהם מחיר יקר כל-כך, מגיעה לרגע של פתרון.

איך זה שמיד לאחר מכן יוצא עשיו מהתמונה ועובר אל ארץ אדום הזרה והרחוקה? איך זה שאין כל המשכיות לרגע הפיוס הכל-כך מרגש? ההיגיון הספרותי מבקש היסטוריה אחרת, שבה יש מקום לאחוות עמים שכנים, בעוד שהמספר המקראי מעדיף לסלק הצידה כל גורם לאומי היכול לערער על הזכות שאלוהים הקנה לעם ישראל על ארץ ישראל. חבל...

איש עם עצמו

*

"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" בראשית לב,25

*

וִיוַתֵּר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ

עִם פְּחָדָיו

עִם כְּאֵבָיו

עִם כֹּל אֲשֶׁר אֵרַע לוֹ

וְכֹל אֲשֶׁר הֵרַע לוֹ בְּחַיָּיו

וְעַכְשָׁו

אִישׁ אֵין - שֵׁם

נֶאֱבַק עִמּוֹ

וְאֵין מַאֲבָק קָשֶׁה יוֹתֵר

מִמַּאֲבָק הָאָדָם עִם עַצְמוֹ

וְאֵין גּוּף שָׁלֵם יוֹתֵר

מִגּוּף עִם עֶצֶם נְקוּעָה-תּוֹצָאָה

שֶׁל נִצָּחוֹן הָאָדָם אֵת עַצְמוֹ

הוּא הֵבִיס אֶת יַעֲקֹב שֶׁרִמָּה אֶת אָבִיו

וְאֶת יַעֲקֹב שֶׁגָּזַל בְּרָכָה מֵאָחִיו

אֶת יַעֲקֹב הַמְּרַמֶּה וְהַמְּרֻמֶּה

הַכּוֹאֵב וְהַסּוֹבֵל

וַיְהִי יַעֲקֹב לְיִשְׂרָאֵל.

חנה קב-רוט

מפגש יעקב ועשיו, הגרסה הלא מצונזרת

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי? וַיֹּאמֶר: לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי! וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל לִבּוֹ: מַה נִּשַׁתַּנָּהּ הַיּוֹם הַזֶּה מִכָּל הַיָּמִים, שֶׁלִּמְצֹא חֵן בְּעֵינַי חָפַצְתָּ? מַה חֵפֶץ לִי בְּמַתְּנוֹתֶיךָ? וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: יֶשׁ לִי רָב, אָחִי! יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ! וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים, וַתִּרְצֵנִי! וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל לִבּוֹ: בִּלְשׁוֹן חֲלָקוֹת תְּדַבֵּר, כְּמִיָּמִים יָמִימָה... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: נִסְעָה וְנֵלֵכָה, וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לִבּוֹ: תּוֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַכּוֹתֵנִי בַּדֶּרֶךְ... וַיֹּאמֶר אֶל עֵשָׂו: אֲדֹנִי יֹדֵעַ, כִּי הַיְלָדִים רַכִּים, וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי, וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד, וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל לִבּוֹ: רַק זֹאת אֶחְסַר, כִּי יָבֹא שֵׂעִירָהּ, וְיַחְמֹס אֶת כָּל אֲשֶׁר לִי בַּבַּיִת! וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה, וַיִּשָּׁמִר מִפְּנֵי אָחִיו כָּל הַיָּמִים.

עמנואל בן יוסף

אמר ר' יונתן: כל מי שרוצה לְרַצּוֹת מלך או שלטון, ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו, וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים'". (מדרש לקח טוב)

אָמְרוּ חז"ל: יַעֲקֹב הִתְקִין עַצְמוֹ לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: לְדוֹרוֹן, לִתְפִלָּה וּלְמִלְחָמָה.

לְשֵם מָה דּוֹרוֹן? – שָׁרוּי הָיָה יַעֲקֹב בְּכַעַס עַל שֶׁעָלָיו לְחַזֵּק אֶת אָחִיו עֵשָׂו וְלִשְׁלֹחַ לוֹ מִנְחָה. אַף עַל פִּי כֵן הִתְגַּבֵּר יַעֲקֹב – הִתְקִין עַצְמוֹ – וְשָׁלַח אֶת הַדּוֹרוֹן.

לְשֵם מָה תְּפִלָּה? – חוֹשֵׁשׁ הָיָה יַעֲקֹב שֶׁמָּא חָטָא, וְהַבְטָחַת ה' לְסַיְּעוֹ לֹא תְּקֻיַּם. אַף עַל פִּי כֵן הִתְגַּבֵּר יַעֲקֹב וְהִתְפַּלֵּל אֶל ה', בְּבַקְּשׁוֹ לְקַיֵּם אֶת הַהַבְטָחָה "הֵיטֵב אֵיטִיב עִמְּךָ – בִּזְכוּתְךָ וּבִזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ".

אַך יוֹתֵר מִכֹּל חוֹשֵׁשׁ הָיָה יַעֲקֹב מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא... וַיֵּצֶר לוֹ" –פּוֹחֵד הָיָה פֶּן יַהֲרֹג אוֹ יֵהָרֵג. וְאַף עַל פִּי כֵן הִתְגַּבֵּר, הֵכִין עַצְמוֹ לְמִלְחָמָה וּבָטַח בַּה' שֶׁיִּהְיֶה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

"קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" - אָמְרוּ חֲכָמִים: יָדַע יַעֲקֹב כִּי שׂוֹטֵם עֵשָׂו אוֹתוֹ עַל בִּרְכַּת אָבִיו שֶׁנִּלְקְחָה מִמֶּנוּ, וְאָמַר לוֹ בְּעֵת חָזְרוֹ מֵחָרָן: הַבְּרָכָה שֶׁלָּקַחְתִּי שֶׁלֹּא כַּדִּין – שֶׁלְּךָ הִיא, קָחֵנָהּ וּמְחַל לִי עַל חֶטְאִי זֶה.

יעקב ועשיו - יעקב שטיינהרט

עשיו - יהודית כפרי

וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב

כָּתוּב.

וְרִבְקָה אָמְרָה לְיַעֲקֹב בְּנָהּ,

כָּתוּב.

וּמָה עֵשָׂו?

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת

אֶת הַצְּעָקָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה עַד מֵאֹד

עוֹלָה מִכָּל קַצְוֵי הַשָּׂדֶה

שֶׁשָּׂם הוּא רָץ בְּעִקְבֵי הַצְּבָאִים

כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.

טַל הַשָּׁמַיִם יוֹרֵד עַל רֹאשׁוֹ

רְסִיסֵי לַיְלָה,

וְלִבּוֹ מָלֵא מַשְׂטֵמָה

וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג.

אַחַר-כָּךְ יֹאהַב נָשִׁים

לְאַט-לְאַט דְּבַר מָה יַּגְלִיד בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ,

יִרְפָּא.

מִקֵּץ הַרְבֵּה שָׁנִים

וְאַהֲבָה רַבָּה

אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ

יוֹצֵא לִקְרַאת אָחִיו.

יֵשׁ לִי רָב, אָחִי, הוּא אוֹמֵר

וּבוֹכֶה

וְכָל הָעוֹלָם

בּוֹכֶה אִתּוֹ.

מעבר לנהר יצא לקראתי

אדמוני שעיר ויפה עיניים

הנהר שצף מילים קשות

נאבקנו עד עלות השחר

והשיר צלע על ירכו –

אדמוני ויפה עיניים

אסתר ח"ג ויתקון

שונאים, סיפור אהבה.

לפעמים צריך לקרוא את המלים, כדי להבין כמה התרחקנו מפשטותם. לפעמים נכון לברך על שלא עשני תלמיד ישיבה מילדותי, ולא גדלתי על הפילטרים של אבותינו, אלא על הקריאה היחפה של העברית התנ"כית. כפשוטה. כי העברית התנ"כית כפשוטה, מרחיבה עד אין סוף את תיאורי החרדות של יעקב מהמפגש עם אחיו עשו, רק כדי להעמיד אותנו בסוף מול פסוק אחד, קצר ופשוט, שבו מתוארת הפגישה עצמה: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ". איפה הצייד השעיר והבהמי עליו מספרים? היכן עשו הרשע, הניבט מכל מדרש אפשרי?

אז זהו, שהעברית כפשוטה מתארת אִישׁ שָׂדֶה פשוט ותמים, שאחיו גונב אותו פעמיים, ולמרות זאת הוא יודע לשכוח ולסלוח. לחבק ולמחול. לאהוב את אחיו היחיד, ולגרום לשניהם לבכות איש על צווארי אחיו, אחרי 20 שנה של מרחק. כמה פשוט ואמיתי עֵשָׂו המקראי, וכמה מסובך ומסוכסך יעקב אחיו. כמה תלים של פרשנות נשפכו על שני האחים האלה, כדי להוציא את האחד טהור ומוסרי, ואת האחר רשע ובהמי. אבל יעקב הוא אבינו, ובשמו – ישראל – נקראים אבותינו ואנחנו עד היום הזה. והתורה ממשיכה להתגלגל מדי שנה, שבוע אחר שבוע, והעברית הפשוטה מזמינה אותנו מדי פעם להסיר את המסורת – ולו לרגע – ולראות את האחים כפי שהם. ואם נענה לה, אולי נלמד אנחנו, בני ישראל הנבחרים, משהו מעֵשָׂו האנושי, המחבק. מאותו צייד שעיר שיודע גם לכעוס וגם לבכות. אולי, אחרי אינספור דורות שבנו על האיש הזה את כל הרע שבהיותך גוי, נוכל אנחנו פשוט לקרוא עברית, ולתקן את שקלקלו אבותינו לפנינו.

איתמר לפיד

מַלְאָךְ מִסֻלָּם יַעֲקֹב

י. טהר-לב / נ. הירש

בַּבֹּקֶר עַל דֶּשֶׁא בֵּיתִי הָרָטֹב

עַל דֶּשֶׁא בֵּיתִי הָרָטֹב

יָרַד מִשָּׁמַיִם

בְּלֹבֶן כְּנָפַיִם

מַלְאָךְ מִסֻלָּם יַעֲקֹב.

מֵאַיִן תָּבוֹאָה וְאָנָה תִּצְעַד?

מֵאֶרֶץ הַנֶּגֶב אֶל אֶרֶץ גִּלְעָד.

אֶת מִי שָׁם תִּרְאֶה, מַלְאָכֵנוּ הַטּוֹב?

אֶת אֹהֶל עֵשָׂו וְאֶת בֵּית יַעֲקֹב.

בְּטֶרֶם אֶפְתַּח אֶת דַּלְתִּי לִקְרָאתוֹ

אֶפְתַּח אֶת דַּלְתִּי לִקְרָאתוֹ

פָּרַשׂ הַכְּנָפַיִם

וְעָף לַשָּמַיִם

מַלְאָךְ מִסֻלָּם יַעֲקֹב.

חַכֵּה נָא עוֹד רֶגַע, חַכֵּה וָאֲנִי

הִנֵּה זֶה אֵרֵד בַּמִּשְׁעוֹל אֶל גַּנִּי,

וּפֶרַח אֶקְטֹף מִפִּרְחֵי הַיַּסְמִין

הָבֵא אוֹתוֹ שַׁי לְאָחִי בִּנְיָמִין.

בַּבֹּקֶר עַל דֶּשֶׁא בֵּיתִי הָרָטֹב...

מעבר יבוק

יענקלה רוטבליט

בארבע לפנות בוקר, באופן די מדהים

היה אלי לפתע דבר האלוהים

אמר לי, בן אדם, תקשיב אלי טוב

אתה קונה גיטרה ויוצא אל הרחוב

אמרתי, אלוהים, סליחה, אתה אלי?

יש רב שגר כאן לא רחוק, גם אלוהים אולי

אמר לי, בן אדם, של נעליך פן תמות

אם באתי עד אליך אז אין פה שום טעות

דבר האלוהים, דבר האלוהים, גם הוא בנביאים

מה טוב ומה נעים, דבר האלוהים...

אמרתי, אלוהים, תודה על הביקור

אני מכיר רופא שיעריך את הסיפור

עכשיו כבר מאוחר, אני עייף נורא

אולי מוטב אתפוס עכשיו שנת ישרים קצרה

אמר לי, בן אדם, איך שאתה רוצה

תפסת ראש איתי, נראה איך שתצא

היו כבר חכמים שניסו איתי לצחוק

לאן שלא תברח אז לא תגיע רחוק

דבר האלוהים, דבר האלוהים, גם הוא בנביאים

מה טוב ומה נעים, דבר האלוהים...

ברק הבריק בזעם ורעם בא בעוז

הכל חשך סביב והמראה כולו נגוז

על מזרוני צנחתי בלב מלא אימה

זה רק חלום חשבתי ונפלה עלי תרדמה

בבוקר בחלון הופיע השליח

הייתי די מופתע ש... אותי זה לא מפתיע

היי בואו בני אדם, בשבילכם אני שר

ככה זה התחיל המסע אל האוצר

דבר האלוהים, דבר האלוהים, גם הוא בנביאים

מה טוב ומה נעים, דבר האלוהים...

רדף אותי מין אל כזה, זועף בלי פנים

עולים אליו בסולמות, רואים אותו בעננים

אני מגיע, אמא, זה לא כל-כך רחוק

אני מגיע, אמא, כבר מעבר יבוק

היו לי נעליים והן אבדו בדרך

אני ימים רבים עבדתי בפרך

בלילה לשולחן ומסביבי מראות

צירפתי תו לתו, חיברתי אות לאות

דבר האלוהים, דבר האלוהים, גם הוא בנביאים

מה טוב ומה נעים, דבר האלוהים...

פרק ל"ד

מה קורה כשאת יוצאת לראות בבנות הארץ

סיפור דינה הוא סיפור מטריד מכל כך הרבה סיבות, שבלימודי ספר בראשית בבתי ספר רבים מדלגים עליו, כלומר מתעלמים ממנו. שני מוקדים בעייתיים נמצאים בסיפור – היחס לאישה והיחס לעממי הארץ.

ואני, לעומת מורתי דבורה מבי"ס היסודי בירושלים של שנות החמישים, שאיני מדלג על פרקים בתנ"ך, מאלץ עצמי לעבור פסוק-פסוק בפרק ל"ד, ולהגיב דווקא על הפסוקים המטרידים שבו.

פרשנים מסורתיים מתגלים בחולשתם, כאשר הם בוחרים לתרץ עובדות קשות במקום להציגן מתוך מבט ביקורתי. זו אינה דרכי.

א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

רש"י, שממנו למדנו כל כך הרבה, חוטא בפסוק זה ומסביר: "ע"ש יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה (ב"ר), שנאמר ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל כאמה כבתה)". כוונתו של רש"י ברורה (הוא בדרך כלל ברור...). הוא מצטרף לאלה הנוטים להאשים את קרבן האונס באחריות למה ש'קרה'. דינה 'יצאה' כדרך היצאניות, כדרך אמה לאה, המוזכרת בפסוק זה, שגם היא היתה יצאנית על פי פרשנים קודמים, וללא כל ביסוס בטקסט המקראי, והוא מגדיל עשות בציינו: 'כאמה כבתה'. את השרלילוּת ירשה דינה מאמה.

ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי, נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.

התנ"ך עצמו דוקא אינו עושה הנחות לאנס. המעשה כולו שלו. הוא ראה, לקח, שכב ועינה את דינה.

ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה, וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה.

איך עלינו לקבל את הכתוב כאן? קודם אנס, ואחר כך התאהב, ואפילו ניסה לדבר על לבה? קשה לדעת מה היתה הנורמה בימים קדומים אלה. האם יתכן שזה היה חזון נפרץ למדי באותם ימים – קודם לקחת ולאנוס, ואז להכיר, להתרשם ואף להתאהב? די ברור, שהנורמות אז היו שונות משל היום. גם התורה רואה זאת כתסריט אפשרי: גבר אונס בתולה. עונשו מן התורה הוא לשאת אותה לאישה. על פי הכתוב בתורה, בקיצור לקוני, אין מוזכר שיש לשאול את הנערה, אם חפצה היא בזיווג הזה. אסונה האישי כל כך גדול, שמעט רווחה תהיה לה, אם לפחות ייקח אותה האנס לאישה חוקית. הסיכוי שלה להינשא למישהו אחר הוא אפסי.

אם כן, שכם בן חמור החיווי רוצה לפצות את דינה ואת משפחתה, והוא רוצה לשאת אותה לאישה.

ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

הפסוק הזה מספק לנו תזכורת לגיל שבו מקובל היה להשיא נערה. בנו, ילידי המאה ה-20, המילה 'ילדה' מעוררת צמרמורת...

ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד, כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.

אחי דינה, השבים מן השדה ושומעים על אונס אחותם, מתעצבים, כלומר כועסים מאד. כאן הניסוח מעורר תמיהה נוספת: לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב. הפסוק יכול היה להיות מנוסח כך: לשכב את דינה; או כך: לשכב את נערה לא מאורסה. אולי מסגיר הפסוק בניסוח שלו את גישת כותב הסיפור, או את גישת בני יעקב, שהנבלה היא הפגיעה ביעקב המכובד, שבתו שייכת לו. ואכן, אנו נראה לכל אורך הסיפור שמוקד העניין איננו דינה אף לרגע אחד.

ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם. תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ - בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם. שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה.

את המשא ומתן מנהל האבא של האנס. הוא מניח בצד את עניין חטאו של בנו, ואינו מתנצל על כך. הוא פונה לעסקה הרחבה יותר, הכוללת, בנוסף לנישואין של שכם עם דינה, גם לגיטימציה של נישואי משפחות נוספים בין החווים, יושבי הארץ, לעברים, בני משפחת יעקב. ובנוסף לכך מצהיר חמור על הסכמתו להיאחזות יעקב ובניו באזור המחיה שלהם. אשר לנישואין – זה לא יהיה צעד דיסקרטי המסיים בשקט את החרפה של האונס, כי אם חגיגה המוסכמת על ידי כל הצדדים, הכרוכה בהענקת מוהר ומתן.

היכולת הדיפלומטית של חמור אבי שכם בהחלט מרשימה. הוא מציע סולחה מלאה, המסיימת משגה נעורים של בנו במהלך רחב לב של קבלת הזרים שנכנסו לארצו. אולי כל זה לא מעניין את התנ"ך, שכן הארץ הזאת הובטחה לאברהם ולצאצאיו על חשבון כל מי שגר בה לפני כן. על פי התנ"ך, יעקב נכנס אל הארץ בזכות, ולא בחסדם של יושביה הנוכחיים.

בנקודה זו יכול היה הסיפור להתפצל למספר המשכים אלטרנטיביים. יעקב יכול היה לסרב. יעקב יכול היה להטיח בחמור את האמירות שהוזכרו כאן, שהארץ הזו היא של משפחתו, וכי על כן אין רבותא בהסכמת חמור למגוריהם על האדמה הזאת. מעמדו של יעקב כאורח, שזה עתה הגיע לארץ, מחייב אותו להיות זהיר. למעשה – יעקב ממשיך לשתוק, כלומר להיות פאסיבי. את היוזמה נוטלים בניו, והם מוכיחים כי למדו משהו מאבא ומאמא, מסבא לבן ומסבתא רבקה, הם למדו את מלאכת הרמייה. זו הדרך בה הם בוחרים להגיב, חשוב להדגיש כי זו לא היתה התגובה היחידה האפשרית.

שכם בן חמור קונה את הבלוף של אחי דינה, ובכלל – הוא מתנהג יפה. נדמה כי גם כותב הסיפור כבר שכח כי הכל התחיל באונס. שכם, חמור אביו והחיווים מצטיירים כאנשים מן היישוב, אולי מעט תמימים, אך התנ"ך אינו מציירם כרשעים, שמגיע להם מה שזוממים בני יעקב לעשות להם.

כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם, וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ, וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם. אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.

שיא התמימות וההגינות, לא כן?

שמעון ולוי לוקחים את היוזמה, ולאחר שכל תושבי שכם עברו, על פי דרישתם, מילה מכאיבה ומחלישה, הם נכנסים לעיר, טובחים באנשיה, ולוקחים את דינה בחזרה הביתה.

דינה היתה אותה שעה בבית שכם? מסתבר כי מעשה הרמייה של בני יעקב כולל גם את מסירת דינה בידי שכם, והילדה בוודאי אינה יודעת דבר מכל המזימה האפלה הזאת.

ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי, וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. לא וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?

בוקר טוב, יעקב! התעוררת? לא אמרת דבר לפני כן? לא ידעת מה מתכננים בניך לעשות? האם אמרת להם מה אתה חושב על הברית שהציע לכם חמור אבי שכם? כעת יש לך טענות?

יעקב מתלונן, כי לעומת בניו קצרי הרוח וצרי האופקים הוא חושב על ההתנחלות בארץ במושגים פחות אלימים. הוא יודע כי חשוב ליצור קשרי ידידות עם ילידי הארץ, וכי לפי שעה אין משפחתו, רחבה ככל שתהיה, יכולה להתמודד מספרית עם המקומיים. התשובה שלהם מתלהמת ומאד מוכרת. הם מבטאים עלבון גדול ועמידה על כבודם.

שתי דרכים להתבססות בארץ נרמזות בסיפור זה. האחת – בדרכי שלום, תוך קשירת יחסי חיתון עם יושבי הארץ, והשניה – אלימה ומתבדלת. דומה שהסיפור מצביע ברמז מה יהיה הכיוון שיבחרו בני ישראל. אל דאגה – אלהים יעודד אותם בבחירה זו.

ומי שמתפנה לחשוב לרגע על כל מה שעבר על דינה מרגע צאתה לשדה לראות בבנות הארץ, ועד שובה הביתה כסחורה פגומה, לאחר ששימשה בבלי דעת במעשה הטעייה אכזרי וציני של אחיה – לא יישן טוב בלילה.

*********

הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?

את המנהג הנורא של רצח על כבוד המשפחה אנו מייחסים לשכנינו הישמעאלים. התנ"ך מזכיר לנו, בלי להתבייש, שאבותינו לא טמנו ידיהם בצלחת, ועוד הגדילו לעשות, הפילו בפח רמייה את שכניהם החִוִּים, ולאחר מכן רצחו את האנס ואת בני עירו.

זה הרגע, בו נרצה מאד להתנער מכל קשר אל הרוצחים, למרות שהם בני ישראל. את הקו הזה התווה כבר אביהם יעקב, שתחילה החריש לשמע מעשה האונס, ובזאת העביר את האחריות לתגובה לבניו חמומי המוח, ולבסוף ניסה לצאת צדיק, בנוזפו קשות בלוי ובשמעון, באומרו: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ. את חוסר הכנות בתגובתו של יעקב נגלה בנימוק שהוסיף לחיזוק הנזיפה: וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. כלומר – אולי המעשה מוצדק, אבל הוא מסכן את בטחוננו...

אבל האמת היא שלא נוכל להתנער מכל קשר עם שמעון ולוי. התורה, המקודשת על ידינו, חוזרת ומשבחת את בן שבט לוי, הלא הוא פנחס, על מעשה הקנאות שלו:

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאנָה לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה, אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף. י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: יא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פנחס הוא כהן, בן שבט לוי. אגב, זמרי בן סלוא, הלא הוא הפושע הנדקר למוות על ידי פנחס, הוא בן שבט שמעון. סיפור זה ממחיש עד כמה משולבת הקנאות הדתית הרצחנית במורשת המקראית.

נשוב אל לוי ושמעון, בני יעקב. במעשה שלהם יש הרבה יותר מרצח האנס הפושע. יש בו רמייה גדולה ובגידה בהבטחה. יש בו גם ענישה קולקטיבית, עוד מנהג שהתנ"ך מספר לנו על קיומו לא מעט פעמים.

המסר הסמוי של מעשה לוי ושמעון בבני שכם מחלחל עמוקות לתוך ה-DNA של הקנאים היהודים עד היום. מחד – הציפייה מאלה שרוצים לחיות בינינו שיתגיירו, ומאידך – היחס המשפיל לגרים שעשו את המהלך הלא קל, והצטרפו אל עמנו תוך מילוי הדרישות הלא הגיוניות מהם. ולא נרחיב כאן בנוגע ליחס המשפיל שמקבלים אלה שהתגיירו בחו"ל במסגרת זרמים יהודיים לא אורתודוכסיים, או אלה שהרבנות בארץ החליטה שיהדותם בספק.

גם ההבטחה האלוהית של ארץ כנען לבני ישראל משפיעה על המנטאליות הבעייתית שלנו. אפילו יושבי הארץ, אלה שהיו כאן עוד לפנינו, אין להם שום זכויות עליה. מותר לרמות אותם ולהשתלט על אדמותיהם.

אנו נוהגים לספר על המוסלמים המוקדמים ועל חטאיהם כלפי היהודים, וביחוד מוכר הסיפור על מלחמתו של מוחמד ביהודי חייבר. כשראה שהיהודים מעוניינים להיפגש אתו למשא ומתן, הזמין שלושים מנהיגים יהודים. כשהם בדרך וללא נשק, פשט עליהם כוח של מאמיני מוחמד והרג את כולם, מלבד אחד שהצליח לברוח. יש בינינו המייחסים גישה בוגדנית זו לעקרונות האיסלאם, המתיר לכאורה לרמות את האויב בהסכמי שלום, שמצוות הדת ינחו אותו להפר מאוחר מיותר. ובכן, שמעון ולוי מייצגים גישה דומה, שיעקב מגנה לאחר מעשה, בהשתמשו בנימוקים שלא מהתחום המוסרי, ואילו האל הקנא שלנו אפילו משבח. אם זה לא משפיע על הקנאים הדתיים היהודיים בימינו, אז אני צנצנת...

עמנואל בן יוסף

האונס שלה משעמם אתכם

רוחמה וייס (מתוך כתבה באתר Ynet)

... כמו אגדת "כיפה אדומה", גם סיפורה של דינה מתחיל בתמונה תמימה של ילדה היוצאת לטייל בטבע, לפגוש סבתא או חברות (בראשית ל"ד, א'): "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". אבל, מסבירים החכמים, ילדות טובות לא יוצאות מהבית, ובכל פעם בה ייקשר השורש "יצא" בשמה של אישה, עלינו לצפות לאסון.

"האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אישה היוצאה לשוק סופה להיכשל. מניין לנו? מדינה, שכתוב: ותצא דינה" (בראשית רבה, בראשית ח'). קשה למנות את כמות העיוותים המוסריים שמחזיק המדרש הקצר הזה.

הבנאליות של האונס

האירועים הבנאליים מתוארים בזה אחר זה: דינה יוצאת ומיד נאנסת על ידי שכם בן חמור. בלי אבחנה מבלבל הסיפור בין אונס והתאהבות: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה". אביה של דינה מתבלבל בתפקיד שלו ופוחד להסתכסך עם השכנים. האחים של דינה לא באמת יודעים איך להגיב לאונס, הם מתעלמים מהסבל שלה ועסוקים בכבודם ובשאלה איך להשיבו.

מסתבר שהתשובה לבעיות של כבוד היא תמיד אחת – להרוג את הצד השני. ודינה? היא לא באמת צד באונס שלה. האחים הרוצחים לא מוטרדים מסבלה, אלא משנמוך מעמדם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?" הפסוק המזעזע הזה, שלא רואה את האחות ולא מבין מהו אונס, נועד להצדיק את מרחץ הדמים.

אני ניגשת אל דינה הקטנטונת, המוטלת בשולי הדרך, מנערת את החול והאבק שדבקו בה משנה שעברה ומושיבה אותה על ברכיי. במחיר של כאב מהיר וחד אני תולשת מעל פיה את נייר הדבק, מוחה את הדמעות של שתינו, ומספרת לה שיש מי שחושב שהאונס שלה משעמם. די, נמאס לו לשמוע כמה אנחנו תמיד נאנסנו ונאנסות.

דינה נותנת בי מבט פגוע, בהתחלה רועדות לה מעלבון השפתיים והדמעות שוב נוצצות לה בעיניים, אבל פתאום שתינו מתחילות לצחוק. מתפקעות מצחוק, מחזיקות חזק את הבטן ולא נרגעות.

נדמה לי שזה לא צחוק של לעג אלא צחוק שיש בו אפילו הקלה, הבנה עמוקה של הפער, של הפרספקטיבה, כאילו הבנה חדשה של החיים עצמם. אנחנו קמות כל בוקר עם הפצעים המדממים שלנו, אוכלות איתם צהריים, לא נרדמות איתם בלילה. הם טורפים את שנתנו ומקשים עלינו להתנהל בחיי היום-יום, ופתאום, עבור מישהו אחר, הפציעות האלו פשוט משעממות.

אנחנו המומות מההבנה שאונס של האחת הוא השעמום של השני. אנחנו לא יודעות מה לעשות עם הטירוף האנושי הזה ולכן לא מפסיקות לצחוק...

עוֹד שִׁיר לְדִינָה

דִּינָה, לֹא סָפְרוּ אוֹתך בַּתָּנָ"ךְ

עַד שֶׁלֹּא יצאת ונאנסת

לֹא מָנוּ אוֹתך

עִם בָּנָיו הזכרים שֶׁל יַעֲקֹב

וָלֹא זָכִית בְּבִרְכָתוֹ

גַּם חֲזַ"ל לֹא הֵיטִיבוּ עִמָּךְ

וּמִי יוֹדֵעַ כַּמָּה כָּמוֹך

מִסְתַּתְּרוֹת בֵּין קִפְלֵי התנ"ך

וְהוּא לֹא נָתַן לָהֶן שֵׁמוֹת

כִּי לֹא יָצְאוּ

וָלֹא נאנסו

וָלֹא ננקמו

וְלֹא עָשׂוּ בִּגְלָלָן שָׁמוֹת

הֵן סְתָם

נוֹלְדוּ בָּנוֹת.

חנה קב רוט

פרק ל"ה

טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה, וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ . יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם. כא וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל, וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר.

רחל היא האישה המועדפת. כך מספר לנו התנ"ך. יעקב חפץ בה מלכתחילה, אך קיבל את לאה אחותה במהלך רמיה מחוכם של דודו לבן. יעקב לא מוותר על רחל, ומציע לעבוד את לבן שבע שנים נוספות כדי לקבל גם אותה. מעט מדי נאמר על חייהם המשותפים של יעקב ורחל החל מהרגע בו נמסרה רחל לידי יעקב. לאה נקראת 'השנואה', ובחמלת אלוהים עליה נפתח רחמה, והיא יולדת ארבעה בנים בזה אחר זה. שניים נוספים יגיעו מאוחר יותר. קנאתה של רחל בלאה, למרות היות רחל האישה המועדפת, מכניסה הרבה רעל לחיים של המשפחה המתוסבכת הזאת. בבטאה את יאושה ותסכולה מהתבוסה במאבק הילודה עם אחותה היא מעוררת, לא פחות ולא יותר, את זעמו של יעקב. את תגובתו המילולית המצוטטת של יעקב – " הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?" אי אפשר שלא לפרש כדעיכת האהבה אליה. בעל אוהב היה מוצא דרכים לפייסה. ליעקב, ככל הנראה, כבר אין רגש אוהב וחומל כלפי אשתו שכה אהב בעבר. יעקב אינו פונה לאלוהים, שהיטיב עמו כל כך, בתפילה לבן מרחל, ולמזלה הטוב נזכר אלוהים עצמו באשה האומללה, ופותח את רחמה. מעניין שלמרות שהבנים הם גאוות אביהם, עקרות היא עניין שבין האשה לאלוהיה. יצחק היה לפחות פעיל ויוזם בעניין עקרותה הזמנית של רבקה, והוא התפלל לאלוהים, שיגאל את רבקה מעקרותה. יעקב, ככל הנראה, שמח בבנים שהביאה לו לאה, ולולא רחמי האל – רחל היתה נותרת ללא בנים. כאשר נולד יוסף בשעה טובה, אומרת רחל: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי". זו היתה החרפה שלה, ולא צערם המשותף שלה ושל יעקב.

וכעת, בפרקנו, עולה המסך על המערכה האחרונה בחייה של האם המסכנה. הסצנה של הלידה והמוות הבא בעקבותיה חסרה דמות ראשית, העסוקה, מן הסתם, במשהו חשוב יותר – היא חסרה את יעקב. זה הבעל האוהב, שאם התלהב מלידת יוסף, התנ"ך אינו טורח להזכיר זאת. בלידת בנימין היא לבד, עם המיילדת. נכון, יעקב אינו נזכר כנוכח גם בלידת בניו מלאה, ובכלל – התנ"ך אינו מצייר את האבות כנוטלים חלק במאורע לידת בניהם. הדבר רחוק מרחק אסטרונומי ממה שמציירת לנו מצלמת 'בייבי בום'.

עיקרו של דבר – נולד בן, וזמן קצר אחרי כן נופחת היולדת את נשמתה.

ואף על פי כן, בפסקה הקצרה המספרת על אירוע טראומטי זה טורח התנ"ך לציין שרחל הספיקה להעניק לרך הנולד את שמו, וכי יעקב, האב והאלמן הטרי, משנה מיד את שמו של התינוק. תאמרו – הדבר נעשה כדי לשנות את מזלו של הילד, אך משמעותם השונה של שני השמות, זה שניתן על ידי האם, וזה שניתן על ידי האב, רומזת למשהו אחר, ליחסם השונה של שני ההורים לבן הנולד.

הפרשנים המוקדמים, שלפעמים מעלים לי את הסעיף, מביאים הפעם אפשרויות מעניינות של פירוש לשמות, ובעיקר לשם 'בן אוני', שמעניקה רחל לבנה. רש"י אומר: 'בן אוני – בן צערי'. הרמב"ן מצטט את רש"י ומבסס את הפירוש על פסוקים בתנך, בהם 'און' מופיע במובן של צער:

"הנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, מלחם אונים (הושע ט ד), לא אכלתי באוני (דברים כו יד)".

רחל כבר אינה מצפה לשמחה של אם. גם לידתו של יוסף לא שינתה הרבה. היותו של יוסף בן מועדף אצל יעקב מוזכרת רק אחרי מותה של אמו. את ההריון הזה, לעומת ההריון עם יוסף, היא עוברת בקושי, תוך כדי נדודים בארץ, ואולי היא מודעת לכך, שהלידה הזאת תסיים את חייה העצובים.

גם אבלו של יעקב על פטירת רחל אינו נזכר בפסקה הקצרה הזאת. הוא עושה שלושה דברים: הוא קורא לבן-אוני בשם אחר, הוא קובר את רחל על דרך אפרתה ומציב מצבה על קברה, ונוטש את המקום להמשיך בנדודיו. קבר שאינו נמצא בתוך יישוב, קבר שאין סיכוי רב שבני המשפחה יפקדו אותו תדירות, הוא קבר עצוב. ודוקא הקבר הזה הפך לסמל ברבות הימים, ורבים הפוקדים אותו עד היום.

וכעת לשם החדש של בן-אוני, השם שניתן תוך התעלמות מרצונה האחרון של האם וממשמעות השם המקורי – בנימין. וכך ממשיך ומסביר הרמב"ן:

" ואביו עשה מן אוני כוחי, מלשון ראשית אוני (להלן מט ג), ולאין אונים (ישעיה מ כט). ולכן קרא אותו בנימין, בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה".

במתן השם החדש לרך הנולד משלב יעקב כמה מסרים: זה הבן שלי, ואני הקורא אותו בשם. את התינוק הזה אני מייחס לאוני, לכוחי, והוא יהיה חזק וגיבור. משהו על אמו של הילד? השם החדש מוחק אותה מהסיפור. יעקב יוכל כעת להתאבל על פטירת רחל האהובה עד סוף חייו, ואכן נשמע מפיו הצהרות כאלה, אך מעשיו ומחדליו של יעקב בזמן לידת בנימין לא ימושו מזיכרוננו.

ומה יהיה עם בנימין בעתיד? האם יממש בחייו את משמעות שמו החדש? אנו נגלה בפרקים הבאים כי בנימין הילד יהיה כלי משחק בידי אחיו, למרות היותו מועדף ואהוב מאד על אביו.

ואם מחרוזת סיפורי האבות והבנים הינם רמזים מאוחרים לזהותם ולגורלם של שבטי ישראל המייחסים עצמם לבני יעקב, הרי שמחכה לנו התפתחות מעניינת ומסקרנת בעתיד – בסיפורי שבט בנימין, שגבורה וטראגיות מאפיינות אותו.

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן.

מהי אותה מצבה, ולמה היא שימשה? אני מצטט מאתר 'מצבה', העוסק בשימוש שלנו כיום במצבות, לציון זיכרון הנפטרים. האתר מסביר כי במקרא מופיע מונח זה במשמעויות אחרות:

'המונח "מצבה" מופיע במקרא לראשונה בספר בראשית, כאשר יעקב הקים מצבה לאחר שאלוהים התגלה לו בחלומו. מצבה זו הוקמה על מנת לציין את קדושת המקום בו התרחש נס ההתגלות, ולסמל את נדרו להיות נאמן לאלוהים ולתת לו מעשר מכל רכוש שיצבור, אם תפילתו תֵּעָנֵה. בהמשך, יעקב מציין את ההסכמים אליהם הגיע עם לבן חותנו ועשיו אחיו בהקמת גל-עד, והוא גם זה שמקים לראשונה מצבה לזכרו של אדם שנפטר, בעת לכתה של אשתו האהובה רחל.

אזכור נוסף של מצבה מופיע במעמד הר סיני, כשמשה מקים מצבה לשניים עשר שבטי ישראל, על מנת להנציח את האירוע המקודש ואת התחייבות העם לקיום המצוות. בנוסף לכך, יהושע בן נון מציב תריסר אבנים בגלגל, כדי לציין את כיבוש הארץ ונחלתה, ואילו אבשלום מקים לעצמו מצבה עוד בחייו, מפני שאין לו בן שינציח את זכרו לאחר מותו. לצד זאת, מצבות מוזכרות במקרא גם בהקשר שלילי של פולחן ועבודת אלילים.'

ועוד ציטוט מאתר 'תרבויות עולמי':

'הנגב וסיני מלאים באתרים של פעילות אנוש ובמיוחד פולחן. בכלל זה בולט השימוש ב"מצבות". אלו בדרך כלל אבנים עומדות הפונות מזרחה וסביבם חצי עיגול. המצבות מופיעות לרוב בקבוצות, עם ספסלי מנחות, מזבחות, אגנים, חפצים מצור, קישוטים מצדפים, גובהם מכמה ס"מ ועד כמה מטרים. רוב הקבוצות הם מספר לא זוגי

התופעה של מצבות מתחילה לפי ד"ר עוזי אבנר באלף ה-12 לפני הספירה, זאת אומרת בסוף תקופת הקרח, זמן שהאקלים היה שונה. ירד גשם והנגב היה מכוסה בחורש. בזמן זה האדם ביית את הכבשה והעז, ומופיעות המצבות הראשונות, אבל מספרם מתרבה ב4000 לפנה"ס. רק לפני 4000 שנה הופיעו בשאר אזורי הארץ.'

דב ברקוביץ' וישעיהו בראור מתייחסים במאמרם 'ברית חקוקה באבן' למצבה שהקים יעקב בפרק שלנו:

' כאשר יעקב חזר מבית לבן הוא הקים מצבה ויצק עליה שמן כדי לסמן את המקום שבו הופיע אליו ה' וקרא אותו בשם ישראל, מקום שגם אותו כינה "בית א־ל": "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (בראשית לה, יד). באיזה אופן היוותה המצבה נקודת ציון לבית ה' עבור יעקב?

כאמור, מצבת האבן סימלה וגילמה את מה שמעבר לזמן. העמידה של לוח האבן לאורך זמן במקום שבו הוקם גילמה את קיום הברית. הקמת המצבה בזירת הקודש שבמקדשים הקדומים, לא כמזבח אבל קרוב למקום עבודת המזבח, סימנה וסימלה את הברית בין הא־ל לבין האדם שעבד באותו מקדש. למעשה, הקמת המצבה במתחם המקדשי קבעה שמקום זה ראוי להתקשרות קבועה עם אלוהים וממילא למקום העבודה והקרבת הקרבן.'

אותו מנהג, שיתכן שהתאקלם בארץ כנען בהשפעת תרבויות צפוניות (חיתיות?), איבד את הלגיטימציה שלו עם השנים, בהשפעת המאבק של כוהני המקדש המרכזי בירושלים, שתבעו לקיים את עבודת האל רק במקדש זה, ופסלו את הבמות, המזבחות והמצבות שהיו פזורות בכל הארץ, והיו מוקדי פולחן של בני ישראל מראשית ההתנחלות ועד לשלהי תקופת בית ראשון.

עמנואל בן יוסף

רָחֵל - ש. בן-ציון (שמחה אלתר גוטמן)

הַקֶּבֶר אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ בֵּית-לֶחֶם –

נוֹדֵד-קְדוּמִים, נוֹדֵד עוֹלָם עָמַד פֹּה בְדֶרֶךְ עָצְבּוֹ, טָמַן פֹּה חֶמְדַּת-יָמָיו, חֶמְלַת-נַפְשׁוֹ, אוֹר כָּל חַיָּיו הַעֲגוּמִים.

בְּיָדָיו כָּרָה אֶת הַקֶּבֶר, כָּרַע, חָבַק אֶת הַגּוּף שֶׁקָּרַת-מָוֶת צִפְּדַתְהוּ, אֵת רַעְיָתוֹ עֲלוּבַת-הַמַּזָל חָבַק, נָשָׂא בִזְרוֹעוֹתָיו – וַיּוֹרִידֶנָּה... כִּסָּה בֶעָפָר עַל הַנֶּפֶשׁ, אֵם-הָרַחֲמִים, גָּלַל אֶבֶן, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיַּצֵּב עָלֶיהָ מַצֵּבָה וְעִם בְּנֵי-אוֹנָהּ, הַיְתוֹמִים, פָּנָה דוּמָם, הָלַךְ לוֹ...

וְאֶבֶן-שָׂדֶה, בְּלִי שֵׁם וּכְתֹבֶת, עֲזוּבָה עָמְדָה שָׁם בַּשָּׂדֶה, תּוּגַת-נְצָחִים לֹא נֻחָמָה לְכָל הַשָּׁנִים, אִלֶּמֶת דּוֹמֶמֶת עַל הַצַּעַר שֶׁאֵין הַלָּשׁוֹן יְכוֹלָה לְהַגִּידוֹ – תּוּגַת-הָעוֹלָמִים בִּבְדִידוּתָהּ...

וְהַשָּׁנִים תַּעֲבֹרְנָה, כְּמַחֲנֶה זֶה שֶׁל צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת, זוֹ אַחַר זוֹ תַחֲלֹפְנָה – וְדוֹמֵמָה וְגַלְמוּדָה הִיא הָאָבֶן... יִרְאֶנָּה כּוֹכָב, כּוֹכָב נוֹפֵל, וְהוֹרִיד עָלֶיהָ בִּכְאֵב עֶלְבּוֹנוֹ דִמְעַת אִשּׁוֹ – וְיֵעָלֵם. תַּעֲבֹר נֶפֶשׁ, נֶפֶשׁ נִדָּחָה עֹטְיָה מִדְבָּר, וְעָמְדָה וְתָמְכָה רֹאשָׁהּ בְּרֹאשׁ הָאֶבֶן, וְזָלְגָה חֶרֶשׁ דִּמְעַת עַיִן – וְאָבָדָה... וְדוֹמֵמָה הִיא הָאֶבֶן בִּיגוֹן הַחַיִּים וְהַמָּוֶת...

כמו רחל/ דליה רביקוביץ'

לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל

כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כַּצִּפּוֹר

רוֹצָה לְהִמָּלֵט.

מֵעֵבֶר לָאֹהֶל עָמְדוּ נִבְהָלִים יַעֲקֹב וְיוֹסֵף,

דִבְּרוּ בָּהּ רְתֵת.

כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ מִתְהַפְּכִים בָּהּ.

כַּתִינוֹק הָרוֹצֶה לְהִוָּלֵד.

כַּמָּה קָשֶׁה.

אַהֲבַת יַעֲקֹב אָכְלָה בָּהּ

בְּכָל פֶּה.

עַכְשָׁו כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת

אֵין לָהּ חֵפֶץ בְּכָל זֶה.

לְפֶתַע צָוַח הַתִּינוֹק

וּבָא יַעֲקֹב אֶל הָאֹהֶל

אַךְ רָחֵל אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה

עֶדְנָה שׁוֹטֶפֶת אֶת פָּנֶיהָ

וְרֹאשָׁהּ.

מְנוּחָה גְּדוֹלָה יָרְדָה עָלֶיהָ.

נִשְׁמַת אַפָּהּ שׁוּב לֹא תַּרְעִיד נוֹצָה.

הֵנִיחוּ אוֹתָהּ בֵּין אַבְנֵי הָרִים

וְלֹא הִסְפִּידוּהָ.

לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל

אֲנִי רוֹצָה.

פרק ל"ו

ו וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. ז כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו, וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. ח וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו, הוּא אֱדוֹם.

שני עשורים שהה יעקב הבורח בפדן ארם, ובסוף תקופת הגלות הזאת הוא שב אל ארץ כנען ופוגש את אחיו עשיו. שניהם עשו לביתם בשנים הארוכות האלה, רכושם רב, ונשים ובנים ובנות להם, והפגישה המרגשת בין השניים מתקיימת באווירה של פיוס וסליחה.

והנה, בניגוד לכל הציפיות, לאחר שהתנ"ך עושה אתנחתא, ומספר על התיישבות יעקב בשומרון, על אונס דינה ורצח אנשי שכם, על לידת בנימין ומות רחל, על פגישת יעקב עם יצחק אביו, ועל מות יצחק – שבים אנו לשמוע מה אירע בינתיים לעשיו, ומה שאנו שומעים לא מסתדר בדיוק עם חלקים קודמים בסיפור.

עשיו לוקח את כל רכושו באנשים, במקנה ובקניין, ועוזב את ארץ כנען. הוא עולה להתיישב בהר שעיר, היא ארץ אדום.

ואנו, הקוראים, תמהים:

- כבר נאמר קודם לכן, בפרק ל"ב, כי יעקב שולח שליחים אל אחיו עשיו, אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. משמע – עשיו כבר שם. איך מיישבים את הסתירה?

הפרשנים הקדומים התפתלו בניסיונם להסביר זאת. הרמב"ן מאריך בהסברים אפשריים, וברור כי גם לו הדבר לא נהיר. לא ברור לו אם הנאמר בפרק שלנו מתייחס למעבר של עשיו לארץ אדום מיד לאחר קבלת הברכה מיצחק, או שמא הדבר נעשה מיד לאחר המפגש מעבר ליבוק, ואולי רק כעת, לאחר שהחל יעקב מתבסס בארץ וכובש לו מרחב מחיה ומעמד. הרמב"ן מעלה אפשרות מעניינת נוספת – והיא שעשיו היה בשדה אדום תחילה, במישורים נגביים הצופים אל אדום, ורק מאוחר יותר, עם שוב יעקב לארץ כנען, עלה אל ההר לכבוש לו מרחב מחיה חדש וקבוע מידי יושבי הארץ החורים.

אך זו אינה השאלה היחידה, המעסיקה אותנו בפרק זה.

מדוע נוטש עשיו את הארץ לאחר שהמפגש עם יעקב היה לבבי ואופטימי?

גם בשאלה זו עסקו הפרשנים הקדומים, כי הם לא הסתפקו באמירה של התנ"ך - כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו, וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. גם אם נכון הדבר, וכמו בסיפור אברהם ולוט התפתחה יריבות טבעית בין בעלי עדרים גדולים, יריבות שחייבה היפרדות, מדוע מוותר עשיו ועוזב את הארץ? יעקב הוא שפרש והשאיר את עשיו בבית יצחק. יעקב הוא ששם את גורלו בידי עשיו, כשפגש בו עם חזרתו לארץ. נראה כאילו זכותו של עשיו גדולה מזו של יעקב.

הרמב"ן מכיר, בפשטות, בזכות שהעניקו ליעקב הבכורה שקנה מעשיו והברכה שנתן לו יצחק. עשיו, על פי הסבר זה, הכיר בזכותו של יעקב, ופינה את הבמה ליורש החוקי.

כמה חבל, מבחינה ספרותית, שהסיפור שלנו חסר את הפרטים אודות יחסיהם של יעקב ועשיו לאחר שוב יעקב לכנען. האם לבסוף נטש עשיו את ארצו בכעס על אחיו, המתנהג כאילו הכל מגיע לו? האם הכביד עליו זכר החנופה שהעתיר עליו יעקב ברגע המפגש? נראה כאילו התנ"ך אדיש למדי לגורלו של עשיו. עם סיבה מובנת או בלעדיה, עשיו מתרחק מאור הזרקורים, לחיות בארץ זרה הנשלטת על ידי מלכות חורית, להוליד בה שושלת של אלופים, שמכעט ולא נשמע דבר עליהם בהמשך.

אדום היא חידה עבורנו. מאוחר יותר תהפוך אדום לממלכה שכנה, המקיימת יחסי אהבה-שנאה עם ממלכות יהודה וישראל. היסטורית אנו יודעים כי התרבות האדומית היתה קרובה לעברית, בשפה ובמנהגים, אך הקשר המשפחתי של שני העמים האלה, צאצאי שני אחים תאומים, טושטש על ידי התנ"ך עד כי לא ניתן להבין אם התנ"ך רואה באדומים של תקופת המלכים צאצאי עשיו.

**************

כאשר אני קורא את הפסוק 'וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם', אני נזכר ב-'התמוטטות', ספרו של ג'ארד דיימונד, אשר יצא לראשונה בשנת 2005. דיימונד, פרופסור לגאוגרפיה ופיזיולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, מנסה ללמדנו בספרו זה כיצד התמוטטו אחדות מהציוויליזציות הגדולות בהיסטוריה, ומה ניתן ללמוד מכך. דיימונד מראה כי בכל המקרים חברות משגשגות ומוצלחות קרסו עקב ניצול יתר של משאבי הטבע שלהם ועקב התפוצצות אוכלוסין. הספר מראה כי הסכנות האורבות לקיום החברה המודרנית דומות במהותן לסכנות שגרמו לקריסת חברות בעבר.

האדם החל את צעדיו הראשונים על הארץ כצַיָּד-לַקָּט. חבורות חבורות של בני אנוש, שמספריהם קטנים, ניזונו בקלות ממה שהטבע העניק להם, ומשאבי טבע אלה לא ניזוקו במשך אלפי שנים, כמו שיכלו להזין את בעלי החיים, באותה תקופה שאלה עדיין לא בויתו על ידי האדם. הלחץ הראשון על משאבי הטבע הופיע עם ביות בעלי החיים הראשונים ועם התפתחות החקלאות. אוכלוסיות בעלי החיים המבויתים גדלו לממדים שעולם הטבע לא הכיר לפני כן, מה שאִפְשֵׁר גם ריבוי טבעי גדול יותר של בני האדם. התפתחות זו יצרה לחץ על הסביבה הטבעית, והצורך במרעה למקנה הפך לבעייתי הרבה יותר מהלחץ של הציד והלקט של תרבות האדם הקדמון.

הניסוח של הפסוק 'וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם' רומז לכך, שהבעיה לא היתה ביסודה תחרות אנוכית בין אנשי יעקב לאנשי עשיו, כי אם המחסור האובייקטיבי של מרעה לצאן. יעקב הביא עמו מהצפון עדרים גדולים מאד, בעוד שלעשיו היו העדרים שלו. הפתרון חייב היה להיות נדידה של אחד מהם לאזור מרעה חדש, וכך עושה עשיו. בימי קדם היה עדיין לאן לנדוד.

מאידך, אנו נרמזים בפסוק אחר בפרק, שיתכן שהיתה גם בעיה של יחסים בין השניים: 'וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו'. הקושי לרעות את עדרי השניים בארץ כנען הביא, אולי, את השניים למריבה, בדומה למריבה שפרצה בין רועי לוט לרועי אברהם. וכך קראנו בפרק יג: 'וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט'. מעניין שהמחסור האובייקטיבי במרעה מתואר שם ממש באותו נוסח, אך בעוד שבפרק יג מספר לנו המקרא במפורש על המריבה, בפרקנו הדבר רק נרמז.

מגדלי הצאן של ימי קדם פיתחו אורח חיים של נדודים בעקבות המרעה הטבעי, ובשנים שחונות, כשמרעה זה נידלדל, היו פולשים אל האזורים החקלאים, ועימותים אלימים היו פורצים בין שתי תרבויות אלה. מאבק בני ישראל במדיינים בתקופת השופט גדעון הוא דוגמה מובהקת לאירועים מעין אלה.

ומכאן להשפעות האקולוגיות החמורות של צריכת הבשר הגדלה והולכת בדורנו, המדלדלת את משאבי הטבע וגורמת אף לזיהום אויר רציני. הפעם לא נוכל, כנראה, לנדוד לאזורי מרעה חדשים, ואם לא למדנו דבר בעניין זה מספר בראשית, נראה כי ספרו של דיימונד רלוונטי עוד יותר לנושא.

עמנואל בן יוסף

בְּגִשְׁמֵי אוֹרָה תָּאִיר אֲדָמָה,

בְּגִשְׁמֵי בְּרָכָה תְּבָרֵך אֲדָמָה,

בְּגִשְׁמֵי גִּילָה תָּגִיל אֲדָמָה

מתוך התפילה לגשם – שמיני עצרת – נוסח ספרד

קישורים

בוא אלי פסוק נחמד - בארי צימרמן

יעקב - גנב, תחמן ושקרן - דודו פלמה

קבצים מצורפים

פרשת וישלח - הרב אבי פסקל

בוא נישאר שנינו יחדיו - בארי צימרמן תשע"ב